HOD: TIKKUN CHATZOT תקון חצות – LESSON WITH RAV MICHAEL LAITMAN
Lesson on the topic of “Pesach (Passover)”
שיעור בוקר 03.04.2022 – הרב ד”ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה
פסח – קטעים נבחרים מן המקורות
קריין: שיעור בנושא פסח, נמשיך מקטע מס’ 89 תחת הכותרת “ערי מסכנות”.
התחלנו לדבר על כך לפני כמה ימים, אתמול בבוקר ואחר הצהריים היה על זה שיעור ואני ממליץ לשמוע אותו שוב.
“ערי מסכנות” זה אותו מצב שאנחנו צריכים לעבור לפני שאנחנו נכנסים לגילוי הבורא. כל המצב שלנו, הרצון שלנו, נראה לנו מסכן בצורה מאוד מאוד מיוחדת. אנחנו לא יכולים על ידי התכונות שלנו להשיג רוחניות, אין לנו שום תקווה, ועל אף שאנחנו משתדלים לבנות משהו מתוך התכונות שלנו, אנחנו לא מסוגלים, תמיד אנחנו מגלים עד כמה אנחנו שקועים בתוך האגו שלנו ואין סיכוי לצאת ממנו. לכן המצב הזה נקרא “ערי מסכנות”, ערים של סכנה. הסכנה היא שאנחנו נישאר בהן ולא נצא לרוחניות אף פעם, וגם בהן עצמן אין שום דבר, לא שאנחנו נהנים, אלא הן ממש “ערי מסכנות”.
אנחנו צריכים לעבור את המצב הזה, לאתר אותו, להרגיש אותו, להבין שזה הטבע שלנו. וכשאנחנו מתגברים על המצב הזה, על המלכות הזאת, אנחנו זוכים לגילוי, ליציאה מהגלות לגאולה. באותם הכלים שנראים לנו ריקים, שאין בהם שום דבר, אנחנו מתחילים לגלות דווקא את הבורא שכך מתגלה לנו.
תשאלו, נברר, אין לאן לרוץ, הדברים האלה צריכים להיות ברורים לנו ברגש ובשכל, ורק אז נוכל לצאת מהם.
קריין: קטע 89. כותב בעל הסולם.
פירוש “ויבן ערי מסכנות”, היינו שזה היה לישראל”. ערי מסכנות היו לישראל, למי שמכוון ישר-אל להגיע לבורא, להשפעה. להגיע לבורא, יש לזה שני פירושים – הראשון הוא שאני רוצה לגלות אותו, לתפוס אותו וזה נקרא להגיע לבורא. השני הוא שאני רוצה להיות ישר-אל, להתקרב אליו לפי השתוות הצורה, ואז זה נקרא “ישראל”, “ישר-אל”. “זאת אומרת, שכל כמה שהיה עובדים בזמן גלות, הכל לקח פרעה לרשותו”. הכול נבלע שוב ושוב באגו שלנו. ואפילו שעושים עבודות נכונות, פעולות נכונות בחיבור בינינו, בלימוד, בהתאספות, בכל מיני דברים, אבל כל מה שעשינו חודשים ואפילו שנים, לאן זה הלך? לא ידוע. אחר כך אנחנו לומדים שזה הים הגדול של הסטרא אחרא שבולעת את הכול. “חיל בלע ויקיאנו”, בצורה כזאת האגו שלנו בולע את הכול, כדי לתת לנו בחזרה בבת אחת את מה שהוא אוגר בפנים כדי שנוכל לעשות על זה פעולת על מנת להשפיע. “וממילא היו עם ישראל עניים, שנקרא מסכנא, בחינת עני”. לא הרגישו מיום ליום שנתווסף בהם משהו.
“ועוד יש לפרש מסכנות מלשון סכנה, שהם היו בסכנה גדולה, שלא ישארו במצב זה כל ימי חייהם. אבל לפרעה היה עבודתם של ישראל פיתם ורעמסס, היינו ערים יפים מאד מאד”. יש כאן שני דברים במצב אחד. אלו שמשתוקקים לבורא, התכונות, הרצונות, המחשבות האלה, לא מרגישים שהם מתקדמים למטרה. ואלו שנקראים “עבדי פרעה”, הם מרגישים שיש להם משהו, הם מבינים יותר, מרגישים יותר, מקבלים משהו, אבל אי אפשר להגיד שהם מאוד שמחים ומרוצים, אומנם כתוב, פיתם ורעמסס היו לעובדי פרעה “ערים יפים מאוד מאוד”.
“לפי זה יהיה הפירוש “ויבן ערי מסכנות” – לישראל”, לאלו שמשתוקקים להגיע לבורא, לאותן התכונות בנו שמשתוקקות להגיע לדבקות בבורא, המצב הזה הוא מסכן, כלומר אין לו שום רווח מזה, לא כלים דהשפעה, לא גילוי הבורא ולא דבקות. “ולפרעה – את פיתם ורעמסס”. כלומר יש יופי, טוב, הבנה, הכרה, מצב רוח וכן הלאה, תלוי באיזה מצב אדם נמצא. “היות שכל מה שעבדו ישראל, נפל לקליפות, ולא היו רואים שום ברכה בעבודתם. ובזמן שהיו מתגברים בעבודת האמונה ובבחינת השפעה”, שהיו בבחינת ישראל, ישר-אל, “אז כן ראו פריה ורביה. וברגע שנפלו לבחינת ידיעה וקבלה, היו תיכף נופלים לרשות קליפת פרעה. ואז באו לידי החלטה גמורה ומוחלטת, שהעבדות צריך להיות בבחינת אמונה למעלה מהדעת, ובבחינת השפעה.”
(בעל הסולם. “שמעתי”. פ”ו, “ויבן ערי מסכנות”)
שאלה: אנחנו כל כך רגילים לפעילות היומיומית שלנו ונמצאים במקום נוח, כלומר זה מה שיש לנו והכול כל כך טוב, לעומת זאת בכל יום אנחנו צריכים להתעורר מחדש ליום חדש. איך עלינו להבחין בין שני ההפכים האלה?
אתה מבחין לפי הכוונה שלך ולפי מה שאתה רוצה. אם אתה רוצה להגיע לדבקות בבורא, אז אתה יום יום מגלה שאתה נמצא רחוק יותר מהבורא, מלהתקרב אליו, מלהידבק בו. אם אתה משתוקק למצבים שהם יהיו ברורים יותר, מובנים יותר, אז יכול להיות שאתה כן לוקח משהו מחכמת הקבלה ונעשה חכם יותר, יודע לדבר, להתפלפל וכן הלאה. הכול תלוי ברצון של האדם, מה התכונות שאיתן הוא יוצא לגלות את המציאות.
שאלה: מדוע לא עובדים כאן שלושת הפרמטרים, רב, קבוצה וספרים?
