READING: FROM MIDNIGHT TO DAWN SUNDAY

Habit becomes a second nature

ליקוטי מקובלים בנושא: הרגל נעשה טבע שני

1. ע”י ההרגל שהאדם מרגיל עצמו באיזה דבר, אז הדבר הזה נעשה אצלו טבע שני. לכן אין שום דבר שהאדם לא יוכל להרגיש בו את מציאותו. זאת אומרת, אף על פי שאין להאדם שום הרגשה בדבר, מכל מקום על ידי התרגלות בהדבר, האדם בא לידי הרגשה. 

(בעל הסולם. “שמעתי” ז’. “מהו, ההרגל נעשה טבע שני, בעבודה”)

2. אינו דומה היושב בביתו, כאילו עומד בפני מלך. זאת אומרת, שהאמונה צריך להיות, שירגיש כל היום, שהוא עומד בפני המלך. שאז בודאי יש לו אהבה ויראה בשלימות. וכל זמן שלא הגיע לבחינת אמונה כזו, לא צריך לנוח ולשקוט, מטעם “כי זה חיינו ואורך ימינו”, ושום פיצוים שבעולם לא ירצה לקבל. והחסרון אמונה צריך שיהא נקלע באברו, עד שהרגל נעשה טבע שני, בשיעור “בזוכרי בו איננו מניח לי לישון”. 

(בעל הסולם. “שמעתי”. רי”א. “כעומד בפני מלך”)

3. כשהאדם מרגיל את עצמו לעבוד על דרך הכפיה, לעבוד בבחינת השפעה, אז גם השכל פועל לפי קוי השפעה. ואז אין שום מציאות שישאל השכל שאלת “מי”, בזמן שהחושים כבר התרגלו לעבוד בבחינת השפעה. כלומר, שאין החושים שואלים אז שאלת “מה העבודה הזאת?”, מטעם שכבר הם עובדים בעמ”נ להשפיע, וממילא אין השכל שואל שאלת “מי”. 

(בעל הסולם. “שמעתי”. י”ט. “מהו, שהקב”ה שונא את הגופים, בעבודה”)

4. יש לדעת, בזמן העבודה, כשהרצון לקבל בא להאדם עם הטענות שלו, אינו מועיל שום ויכוחים עמו ושום שכליות, מה שהאדם חושב שהם טענות צודקות, לא יעזור לו, שיוכל לנצח את הרע שלו. אלא כמ”ש “הקהה את שיניו”, שפירוש רק ללכת במעשים ולא בויכוחים, שזה נקרא, שהאדם צריך להרבות כוחות על דרך הכפיה, שזה סוד מה שאמרו חז”ל “כופין אותו עד שיאמר רוצה אני”. כלומר, ע”י ריבוי התמדה אז ההרגל נעשה טבע שני.

(בעל הסולם. “שמעתי”. י”ט. “מהו, שהקב”ה שונא את הגופים, בעבודה”)

5. אלה אנשים שרוצים להכנס לדרך האמת, שיגיעו לבחינת הדביקות, צריכים להרגיל עצמם, שכל המחשבה דיבור ומעשה שלהם יהיו על הכוונה, שע”י זה שהם עושים מעשי המצות ועוסקים בתורה, תצמח מהעבודה זו נחת רוח להבורא, ואסור להם לעשות חשבון, מה שהם יכולים לקבל מהבורא, עבור זה שהם רוצים לתת לו נחת רוח, זאת אומרת, שלא יעלו על מחשבותיהם, מה הבורא יתן להם, שתהיה להם היכולת להוציא מרשותו של הבורא לרשות שלהם, שזה יגרום להם שיעשו שתי רשויות, היינו רשות הבורא ורשות של הנבראים, שזהו ההיפך מבחינת הדביקות. 

(הרב”ש. מאמר 6 “ענין בטחון” 1986)

6. על ידי זה האדם מרגיל את עצמו באהבת הבריות, שהיא אהבת זולתו, אז הוא מסוגל להגיע למדרגת אהבת ה’. ובזה יש לפרש, כל שרוח הבריות נוחה הימנו, שהכוונה שרוח הבריות נוחה ממנו, שהוא עוסק תמיד באהבת הבריות, ומשגיח תמיד על אהבת זולתו, אז גם רוח המקום נוחה הימנו, היינו שיש לו תענוג בזה שעושה רוח המקום, היינו להשפיע לה’. מה שאין כן מי שעוסק באהבת עצמו, אז בטח שגם רוח המקום אינו נוחה הימנו.

(הרב”ש. 270. “כל שרוח הבריות נוחה הימנו – ב'”)

7. כשעובד לשם ה’, אין להגוף תענוג, משום שהוא אינו מקבל כלום. אבל כשמרגילין לעבוד בבחינת השפעה זוכין אחר כך לבחינת “אז תתענג על ה'”. היינו, כשעובדים לשם ה’, מקבלים תענוג. 

(הרב”ש. 482. “כך היא דרכה של תורה – ב'”)

8. אם יש מקודם סיבה של קבלה, אזי הסיבה הזאת גורמת שירצה לעשות עוד מעשים בתורה ומצוות. מה שאין כן בחינת השפעה קשה לגוף לתת כח להוסיף, אלא כל פעם צריכים התגברות מחדש. מה שאין כן שלא לשמה נותן כח כל פעם להוסיף. ועל ידי זה שהאדם מתרגל בעבודה בזמן ההכנה, יש לו כבר כלים מוכנים לעבודה בזמן שהולך על דרך השפעה.

