WEDNESDAY: YESOD-TIKKUN CHATZOT תקון חצות – LESSON WITH RAV MICHAEL LAITMAN
READING: between after midnight and sunrise of Wednesday
Rabash. Make for Yourself a Rav and Buy Yourself a Friend – 1. 1 (1985)
שיעור בוקר 10.07.2023 – הרב ד”ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה
ספר “כתבי רב”ש”, כרך א’, עמ’ 63,
מאמר “עשה לך רב וקנה לך חבר – א'”
קריין: ספר כתבי רב”ש, כרך א’, עמוד 63, מאמר “עשה לך רב וקנה לך חבר – א'”.
המאמר הוא מאמר ידוע ומאוד טוב, יפה. גם המשפט הזה “עשה לך רב וקנה לך חבר והוי דן את כל אדם לכף זכות”1 לקוח מ”פרקי אבות” שזהו מקור מיוחד מאוד שלנו. בואו נקרא.
קריין: כתבי רב”ש, כרך א’, עמוד 63, “עשה לך רב וקנה לך חבר – א'”.
עשה לך רב וקנה לך חבר – א’
תשמ”ה – מאמר א’
1984/85 – מאמר 1
“במשנה אבות (פרק ראשון) יהושע בן פרחיה אומר “עשה לך רב, וקנה לך חבר, והוי דן את כל האדם לכף זכות”. אנו רואים כאן שלשה דברים:
א. עשה לך רב,
ב. וקנה לך חבר,
ג. והוי דן את כל האדם לכף זכות.
משמע מכאן, שהאדם, חוץ מזה שעושה לעצמו רב, הוא צריך לעשות עוד דבר, היינו כלפי הכלל. זאת אומרת, חוץ מזה שעוסק באהבת חברים, אין זה עוד מספיק, אלא הוא צריך להתחשב עם כל אדם, ולדון אותם לכף זכות.
ויש להבין את שינוי לשונות האלו, היינו “עשה” ו”קנה”, ו”לכף זכות”. והנה “עשיה” נקרא דבר מעשי. פירוש, שאין שם שום שכל רק מעשה לבד. היינו, אפילו שהשכל לא מסכים להדבר שהוא רוצה לעשות, אלא להיפוך, השכל נותן לו להבין, שלא כדאי לעשות את המעשה, זה נקרא עשה, היינו בחינת כח לבד בלי מוח, משום שהוא נגד הדעת.
ולפי זה יש לפרש על דרך העבודה, שזה שהאדם צריך לקבל על עצמו עול מלכות שמים, זה נקרא “מעשה”. כדרך שנותנין העול להשור, כדי שיחרוש לנו את הקרקע, אף על פי שהשור לא רוצה לקבל עליו את העבודה זו, ומכל מקום אנו מכריחים אותו בכח.
כמו כן במלכות שמים, גם כן אנו צריכים להכריח ולשעבד את עצמנו, מטעם מצות ה’, בלי שום טעם וסברה. וזה הוא בשביל, שהאדם צריך לקבל את מלכות שמים, לא מטעם שהגוף מרגיש שיצמח לו מזה משהו לתועלת עצמו, אלא מטעם להשפיע נחת רוח להבורא.
ואיך יכול הגוף להסכים לדבר זה. לכן מוכרח להיות סדר העבודה בבחינת למעלה מהדעת. וזה נקרא עשה לך רב. כי המלכות שמים צריך להיות “בגין דאיהו רב ושליט”. כמו שכתוב בזהר (הקדמת ספר הזהר, דף קפ”ה ובהסולם) וזה לשונו “אלא יראה, דאיהי עקרא, למדחל בר נש למאריה בגין דאיהו רב ושליט, עקרא ושרשא דכל עלמין וכלא קמיה, כלא חשיבין, דהיינו שיירא מה’ יתברך משום שהוא גדול, ומושל בכל. הוא גדול משום שהוא השורש שממנו מתפשטים כל העולמות, וגדלותו מתראה על מעשיו. והוא מושל בכל, משום שכל העולמות שברא, הן העליונים והן התחתונים, נחשבים לפניו כלא כלום, שאינם מוסיפים משהו על מהותו יתברך”.
אי לזאת, סדר העבודה הוא, שהאדם יתחיל ב”עשה לך רב”, שיקבל עליו עול מלכות שמים למעלה מטעם ולמעלה מהדעת. שזה נקרא “עשיה”, היינו בחינת מעשה לבד, אף על פי שאין הגוף מסכים. ואח”כ “קנה לך חבר”. שענין קנין הוא, שאדם רוצה לקנות משהו, הוא צריך לוותר על דברים שכבר השיג. והוא נותן את מה שיש לו מזמן, ותמורת זה הוא קונה חפץ חדש.
וכמו כן כאן בעבודת ה’. בכדי שהאדם יגיע לדבקות ה’, שהוא בחינת השתוות הצורה, מבחינת “מה הוא רחום, אף אתה רחום”, נמצא, שהוא צריך לוותר הרבה ענינים שיש לו, בכדי לקנות בחינת התחברות בה’. וזהו פירוש “וקנה לך חבר”.
ומטרם שהאדם “עשה לעצמו רב”, היינו מלכות שמים, איך שייך לומר “וקנה לך חבר”. היינו, שיתחבר עם הרב. הלא עדיין אין לו רב. אלא לאחר שעשה לעצמו רב, אז שייך לדרוש מהגוף, שיעשה ויתורים, בכדי לקנות את ההתחברות, שהוא רוצה להשפיע נחת רוח להבורא.
ועוד יותר מזה. יש להבין, כפי ערך גדלותו של הרב, ממש בשיעור הזה, יש לו כח לקיים “וקנה לך חבר”. מטעם, לפי החשיבות שמרגיש בהרב, באותו שיעור הוא מוכן לעשות ויתורים, בכדי שיוכל להתחבר עמו. כי אז הוא מבין, שהכל כדאי לעשות, בכדי לזכות לדבקות ה’.