הקבוצה, ספרי הלימוד ומה שמקבלים מהמורה, כול זה עובד ולאט לאט מצטבר באדם. ואז בהתאם למה שהוא משתוקק הוא יכול לראות אם יש לו או אין לו. או שהוא רוצה ידע, שכל, או שהוא רוצה השגה, או שהוא רוצה תכונות להשפיע, או להרגיש עד כמה הוא מבין יותר.
זה הכול תלוי באדם. או שהוא רוצה לקבל את ההתקדמות שלו בכלים דקבלה, או שהוא רוצה לקבל את ההתקדמות שלו בכלים דהשפעה – אחד מהשניים. ובזה אנחנו מבדילים בין אדם שמתקדם נכון ואדם שמתקדם לא נכון. אבל גם התקדמות לא נכונה זה לא נורא, ואם האדם ממשיך, אז לאט לאט זה יכופף אותו, ישפר אותו והוא יגלה את ההתקדמות האמיתית.
שאלה: שתי הבחנות לסירוגין, זה לא טוב?
לא, זה בסדר גמור. העיקר להמשיך ולא לבזבז זמן. להיות קבוע בשיעור, להיות בקבוצה, ובמשך היום לעבוד עם הקבוצה, להכין עצמו לשיעור של מחר וכך להתקדם.
מאוד חשוב לעשות הכנה לשיעור. אתם מקבלים את נושא השיעור ומה בדיוק נלמד, אז צריכים לקרוא את הדברים, צריכים לתרגם אותם מי שדובר שפה אחרת, ואולי לעשות בהם תוספות שיעזרו להבין, ואפשר כבר להכין מראש שאלות – כל זה עבודה על הנושא.
אנחנו מתקדמים בדיוק לפי התהליך שצריכים לעבור, ורצוי שניגע בתהליך הזה. רובם נמצאים בתוך התהליך, ישנם כאלה שממש עכשיו עוברים את התהליך של הרגשת הגלות, העבודה בגלות וההכנה לגאולה, וישנם שעוד לא, אז לא נורא, זה יבוא.
שאלה: מדוע אנחנו נדחפים כל פעם מחדש לבנות את “ערי המסכנות”, למרות שפעם אחרי פעם פרעה לוקח את הכול?
מפני שפרעה לוקח הכול וזה נבלע כמו מים בחול, ואנחנו צריכים להתחיל מחדש.
תלמיד: אבל אין פה ענין של ניסיון? אם אני רואה שאני בונה והוא לוקח, בונה ולוקח, אז בפעם הבאה אני כבר לא אבנה.
זה לא נכון, בפעם הבאה אתה תברר עוד יותר את המטרה ועוד יותר את האמצעים ותעשה עוד יותר מאמץ כדי להגיע למטרה. וכך זה הרבה מאוד פעמים. זה נקרא “עבודה בגלות”. “גלות” – זאת אומרת, שולטים עליך כוחות של פירוד, כוחות של בלבול, וכנגדם אתה משתדל ליישר את עצמך לדבקות עם החברים ועם הבורא יחד. ככה זה עובד.
קריין: 90. כותב הרב”ש.
“בזמן שהאדם מתחיל ללכת בעבודת ה’, והוא רוצה שכל עשיותיו יהיו בעמ”נ להשפיע, והוא רואה שאין בידו להתגבר, אז האדם מבקש עזרה מה’, שיעזור לו, כמו שאמרו חז”ל “הבא לטהר מסייעין אותו”. ושואל הזה”ק, “במה מסייעין אותו, בנשמתא קדישא”.
אי משום זה, כיון שכל מה שהיו מתגברים בעבודה, היה הכל נשקע בארץ, כמו שאומר בענין שבנו את פיתום ורעמסס, היינו כל יום היו צריכים להתחיל עבודתם מחדש, כי כל מה שבנו, הכל נכנס לתהום, ותמיד הם היו רואים את עצמם, כמי שאף פעם לא התחיל בעבודה, כי כאן שאין הם זוכרים שום דבר תורה, מה שנוגע לעניני עבודה, ותמיד כשעושים חשבון לעצמם, איפה עבודה שלנו, מה שאנחנו הכנסנו כוחות בעבודה, ולאן הם הלכו.
(הרב”ש. מאמר 14 “מהו הצורך לשאילת כלים מהמצרים” 1986)
זה מה שאנחנו מרגישים. ישנם אנשים שנמצאים כבר הרבה שנים בדרך ואיפה העבודה? ואיפה הסיכום? ואיפה התוצאות? מה קורה לנו, למה אנחנו לא מרגישים את התוצאה הרצויה, גילוי הבורא, הבנת הדרך, משהו? אלא הכול מתחיל מחדש, בכל יום ויום וזה בכוונה תחילה, כי אנחנו לא מסוגלים לעבוד בראיה ממושכת, בצורה ממושכת למטרה.
ולכן ההתקדמות שלנו למטרה היא בכוונה בצורה כזאת שהולכת וחוזרת, הולכת וחוזרת. אבל כשזה חוזר זה גם לא חוזר, זה כמו גלגל שמתקדם קדימה וכביכול חוזר אחורה, אבל בסך הכול זו דרך של התקדמות. כמו בזרם חילופי, או בעוד כל מיני דברים של טכניקה, שכל הזמן חוזרים – כך גם יום ולילה. המחזוריות הזאת היא בכל זאת מקדמת אותנו למטרה ואז הכול תלוי רק בסבלנות שלנו להמשיך בדרך.
שאלה: אתה יכול לתת דוגמה, מה ההבדל בין הכוונה לקבל בעבודה, והכוונה לתת, להשפיע, מה ההבדל המהותי ביחס למטרה?
ביחס למטרה – אם אני מקבל אז אני משתמש בכלים דקבלה שלי. אם אני מקבל בעל מנת להשפיע, אז אני משתמש בכלים דקבלה שלי בצורה הפוכה ממה שהם בנויים מלכתחילה – לא בעל מנת לקבל אלא בעל מנת להשפיע. אם אני לא רוצה לקבל כלום בכלים שלי, אז אני נמצא בצמצום. אם אני משתתף עם כלים זרים, עם החברים, כשאני מצרף את עצמי לעבודה שלהם ובעצמי לא מקבל מזה כלום חוץ מהתמיכה בהם. יש כאן כמה סוגי עבודות בכלים דהשפעה ובכלים דקבלה, זה תלוי במצבים שבהם אנחנו נמצאים.
שאלה: איך אנחנו יכולים לבדוק את עצמנו, אם אנחנו נמצאים בים של סיטרא אחרא ואיך להתגבר עליו?
אנחנו צריכים לראות באיזה מצב אנחנו נמצאים בתוך המצבים שאנחנו עוברים. האם אנחנו נמצאים בקשר עם החברים? האם אנחנו פונים לבורא? ואיך אנחנו חושבים על היום? על אתמול ועל מחר? ומסך כול היחסים שלנו, אנחנו יכולים לקבוע איפה אנחנו נמצאים אם בפיתום ורעמסס, או בעבודות אחרות של מצרים, או עדיין מחוצה למצרים – זה הכול תלוי בבדיקה שלנו.
