FRIDAY PRAYER: MALCHUT-TIKKUN CHATZOT תקון חצות – LESSON WITH RAV MICHAEL LAITMAN
READING: between after midnight and sunrise of Friday
Baal HaSulam. Preface to the Wisdom of Kabbalah, item 17
שיעור בוקר 19.04.2023 – הרב ד”ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה
ספר “כתבי בעל הסולם”, “פתיחה לחכמת הקבלה”, עמ’ 165, אותיות י”ז – י”ט
קריין: אות י”ז, עמוד 165 בספר “כתבי בעל הסולם”.
- ה’ בחינות שבמסךאות י”ז
“והנה נתבאר עד הנה ג’ יסודות הראשונים שבחכמה: הא’, ענין אור וכלי, שהאור הוא המשכה ישרה מעצמותו ית’, והכלי הוא בחינת הרצון לקבל הכלול בהכרח באור ההוא, שבשיעור הרצון הזה יצא מכלל מאציל לנאצל. והרצון לקבל הזה היא בחינת המלכות הנבחנת באור העליון, וע”כ נק’ מלכות, שמו, בסוד הוא ושמו אחד, כי שמו בגימטריא רצון.
ענין הב’, הוא ביאור הע”ס וד’ עולמות אבי”ע, שהם ד’ מדרגות זו למטה מזו, שהרצון לקבל מחויב להשתלשל על ידיהן עד לקביעות כלי על תוכנו.
ענין הג’, הוא ענין הצמצום ומסך שנעשה על כלי הקבלה הזה שהוא בחי”ד, ותמורתו נתהוו כלי קבלה חדשים בע”ס הנק’ אור חוזר. והבן ושנן היטב אלו הג’ יסודות הם ונימוקיהם כפי שנתבארו לפניך, כי זולתם אין הבנה אף במלה אחת בחכמה הזו.”
בעל הסולם מסביר לנו על מערכת שאנחנו לא רואים אותה, כוחות שפועלים בעולם שלנו ואנחנו לא רואים איפה הם, איפה הם פועלים ותוצאות מהפעולות שלהם, כלום.
הוא כותב שיש אור ויש רצון, האור משפיע על הרצון והרצון משתנה ומשפיע בחזרה לאור. בהתקשרות ביניהם הם בונים עולמות שלמים ממש, את עולמות אבי”ע, והאור מתפשט בכל העולמות מדרגה לדרגה, וכך הם מגיעים עד אלינו, עד העולם הזה.
האור שמגיע מלמעלה נקרא “אור ישר”, האור שמגיע בחזרה מהנבראים למעלה, למקור שלו, נקרא “אור חוזר”. הכול בעצם כלול מהאור שמגיע מלמעלה למטה אל הרצון, פעולות שהאור מזמין בתוך הרצון, ופעולות שבהן הרצון מגיב כלפי האור, זה מה שנברא במציאות.