נמצא לפי זה, אם האדם רואה, שאין בידו להתגבר על הגוף, מטעם שהוא חושב, שהוא בעל כח קטן, היינו שהוא נולד חלש אופי, אין זה אמת. אלא מטעם, שאין הוא מרגיש גדלות הרב. זאת אומרת, שעוד אין לו חשיבות במלכות שמים. לכן בשביל דבר שלא חשוב כל כך, אין לו כח התגברות. מה שאין כן בשביל דבר חשוב, כל גוף מסוגל לעשות ויתורים על דברים שהוא אוהב אותם, ולקבל את הדבר הנחוץ לו.
למשל, אדם עייף מאוד, והלך לישון בלילה, נגיד בשעה אחת עשרה. ומעוררים אותו בשעה שלוש. בטח שיגיד, שאין לו כח לקום ללמוד, משום שהוא עייף ביותר. ואם עוד מרגיש בעצמו קצת חולשה, או שמרגיש שיש לו קצת חום, בודאי אין כוחות בהגוף לקום בשעה הקבועה, שהוא רגיל לקום.
ואם אדם, שהוא עייף מאוד, ומרגיש שהוא חולה, והוא הלך לישון בשעה שתים עשרה בלילה, ובשעה אחת מעוררים אותו, ואומרים לו, שיש שריפה בחצר, ועוד מעט האש יכנס לתוך החדר שלך, מהר תקום, ותמורת היגיעה שאתה נותן עכשיו תקבל החיים שלך. אז הוא לא יגיד תירוצים, שאין לו כח, ואין לו מוח, והוא קצת חולה. אלא אפילו שהוא חולה ממש, הוא יתן את כל היגיעה בכדי לקבל החיים שלו. וודאי שהוא מטעם שישיג דבר חשוב, יש כוחות בגוף לעשות מה שביכולתו, כדי להשיג את מבוקשו.
לכן אם האדם, בזמן שהוא עובד בענין “עשה לך רב”, והוא מאמין בזה שהוא “כי הם חיינו ואורך ימינו”, בשיעור שמרגיש שזה הוא החיים שלו, כבר יש בהגוף מספיק כוחות, שיהיה ביכולתו להתגבר על כל המכשולים, כנ”ל בהמשל. לפיכך, כל עבודת האדם שהוא עושה, בין בתורה ובין בתפלה, צריך אז לרכז את כל עבודתו, בכדי להשיג את גדלות וחשיבות של הרב. וצריכים לתת עבודה גדולה ולהרבות בתפלה רק על דבר זה.
וזה נקרא בלשון הזהר “לאקמא שכינתא מעפרא”. שפירושו הוא, להעלות את מלכות שמים, שהיא “מושפלת עד לעפר”. היינו, שאין דבר חשוב נותנים בארץ, אלא דבר שאינו חשוב זורקים אותו לארץ. והיות מלכות שמים, הנקראת “שכינה”, היא “מושפלת עד שאול תחתיה”, לכן מובא בכל הספרים, שלפני כל עשיה רוחנית, להתפלל “לאקמא שכינתא מעפרא”, שפירושו, להתפלל שמלכות שמים תהיה חשובה אצלנו, ושיהיה כדאי לתת כוחות בשבילה, שירומו אותה לחשיבותה.
ובזה נבין את מה שאנו אומרים בתפילת ראש השנה “ובכן תן כבוד ה’ לעמיך”. ולכאורה זה קשה מאוד להבין, איך מותר להתפלל על כבוד. הלא חז”ל אמרו “מאוד מאוד הוי שפל רוח”. ואיך אנו מתפללים, שה’ יתן לנו כבוד.
ויש לפרש כנ”ל, שאנו מתפללים, שה’ יתן כבוד ה’ לעמיך. היות שאין לנו כבוד ה’, אלא “עיר אלקים מושפלת עד שאול תחתיה”, שזה נקרא “שכינתא בעפרא”, ואין לנו את החשיבות האמיתית בענין “עשה לך רב”, לכן ב”ראש השנה”, שאז הזמן לקבל על עצמנו מלכות שמים, אז אנו מבקשים מה’, שיתן לנו “כבוד ה’ לעמיך”, ש”עם ישראל” ירגישו את כבוד ה’. ואז נוכל לקיים את התורה ומצות בשלימות.
לכן יש לומר “ובכן תן כבוד ה’ לעמיך”. זאת אומרת, שהוא יתן כבוד ה’ לעם ישראל. ואין הפירוש, שיתן כבוד ישראל לעם ישראל. אלא שה’ יתן כבוד ה’ לעם ישראל. כי רק זה חסר לנו, שנרגיש את חשיבותו וגדלותו, את ענין הדביקות בה’. שאם יהיה לנו החשיבות הזאת, אז כל אחד ואחד יכול לתת כוחות. ואין אדם בעולם, שיאמר, שאין לו כח לקבל את החיים שלו, לכן הוא רוצה להישאר בהמות, אם הוא מרגיש, שהחיים דבר חשוב מאוד, משום שיכול להנות מהחיים.
מה שאין כן חס ושלום, אם האדם לא מרגיש טעם בהחיים, יש הרבה אנשים שבוחרים למות. מטעם שאין אדם מוכשר להרגיש יסורים בהחיים שלו, משום שזהו נגד מטרת הבריאה. היות שמטרת הבריאה היתה להטיב לנבראיו, היינו שיהנו מהחיים. לכן בזמן שהאדם אין רואה שיהיה לו טוב עכשיו, או על כל פנים אחר כך, אז הוא מאבד את עצמו לדעת, משום שאין לו מטרת החיים.
היוצא מזה, שלא חסר לנו שום דבר, רק “עשה לך רב”, שתהיה הרגשה בגדלות ה’. ואז כולם יהיו מוכשרים להגיע להמטרה, שהיא להידבק בו יתברך.
וכמו כן יש לפרש את המאמר של ר’ יהושע בן פרחיה, שאומר שלשה דברים: א. עשה לך רב, ב. וקנה לך חבר, ג. והוי דן את כל האדם לכף זכות – על אהבת חברים.
הנה השכל מחייב, שענין חברים שייך לומר בשני אנשים, שיש להם אותו שיעור קומה, הן בכשרון והן במידות. שאז הם מוצאים לעצמם שפה משותפת, ומתחברים לאחד. ואז “איש את רעהו יעזורו”. כדמיון, ששני אנשים עושים שותפות, וכל אחד מהם נותן לתוך השותפות, הן בכסף והן בכוחות, עבודה שוה בשוה. ואז גם הרווחים גם כן מתחלקים ביניהם שוה בשוה.
