TIFERET: TIKKUN CHATZOT תקון חצות – LESSON WITH RAV MICHAEL LAITMAN
Baal HaSulam. Study of the Ten Sefirot. Vol. 1. Part 2. Inner Observation. Chapter 4, item 44
שיעור בוקר 31.05.2022 – הרב ד”ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה
ספר “תלמוד עשר הספירות”, כרך א’, חלק ב’, עמ’ 64, דף סד, הסתכלות פנימית, אותיות מ”ד – נ’
- קריין: ספר “תלמוד עשר הספירות”, כרך א’, חלק ב’, עמוד 64, דף ס”ד, הסתכלות פנימית, פרק ד’, אות מ”ד.
- אות מ”ד
התגברות הרצון שבבינה, נבחנת לאפשר. ומצד שבא
לה זה מהחומר הא’, נבחנת, ללא קא מכוין.
“ובחי”ב שהיא בינה, נבחנת אל בחי’ “אפשר ולא קא מכוין”: כי מצד החומר הראשון שלה (כנ”ל הסת”פ ח”ב אות כ”ט ד”ה וכן עש”ה), שהוא מלכות דעליון שלה, דהיינו מלכות דחכמה, שקיבלה בתוכה את חידוש הצורה דבחי”ב, דהיינו על ידי ההתגברות שעשתה (כמ”ש היטב לעיל ח”א פ”א אות נ’ ד”ה וטעם עש”ה) הרי התגברות הרצון הזה, נבחן לבחינת “אפשר”, כלומר, שהיה אפשר לה, שלא לעורר את התגברות הרצון הזה. ונבחנת ג”כ, לבחינת לא קא מכוין, משום דמלכות דחכמה הוא, והוא מלא מהאור שלה, וע”כ, אין התשוקה נגלית בה, כנ”ל, ותבין, שכל תוספות גילוי הרצון, שנעשו בבחי”ב יותר על בחי”א, הוא רק בחינת ה”אפשר”, דהיינו התגברות הרצון שעשתה, שזהו מכח הנאצל עצמו (ע”ש לעיל ח”א פ”א אות נ’ ד”ה עתה).”
מה קרה בבינה, במה היא התגברה? זה כמו שהוא אומר “שכל תוספות גילוי הרצון, שנעשו בבחי”ב יותר על בחי”א, הוא רק בחינת ה”אפשר”, דהיינו התגברות הרצון שעשתה, שזהו מכח הנאצל עצמו“. בינה בעצמה רוצה להוסיף למה שקיבלה מקודם. ודאי שזה מאותן הבחנות שהחדיר בה קודם הבורא בבחינה א’, אבל כאן היא מרגישה שהיא יכולה להוסיף לזה, ולכן כשהיא פועלת בהוספה היא הופכת להיות בחינה ב’.
- אות מ”ה
אור החכמה מספיק, ולא היתה מוכרחת
להתגבר ולהמשיך חסדים.
“ואין להקשות, הרי גם מלכות דכתר שנעשתה לבחינה א’ בספירת החכמה, היתה לה ג”כ אותה האפשרות שלא לקבל בחינת חידוש דהרצון לקבל, ולמה נבחנת בחי”א ב”לא אפשר”. אמנם יש כאן הפרש גדול כי המלכות דכתר, לא היתה לה אפשרות, להאציל את הנאצל בלי שיהיה לו “הרצון לקבל”, כמ”ש לעיל, משא”כ מלכות דחכמה, שהיא בחינת הנאצל גופיה, היתה יכולה להסתפק לגמרי בבחינת הרצון לקבל שלה, בלי להתעורר ברצון להשפיע שהוא בחי”ב, ולהמשיך אור דחסדים משום דאור החיה מספיק לגמרי בשביל הנאצל, ואינו צריך עוד לשום הוספה כל שהיא.“
אותה תוספת, אחרי כתר, חכמה, שבינה מוסיפה היא לא חייבת להיות, זו לא חובה, אף אחד לא מחייב אותה, לוחץ עליה, ומה שהיא מוסיפה היא מוסיפה רק רצון שנקרא “רצון להשפיע” שבא מצידה עצמה, לכן בינה נקראת “חופשיה”. וכל תכונות הבינה, כוחות הבינה, אנחנו אומרים שהם מוציאים את הנברא מדרגת החייב לדרגת החופשי.