שאלה: כאשר המאמצים שלנו מתמוססים, מה הפתרון למצב, מה צריך לקרות כמהפך איכותי?
על ידי “חיל בלע ויקיאנה”, כשאותו סטרא אחרא, האגו שלנו, מקבל יום יום מנות מהשיעור שלנו, מהחיבור בינינו, מכל מיני פעולות שלנו, והוא מקבל ומקבל ושומע שומע ונראה לנו ששום דבר לא משתנה, לא בשכל ולא ברגש שלנו – כלום.
אחרי זה אנחנו מגלים שזה כמו ים שבו נבלע הכול ומגיע הזמן שהעניין הזה נפתח. לכן כתוב “חיל בלע” זה כוח שבולע בתוכו ואחר כך “ויקיאנה”, מקיא בחזרה, נותן בחזרה כל מה שאגר בתוכו וזה מה שאנחנו מקבלים לקראת יציאת מצרים.
כשבונים את פיתום ורעמסס, זה כמו הים שנבלע בתוכו. גם כשבונים את פיתום ורעמסס אומרים שבונים כמו על החול, כי הכל נופל לתוך החול ונעלם, ואחר קם משם בחזרה ורואים שבאמת בנינו על ידי האגו שלנו ערים יפות. ואם העבודה לא היתה בתוך האגו שלנו, לא היינו כל פעם נמצאים בנטייה למטרה.
זאת אומרת הסטרא אחרא פועל כך שהוא מרמה את עצמו. וכשאנחנו קמים לשיעור, כשאנחנו משתוקקים לידיעה, להכול, אז את כל הדברים האלה אנחנו מבצעים על ידי האגו שלנו, על ידי הסטרא אחרא, ולכן הוא נקרא “עזר כנגדו”.
וזה מה שהבורא אומר, שאפשר להתחיל את הטיפול, התיקון, הבריאה, כי “בראתי יצר הרע” ועל ידי היצר הרע, אותם הנבראים יכולים להתקדם למטרת הבריאה. דווקא היצר הרע דוחף מאחור ומושך מקדימה לאותה מטרה של חיבור, איחוד וגילוי הבורא.
וכשהיצר הרע גומר את העבודה, אז האדם מגלה שדווקא בזכות היצר הרע הוא הגיע למטרה ואין יצר רע והוא לא נברא מלכתחילה כיצר רע, אלא כדי לבלבל אותנו, שנימשך לאותה מטרה רוחנית ונוכל להגיע אליה וזה ירשם לטובתנו.
כמה פעמים נצטרך עוד להתחיל לבנות את הרוחניות שלנו שנקראת “פיתום ורעמסס”, זה תלוי בעומק נשמת האדם. יש כאלה שמגלים את זה מהר, אם הכלי שלהם קטן, ויש כאלה שמגלים את זה לאט בעבודה קשה ולא רואים מהר כל כך את הסיכום, אם הנשמה שלהם גדולה. אין מה לעשות, הכול לפי חוקי הטבע.
שאלה: איך להגיע לבירור משותף בעשירייה באיזה מצב אנחנו נמצאים בפיתום ורעמסס?
עוד אי אפשר לעשות בירור. כי כל אחד נמצא במצבים הפרטיים שלו ואנחנו לא מחוברים בינינו מספיק כדי שנגרום יחד אחד לאחר עליות, ירידות. אנחנו עוד לא מחוברים מספיק כדי שיהיו לנו את המצבים האלה, עליה, ירידה, ספיגה, פליטה, כל המצבים האלו שיהיו לנו כפעולות בפרצוף רוחני שכלול מעשרה חלקים מנוגדים ושונים שעובדים למעלה מעצמם לחיבור ולפעולה אחת. עוד אין לנו את זה, אני מאוד מקווה שנעשה זאת, זה כבר מחוץ למצרים.
קריין: 91, כותב הרב”ש.
“קשה להבין, איך היתה היכולת לקליפת פרעה לבלוע את כל עבודתם, אשר עבדו. עד כדי כך, שהם לא מרגישים, שהיתה פעם, שעסקו בעבודת ה’, ושהיתה להם מטרה להגיע לשלימותם, וידעו מה שהם רוצים. פתאום באו לידי מצב, ששכחו הכל, ולא נשארו בהם שום רשימות מעבודתם.” זה כמו שאנחנו באמת עוברים לפעמים ממצב למצב ושום דבר לא זוכרים, הכול נמחק.
“וזה היה הכל בכוונה תחילה, שהקב”ה הכין קליפה לצורך זה, בכדי שכל פעם יהיו במצב של התחלה. וכידוע, כל התחלות קשות. אז יהיו מוכרחים לבקש מה’, שיעזור להם כנ”ל “הבא לטהר מסייעין אותו”. וכדברי הזה”ק, שכל פעם הם מקבלים בחינת “נשמתא קדישא”, שזה נבחן כח מלמעלה, שזה אחר זה בכל פעם מקבלים תוספות נשמה. וזה מתקבץ אחר כך לחשבון גדול.”
(הרב”ש. מאמר 14 “מהו הצורך לשאילת כלים מהמצרים” 1986)
כלומר, כל פעם אנחנו נמשכים לחיבור ונופלים ממנו, ושוב מגיעים לאיזו התקדמות ושוב נופלים ממנה. אומנם מתחילים לבנות משהו, אבל כל הדברים האלה נבלעים בחול כמו הערים היפות פיתום ורעמסס שלא מצליחים לבנות, אבל אחר כך הן קמות מתוך החול ואנחנו רואים שכן בנינו, כן עשינו. זה שלא יכולנו לראות את הבניה שלנו, זה כדי שנמשיך באמת כל פעם בהבחנות רוחניות חדשות מאפס. עוד קובייה ועוד קובייה, כך אנחנו בונים.
קריין: 92, כותב הרב”ש.
“כל הארה, שמקבלים מלמעלה, אף על פי שנסתלקת לפי שעה, אבל לבסוף, היינו כשגומר סכום יגיעה, מה שמוטל על האדם לגלות בבחינת “כל מה שבידך ובכוחך עשה”, אז הוא מקבל בפעם אחת את כל מה שקיבל בזה אחר זה. והוא חשב, שהכל נכנס להקליפות. אז הוא מקבל הכל חזרה.”
(הרב”ש. מאמר 14 “מהו הצורך לשאילת כלים מהמצרים” 1986)
כאן אנחנו רואים שדווקא אין קליפות, אלא אותם הדברים שאנחנו לא מסוגלים לעשות בכוח ובשכל שלנו כי אנחנו קטנים, הם מתקבצים בטבע ונשמרים שם, ואחר כך אנחנו מקבלים את התוצאה מהם ויכולים להשתמש בזה.
קריין: 93, כותב הרב”ש.
“דרשו חז”ל (סוטה דף י”א) וזה לשונו “את פיתום ורעמסס. רב ושמואל, חד אמר פיתום שמה. ולמה נקרא שמה רעמסס. שראשו ראשון מתרוסס”. ופירש רש”י, כשהיו בונין קצת, היה מתרוסס ונופל. וחוזרין ובונין, והוא נופל. וחד אמר, רעמסס שמה, ולמה נקרא שמה פיתום, שראשון ראשון, פי תהום בלעו.