מה שאין כן אם אחד יותר גבוה מהשני, דהיינו שמשקיע יותר כסף, או שמשקיע מומחיות, או יותר כוחות מהשני, אז ההתחלקות הרווחים גם כן אינה שוה בשוה, אלא שזה נקרא “שותפות לשליש” או “שותפות לרביע”. נמצא, שזה לא נקרא “שותפות אמיתית”, משום שאחד יותר בעל שיעור קומה מהשני.
ולפי זה יוצא, שענין חברות אמיתית הוא, שכל אחד יתן את התשלום הדרוש לקנות חבירו, הוא דוקא ששניהם הם בשיעור קומה אחת, אז שניהם משלמים שוה בשוה. כדמיון העסק הגשמי, ששניהם נותנים הכל שוה בשוה. אחרת לא יכולה להיות שותפות אמיתית. לכן “וקנה לך חבר”. שאי אפשר להיות התחברות, שכל אחד יקנה את חבירו, רק בזמן ששניהם שוים.
אבל מצד השני, היינו שכל אחד יהיה לו מה ללמוד מהשני, אי אפשר להיות אם אין אחד רואה, שחבירו יותר גדול ממנו. ואם השני יותר גדול ממנו, אי אפשר להיות לחבר, אלא לרב, והוא נבחן לתלמיד. אז יש מקום, שיכול ללמוד ממנו שכל או מידות טובות.
וזה ענין שאמר “עשה לך רב וקנה לך חבר”, ששניהם צריכים להיות. היינו, שכל אחד יחשיב את השני לחבר. אז יש מקום לקנות. זאת אומרת, שכל אחד מוכרח לשלם ויתור נגד השני. בדומה, שהאב מוותר על מנוחה שלו ועובד עבור הבן שלו, ומוציא כסף בשביל בנו. והכל הוא מטעם האהבה.
אבל שם הוא אהבה טבעית, שהבורא נתן אהבה טבעית לגדל הילדים, מטעם שיהיה קיום העולם. למשל, אם האב היה מגדל הילדים מטעם מצוה, אז היו להילדים שלו מזונות, והלבשה, ושאר דברים, הנחוצים להילדים, כמו שיש להאדם התחייבות לקיום לכל המצות. זאת פעמים היה מקיים את המצות, ופעמים היה מקיים רק לצאת ידי חובתו, והילדים שלו היו יכולים לגווע מרעב.
לכן נתן הבורא אהבה טבעית להורים, שיאהבו את הילדים, בכדי שיהיה קיום העולם. מה שאין כן באהבת חברים, אז כל אחד צריך לעבוד בעצמו יגיעה גדולה, בכדי שיתרקם בלבו אהבת חברים. וכן שייך ענין “וקנה לך חבר”. היינו לאחר שמבין, בשכל על כל פנים, שהוא צריך לעזרה, ואין ביכולתו לעבוד את עבודת הקודש, אז אם הוא מבין, שהוא צריך לעזרה, בשיעור הזה שהוא מבין בשכל, אז הוא מתחיל לקנות, היינו לוותר ויתורים לטובת חבירו.
והוא מטעם, שהוא מבין, שעיקר היגיעה, להשפיע להבורא. וזה הוא נגד הטבע שלו, היות שהאדם נברא עם רצון לקבל רק לתועלת עצמו. לכן ניתנה לנו סגולה, איך לצאת מאהבה עצמית לאהבת הזולת. וע”י זה הוא יכול לבוא לאהבת הבורא.
לכן חבר בדרגתו הוא יכול למצוא. אבל שאח”כ יעשה את החבר לרב, היינו שירגיש שחבירו הוא במדרגה יותר גבוהה ממנו, זה אין האדם יכול לראות, שחבירו יהיה בדוגמת רב והוא בדוגמת תלמיד. ואם לא יחזיק את חבירו בתור רב, איך יהיה מציאות שילמוד ממנו. וזה נקרא “עשה”, שזה ענין מעשה בלי שכל. זאת אומרת, שהוא צריך לקבל על עצמו למעלה מהדעת, שחבירו הוא יותר גדול ממנו. וזה נקרא “עשה”, היינו עשיה למעלה מהדעת.
ועיין בספר “מתן תורה” (דף קמ”ב, ד”ה “אמנם”). כתוב שם וזה לשונו “לקבל תנאי הא’ מחוייב כל תלמיד להרגיש עצמו, שהוא הקטן שבכל החברים. ואז יכול לקבל הערכת הרוממות הגדול”.
הרי הוא אומר בפירוש, שכל אחד צריך לראות את עצמו, כאילו הוא הקטן מהתלמידים. ואיך אפשר, שהאדם יראה שהוא הקטן מכולם. וזה שייך רק למעלה מהדעת. וזה נקרא “עשה לך רב”. היינו, שכל אחד ואחד הם בחינת רב נגדו, והוא נחשב רק לתלמיד.
וזוהי עבודה גדולה. כי יש כלל “החסרונות של השני הם תמיד מגולים, והחסרונות של עצמו הם תמיד מכוסים”. והוא צריך להחשיב את השני, שהוא בעל מעלות טובות, ושכדאי לו לקבל על עצמו, מה שהוא אומר לו, או מה שהוא עושה, שהוא ילמד מהמעשים של השני.
וזה אין הגוף מסכים. כי תמיד הדרך היא, בזמן שמי שהוא צריך ללמוד מהשני, זאת אומרת, במקום שאם הוא מחשיב את השני, השני מחייב לו יגיעה, אז הגוף מבטל את דעתו ועשייתו של השני. והוא מטעם, שהגוף רוצה במנוחה. לכן יותר טוב לו ויותר נח לו לבטל את דעתו והמעשים של חבירו, כדי שלא יצטרך לתת יגיעה.
לכן נקרא זה “עשה לך רב”, שפירושו, שבכדי שהחבר יהיה לך רב, אתה צריך לעשות זה. היינו, לא בשכל, כי השכל מחייב אחרת, ולפעמים הוא מראה לו להיפך, שהוא יכול להיות רב והשני תלמיד שלו. לכן נקרא “עשה” לשון עשיה ולא שכל, כנ”ל.