שאלה: מאיפה בא לה הרצון הזה, מאיפה היא פתאום “חופשיה”?
שאלה יפה, יש לה גם את וגם את זה. יש לה יכולת לא לרצות כלום, היא קיבלה כל מה שיש בתוך הרצון לקבל שבחכמה, היא מלאה באור החכמה ויכולה כך להישאר. מאיפה יש לה עכשיו בכל זאת רצון להוסיף משהו מעצמה? מהמאציל. הבורא שממלא את בחינה א’, שזו העבודה שלו שאנחנו רואים, הוא מעורר בה משהו מעצמו ואת זה היא צריכה לממש, לבצע, לגלות, וזה מה שבינה עושה. היא מגלה את בחינת כתר שנמצאת בה, וכתר זה בחינת הבורא, השפעה. גם הרצון לקבל שבחכמה וגם אור החכמה, אומנם כולו רצון לקבל וכולו אור חכמה שממלא את הרצון לקבל, אבל מאיפה באים גם חכמה וגם אור החכמה? הם באים יחד מהכתר, מהרצון להשפיע, ולכן בכל זאת מתגלה בהם רצון להשפיע, וזה מה שמחייב שהחכמה, לגמרי לא במחויב כביכול, מזמינה את לידת הבינה.
שאלה: כתוב שלא הייתה הכרחיות, צורך למשוך אור חסדים, אז למה הופיעה בינה?
כוח הבינה לא חייב להיות בצורה מחויבת, אלא זה מפני שהשורש, שזה מגיע ממנו, מהבורא, מתגלה בכל מקום. לכן רק בגלל השורש הזה, אחרי שחכמה קיבלה הכול, מה חסר לה? חסרה לה הופעת בחינת שורש, ולכן זה מתגלה ועכשיו מחכמה נעשתה בינה.
הבורא לא ביטא את עצמו, לא גילה את עצמו, הוא גילה רצון לקבל שרצה שיהיה בנברא, הוא גילה את המילוי, את אור החכמה שימלא את הרצון לקבל, שזו בחינה א’, זה מה שהבורא עשה, וכל היתר לא קיים. מה חסר כאן בכל הדברים האלה? אור חכמה ממלא את הרצון לקבל שבבחינה א’, הכול טוב ויפה, האם זה גמר תיקון? אין תיקון כי לא היה קלקול. כלפי מי יש הרגשה שהוא ממלא, האם כלפי הרצון לקבל? הרצון לקבל עדיין לא הרגיש בכלל שחסר לו, הבורא עדיין לא מופיע בתוך הנברא כך שהנברא מרגיש אותו, אין נברא ואין בורא בצורה כזאת כמו בבחינה א’. כלומר בחינה א’ יכולה לתת הדגמה של גמר התיקון אבל לא שהיא משיגה את זה, מרגישה את זה. זה מופיע בה כמו שבטיפת זרע יש את האדם הגדול שיצמח ממנו אחר כך, אבל בינתיים זה גרעין בלבד.
מה חסר שיתגלה בגרעין? שיתגלה לו הרצון העליון שלפני הגרעין, שיתבצע בו, שיתגלה בו, ולכן זה נותן כוח, דחיפה להתפתחות. לכן מבחינה א’ באה בחינה ב’, שבעצם את הטבע של השורש, של הכתר, היא מגלה בפועל. אני בינה, הבחינה שמבצעת את דמות הבורא, לא רוצה לקבל, זה הטבע של הבורא, אני רוצה רק להשפיע. אני לעצמי לא רוצה כלום, מסתפקת באפס, ובזה שאני לא מקבלת יש לי סיפוק.
בינה היא מורכבת מאוד, כל הדברים האלה מופיעים בתכונת הבינה, ולכן מהבינה יש לנו התפתחות למטה, עד שבינה בונה את המלכות. במלכות כוח הכתר וכל הבחינות האלה מתקבצות יחד ובונות אותה בלקבל על מנת להשפיע, כי בצורה אחרת היא לא מסוגלת לבטא את עצמה. לכן כל הדברים האלה עוברים מכתר דרך בינה עד המלכות, ומלכות כבר עושה את התיקונים בחזרה עד שמבטאת בתוכה את הכתר.