אות י”ח
“ועתה נבאר ה’ בחינות שיש בהמסך, שעל פיהם משתנה שיעורי הקומה בעת הזווג דהכאה שעושה עם אור העליון. ויש להבין תחלה היטב, כי אע”פ שלאחר הצמצום נפסלה הבחי”ד מלהיות כלי קבלה על הע”ס, והאו”ח העולה מהמסך ע”י זווג דהכאה נעשה לכלי קבלה בתמורתה, עכ”ז היא מוכרחת להתלוות עם כח הקבלה שבה אל האו”ח, וזולת זה לא היה האו”ח מוכשר כלל להיות כלי קבלה, ותבין זה ג”כ מהמשל הנ”ל באות ט”ו. כי הוכחנו שם אשר כח הדחיה והסירוב לקבל הסעודה נעשה לכלי קבלה במקום הרעב והתאבון, כי הרעב והתאבון שהם כלי קבלה הרגילים, נפסלו כאן מלהיות כלי קבלה מחמת הבושה והבזיון להיות מקבל מתנה מחברו, ורק כחות הדחיה והסירוב נעשו במקומם לכלי קבלה, כי מתוך הדחיה והסירוב נתהפכה הקבלה להיות השפעה, והשיג על ידם כלי קבלה מוכשרים לקבל סעודת חברו. ועכ”ז אי אפשר לומר שעתה כבר אינו צריך לכלי הקבלה הרגילים שהם הרעב והתאבון, כי זה ברור שבלי תאבון לאכילה לא יוכל למלאות רצון חברו ולעשות לו נחת רוח עם אכילתו אצלו. אלא הענין הוא, כי הרעב והתאבון שנפסלו בצורתם הרגילה, נתגלגלו עתה מחמת כח הדחיה והסירוב, וקבלו צורה חדשה, שהיא קבלה ע”מ להשפיע, ועי”ז נהפך הבזיון להיות כבוד. הרי, אשר הכלי קבלה הרגילים עדיין פועלים עתה כמו תמיד, אלא שקבלו צורה חדשה. וכן תקיש בענינינו כאן, כי אמת הוא שבחי”ד נפסלה מלהיות כלי קבלה על הע”ס, שהוא מחמת העביות שבה, שפירושו שינוי הצורה כלפי המשפיע, המפריד מהמשפיע, כנ”ל, אמנם ע”י תיקון המסך בהבחי”ד. המכה על אור העליון ומחזירו לאחוריו, הנה נתגלגלה צורתה הקודמת הפסולה וקבלה צורה חדשה הנק’ או”ח, בדומה לגלגול צורת הקבלה בצורת השפעה הנ”ל במשל, אשר התוכן של צורה הראשונה לא נשתנה שם, כי גם עתה אינו אוכל בלי תאבון. כן גם כאן, כל העביות, שהיא כח הקבלה, שהיה בבחי”ד, נתגלגל ובא תוך האו”ח, וע”כ נעשה האו”ח מוכשר להיות כלי קבלה, ותשכיל זה היטב. ולפיכך יש להבחין תמיד בהמסך ב’ כחות:
הא’ קשיות, שהוא כח הדחיה שבו כלפי האור העליון,
הב’, עביות, שהוא שיעור הרצון לקבל מבחי”ד הנכלל בהמסך, אשר ע”י זווג דהכאה מכח הקשיות שבו, נתהפכה העביות שבו להיות זכות, דהיינו התהפכות הקבלה להשפעה.
ואלו ב’ הכחות שבמסך פועלים בה’ בחינות, שהם ד’ הבחינות חו”ב תו”מ הנ”ל, ושורשם הנק’ כתר.”
שאלה: כתוב, “הרעב והתאבון שהם כלי קבלה הרגילים, נפסלו כאן מלהיות כלי קבלה מחמת הבושה והבזיון להיות מקבל מתנה מחברו”. לגבי הרעב והתאבון. הוא רעב, כמה זמן הוא יכול להיות במשחק כזה של לא לקבל מחמת הבושה? בסוף הוא ימות מרעב.
בחכמת הקבלה אנחנו לא כל כך יכולים למדוד זמן ולהביא אותו בחשבון. אלא הוא נמצא במצב שהוא רעב ורוצה לאכול, אבל הוא מרגיש את הלב של בעל הבית, שבעל הבית מכל הלב נותן לו את הכיבוד, וזה מה שעוצר אותו ולא נותן לו לקחת. הוא לא יכול לבטל את בעל הבית, להזיז אותו מלפניו, ולכן הוא נמצא לא לכאן ולא לשם. הוא לא יכול לקבל מפני שהבושה לא נותנת לו, הוא לא יכול לבטל את הבושה כי הוא לא יכול לבטל את בעל הבית, וכך הוא שאר.