ג. “והוי דן את כל האדם לכף זכות”.
הנה לאחר שאמרו “קנה לך חבר”, נשאלת השאלה, מה הוא עם שאר אנשים. למשל, אם אדם בוחר לעצמו מבית הכנסת שלו כמה חברים, והשאר הוא משאירם ואינו מתחבר עמהם, אז השאלה היא, איך הוא צריך להתייחס אליהם. היות שהם אינם חברים שלו, היינו מדוע לא בחר בהם. ודאי צריכים לומר, שהוא לא מוצא בהם מעלות טובות, שיהיה לו הכדאיות בהם, להתחבר עמהם. זאת אומרת, שהם למטה מחשיבות בערכו.
אם כן איך ומה הוא צריך להתייחס לכל אנשים, שהם נמצאים עמו יחד בבית הכנסת. וכמו כן בשאר אנשים, שהם לא ממתפללי בית הכנסת. איך הוא צריך לנהוג בהם. על זה אומר רבי יהושע בן פרחיה “והוי דן את כל האדם לכף זכות”. שהאדם צריך לדון את כולם לכף זכות.
היינו, מה שהוא לא רואה בהם מעלות, אין הם אשמים, אלא הוא בעצמו אין לו בהכוחות שלו מספיק כשרון לראות את המעלות של הכלל. לכן לפי תכונת נפשו, הוא רואה. וזהו אמת לפי השגתו. אבל לא לפי האמת. זאת אומרת, יש דבר אמת כשהוא לעצמו, היינו בלי המשיגים.
דהיינו, יש ענין של אמת, שכל אחד משיג לפי השגתו. היינו, שהאמת מקבל שינויים לגבי המשיגים. זאת אומרת, שאצל המשיגים בעצמם הוא עתיד להשתנות, לפי שינוי מצבי המשיג.
אבל מציאות האמת לא נשתנה ממהותו. לכן בדבר אחד כל אחד יכול להשיגו אחרת. לכן בעניני הכלל, יכול שכל הכלל הוא בסדר גמור, אלא הוא לפי תכונתו רואה אחרת.
לכן אומר “והוי דן את כל האדם לכף זכות”. זאת אומרת, שכל הכלל חוץ מהחברים שלו, הוא צריך לדון אותם לכף זכות. דהיינו, שכולם זכאים הם בערך עצמם, ואין עליהם חס ושלום שום טענות על התנהגות שלהם. אבל בערכו, היינו שהוא יוכל ללמוד משהו מהם, זה לא משום שאין לו שום השתוות עמהם.”
שאלה: רב”ש כותב במאמר “עשה לך רב” והוא מסביר שצריך לקחת את החבר ולעשות אותו רב מעל הדעת, והשאלה היא איך עושים את זה? אפשר לעשות מעל הדעת פעולה בידיים וברגלים, אבל איך מרגישים ברגש שהחבר הוא יותר גדול?
תנסה לתאר שהחבר הוא באמת גדול, ואז אתה יכול לקבל דרכו, מהבורא ודאי, כי הבורא מנהל את כל העניין, אתה יכול דרכו, דרך כל החברים, שהבורא ישפיע עליך מה שנקרא תורה, זאת אומרת את האור העליון שמלא כוחות והזדמנויות, אפשרויות שעל ידם תוכל לתקן את עצמך. זה מאוד מומלץ.
תלמיד: בחושים אני לא מצליח לראות את זה, אז איך אני משכנע את עצמי, בשכל?
לא. תתאר לעצמך שהבורא שולט בכל המציאות, בכל העולם, הוא ממלא את הכול וסובב את הכול, וודאי שהוא משגיח על כל אדם ואדם, וכשהוא אוסף את הקבוצה, כי מי עוד אוסף אותנו חוץ מהבורא, “אין עוד מלבדו”, אז כל אחד יכול ללמוד מהחברים את התנהגות הבורא, מה הוא רוצה, מה הוא דורש וכן הלאה.
תלמיד: אני חושב שהדרך היחידה שבה יכול לקרות דבר כזה היא שהעשירייה מרוממת את אותו חבר, שיש בעשירייה רוח שמרימים כל חבר ואז יותר קל לראות את החברים כגדולים?
כן, ודאי שזה כך, שכל אחד צריך להתייחס לכל חבר מהקבוצה כך שהוא מיוחד.
שאלה: רב”ש כותב שקודם כל אדם צריך לקנות את גדלות הבורא, ואנחנו לומדים שכל הקשר שלנו הוא דרך החברים, אז איך אני יכול לקנות את גדלות הבורא בלי החברים?
אתה לא יכול, אתה אפילו לא יכול להתרשם מהבורא אם אתה לא קשור לחברים, זה העניין שמגיעים “מאהבת הבריות לאהבת ה'”. לכן אנחנו צריכים קודם כל לקבוע בינינו כאלו יחסים שכל אחד יהיה כלפי החברים כמו קטן, מוכן לכל שירות אפשרי למען כל חבר וחבר.
שאלה: רב”ש מייעץ שכדי לקנות חבר יש לוותר על הרבה עניינים. על מה צריך לוותר למען החברים?
קודם כל לוותר על עצמו, שאני לא חשוב לי, ואת כל החשיבות אני מייחס רק לחברים. הבורא ממלא את הכול ומנהל את הכול, עושה את הכול, אבל למי אני צריך להיות קשור, את מי אני צריך להעריך, להעלות, לכבד, חוץ מהבורא שהוא מקור הכול? רק לחברים שהם אותה מערכת הקשר ביני לבין הבורא. אם אין לי את הקשר הזה אני לא יכול לצאת למגע עם הבורא, להגיע למגע עם הבורא.
תלמיד: למען חבר אחד אני מוכן לוותר מעצמי נניח על 50 גרם, למען השני 100 גרם, מה עושים עם זה?
כך הבורא מסדר לך את החשיבות. מה לעשות? להעלות את החשיבות של כל החברה, העשירייה שלך נגיד, אבל לא של כל האנושות אלא העשירייה, ולהשתדל לתמוך בהם, לעזור להם, לעשות הכול מטעם זה שאתה מגדיל את הגדלות שלהם בעיניך.