תלמיד: האם אור החסדים הוא תגובה לתכונת הכתר?
כן.
שאלה: איך מגיעה הבחינה הזאת? האם אנחנו מזהים אותה לפי סימנים שהם הרגשות פנימיות שלנו, או שזה בא מבחוץ?
אני לא רוצה לדבר עכשיו בצורה כזאת, איך זה קורה בפרצופים, בעולמות ובנו, זה עדיין מוקדם לדבר. זה לא קורה בנו בצורה כזאת. טוב שאתה חושב על זה, אבל אני לא יכול להסביר. יש הבדל בין מה שאתם יכולים להבין ובין מה שאתם יכולים לשמוע ממני. אני לא יכול, זה עדיין לא קורה בנו ואלפי אנשים יבינו את זה כל אחד לפי מה שהוא. זה לא טוב.
שאלה: למה קוראים לזה ארבע בחינות דאור ישר אם האור לא משתנה ומה שמשתנה זה הרצון לקבל?
דווקא בגלל שהאור לא משתנה ומופיע בצורה ישירה מהמאציל עד הנאצל, לכן זה נקרא “אור ישר”. עדיין אין כאן שום תגובה שמשנה את המאציל ומשפיעה על האור שמגיע ממנו, לכן זה נקרא “ד’ דרגות של אור ישר”.
שאלה: אם בינה מוותרת על אור חכמה, למה זה לא נקרא צמצום?
אין לבינה רצון לוותר על אור החכמה, יש לה רק רצון להביא את עצמה לצורה חדשה. היא לא מתנגדת לקבלה, היא רוצה להוסיף באור החכמה את עצמה, ולכן זה לא נקרא צמצום.
השאלה טובה מאוד, רק תבינו שכדי לעשות צמצום צריך להיות גם רצון לקבל לאור החכמה, וכאן עוד לא היה רצון ממש לאור החכמה שלא היה קודם, שאחריו מגיע מילוי שנקרא “חכמה”, ועליו יש התנגדות שנקראת “צמצום”. עדיין אין את כל הנתונים כדי להגיד שהיה כאן צמצום, אלא פשוט בינה רוצה להחליף אחד עם האחר, אבל זה לא שהיא מסרבת בכל כוחה לקבל את אור החכמה.
שאלה: בעל הסולם אומר, “אמנם יש כאן הפרש גדול כי המלכות דכתר, לא היתה לה אפשרות, להאציל את הנאצל בלי שיהיה לו “הרצון לקבל”,”. האם למלכות דכתר צריך שיהיה רצון לקבל?
כל מלכות היא רצון לקבל ובכלל כל הספירות הן רצון לקבל, שדרכו האור מאיר ליתר הבחינות. אבל ודאי שאם אנחנו מדברים על הנבראים, אז אנחנו מדברים על הרצון לקבל שמעורב בהם בכל מיני גדלים.
תלמיד: מה זה מלכות שבכתר?
כתר זה הרצון להשפיע שיש בנברא, וברצון להשפיע הזה שבנברא יש גם מלכות. כי מיהו הרצון להשפיע? זה גם רצון לקבל שרוצה להידמות לאור שממלא אותו שהוא המשפיע.
תלמיד: את כל זה אנחנו צריכים להתחיל להרגיש באיזושהי נקודה?
תשתדל עכשיו כשאנחנו מדברים קצת להרגיש.
תלמיד: להרגיש בפנים?
כן, להרגיש. תסובב את עצמך להרגשה כזאת, יותר או פחות, עד שהאור העליון יתחיל להופיע בך בכל מיני צורות.
תלמיד: זה נקרא למשוך את האור המחזיר למוטב?
זה לא נקרא למשוך.
אות מ”ו
ז”א נבחן ללא אפשר, משום שאור החכמה
היה חסר לו.