אנו רואים בין לרב ובין לשמואל אין חולקים במציאות אלא בהדרוש. והמציאות היתה שם, כל מה שהיו בונים היה נופל. שהכוונה היא, שכל מה שהיו בונים לעצמם איזה בנין בעבודה, אז באו המצרים, היינו המחשבות זרות של המצריים, והרסו כל עבודתם. זאת אומרת, שכל עבודתם, שהיו עובדים עם כל כוחם להתגבר ולעבוד עבודת הקודש, הכל נבלע בארץ. וכל יום ויום היו צריכים להתחיל מחדש.”
(הרב”ש. מאמר 13 “בא אל פרעה ב'” 1986)
שאלה: אנחנו לא מרגישים שאנחנו נמצאים במצב של התחלה כמו שכתוב בקטע 91, האם זה בסדר?
אם אתה לא מרגיש שאתה נמצא בדרך, אז יכול להיות שאתה עוד לא נכנסת לדרך, או שאתה כבר גמרת את הדרך, מה עוד יכול להיות? כל העולם, כל הנבראים יצטרכו לעבור את כל המצבים האלו ואין כאן אף אחד שיכול לברוח מזה. אם אנחנו לא נמצאים עדיין במצבים שהם כותבים, אז סימן שעוד לא הגענו לזה, כי אם היינו כבר עוברים אותם, אז היינו מבינים על מה מדובר.
שאלה: מה הן עבורנו אותן ערי מסכנות?
ערי מסכנות גם עבורנו וגם עבור כל מי שהולך לקראת תיקון הנשמה זה נקרא שהוא מקבל כל מיני הרגשות ומחשבות שעוברות עליו והוא משתדל לחבר אותן למטרה, לבורא, לחברים, ורואה ששום דבר לא הולך. הוא נמצא במצבים האלה, בגיחות האלו כבר כמה שנים ולא רואה סימן הצלחה. זו עבודת הפרך במצרים, עבודה בגלות, כי הכול נבלע בחול.
על אף שהוא רואה שאין לו הצלחה הוא לא עוזב, הוא ממשיך וממשיך. אומנם לפעמים הוא ממש לא רואה שיש לו כוחות לזה, מצב רוח, ונראה לו שהעסק לא יצליח וחבל שהוא עושה, אבל הוא רואה מה עושה כל העולם, ולכן אין מה לעשות רק את העבודה הזו. על ידי כל מיני כאלה חשבונות, יותר רוחניים, פחות רוחניים, הוא בכל זאת מתקדם. וכשהוא מגיע לאיזה מצב מסוים, אז הוא מתחיל לראות שכל מה שהוא עשה הכול חוזר אליו בהבנה, בהרגשה, בגילוי, והוא מתחיל להבין ולהרגיש שהוא באמת היה בגלות מהרוחניות, ועכשיו כשכול פרוטה ופרוטה הצטברה לחשבון גדול אז הוא רואה את הסיכום. זה נקרא “חיל בלע”, הקליפה בלעה את זה, הרצון לקבל של האדם שכל הזמן חשב, “איפה יש לי ומתי יהיה לי”, זה נבלע שם, “ויקיאנה”, ועכשיו הגיע בחזרה, הקליפה מקיאה את זה בחזרה, והאדם יכול לקבל את זה ולבנות על זה כבר את המבנה הרוחני שלו.
שאלה: מה בדיוק המטרה בזה שאנחנו בונים ואחר כך הורסים לנו את מה שבנינו ובסוף גם נותנים לנו את הכול?
בכלים דקבלה שלנו אין לנו אפשרות לאגור, לשמור, לבנות דברים רוחניים. אם היינו רואים בכלים דקבלה שלנו שאנחנו בונים רוחניות, זו לא הייתה רוחניות, זה הייתה קליפה ממש, כי היינו עובדים כדי לבנות לצורך התועלת הגשמית שלנו, האגואיסטית. ולכן הכול נבלע, ואם אנחנו ממשיכים כל פעם מחדש, כי רוצים בכל זאת להגיע לאיזו צורת השפעה, אז לאט לאט הדברים האלה מצטברים, “פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול”, ואנחנו מקבלים תוצאה כבר בצורה נכונה, רוחנית.
תלמיד: מה קורה בסוף התהליך שפתאום אנחנו מקבלים את הרוחניות? כל הזמן לוקחים, שוברים והורסים לנו אותה, ופתאום נותנים?
זה לא ששוברים, פשוט בכלים שלנו, ברצון לקבל, אין לנו אפשרות לשמור תופעות רוחניות. אבל כפרוטה פרוטה אפשר לשמור, וכשהפרוטות האלה מגיעות למספר מיוחד, לכמות, לאיכות מיוחדת, לסאה, אז הרוחניות מתגלה, היא כבר יכולה להתגלות ולשמור על עצמה שהקליפה לא תיקח את זה על מנת לקבל.
תלמיד: אפ כך בתהליך הזה שאנחנו עוברים אנחנו מכינים את הכלים?
כן. ודאי שבזה אנחנו בונים את הכלים שלנו, הפרוטות האלה מתחברות לחשבון גדול.
תלמיד: ומה משתנה בכלי שלנו, היום יש לנו כלי של קבלה לכן לא מקבלים, מה יקרה פתאום שנוכל לקבל?
כשאתה כל פעם מצטער על הכלים דקבלה האלו שאתה לא יכול לעשות בהם פעולות השפעה ואתה בכל זאת חוזר על מה שלא הצלחת כביכול בפעם הקודמת, וחוזר וממשיך, ועוד פעם בא לשיעור ועוד פעם בא מתוך יאוש וממשיך יותר ויותר, אז הדברים האלה נקראים פרוטות. על הפרוטות האלה אתה מוכן לוותר, זאת אומרת, לא הצלחת אתמול, לא נורא, אתה מוותר על זה, ואתה בא היום. מה קורה כשאתה בא היום ואת אתמול אתה כבר לא מחשיב? זה נקרא שזה נכנס לעל מנת להשפיע. אין לך כביכול מה לקבל על מנת לקבל, אתה ראית שלא הצלחת, אז לא הצלחת, בסדר, הלך, ואתה מתחיל מחדש.
ואת מה שלא הצליח לך והתייאשת, דווקא הים של הסטרא אחרא, הקליפה שומרת על זה, כי הכול היה על מנת לקבל. אבל מפני שהתייאשת מזה, לא רצית, ומכל מיני סיבות אתה ממשיך, כמו תינוק שמנסה ללכת שוב ושוב על אף שלא הולך לו, אז כך אתה גדל, וכך מקבל בחזרה. זה כל העניין של “חיל בלע ויקיאנה”. וגם המהות של הערים פיתום ורעמסס היא שהאדם בונה מתוך הייאוש של אתמול ומתוך תקווה להיום, למחר.