תלמיד: רב”ש נוגע בזה שזה כמו עסק, שותפות. האם בעשירייה אנחנו צריכים לראות שכל חבר משקיע אותו דבר, לא פחות ולא יותר?
קודם כל לא כולם יכולים להשקיע אותו דבר, כל אחד משקיע במידה שהוא יכול ובצורה שהוא מסוגל. ואנחנו מבינים שמה שנותן כל אחד זה לפי הטבע שלו, לפי האופי שלו. לפי איך שהבורא מסדר לו את כל היסודות כך הוא מגיש את עצמו לחברה, וזה מה שאנחנו צריכים לקבל.
שאלה: כתוב שלא מספיק לעסוק באהבת חברים. אז איך ניתן להבין את ענין אהבת החברים, מה עוד צריך לעשות בכדי לדון את האדם לכף זכות, האם זה לא נחשב לאהבת חברים, מהי התוספת שצריך פה בנוסף לאהבת חברים?
כעיקרון אנחנו צריכים לדון את כולם לכף זכות, כל אדם ואדם, וכך להתייחס לכל אחד. וזה באמת נכון מתוך אותה הנחה שהבורא מנהל את הכול, ואין לנו מה לעשות אלא להתכופף ולהקטין את עצמנו כלפי כולם, ואז אני יכול ללמוד מכולם, לקבל דרך כולם את השפעת הבורא עליי.
שאלה: איזה כוחות נוספים אנחנו צריכים, כי גם כך קשה לעשות את זה בעשירייה, ואם אנחנו צריכים לעבוד כלפי כולם, איזה כוחות נחוצים לנו במקרה כזה?
חוץ מלהקטין את עצמו כלפי החברים, אני לא רואה מה עוד צריכים לעשות. כי דרכם אתה מקבל השפעה מהבורא, אמיתית, שמתגלה לאט לאט יותר ויותר, ואז החברים הופכים להיות כמערכת סביבך והבורא הוא הממלא את המערכת, וכך אתה רואה את כל המציאות.
שאלה: כתוב “סדר העבודה הוא בלמעלה מהדעת, וזה נקרא עשה לך רב כי מלכות שמים מקבלים אותה כי הוא גדול ושולט בכל”. מה זה אומר “עשה לך רב” ואיך זה קשור ל”מלכות שמים”?
לתאר לעצמך את השליטה העליונה שמנהלת את העולם כולו, ושאתה נמצא תחתיה, ושלך יש הזדמנות להתאים עצמך לאותה שליטה עליונה. כלומר לא לכופף אותה לפי הרצון שלך, אלא להעלות את עצמך כך שתהיה מוכן לקבל על עצמך את הרצון שלו.
תלמיד: איך מבררים את הרצון שלה כל פעם מחדש?
זה אומר שעליך לעבוד רק על חיבור בין כולם. כלומר כל העבודה שלך צריכה להיות רק עבור זה שכל העולם יראה את עצמו כמבנה אחד.
תלמיד: זה נקרא “עשה לך רב”?
זה נקרא עשה לך רב, כלומר כשאתה לוקח את הבורא, ומעמיד אותו מעל עצמך ואת כל החוקים שלו והבקשות שלו לוקח כהתחייבויות שלך, אז זה נקרא עשה לך רב, ואתה נמצא תחתיו.
שאלה: איזה סוג של התעוררות צריך לתת אדם שנולד ברצון לקבל, בכדי להגיע לאהבת חברים?
אם אפשר האדם צריך לתת מעצמו התעוררות לחיבור עם החברים, עם כל מי שנמצא איתו בקבוצה, בעשירייה. את זה הוא צריך לעשות אפילו שהוא לא יודע בשביל מה ולמה ואיזו תועלת יש מזה, הוא חייב את זה לקבל ולבצע. יש הרבה אנשים שמגיעים ושומעים על זה ומה התועלת מכל המאמצים האלו? אז האדם צריך להבין, שהתועלת נמצאת מתוך זה שהוא מקיים את רצון הבורא, וככל שהרצון הזה הוא יותר גבוה, גדול ומקיף, אז הוא צריך להשתדל להבין אותו, להרגיש אותו. ככה זה.
שאלה: אנחנו צריכים לעשות את החברים כרב, אבל זה מאמץ בלתי פוסק בעשירייה, כי לפעמים אני עושה את החבר כרב ואז מתעוררת שנאה כלפי החבר וכל העבודה כל הגדלות שלו שבניתי מתפרקת, ואז אני שוב צריך לעבוד ולעשות אותו כרב. איך אני יכול לעשות חבר כרב באופן קבוע שיהיה לנצחיות?
זה בלתי אפשרי, אתה תצטרך על זה לעבוד כל הזמן עד גמר התיקון. אני לא יודע מה קורה בגמר התיקון ואחריו, אבל זה יהיה עד שכל הרצון לקבל יתגלה כרצון להשפיע ומשהו זר ממך יתגלה בכוח האהבה וזה לגמרי ב100% נכלל בך. העבודה היא עבודה עד שמגיעים לתכונת הבורא, “שובו בני ישראל עד ה’ אלוקיך”.
שאלה: נאמר, “רק על אנשים אחרים שיש לדון אותם לכף זכות”, למה זה נאמר גם על חברים?
על חברים בכלל אין מה לדבר. החברים זה מובן מאליו שאתה צריך להתייחס אליהם בצורה כזאת, רק כשאתה נכנס לקבוצה ואתה שם לעצמך מטרה להגיע לדרגת הבורא, להשיג את תכונת הבורא, אז אין לך שום דבר אחר לעשות חוץ מלהתייחס לחברים לפחות כמו שאתה מתייחס לעצמך.
שאלה: במאמר נאמר על סדר, “עשה לך רב וקנה לך חבר והוי דן את כל העולם לכף זכות”, האם הסדר הזה הוא מוכרח להחזיק בו?
כעיקרון כן.
שאלה: במאמר קראנו את הפסוק “תן כבוד לעמיך”2 מאידך בתהילים קט”ו כתוב, “לא לנו כי לך תן כבוד”3. האם זו אותה כוונה בדרכים שונות?
זאת אומרת באיזה צורה אנחנו צריכים להתייחס לבורא שזה נקרא כבוד?