“ובחי”ג, שהיא זעיר אנפין, נבחן ל”לא אפשר וקא מכוין”. “לא אפשר” הוא, מטעם דאחר שהבחי’ הב’ נתעוררה והמשיכה האור דחסדים נעשה בזה בחינת עיכוב, על אור החכמה שבנאצל, כי בחינת הרצון להשפיע הוא הפוך מבחי”א, שהיא רצון לקבל, ששם אור החכמה. וכיון שאור החכמה הוא עיקר החיות של הפרצוף, דע”כ מכונה האור הזה, בשם חיה, כנ”ל, לפיכך חזרה המלכות דבינה, והמשיכה הארת אור החכמה לתוך אור החסדים שלה, וכשמלכות הבינה המשיכה ועשתה חידוש צורה זאת, יצאה מבחינה ב’ ונעשתה לבחינה ג’ (כנ”ל הסת”פ ח”ב אות ל’ ד”ה ועל עש”ה), שנקרא זעיר אנפין”.
אנחנו רואים כאן דבר מעניין, שהתפתחות הספירות זו מזו, וזו מזו, גורמת לכך שבתוך הספירות מתחיל להופיע חיסרון לאיזה אור. זאת אומרת, הרצון לקבל מתחיל להופיע בתוך הספירה.
כמו שבעל הסולם אומר, “כי בחינת הרצון להשפיע הוא הפוך מבחי”א, שהיא רצון לקבל, ששם אור החכמה. וכיון שאור החכמה הוא עיקר החיות של הפרצוף, דע”כ מכונה האור הזה, בשם חיה, כנ”ל, לפיכך חזרה המלכות דבינה, והמשיכה הארת אור החכמה לתוך אור החסדים”.
זאת אומרת, מלכות דבינה בעצמה בעצם מושכת את אור החכמה. ולמה? כי בלי שמופיע אור חכמה, אז לא יהיה אור החסדים, ובלי שיהיה אור החסדים, לא נרגיש שחסר כאן אור החכמה.
ולכן כאן אנחנו רואים איך כל הדברים האלה מקושרים יחד – לא יכולה להיות חכמה בלי חסדים וחסדים בלי חכמה, לא יכול להיות רצון לקבל בלי רצון להשפיע. כל הדברים האלה מתגלים כלפי הנברא, כדי שהנברא יבין עד כמה שני הכוחות האלה – אור החכמה שמגיע ישירות מהבורא, ואור החסדים שמגיע מהבריאה שהבורא ברא, עד כמה שני הדברים האלה חייבים להיות משולבים זה בזה, מקושרים זה אל זה. אין חכמה בלי חסדים, אין חסדים בלי חכמה, לא יכולה להיות קבלה בלי נתינה ונתינה בלי קבלה, כך זה מתגלה בנברא.
אם אני רוצה להשפיע, אני חייב לקבל. אם אני מקבל, אני חייב קודם כל לחשוב על להשפיע. השליטה צריכה להיות בשניים, והשלמות מתגלה כששניהם מופיעים, גם חכמה וגם חסדים, גם קבלה וגם השפעה. מכאן אנחנו רואים שגמר התיקון צריך להיות בשילוב של הרצון לקבל והרצון להשפיע, שכל הכוחות וכל האורות ישלימו זה את זה.
אי אפשר להגיד שאור החכמה זה הכול והוא ממלא את כל המציאות. לא, הוא יכול למלא את המציאות כשהמציאות היא רצון לקבל, והרצון לקבל מתוקן באור החסדים, ואז מופיע בו אור החכמה, וזו שלמות.
שאלה: בעל הסולם כותב שבבחינה א’ יש גם כתר וגם מלכות. יש שם בינה?
הבחינה הראשונה, בכלל הבחינה העליונה, היא תמיד כוללת בתוכה את כל הבחינות שאחריה, אבל היא כוללת אותה בבחינת שורש. כמו גרעין שכולל בתוכו את כל העץ שיגדל אחר כך, אבל מבחינת הרשימו.
שאלה: אם הבינה כבר נמצאת שם, למה בעל הסולם כותב שכבר מתממשת, יוצאת לפועל תכונת הבינה, הרי זו הבחירה של בינה, היא בעצמה בחרה.
זה מפני שהכול בא מהכתר, אז אפילו שזו חכמה, מה יכול להתעורר בסוף החכמה? השורש שמגיע מהכתר, ולכן חכמה מולידה את הבינה שהיא הפוכה ממנו.
תלמיד: זה ברור, אבל הבינה כבר קיימת בכתר וכבר מראש מתוכנן שהיא תתנהל כמו בינה שתהיה בבחינה ב’, אז למה בעל הסולם כותב שזו הבחירה של בינה עצמה ואף אחד לא הכריח אותה לעשות את זה, ושלא היה מוגדר מראש שהיא תסרב לקבל את האור?