תלמיד: מה מחזיק את האדם בהליכה הזאת, בהתפתחות הזאת, כשהכול נהרס ממה שעשה, שעדיין אין לו את הכלי? איך הוא עדיין נמצא בתקווה להשגת הכלי האמיתי?
שורש הנשמה, הוא מבין שאין לו יותר מה לעשות בחיים, והוא בכל זאת הולך באמונה למעלה מהדעת. אין ברירה. אלפים נמצאים בדרך, איך אתם מחזיקים? הבורא עוזר לנו בזה שלא נותן פיתויים גדולים לכל אחד ואחד, ועוד נותן בחיים החיצוניים כל מיני אכזבות ובעיות, ובזה הוא עוזר לנו. על זה כתוב, “כי את אשר יאהב ה’ יוכיח”1.
שאלה: דיברת בתחילת השיעור על חשיבות ההשתתפות בשיעור יום יום ועל ההכנה לשיעור שצריכים לעשות.
בזה זה אין ספק, אין מה לדבר.
תלמיד: אני דווקא רוצה לשאול על הפרוטות שאנחנו צריכים לצבור במהלך היום, על ההתקדמות במהלך היום. גם אתמול אמרת לא להיפגש פעמיים חצי שעה, אלא ממש לפרוס את זה, שנהיה לאורך כל היום בחיבור.
כן, זה יותר מועיל. יותר טוב במקום להיפגש פעם ביום לחצי שעה, לחלק את חצי השעה זו אפילו לשלושים דקות, שלושים פעמים. שלושים זה מוגזם אבל חמש שש פעמים.
תלמיד: מה העבודה שצריכה להיות במהלך היום?
חוץ מהפגישות האלה?
תלמיד: בוא נתחיל בפגישות הקצרות האלו. מה עושים בפגישה, קוראים קטע מהשיעור?
אנחנו מזכירים לעצמנו איך אנחנו חיים, את הנקודות החשובות ביותר מהשיעור. מהשיעור של היום ואם נשאר זמן אז מהשיעור של מחר.
תלמיד: אם יש תפילה עולמית עכשיו או אם יש חיבור בתוך העשירייה ואני לא יכול להשתתף כרגע כי אני עובד, עסוק, אנוס. איך אני יכול להשתתף, מה לעשות?
אני לא יודע מה להציע. יכול להיות שאפשר להקליט את המפגש ואחר כך לשמוע. אבל רצוי להתרשם מזה כי אתה נכלל עם האחרים. זה לא חשוב מה אתה שומע, חשוב שאתה שומע את זה דרך החברים, זה יותר מועיל, יותר פועל עליך.
תלמיד: אם אני אנוס כרגע ונמצא בעבודה ואני יודע שעכשיו הכלי העולמי כולו מתכנס לתפילה או לקריאה משותפת, ואני לא יכול להיות איתם כרגע פיזית או וירטואלית, מה אני צריך לחשוב? לחשוב שאני איתם כרגע בתפילה הזאת?
לחשוב שאתה רוצה להיות איתם אבל אתה נמצא ברשות של בעל הבית ובעל הבית קנה את הזמן שלך ואתה חייב לעבוד בזמן הזה לפי פקודות בעל הבית. גם זה מקובל בהשגחה הכללית.
שאלה: איך להתמודד עם הפחד של נפילה לתהום שמוזכר בקטע 93? האם זה פחד רציונלי או פחד לא רציונלי?
זה לא חשוב. אתה צריך לחזק את עצמך על ידי חיבור עם החברים ולהגיע למצב שאפילו שאתה נופל לתהום, אם אתה נופל איתם יחד אין לך שום בעיה. אתה נמצא בתוך הנשמה שלך ולכן לא צריך להיות שום פחד. תנסה.
שאלה: איזו עיר אמורה להיבנות ולהישאר בסופו של דבר?
זה לא כל כך שייך עכשיו אבל צריכה להישאר רק ירושלים, מהמילים “יראה שלמה”. זאת אומרת שיש לנו רק יראה כלפי הבורא בצורה השלמה. בספר “הזוהר” יש הסבר מה על כמה יראות ומה נקרא “יראה שלמה”. זה מה שיישאר, זה נקרא “עיר שלם”, ירושלים.
אבל שוב, הכול תלוי בבני אדם, זו לא עיר שנמצאת בארץ ישראל. כשמגיעים לתכונה הזאת, בונים אותה כלפי הבורא ביראה שלמה אליו, ובתוך הכלי הזה שנקרא “יראה שלמה”, מקבלים את כל אור האין סוף שהוא כבר בונה לנו את המושג “ירושלים”.
שאלה: נאמר שישראל צריך לעבוד בהשפעה. מה מקבלים כשעובדים בהשפעה?
בתוך הכלי דהשפעה מקבלים גילוי הבורא ונעשים ממש כמוהו. כי מקבלים את תכונת הבורא, את תכונת ההשפעה במקום תכונת הקבלה שיש לנו, ובתוך תכונת ההשפעה מתחילים להרגיש כמו שהבורא מרגיש, ולפי ההתאמה בתכונות ניגשים לדבקות ואז מגיעים לאותו מצב שבו נמצא הבורא. זו מטרת ההתפתחות שלנו.
שאלה: נאמר לנו לעשות את כל מה שאנחנו מסוגלים, “כל אשר בכוחך לעשות, עשה”, לכן אנחנו מנסים כל הזמן להתחבר בעשירייה.
כן, כי מדובר על חיבור.
תלמיד: אנחנו יודעים שהשכר הוא הזכות לעשות את העבודה, אבל בסוף כל עבודה אנחנו צריכים להתפלל לבורא. אז נראה לי שהבורא מאוד אגואיסט כמו שאנחנו אגואיסטים, כי הוא דורש מאיתנו לפנות אליו שוב בסוף העבודה אחרי שעשינו את כל העבודה בעצמנו?
כנראה שיש לו עוד אור שהוא רוצה לחלק לנו, לתת לנו, ואנחנו צריכים עוד לגלות את הכלי מצדנו כדי לקבל את אותו האור שעוד נשאר לו, לכן בסוף העבודה גם יש תפילה.
שאלה: אתה אומר שכל הפרוטות מצטברות לחשבון גדול בים של סטרא אחרא, איפה הים הזה נמצא?
ים של סטרא אחרא נמצא באותו מקום שבו נמצא הבורא, שבו נמצאים אנחנו, רק אנחנו צריכים לגלות את כל המציאות הזאת שהיא כולה כלולה מהכלי והאור. אנחנו מקדשים, מתקנים את הכלי, ממצב שהבורא ברא “בראתי יצר הרע”, עד המצב שהכלי הזה יהיה דומה לבורא.
שאלה: אם העבודה שלנו בכל מקרה נופלת לקליפות, אז איך אני יודע שאני עושה עבודה נכונה?