תלמיד: כן, כי מצד אחד הוא אומר “תן כבוד לעמיך”, מצד שני “לך תן כבוד”, “לא לנו כי אם לך תן כבוד”.
כשאנחנו רוצים שהבורא ישחרר לנו את הרצון שלנו, שנשלוט עליו ונכוון אותו נכון למטרת הבריאה, אז אנחנו רוצים שהבורא יגלה בנו רצון לקבל, והרצון לקבל שיתגלה יהיה מכוון קודם כל לחיבור של כל הבריאה ולחיבור בינינו אותו אנחנו כך רוצים לסדר.
שאלה: האם יכולה להיות עבודה בתוך העשירייה שאני בוחר רק חלק מהחברים שאני קונה אותם, ואת היתר אני דן לכף זכות?
זה לא משנה, אתה יכול לקבל את החברים שלך ככה או ככה, בסופו של דבר אתה תראה שאתה זקוק לכולם, שאין דבר כזה בכלל שיש חבר שהתכונות שלו הן לא הכרחיות לעיצוב הכלי הכללי.
שאלה: הרב”ש כותב כאן, שהמובן חברים ניתן לייחס לאנשים שמשקיעים במידה שווה, אבל מי שמשקיע לא במידה שווה אז השכר הוא שונה. מדובר כאן על תפיסה פנימית שלי, הרי הכול זה בתוכי ולא משנה איך הכול קורה באמת, אלא זאת התמונה שאני משיג ואותה אני צריך ליישר, האם זה נכון?
נגיד שכן.
תלמיד: כלומר אני לא צריך לדאוג לזה שכל אחד ישב יפה בשיעור כל יום, אלא גם אם החבר לא נוכח, זאת עבודה פנימית שלי, ואני מתכוון לריכוז המעשים שלי, לא על הדברים החיצוניים, אלא על איך אני תופס את החברים, כמה הם משקיעים. אני צריך להגיע למצב שאני אראה את כולם כשווים, ואז הם יקראו חברים.
אני לא חושב שככה אפשר להגיע להצדקה, לכבד את עבודת ה’. כעיקרון צריך לנסות לקרב את כולם אל כולם, ולהכניע את עצמי לרצון הכללי שלהם, להתקרבות, ולעבוד על זה. אין לנו עבודה אחרת חוץ מאשר לאסוף את העשירייה שתהיה הומוגנית, ותהיה כפי שנאמר, כאיש אחד בלב אחד, וזה כעיקרון מה שעלינו לעשות.
תלמיד: האמת שאולי זו הנקודה הכי חשובה בעבודה שלנו, אלה שיעורי הבוקר, שכולם ילמדו ביחד, ואז מרגישים שאנחנו באותה מדרגה. בינתיים לא רואים את התמונה הזאת, ולא משנה מאיזה סיבות. יש חברים שלא יכולים להשתתף אולי בגלל הבריאות, בגלל העבודה, כל פעם יש סיבות לא להיות יחד בשיעור. האם עליי בצורה פנימית לראות את כולנו כשווים ולשאוף לזה, לבקש את זה מהבורא?
אני חייב לשאוף לזה, אני חייב להשתדל שזה יקרה, שכולם יהיו פיזית בשיעור, כולנו נמצאים קודם כל בעולם הפיזי ואז עולים ממנו. אם לא יהיה לנו קשר פיזי, אז גם לא יהיה קשר אחר, עד הדרגה הגבוה ביותר, ככה עלינו לקיים את זה.
שאלה: איך עלינו לעבוד עם הכבוד כאשר החברים גורמים לנו להרגיש שאנחנו יותר גדולים מהם?
מופיע אצלי כבוד אחר, מזה שיש לי חברים גדולים כאלה. לכן אני פשוט עובר מגאווה אחת, מגאווה אגואיסטית על עצמי, לגאווה בחברים, למי אני משתייך, לקבוצה. כך אני רואה את זה.
תלמיד: איך אפשר להרגיש את הגדלות הזאת בחברים שמשתתפים פעם בשלושה חודשים, או חברים שכמעט לא באים למפגשי עשירייה, שלא פותחים מצלמה, חברים שאין להם השתתפות אקטיבית, שהם מאוד פסיביים? איך אפשר לעורר גדלות כדי לראות את החברים האלה כגדולים, או איך עלינו לקנות אותם?
אני חושב שעלינו בכל זאת להיות סבלניים, לא לוותר על החברים, לא לעזוב את הקשר איתם, אלא פשוט בהדרגה, לאט לאט, כמו עם ילדים – אתה לא יכול לברוח לשום מקום, זה הילד שלך לא משנה מה הוא יהיה, אתה צריך לחנך אותו, הוא שלך, עליך לדאוג לו וכן הלאה – כך גם עם החברים, אפילו עוד יותר מאשר עם הילדים. בצורה כזאת עלינו להתקשר זה לזה, לבדוק מה קורה עם החבר, כמובן שעלינו לעזור זה לזה. אין פה כעיקרון מה לעשות, אין לנו זכות לוותר על החברים.
שאלה: אנחנו מדברים על זה שדרך החברים הבורא מראה לנו דוגמה. האם דרך חבר או דרך אנשים חיצוניים הבורא מראה לנו איך לא לנהוג?
ודאי שהבורא פועל ככה, הוא מראה לי דרך החברים מה אני צריך לשנות בתוכי, מה לעשות, מה לתקן, איזה העדפות לתת לתכונה אחת על פני תכונות אחרות. כך עלינו להסתכל על עצמנו דרך החברים.
תלמיד: אני מתכוון כשהחבר מראה לי דוגמה לא טובה וכך אני רואה שלא נכון לנהוג, הרי גם בזה יש תועלת. האם אני יכול לקבל את זה כעזרה הפוכה מהבורא, שאני לא צריך להעתיק את התנהגות החבר, אלא להיפך, לראות אותה כמשהו שלילי שאסור בשום אופן לנהוג כך?
אנחנו מבינים את זה, ואנחנו יודעים איך לפעול.
שאלה: הרבה פעמים כשאנחנו מתאספות אני שומעת שאומרים לכלול במחשבה את החברות שלא נמצאות. האם צריך להתרכז במי שהתאסף עכשיו לכוח אחד והשאר יצטרפו אחר כך, או לחפש בתוכי את אותם הרצונות ולכלול אותם איתי?