כי אין לה בזה הכרחיות מלמעלה. אין כאן חיסרון לאור החסדים ולבינה.
שאלה: מאיפה מגיע אור החסדים?
אור החסדים כמו כל האור מגיע מהבורא, אבל בהשתתפות הנברא.
תלמיד: איך נוצר אור החסדים?
הוא מגיע מהבורא כמו כל מילוי, אבל זה מילוי שמגיע לכלים דהשפעה, זאת אומרת לרצונות שרוצים להידמות לבורא.
תלמיד: ורק אז נוצר אור חסדים?
כן.
שאלה: מה זה אומר שאור חכמה מתלבש באור החסדים?
זה מה שקורה לנו אחר כך כשהרצון לקבל נפסל מלהיות כלי קבלה, והנברא רוצה רק להשפיע, רק להיות דומה לבורא. איך הוא יכול להשפיע לבורא ואיך הוא יכול בכלל להידמות לו? אז הוא מייצב את הכוונה שלו להשפיע, זה נקרא שמעלה ממנו את אור החסדים, ואור החסדים הזה הופך להיות לכלי לאור החכמה.
אות מ”ז
ז”א נבחן לקא מכוין, משום שהיתה לו
השתוקקות לחכמה.
“ובהמשכה זו, שהיא בחי”ג, יש עלינו להבחין שני דברים: הא’ הוא “דלא אפשר”, דהיינו, שאין לה עצה אחרת, מחמת שאור החיה היה חסר בנאצל. והב’ הוא, דקא מכוין” כי יש כאן השתוקקות, אחר הארת החכמה שהמשיכה, מחמת שהמשיכה אותו, בעת שהיתה ריקנית ממנו, כי בחי”ב היתה מכסה על אור החכמה כנ”ל, ויש בה רק אור דחסדים בלי חכמה, לכן המלכות שלה, שהמשיכה הארת החכמה, הנה המשיכה זאת בבחינת השתוקקות, שנקראת “קא מכוין” כנ”ל. וע”כ נקראת בחינת ז”א, “לא אפשר וקא מכוין”, כמבואר.”
שאלה: איך אנחנו יכולים להרגיש את הרצון לקבל שבכל ספירה וספירה, איך אנחנו יכולים לדעת איזה פרצוף יש בכל רצון לקבל?
הכול נמצא בנו, אבל אנחנו לא יכולים עדיין להרגיש. כשמתפתחים יותר ויותר, מתחילים להתקרב ולהתכלל זה מזה, אז אנחנו מתחילים להיות יותר רגישים להבחנות שלנו, להבחנות של אנשים זרים, ועל ידי זה אנחנו מתחילים יותר ויותר להבין מה זה נקרא להיות בתכונת עצמנו ובהתכללות עם האחרים, ובחיבורים בינינו, ומה יוצא מהחיבורים בינינו, איזה כביכול ספירות נוספות, בניית פרצופים נוספים. בכל פעולה ופעולה כשאנחנו רוצים להיות באיזו השתתפות – אנחנו בונים מזה פרצופים, קבוצות חדשות, רוחניות, משניות מאתנו. כך אנחנו בונים סביבנו ממש כלים שבהם אנחנו מתחילים להרגיש את העולם, את המציאות. נמצא מילים טובות ברורות יותר להסביר, אבל בינתיים תחשבו לכיוון זה.
אות מ”ח
המלכות נבחנת לאפשר, משום שהיה לה להסתפק
בחכמה שבז”א. ולקא מכוין, משום שהיתה לה
השתוקקות.
“ובחי”ד שהיא המלכות, נבחנת ל”אפשר וקא מכוין”: אפשר הוא, מטעם שכבר ישנה הארת חכמה בז”א, דהיינו בבחי”ג כנ”ל, והמלכות דז”א, אינה מוכרחה לעשות ההתגברות הזאת מחדש, כדי להמשיך אור החכמה, בשיעור יותר גדול מבחי”ג. וקמכוין הוא, מפני שההתגברות הזו, אחר אור החכמה, עשתה בבחינת השתוקקות, דהיינו בשעה שלא היה לה אור החכמה, שאז מתגלה התשוקה, כנ”ל.”