אתה לא צריך לדעת, אתה לא תדע אף פעם אם אתה עושה עבודה נכונה או לא, כי אתה צריך להיות מקסימום בעל מנת להשפיע, ולכן כל פעם כשאתה תעשה עבודה אפילו על מנת להשפיע אתה תרגיש שלא עשית מספיק, שבפעם הבאה תעשה עבודה יותר טובה. אתה רוצה לבנות הכול על הרצון לקבל שלך, על הידע, על השכל, על הכוח שלך, וזה לגמרי לא רוחני.
תלמיד: אז איך אני יודע שאני הולך בדרך הנכונה?
ככול שאתה יכול להיות במסירות וחוץ מזה כלום, רק במסירות. אין לי רגש, אין לי שכל, אין לי שום הבנה, אין לי שום הרגשה, אין לי כוחות, אין לי כלום, יש לי רק דבר אחד, אני רוצה להיות דבוק בבורא בכל הכוחות, בכל הרצונות והמחשבות, ובזה אני רוצה להתקדם. בלי “אני”, אלא ככול שאני מבטל את האני.
שאלה: אמרת שחשוב לשמוע דווקא דרך החברים, איך לעשות את זה, איך לשמוע את החברים בצורה נכונה?
אני רוצה לשמוע מה שהם אומרים, רוצה להתייחס ברצינות למה שהם תופסים ומדברים וכך אני נכלל מהם, ובזה אני מעמיד את עצמי כאפס לעומתם, כמו שרב”ש מייעץ לנו בקשר לחברה.
שאלה: מה זאת “נשמתא קדישא”?
נשמה קדושה, אותו חלק מהרצון לקבל שלנו שמקבל כוונה על מנת להשפיע הוא נקרא “נשמה קדושה”.
שאלה: איך לעזור לחברות בעשירייה לצאת ממצבן כשהן מרגישות שהכול נכנס לתהום?
להסביר לעצמנו שהמצב שזה נבלע בתהום הוא דווקא לטובתנו, שעל ידי זה מה שעשינו נשמר, ואחר כך אנחנו נקבל את זה בחזרה ובצורה מתוקנת. זה נקרא “חיל בלע”, כוח סיטרא אחרא בלע, ומקיא נותן בחזרה “ויקיאנו”.
שאלה: אמרת שהבורא בודק ומכה את אלה שהוא אוהב, האם יש כאלה שהוא לא אוהב?
הוא אוהב במיוחד את אלה שמתקרבים אליו, ומחלק להם יותר מכות כדי שיתקדמו נכון.
תלמיד: למה זה קורה, למה הבורא צריך את הסבל שלנו?
כי בלי סבל אנחנו לא מתנתקים מהאגו שלנו.
שאלה: התחושה שפרעה לוקח הכול היא טובה מאוד, כי בכל פעם יש הזדמנות לבנות משהו חדש. האם נכון לשמוח שכל המאמצים נבלעים באדמה?
אנחנו לא כל כך חכמים ויודעים אם הם נבלעים או לא נבלעים, אנחנו צריכים לעשות ככול האפשר פעולות השפעה וחיבור ומה שקורה, קורה. לא נשאר מהן כלום לא נשאר, אנחנו ממשיכים, כל יום להתחיל מחדש.
שאלה: האם יש דרך להגן על עצמנו מפני הקליפות, להחליש את כוחן?
אין דרך להחליש את הקליפות, אלא אני צריך לעבוד נגד הקליפות, יחד עם הקליפות, אבל הקליפות לא יכולות להעלם כי זה כל הכלים שלנו. אנחנו רק צריכים ללמוד לעבוד איתן נכון ואז לקבל את כל התגמול, כל מה שעשינו בתוך הקליפות המתוקנות. קליפה שומרת על הפרי, דיברנו על זה ולמדנו את זה.
ולכן כשאנחנו מגדלים נגיד תפוח שהוא כולו בקליפה, הקליפה שומרת על התפוח עד שהוא יגדל, וכשהוא גדל אנחנו קוטפים אותו, מנקים מהקליפה ואוכלים, זה מה שקורה.
שאלה: אתה אומר שלנשמה גדולה לוקח יותר זמן, מה זאת נשמה גדולה או לא גדולה, מה ההבדלים ביניהן?
ההבדלים בגודל הנשמה, בגודל הכלי, מאיזו כמות ואיכות הכלי הזה במערכת אדם הראשון. יש כאלה שהנשמות שלהם מאוד מרכזיות, ואז הן חייבות להשפיע לאחרים הרבה יותר מנשמות רגילות, ויש כאלה שאין להם לזה לא נטייה ולא הזדמנות והם צריכים לדאוג איך לתקן את עצמם, ובעשירייה שלהם בלבד. אבל בכל זאת כל אחד בעשירייה שלו זה בטוח, ללא עשירייה אין שום תיקון, אין פחות מעשרה.
שאלה: מיום ליום אני מרגישה שאני לא מסוגלת לעשות צעד הכי קטן אפילו בגשמיות בלי לבקש מחשבה מהעשירייה, האם יש דרך לבקש תמיכה מהעשירייה בלי להטריד אותן כל הזמן?
תנסי בלי מילים אלא במחשבה בלבד, במחשבה בלבד עם הבורא יחד לשכנע את העשירייה שהיא תעזור לך.
שאלה: אני עושה דברים שונים, אני משתתפת במפגשי חיבור בעשירייה, בפעולות הפצה, אבל אני מרגישה שאני לא עושה שום דבר לתיקון וגם לא לשמח את הבורא, האם זו מחשבה של פרעה?
לא, אלה גם מחשבות נכונות, טובות, וצריכים בזה להמשיך. נשים מתקדמות בסך הכול בצורה טובה רק לא מספקת, נכונה אבל לא מספקת, יש יותר אפשרות ללחוץ בעזרת הכוונות והמחשבות שלהן, יותר ביניהן ולבורא.
כל אחת מתייחסת לאחרות עם איזה מן כפפות, צריכים יותר להיות בדרישה הדדית, והדרישה ההדדית הזאת מורכבת מדוגמה של עצמה, ודרישה דרך העשירייה לכולן. אני לא אומרת למישהי שצריכים כך וכך לעשות, לא, אני פונה לעשירייה בצורה כללית, בואו אולי נעשה כך וכך. כלומר, צריכים לעורר, לעורר כל הזמן את הקבוצה.
שאלה: לרצון לקבל יש כל כך הרבה טקטיקות, הוא יכול לבלבל אותנו בכל הזדמנות שלנו להתקדם. אנחנו יכולים לראות תמונות של פרעה במוזיאון ואנחנו יכולים לראות פירמידות שמבלבלות אותנו. למה המקובלים צריכים לספר לנו את הסיפור הזה, למה הם לא מדברים איתנו בצורה ישירה על הרצון לקבל ועל מה שקורה?
שאלה נכונה. כל כוח רוחני חייב להופיע במשהו גם בענף הגשמי שלו, זה חוק. כל הטבע הוא טבע עגול. ולכן אין לך כוח, אפילו הכי עליון שלא מופיע גם בתחתונים ואין לך כוח בתחתונים שלא מגיע לעליון ביותר, הכול עגול. צורת העיגול דורשת שככה זה יקרה. כך צריכים ללמוד.