יש להשתדל לצרף את כולם אליי לעשירייה אחת ולהרגיש את עצמנו יחד. זה מאוד חשוב.
שאלה: בעל הסולם כותב שעלינו לחשוב על תחבולות שיעזרו לנו להרבות אהבה בין החברים ולהוריד את העסקים המדומים ואת מה שיוצר שנאה. על מה מדובר בעצם?
מדובר על זה שעלינו להעריך יותר ויותר את תנאי הקשר.
שאלה: דיברת על כך שצריך להתייחס לחברים כאל הקרובים שלך, הילדים שלך, להיות בסבלנות כלפיהם. מה עם הרצון שלי לעורר את החברות, לתת להן התפעלות, ועם זאת לראות אותן כגדולות ממני?
כך עלינו לפעול. זה כמו הורים כלפי ילדים, הילדים לא מבינם כלום, לא יודעים כלום, יכולים להיות טיפשים וקטנים, אבל אנחנו אוהבים אותם ומשתדלים לקיים את כל הגחמות שלהם.
תלמידה: האם אנחנו רואים את הילדים שלנו כגדולים מאיתנו?
יוצא שהם יותר גדולים מאיתנו. אם הילד מבקש משהו ואני פועל לפי מה שהוא מבקש, אז הוא יותר גדול ממני, הרצון שלו כרגע מנהל אותי.
תלמידה: האם באופן הזה הוא גדול ממני?
בוודאי, במה עוד?
שאלה: עשה לך רב, עשה את החברים ממש גדולים וחשובים, מה זה אומר לעשות קשר עם הגדלות הזאת, עם הרב הזה? כי הרי צריך גם שתהיה יראת ה’, יראה מהגדלות, אז איך יוצרים קשר, מתחברים עם מישהו שהוא ממש ממש גדול?
ממש ממש גדול זה הבורא. אם אתם מדברים על אדם, אז הוא לא יכול להיות ממש ממש גדול. אבל ככל שאתם עובדים בהדדיות, בהתקשרות, עם מורה נגיד, ומעריכים אותו יותר, כך יש לכם אפשרות לעשות עוד עליות. הבורא בתמורה לעבודה הזאת מעלה אתכם.
תלמיד: איך יוצרים חיבור עם מישהו שהוא ממש גדול? איך יוצרים קשר עם הרב?
אלו אותם החוקים כמו עם הבורא, אין כאן שום דבר חדש. זה גם עם החבר, כי גם חבר אנחנו לא יודעים מי הוא בדיוק, הכול תלוי בהערכה שלנו. אם אני מעריך כל אדם כמו גדול הדור, אז אני נמצא בחברה שבה כולם גדולי הדור וכך אני מפרמט את עצמי.
שאלה: איך אני יכולה להשתוקק לבורא אם יש לי חברים? ואם אני משתוקקת לבורא, אז איך אני יכולה בו זמנית להלל ולהגדיל את החברים?
למה יש כאן תחרות בין הבורא לחברים? יכול להיות שזה רק נדמה לי. אני בעזרת החברים, בתוך החברים, בחיבור איתם, מגיע לבורא, מתחבר עימו, והוא מגלה את עצמו דווקא בחיבור בין החברים. ככל שהחברים יותר גדולים, כך אני יכול להשיג את גדלות הבורא, כי הבורא הוא התוצאה מהחיבור של החברים.
שאלה: יש סכנה שאנחנו נהפוך לחברים בעשירייה כמו בגשמיות. וזה משהו שמפחיד אותי ואת החברים בעשירייה. מה מבדיל בין קשר גשמי בין חברים, לבין חברים רוחניים ומה אנחנו יכולים לעשות בכדי לוודא שאנחנו באמת נהפוך להיות חברים רוחניים ולא חברים כמו בגשמיות בעולם הזה?
המטרה שלכם. בשביל מה אתם מתאספים, בשביל מה אתם עוזרים זה לזה, מה אתם עושים. לפי זה אתה יכול להגיד שהמטרה היא כך וכך, אנחנו כאלו וכאלו, הכול נמדד לפי המטרה.
שאלה: לפני זמן מה למדנו מאמר “אתם ניצבים היום כולכם”. ושם נאמר שכולכם שווים בכך שאין לכם טענות אחד כלפי השני. האם גם כאן אנחנו יכולים להשתמש בעיקרון הזה או שזה שונה?
יוצא שיש כאלה מצבים שאפשר לפעול כך, לתאר לעצמנו שאנחנו כאלה. אבל כעיקרון, עלינו להתקדם. והתקדמות בנויה רק על התפתחות של אי התאמה, אי שוויון בינינו, שאת זה אנחנו מתקנים. מתקנים מצד הזה, מצד אחר, ככה וככה. מתהפכים כמה שיכולים כדי להתאים את עצמנו לעשירייה, ואז אנחנו כמו איזה תולעת שזוחלת קדימה.
שאלה: איך לתמוך ולקיים חברות שיש להן ילדים והן עוברות מצבים של ניתוק ובלבול גדול? ובהתחשב בתפילה, איך לפנות לעצמנו עם הלב בידיים שלנו?
צריכים ללמוד מחברים אחרים. צריכים לארגן כך את הקשר שהילדים לא יפריעו לנו, אלא ההיפך. אנחנו נראה גם דרך הילדים איך הבורא מרגיע אותנו, מסדר אותנו, מכוון אותנו יותר מדויק למצב הרצוי.
שאלה: כתוב, אחד התנאים שלנו זה שכל חבר “מחויב להרגיש עצמו, שהוא הקטן שבכל החברים”4. במה בדיוק הוא הקטן?
רצוי בהכול. אני לא מבין כמוהם, לא מרגיש כמוהם, לא יכול לסדר בינינו שום קשר. אני ממש לא מסוגל לעשות מה שהם עושים וכן הלאה. דווקא ככל שאנחנו מתחברים ומתקדמים, אנחנו יותר ויותר מרגישים את עצמנו שפלים, נבזים. אצל משה המידה הזאת הייתה ברורה.