אות מ”ט
הפרש בין אור החכמה להארת החכמה.
“ואין להקשות כאן, הרי בבחינה ג’ יש הארת חכמה, כנ”ל, דעל כן נקראת בחינה ד’ בבחינת “אפשר” וא”כ איך מתגלה בבחי”ד התשוקה לאור החכמה, אמנם תבין מאד כי יש הפרש גדול, בין הארת החכמה לבין אור החכמה. כי הארת החכמה, משמעותה, שעצמות המדרגה היא אור דחסדים, אלא שמקבלת הארה מאור החכמה, משא”כ אור החכמה, הרי כל עצמותו של האור כולו חכמה, ולא כלל חסדים. והנה לבחינת חיותה של המדרגה, מספיקה ג”כ הארת החכמה כמו שיש בבחי”ג שהיא ז”א, וע”כ המלכות דז”א, שהתגברה ברצונה להמשיך אור החכמה, לא היתה מוכרחה לזה, אלא שהיתה בחינת השתוקקות בה אחר עצמות אור החכמה, הנעלה הרבה על בחינת הארת החכמה שבבחי”ג. כי כלפי אור החכמה האמור, נבחנת שהיא ריקנית מהאור הזה, ויתכן ע”כ שתתגלה אחריה התשוקה, כמבואר.”
שאלה:, כשהוא כותב על בחינה ב’ הוא אומר שהיא חופשיה, זה אומר שהיא כאילו נמצאת במצב של המתנה, חפץ חסד והיא לא רוצה שום דבר עבור עצמה?
כן.
תלמיד: עבור המלכות – בחינה ד’ – כאילו זעיר אנפין כבר הכין לה הכול מראש ואז רק צריך לעורר אותה.
גם נכון.
בדרך כלל זה פרק מאוד קשה למתחילים כי לא כל כך יכולים להיכנס להבחנות שישנן כאן, הן עדיין חדשות לאדם. אבל לאט לאט – אחר כך יתלבש בנו יותר.
- אות נ’
בחי”ד בלבד נחשבת לכלי קבלה משום שהיא
בחינת אפשר וקא מכוין.
“והנה נתבאר שלא כל הרצונות נחשבים לכלי קבלה, אלא רק בחי”ד בלבד, כי אין הרצון נחשב לבחינת קבלה, זולת בב’ התנאים “אפשר” ו”קמכוין”, דהיינו: שלא יהיה מוכרח לקבלה, ושתתגלה בו “השתוקקות לקבל”. לאפוקי בחי”ג, אע”פ שיש שם השתוקקות לקבל, דהיינו “דקא מכוין”, מ”מ כיון דמוכרח לקבל, שהוא חיותו המוכרחה כנ”ל, ע”כ אינו נחשב לכלי קבלה. ולאפוקי בחי”ב, שאע”פ שאינה מוכרחת לקבל, מ”מ כיון דאין שם השתוקקות, אינה נחשבת לכלי קבלה ואין צריך לומר בחי”א, שאין בה לא זה ולא זה, כי היא מוכרחת לקבל האור שלה שהוא חיותה, וגם אין בה השתוקקות, ע”כ ודאי הוא רצון קלוש לגמרי.”
זאת אומרת, רק בחינה ד’ היא הרצון לקבל האמיתי על האור שמופיע מהשורש, מהכתר ולכן בה נגמר הכלי.
שאלה: למדנו במשל של בעל הסולם שהעשיר נותן הכול לחברו ושואל אותו, האם עדיין משהו חסר לך, והוא אמר לו שאני רוצה להשיג את זה בכוחות עצמי. כאילו כל המתנות, כל השפע זה עצמות אור החכמה.
זאת אומרת, שהצמצום בא לא מתוך שחסר לו ולא מתוך שיש לו עודף, אלא אופן הקבלה, אופן המילוי, יש לו הרגשה שהוא מקבל את זה מהעליון, ועל זה הוא עושה צמצום, על זה הוא אומר שלא רוצה לקבל בצורה כזאת. נכון?
תלמיד: הוא רוצה להיות דומה לעשיר עצמו, כאילו לבעל הנכסים, לבעל האור.
כך כבר הוא מרגיש בבחינה ב’ אפילו.