אין לנו בזה שום בעיה. אנחנו רואים את הכוחות הגשמיים ואומרים מה יש ברוחניות או את הכוחות הרוחניים כשהם יופיעו בגשמיות. בסופו של דבר זה יתגלה בכל מקום שאנחנו נאתר גם את זה וגם את זה בצורה של כוח.
תלמיד: האם אפשר לומר שאנחנו אלה שצועדים בעבודה ופרעה הוא נגד הניסיונות שלנו להתחבר או שאנחנו צריכים בכל זאת לחשוב על הסיפור ועל זה שמלקים אותם וכן הלאה, האם אנחנו יכולים לייחס את הדברים האלה למצבים שאנחנו נמצאים בהם עכשיו בעשירייה?
אנחנו כל הזמן נמצאים בהליכה לקראת גמר התיקון, כל האנושות, כולם – כולל דומם, צומח וחי מכל שכן בני אדם ולכן רק להשתדל לעשות מה שמוטל עלינו ולראות איך כל חלקי המציאות נעים לאותו כיוון. ודווקא בזמננו כשאנחנו עוברים כל כך הרבה מצבים, אנחנו – מצבים פרטיים וכל העולם מצבים כלליים – הכול ממש הולך ומתחבר יותר ויותר ויותר לכיוון אחד. אתה עוד תיראה באיזו מידה הזרימה הזאת הופכת להיות לזרם אחד חזק וגדול.
שאלה: כשרעמסס ופיתום נופלות, האם זה מביע מצב של כישלון, של מידבר? אני מרגיש את עצמי חסר תועלת עבור עצמי ועבור האחרים. אז איך אני יכול לעבוד במצב של ריקנות וחוסר תועלת?
אנחנו צריכים בעיקר לקצר את הזמנים. כמו שכתוב – מי זה ישראל? אלו שמקדשים את הזמנים. זאת אומרת כמה שיותר מהר הם קמים מכל מצב וממשיכים הלאה. הכול תלוי רק עד כמה אנחנו מחזיקים זה את זה, מעוררים זה את זה.
בבקשה, תעשו את העבודה – במשך היום כל פעם ופעם אתם מעוררים את החברים ודורשים מעצמכם התקדמות, התקדמות לחיבור בינינו ולבורא. חיבור בינינו ולבורא. רק שתי פעולות אנחנו צריכים. מביננו להתחבר ולבורא. אז תנסו לבצע את זה כמה שיותר פעמים ביום, להזכיר זה לזה וקדימה.
שאלה: מה זה אומר לתקן את העשירייה?
“לתקן את העשירייה” זה נקרא שאתה דואג לחיבור שלה ולהתקדמות לבורא.
שאלה: היום אמרת “בלי אני”. אתמול אמרת שחוץ מלחשוב על עצמי אני לא מסוגל לחשוב על כלום. בסדנה אמרתי לחברים שלחשוב על עצמי, זה מה שצריך להשאיר בשכל. את כל היתר צריך לחפש ברגש בעבודה בינינו. האם זה נכון?
תמשיך ותקבל תשובה.
שאלה: מי יוצא ממצרים, האדם או העשירייה שלו?
האדם בתוך עשירייה.
שאלה: אני רוצה לראות אם אני מרגיש נכון את העניין של הבנייה וההריסה. אני בונה, מנסה להתקדם, הכול נהרס לי, אני מפיק לקחים, אני עושה שוב. וכל פעם עד שאני מגיע יותר קרוב, מתקרב כל פעם לתדר הנכון. האם זה נכון?
כן. זה נכון.
שאלה: מהי היגיעה הנוספת שאנחנו יכולים לתת ברגע זה?
רק לעורר את החברים לחיבור ולכיוון הבורא. אין מה להשתוקק לבורא אלא רק מתוך החיבור.
שאלה: ציינת שאנחנו לא יכולים להכיל תופעות רוחניות בתוך כלי קבלה. מה יש בכלי הרוחני שיכול לתת לנו את היכולת הזאת?
השתוות הצורה, השתוות התכונה בין הכלי למילוי.
תלמיד: מה לגבי תופעות של חיבור בין אנשים כמו שהיו בכנסים או בכלל חיבור בין לבבות שנשארו בזיכרון?
הם בונים בזה מין כלי רוחני, עדיין לא ממש רוחני אלא בדרך. כמו שרב”ש כותב שאי אפשר למלאות יין בשקים וקמח בחביות, אלא לכל מילוי יש את הכלי שלו.
שאלה: מה ההבדל ביני ליצר הרע? האם היצר הרע הוא משהו בתוכי או שזה כוח אחר?
אתה זה רצון, רצון ליהנות, רצון למלא את עצמך בהנאה. חוץ מזה, בתוך הרצון הזה, בתוך תוכו יש גם מה שנקרא, “חלק אלוה ממעל”, נקודה אחת קטנה, והיא תחילת הנשמה שלך. אם תעבוד נכון, אז כל הכוחות של הרצון שלך יעברו ויתחברו לתוך הנקודה שלך לנשמה. ואז הנשמה תגדל ותהיה בנפח ותוכל בתוך הנפח הזה לגלות את הבורא.
שאלה: איך אני יכול להתקדם עם כל ההישגים שלי נלקחים ממני?
דווקא בזה אתה מתקדם. כי אחרי שאתה מרגיש שנכשלת הבורא נותן לך כלים חדשים, הבנה, הרגשה, יכולת, הכול מחדש, ואתה לא משתמש באותם כלים שקלקלת. זו באמת העזרה הנכונה והמאוד גדולה מהבורא כלפי האדם.
שאלה: מה נחשב להצטברות פרוטה בכלי? אם אני עושה פעולה ולא מצליח ולא מבקש עזרה, זה נחשב גם להצטברות, או שאני חייב בסוף לבקש את העזרה כדי שזה ייחשב?
אתה לא חייב. אתה צריך לעשות לפי מה שמתגלה לך.
שאלה: שתי הפעולות האלה מחיבור בינינו ולבורא מורגש שהן הופכות לפעולה אחת, שהחיבור בינינו הוא הפנייה לבורא.
לא, אנחנו גם צריכים לפנות אליו, אחרת החיבור שלנו יהיה גרוע יותר מחוסר חיבור, כמו עבריינים, כמו העיר הנידחת. זה צריך להיות מכוון לבורא, ורצוי שמלכתחילה נרצה להיות מכוונים לבורא ולכן אנחנו הולכים לחיבור בינינו.
תלמיד: אני לא כל כך מצליח להבדיל בין הפעולה הזאת של החיבור לפעולה של הפנייה לבורא, כי פעולת החיבור היא פעולת פנייה לבורא.
זה לא אותו דבר.
תלמיד: אפשר להסביר?
עבריינים, מאפיה למשל, יש ביניהם חיבור מצוין, הם אפילו חותכים את האצבעות כסימן נאמנות לחיבור.