(הרב”ש. 14. “כה תאמר לבית יעקב”)

9. בזמן שהגנב, היינו הרצון לקבל, לא מרגיש טעם בעבודה של קבלת עול מלכות שמים, אז כיון שהגוף מרגיל את עצמו לעבוד עבודה מה שהוא נגד רצונו, אז יש לו האמצעים, שיכול לבוא לידי עבודה, שיהיה רק במטרה לעשות נחת רוח ליוצרו. כי כל כוונתו צריך להיות רק לה’, כמ”ש “אז תתענג על ה'”. היינו מקודם, כשהיה עובד לה’, לא היה לו תענוג מעבודתו, אלא עבודתו היתה על דרך הכפיה. 

מה שאין כן כשכבר הרגיל את עצמו לעבוד בעמ”נ להשפיע, אז הוא זוכה להתענג על ה’ מעבודה בעצמה יהיה לו תענוג וחיות. וזה נקרא, שגם התענוג יהיה אז לה’ דווקא. 

(בעל הסולם. “שמעתי”. כ’. “ענין לשמה”)

10. צריך להיות הכנה להתפילה, שירגיל את עצמו לתפילה, כאלו שיהיו פיו וליבו שוים. וזה יכולין לבוא שהלב יסכים ע”י ההרגל, שיבין שבחינת קבלה נקרא פירוד, ועיקר הוא דביקות בחיי החיים, שהוא סוד השפעה. 

(בעל הסולם. “שמעתי”. קכ”ב. “להבין מה שמבואר בשולחן ערוך”)

11. ההבחנה שהאדם ידע שהוא מקבל רק מטעם מצוה היא, אם מרגיש בעצמו שהוא יכול לוותר על התענוגים, אף על פי שיש לו רצון וחשק, ורק מקבל על תנאי שרצון השם יתברך הוא כך, שזה נקרא שהוא מקבל רק מטעם מצוה. ורק בזמן שהוא יכול לוותר על התענוגים, הוא יכול לבוא לבחינת מקבל על מנת להשפיע. 

וזה כלל, להרגיל את עצמו בויתורים, מוכרחים להרגיל את עצמו בתענוגים יותר קטנים, ואחר כך בתענוגים יותר גדולים, משום שתמיד הולכים מקל אל הכבד. 

וזה מקובל אצלנו, שהתענוג היותר גדול בעולם הוא להיות דבוק בהקדוש ברוך הוא בבחינת השגת אלקות. 

(הרב”ש. 428. “זאת חקת התורה – ב'”)

12. האדם צריך להרגיל עצמו בכל דבר ודבר, לעשות השוואה בין זמן של יסורים לזמן תענוג, ולתת ברכה על הנס, שהוציא אותו מהיסורים למצב של תענוג. ובזה תהיה לו היכולת לתת תודה לה’, ולקבל הנאה בכלים החדשים, ממה שנתווספו לו עכשיו, בזמן שהוא שוקל את הב’ זמנים זה לזה. ומזה האדם יכול להתקדם בעבודה. 

וזהו כמו שאמר אאמו”ר זצ”ל, לא חשוב מה האדם מקבל מהבורא, אם זה דבר גדול או דבר קטן. אלא חשוב עד כמה שהאדם נותן תודה להבורא. בשיעור התודה שהאדם נותן, בשיעור זה מתגדלת הנתינה, מה שהבורא נתן. 

(הרב”ש. מאמר 15 “מהו הברכה “שעשה לי נס במקום הזה” בעבודה” 1991)

13. אסור לו לאדם שיאמר, אני מחכה שה’ יתן לנו רצון וחשק לעסוק בתורה ומצות. ובזמן שירגיש שאני מרגיש הרגשה טובה, אז אקיים את התו”מ. ואסור לומר, היות שאנחנו, “כחומר ביד היוצר”, בידי הקב”ה, ומה מועילה ההתגברות שלנו לעבוד נגד דעתו של הגוף שלנו. ואומרים לנו, שאל יסתכל האדם על הגוף שלו, מה שהוא דורש למלאות את רצונו, אלא צריכים להרגיל ולשכנע את הגוף שילך לפי חוקי התורה, בין שהוא מסכים או לא.

(הרב”ש. מאמר 16 “כי יעקב בחר לו יה” 1986)

14. האדם צריך לבטל צרכי עצמו בפני צרכי הכלל. והיות שהאדם צריך לבטל את דעתו ומחשבתו לפני ה’, לכן הוא צריך להרגיל את עצמו בחיצוניות, הנקרא בחינת עשיה, הנקרא בחינת נעשה. ושכל אלו הביטולים ישפיעו עליו, שיוכל לבטל את דעתו ומחשבתו לה’. 

(הרב”ש. 821. “נעשה ונשמע – ב'”)

15. כשהאדם מתחיל את העבודה על מנת לקבל אזי הוא מרגיל את עצמו להיות זריז בעבודה. ואזי אחר כך עם ההרגל הזה יוכל לשמש גם כן בעת שיתחיל לעבוד על מנת להשפיע, מפני שכלי הזריזות כבר קנה מזמן השלא לשמה. 

(הרב”ש. 14. “כה תאמר לבית יעקב”)