תלמיד: אז למה יש הבדל בין אור החכמה להארת החכמה?
אור החכמה והארת החכמה – תלוי ברצון לקבל. אם יש לו רצון לקבל אמיתי, הוא רוצה לקבל במלואו ולא חשוב לו באיזו צורה נמצא הנותן כלפיו, העיקר שמופיע, מקבל – גמרנו. כך הרצון לקבל מרגיש. והארת החכמה זה רק מה שמגיע לו. לא יכול לקבל יותר או מטעם חוסר הכלים או מטעם חוסר תיקונים.
תלמיד: כאילו בלהיות הנותן יש תוספת הרבה חזקה מכל התענוגים שהוא נותן.
נכון.
שאלה: למה מלכות היא בבחינת אפשר ועוד מכוון אחר כך, באות מ”ח? לא מובן למה היא יכולה להסתפק באור החכמה שהיה לה בבחינה ג’? הוא כותב “ולכן זה אפשר”. הייתה יכולה להסתפק באור חכמה שבבחינה ג’, בזעיר אנפין.
כן. מה ההבדל בין זעיר אנפין ומלכות?
תלמיד: היא ממשיכה את האור חכמה.
שהיא ממשיכה בעצמה את אור החכמה.
תלמיד: למה היא עושה את זה?
כי היא הרגישה בבחינה ג’, בזעיר אנפין, שזה מה שחסר ואפשר להוסיף.
תלמיד: אבל מה חסר? הוא אומר אפשר, כאילו יש לה את האור הזה, למה היא צריכה עוד להוסיף?
לא, אין. נגלה כלי שהוא חצי חסדים וחצי חכמה והיא רוצה להיות כולה חכמה. הכלי בכל זאת מתחיל לברר לעצמו מה העיקר בשבילו, ולכן מחליט שאני רוצה את החכמה כולה.
תלמיד: האם מכוון זה התגברות כאילו לקבל את החכמה כולה?
כן. מכוון לקבלת החכמה בצורה מלאה.
שאלה: מה ההבדל בין ההשתוקקות לרצון לקבל שמתגלה בבחינה ג’ לבין ההשתוקקות לרצון לקבל שמתגלה בבחינה ד’?
בבחינה ג’ זה נעשה בהכרח מהרצון להשפיע שבבינה. ובבחינה ד’ זה נעשה מבחינת הבחירה החופשית – אם אפשר כך להגיד. בבחינה ג’ – הוא רוצה לגדול, להיות גדול, ברצון גדול ולמלא את הרצון לקבל שלו באור החכמה בצורה השלמה. הבדל גדול מאוד. גם הרצון לקבל שיש בזעיר אנפין וגם הרצון לקבל שיש במלכות, זה רצון לקבל אבל איך הם נולדו? בחינה ג’ נולדה מהרצון להשפיע של בינה ובחינה ד’ נולדה מהרצון לקבל שהרגישה בזעיר אנפין ורוצה להמשיך אותו יותר. הבדל גדול.
שאלה: האם התהליך המתואר מאות מ”ד ועד נ’ חוזר בכל 125 המדרגות?
זה בעיקר מופיע בד’ בחינות דאור ישר ואחר כך מופיע ודאי שבכל המדרגות, אבל אנחנו לא לומדים את זה. מה שלומדים כאן זה כדי קצת יותר להבין מה קורה בין הספירות, בתוך הפרצוף, ואנחנו לא חוזרים לזה. אפילו ביחסים שבין הפרצופים ובין העולמות, אומנם יש להם שורש גם ביחסים של ארבע הבחינות האלה שעכשיו עברנו, אבל בכל זאת אנחנו לא מסבירים.