תלמיד: אני מדבר עלינו. נניח שאנחנו עכשיו באיזו פגישה באמצע היום, או כמו הפגישות של הכלי העולמי שאנחנו עושים תפילה משותפת, זו פנייה לבורא.
זו לא פנייה לבורא, זה עדיין ניסיון לחיבור.
תלמיד: זה מוגדר כתפילה של הכלי העולמי, כולם פותחים את הלב ופונים לבורא בבקשה לחיבור.
אם מתוך החיבור שלכם אתם גם נמצאים בפנייה לבורא, בתפילה לבורא, אז זה נכון. אבל אלו שתי פעולות לחוד, זה נקרא “מאהבת הבריות לאהבת ה'”.
שאלה: נתת עצה והוא גם כותב פה שכל פעם צריך להתחיל מחדש. הכול נופל לתהום, ואז להתחיל מחדש.
“ויהיו בעיניך כחדשים”.
תלמיד: לגבי ההתחלה הזו מחדש נתת עצה, “אל תנסה בכוחות שלך כי זה בזבוז זמן, אלא מיד תפנה לבורא”.
להתחיל מחדש, הכי טוב זה להידבק בקבוצה ומשם להתחיל פנייה לבורא.
תלמיד: אחרי שאני מגלה שהכול נפל לחול ואין לי כלום איך מתחילים מחדש?
שוב אני אומר, מחוסר אונים, מחוסר כוחות, תיפול על הקבוצה, תקבל כוחות מהערבות שלהם, ומזה תתחיל לבנות את העצמאות שלך. אחר כך תתכלל בהם כבר עם הכוחות שלך ותמשיך.
תלמיד: ומה זו הפעולה הזאת “תיפול על הקבוצה”?
תיפול כשאתה בחוסר כוחות, בחוסר אונים, בכלום, כמו תינוק.
תלמיד: אנחנו יודעים שבשביל להוציא כוחות מהקבוצה אנחנו צריכים לעשות מאמץ, לראות אותם גדולים, אני צריך לבטל את עצמי, אחרת אני יכול להיות לידם ולא ארגיש.
אבל אחרי הנפילה אתה כבר נמצא במצב הזה, לפחות חלקית.
תלמיד: אחרי נפילה הלב אטום, המוח לא חד, הכול מעורפל.
יפה. עכשיו תנסה לבנות מזה את גדלות הסביבה, כי אתה נמצא באפס.
תלמיד: איפה הבורא בפעולה הזו?
אין לך בורא, אתה בנפילה.
תלמיד: מה עם לשייך את המצב אליו?
האם אתה חושב שככה ב”טיק” אתה כבר נמצא בקשר עם הבורא והוא נמצא באופק שלך? איך זה יכול להיות?
תלמיד: מה סדר העבודה?
סדר העבודה הוא שקודם כל תגדיר לעצמך בדיוק מהי ירידה, נפילה, שאין לך לא בורא ולא כלום. ומה אתה יכול לעשות? אתה יכול רק לאסוף את השברים שלך ולחבר אותם לאט לאט לקבוצה, מזה אתה מתחיל. כשאתה תגיע לאיזה חיבור עם העשירייה, אז מתוכה תתחיל יחד איתם להתרומם לבורא.
תלמיד: אז מה זה שאמרת שאני מלכתחילה הולך לבורא ולכן אני הולך לחיבור?
זה לא מתוך ירידה אלא כשאתה כבר מכוון, כשיש לך איזשהו קשר. עדיין אנחנו לא נמצאים באותו הקו. לא מסודרים.
תלמיד: אתה יכול לסכם מה שאמרת.
תלוי באיזה מצב אתה נמצא מלכתחילה. אתה נמצא בירידה, או בעליה, או באמצע, או במה? מזה מתחילים לעבוד.
תלמיד: מה זה המצב הזה שהכול נפל לקרקע ואין שום דבר? כשאדם מרגיש את עצמו מנותק, הלב אטום, המוח אדיש. מנותק.
מת.
תלמיד: אז מה עכשיו?
כלום. “למתים חופשי”.
תלמיד: אבל הוא לא רוצה להיות חופשי. הוא רוצה להיכנס לעבודה בחזרה?
אז הוא רוצה?
תלמיד: כן.
אז הוא לא חופשי. לא מת.
תלמיד: לפחות הוא יכול להגיד בשכל, “כנראה ששמעתי ש”אין עוד מלבדו” והוא הפיל אותי עכשיו וניתק אותי, למרות שאני לא מרגיש אותו, אבל יש לי איזו מחשבה שכלית”, איך לעבוד?
אני לא יודע. יש כאן מלא פילוסופיות במה שאתה מדבר. אני מדבר מהמציאות. יכול להיות שכדאי לו במקרה כזה פשוט להתחבר לקבוצה כקטן כלפי הגדולים, ולהתכלל בהם ולהתחיל כך להחיות את עצמו. אני חושב שזה הדבר הכי נכון.
תלמיד: ואיך הוא עשה את זה? ומה זה הפעולה הזו להתכלל בקבוצה?
שיעשה מה שהם עושים כמו תינוק כלפי הגדולים.
תלמיד: הם עכשיו אמצע היום, כל אחד בענייניו.
אם יש לו זמן, שישמע שיעור בוקר.
תלמיד: ואיך דרך שיעור בוקר הוא מתכלל בקבוצה?
זה ייתן לו כוח. זה יעורר אותו. אנחנו צריכים ממשהו להתחיל. מה אתם עושים בזמן הפנוי, החופשי, כשאתה נוסע ברכב, כשאתה עושה משהו והאוזניים והראש שלך פנויים?
תלמיד: מתי הבורא נכנס בעבודה הזאת? כשהוא שמתחיל להתכלל בקבוצה ולעורר עצמו?
הבורא נכנס מתי שאתה נותן לו רשות להיכנס.
תלמיד: וזה לא בהתחלה?
כשאתה נותן לו רשות להיכנס.
תלמיד: טוב.
אני רואה שאתה מרוצה. “כשאני אתן לו רשות אז הוא ייכנס”.
שאלה: אז בעצם לא יותר מדי להסתבך עם כל הדברים האלה, להגיד “אני רוצה דבקות עם הבורא”, ואם אני לא מרגיש את זה, לחזור לעשירייה? זה הפתרון הכי טוב שלי?
תמיד להיות בתוך העשירייה זה הפתרון הכי טוב. תמיד. אפילו ליפול, לא חשוב באיזה מצב, אבל עם העשירייה יחד עדיף מאשר להיות לבד למעלה. “כי בתוך עמי אנוכי יושבת”. הבורא נמצא בתוך העשירייה תמיד.
תלמיד: אז רק העשירייה. אין שום מצב שאני יכול לפנות לבורא, אלא רק דרך העשירייה?
סוף סוף אתה שומע משהו. אנחנו מדברים על זה כבר שנים רבות.
(סוף השיעור)
- “כי את אשר יאהב י-ה-ו-ה יוכיח, וכאב את-בן ירצה.” (משלי ג’, י”ב)↩