תלמיד: למה לא מספיק גדלות הרב אלא צריך לראות גם את החברים יותר גדולים ממני, ממש כמו רב? ככה כתוב. הרי כדי לראות את כולם שווים זה גם מאמץ. למה זה לא מספיק?
העניין הוא שעלינו להיות כמו שאנחנו מדברים עכשיו, לא כלפי משהו מסוים, אלא כלפי דמות, מעגל. וזה רק החיבור בקבוצה יכול לתת לנו. ואנחנו בתור אלה שרוצים להרכין את עצמנו כלפי רצון הקבוצה.
שאלה: הוא רושם פה שלושה דברים. “עשה לך רב, וקנה לך חבר, והוי דן את כל האדם לכף זכות”. “עשה לך רב, וקנה לך חבר” זה בעצם פעולות שאנחנו עושים כלפי חברים בקבוצה, בעבודה איתם.
והשלישי, “דן את כל האדם לכף זכות”, זה כביכול כלפי אנשים חיצוניים. איזה יחס אני אמור לתת למשפט הזה, מה החשיבות שלו?
להיות אדיב. אתה לא חייב לרוץ לכל אחד ואחד ולשרת אותו, אלא אתה צריך להשתדל להיות טוב לכולם. רגיל.
שאלה: רב”ש כותב, “ואין לנו את החשיבות האמיתית בענין “עשה לך רב”, לכן ב”ראש השנה”, שאז הזמן לקבל על עצמנו מלכות שמים, אז אנו מבקשים מה’, שיתן לנו “כבוד ה’ לעמיך”, ש”עם ישראל” ירגישו את כבוד ה’. ואז נוכל לקיים את התורה ומצות בשלימות”. מהי הבקשה הזאת שעם ישראל ירגישו את כבוד ה’?
הוא מסביר לנו במאמר.
שאלה: רב״ש כותב בתחילת המאמר, “עשה לך רב” לגבי הבורא, למה? כי הוא גדול ושליט. ולגבי החברים, “עשה לך רב, קנה לך חבר”. ואז הוא כותב שתלמיד יכול ללמוד מהרב מידות טובות ושכל. למה החבר גדול, למה צריך ללמוד מהחבר, במה החבר גדול?
כתוב, “הרבה למדתי מרבותיי”, כלומר ממוריי, “עוד יותר למדתי מחבריי, ועוד יותר למדתי מתלמידיי”. האדם יכול ללמוד מכל הדרגות האלה שלמעלה ממנו, ששווים לו כביכול, ולמטה ממנו, מכל הדרגות הוא יכול ללמוד. ודווקא אלה שהוא לא מחשיב אותם בינתיים, הם יכולים להאיר לו הרבה אור, ולתת לו הרבה כוח.
תלמיד: זה ברור שאנחנו צריכים לעבור בין כל הדרגות האלה ביחס כלפי החברים, אבל לא ברור מה היחס לזה שהחבר הוא גדול, במה הוא גדול? רב״ש כותב שבמידות טובות ושכל. לא ברור מה זה אומר, על מה אתה אומר “את זה אני לומד ממנו”?
מידות, העיקר זה מידות.
שאלה: האם היחס שלנו לחבר זה בעצם תיקון ביחס כלפי הבורא, או שזה יצירת כלי עם חיסרון משותף מאתנו אליו?
גם וגם.
שאלה: אם הבורא מראה לי דרך החברים כל מיני התנהגויות שהן לא יפות, אני מרגיש שזה מגיע ממנו, אבל הידיעה הזאת שזה מגיע ממנו לא מרגיעה אותי, איך אני צריך להגיב לזה נכון, לא רק להצדיק אותו אלא לעלות יותר?
תעשה מה שהבורא רוצה ממך, ואז תראה האם הרצון שלו והמצב שלך הטוב העתידי יהיו אותו דבר.
תלמיד: איך דווקא על דברים שנראים לי לא בסדר בחברים אני יכול להגיב נכון?
אתה יכול להגיב לזה נכון אם אתה מתייחס אליהם כמו לאנשים מתוקנים, חברים נאמנים, עובדי ה’, ומחוברים יחד לעשירייה שהיא יכולה להיות כדוגמה לכולם.
תלמיד: ולמה הוא מראה לנו את זה גם בצורה הפוכה, בשביל לעורר אותנו?
כן.
שאלה: רב״ש כותב, “ומטרם שהאדם “עשה לעצמו רב”, היינו מלכות שמים”, מה זה “מלכות שמים”?
שליטה של השמים עלינו נקראת “מלכות שמים”.
שאלה: בפסקה האחרונה כתוב, “הוי דן את כל האדם לכף זכות”, “ואין עליהם חס ושלום שום טענות על התנהגות שלהם”, כלפי האנשים מחוץ לחברים. יוצא שבסך הכול היחס הכללי לכל המציאות הוא שלאדם לא צריכות להיות טענות כלפי שום מעגל. כמה חשוב לקיים את “ודן כל אדם לכף זכות” כדי להצליח בדרך? כי יש נטייה אם לא להרשיע את החברים, אז להרשיע את ההתנהגות של שאר בני האדם.
לא, אנחנו צריכים להצדיק את כל התנהגות הבורא בעולם, שבכל הנבראים הוא שולט ושורה בצורה נכונה. ואם לא נראה לנו נכון וטוב זה מפני שאנחנו עדיין נמצאים בקליטה לא מתוקנת.
(סוף השיעור)
- “יהושע בן פרחיה אומר, עשה לך רב, וקנה לך חבר; והוי דן את כל האדם לכף זכות.” (פרקי אבות א’, ו’)↩
- “ובכן, תן כבוד ה’ לעמך, תהלה ליראיך ותקוה (טובה) לדורשיך, ופתחון פה למיחלים לך.” (ברכת שחרית לראש השנה)↩
- “לא לנו יהוה, לא לנו כי לשמך תן כבוד על חסדך, על אמתך” (תהילים קט”ו, א’)↩
- “כתוב שם וזה לשונו “לקבל תנאי הא’ מחוייב כל תלמיד להרגיש עצמו, שהוא הקטן שבכל החברים.” (כתבי רב”ש”, כרך א’, מאמר “עשה לך רב וקנה לך חבר – א'”)↩