אני צריך רק להוסיף כאן, שמה שאנחנו לומדים בחכמת הקבלה זה כדי שתמשיכו בהמשכת האור העליון שישפיע עלינו וייתן לנו תכונת השפעה. כשאנחנו מקבלים מהאור העליון תכונת השפעה אנחנו נכנסים באור העליון, וכשנכנסים לתוך האור העליון אנחנו עוברים את כל הדברים האלה ולומדים אותם בצורה מעשית. לא כמו שעכשיו, הוא כתב ואנחנו קוראים, ומה יוצא לנו מזה? אלא דווקא ההיפך, כשאנחנו נתקדם יותר ובעיקר נממש את זה, אז נראה עד כמה זה עובר עלינו ובונה בנו את התכונות הללו ואז נלמד אותן יותר. עכשיו בשבילנו זה בינתיים מדע, כמו שלמדנו בבית ספר ובכל מיני מקומות, זה נשמע לנו מאוד מאוד רחוק וכאילו מלאכותי, לא פרקטי. נרגיש את זה כשזה יעבור עלינו, חכמת הקבלה היא בכל זאת חכמה פרקטית. לכן כשאנחנו לומדים, אנחנו צריכים רק לקבל מזה חיזוק לעבודה בינינו, להתקרבות, להשתתפות, להתחברות בינינו, שמזה נתחיל להבין מה הן התכונות הללו.
שאלה: האם מלכות של בחינה ד’ בשלב ד’ לעולם לא מיתקנת מעבר לרמת בינה?
לא. כל התכונות האלה מוסיפות זו לזו, כי הן מתפשטות ומתרחבות על ידי זה שהייתה שבירה בכלי של אדם הראשון, ואז אנחנו מגיעים למצב שכל אחד משלים את עצמו על ידי האחרים ולכן אין גבול באף בחינה, כל בחינה מגיעה לאין סוף.
שאלה: לגבי מ”ט. מה ההבדל בין בחינה ג’ לבחינה ד’? מדוע בבחינה ג’ לא היה ניתן לגלות את הרצון לקבל כמו בד’?
כי כך היא מקבלת מהבינה. מהבינה מגיע בעיקר אור חסדים בהארת חכמה. יש שם אור חכמה קטן, ובצורה פשוטה יותר, אין לו מספיק כוח לבנות רצון לקבל גדול שבזעיר אנפין. לעומת זאת כשמזעיר אנפין זה נמשך למלכות, אז יש הגברת הרצון לקבל, אור גדול נמשך ונבנית מלכות במלואה, בכל עשר הספירות שלה.
שאלה: אם אין חכמה בלי חסדים וחסדים בלי חכמה, אז איך קרה שיש לנו רק רצון לקבל ולא מחשבות על השפעה?
זה שאין חכמה בלי חסדים ואין חסדים בלי חכמה זה מצד התיקונים, אבל כאן אנחנו מדברים על השורשים, עדיין אין תיקונים, עדיין אין מסך, אור חוזר, אנחנו מדברים רק על התפשטות האור העליון מכתר עד המלכות, זה מה שלמדנו היום. לכן אין כאן אותם התיקונים שאתם רוצים כבר לשמוע.
נחכה עוד קצת, עוד מעט יהיו. בחלק הבא נלמד, “מבאר: את הצמצום והמסך”, ואז נתחיל כבר לדבר על התגובה מהנבראים.
שאלה: לגבי אות מ”ד. מה הכוונה בהתגברות הרצון? למה דווקא המילה התגברות שמופיעה בכותרת?
התגברות הכוונה שהוא מתגבר על הרצון שלו כדי לעשות מהרצון שלו תוצאת השפעה, בחינת השפעה.
שאלה: כשבינה מוותרת על אור החכמה ורוצה רק להשפיע, האם זה בגלל שהיא מיצתה את עצמה והבינה שהחכמה ניתנת לה רק כדי להבין שהשפעה עדיפה לה על קבלה, ואז היא יכולה להעביר את החכמה הלאה ולהיות חופשיה מהרצון לחכמה?
אנחנו נברר את זה. אין לי עכשיו אפשרות לברר את כל השאלה הזאת, אבל היא נכונה.
שאלה: כיצד מתבטאים ונבנים יחסים בין בינה למלכות בעשירייה?
בינה ומלכות בעשירייה זה ודאי לא לעכשיו. תכונת השפעה, תכונת קבלה, זה מה שיש לנו בינתיים להגיד, וגם בהן אנחנו לא מבינים איפה זו ואיפה זו.
אתן צריכות להתקדם בפעולות שעומדות לפניכן. אם יש לכן אפשרות להתקרב יותר, אז תעשו זאת ותתחילו בזה לראות איך מתקרבים, מה צריכים לצמצם, מה צריכים לפתוח, כך תעשו.
(סוף השיעור)