עד שהוא מחליט שיש עוד אפשרות, שאפשר לקבל על מנת להשפיע. מאיפה זה בא? מכך שבעל הבית מראה לו את ליבו, עד כמה הוא אוהב אותו ורוצה שהוא ייקח את הכיבוד בכל התנאים. האדם מגיע מזה להבנה, שאם הוא יעצור את עצמו ויקבל לא בגלל שהוא רוצה אלא בגלל שבעל הבית רוצה, כי בעל הבית כל כך מפציר בו עכשיו, אז הוא יסדר יחסים חדשים עם בעל הבית – הוא יאכל רק בגלל שבעל הבית רוצה. עד כדי כך הלחץ של בעל הבית עוזר לו לבנות יחסים חדשים.
תלמיד: לפני הלחצים האלה שבונים בו את היחסים החדשים, אני רוצה לדבר רק על הרעב. הוא חייב להכניס מזון לגופו כשהוא במצב של רעב, זו הגדרת הפעולה של המכונה הזאת.
לא. רעב זה הרגשה. כמה פעמים בחיים שלנו היינו רעבים ופתאום קרה איזה אירוע, או הגיעה איזו שמועה, והפסקנו להיות רעבים אלא נכנסנו להרגשה אחרת, לרצון חדש. הרעב עצמו הוא אחד מהדברים שמגרים אותנו, אבל לא שקובעים.
תלמיד: ובמשל הזה?
הוא לא קובע.
תלמיד: האם במשל הזה הוא לא באמת רעב במובן הפיזי?
הוא רעב פיזית, אבל ככל שהוא יהיה רעב יכולים להשפיע עליו בצורה כזאת שהוא ישכח מהרעב. נגיד שיתפוצץ לידו משהו, האם הוא ירגיש באותו רגע רעב? אני לא חושב.
שאלה: האם המסך והכלי הם שתי ישויות שונות או שזה פשוט מראה על כלי יותר מפותח, יותר חכם?
המסך והכלי הם בעצם אותו דבר, כי לפי המסך כך הכלי שלו.
שאלה: האם הבושה זו תכונה אגואיסטית או אלטרואיסטית?
בושה נובעת מכך שיש לו אגו, אבל היא בעצמה לא אגואיסטית. זו תופעה שקיימת בכלי המפותח שמרגיש שיש עוד שליטה מחוץ לו והוא חייב ללכת לפי אותה השליטה.
שאלה: כתוב ב-ב’ שכתוצאה מזיווג דהכאה העביות מתהפכת לזכות.1 איך העביות מתהפכת לזכות? חשבתי שזכות היא משהו נוסף.
כי ככל שהייתה לך עביות והתגברת עליה, ועכשיו היא לא מפריעה לך להיות בדבקות עם בעל הבית, אז אתה יכול להשתמש עם העביות שלך כמו זכות.
תלמיד: להשתמש אני מבין, אבל מתהפכת זה כאילו שהעביות נעלמת ונעשה משהו חדש.
לעת עתה כן.
שאלה: נראה שיש פה איזה פטנט שמעביר אותנו ממצב של ביזיון למצב של כבוד, כך בעל הסולם קורא לזה, והכול זה מן תרגיל פסיכולוגי כזה בתוך המקבל. הוא אומר, “אני לא אקבל בשבילי, אני אקבל אבל אני אעשה נחת רוח לנותן”, כל המחשבות האלו רצות אצלו בראש. האם התרגיל של תוספת הכוונה בא להשתיק את הרגשת הביזיון, כלומר מצאתי פתרון לא לקבל בלי להיות בביזיון?
יכול להיות שבהתחלה זה היה כך, אבל אחר כך אתה ממש מוסר את עצמך לפעולות השפעה ואז אתה לא מרגיש בזה שום ביזיון.
תלמיד: זו כאילו שיטה להיפטר מהבושה? זה כל מה שיש כאן?
תקרא לזה כך בינתיים.
תלמיד: כי העליון לא יודע מה יש לי בראש.
אם הבעיה שלך היא לקבל, רק בסגנון שאתה לא תתבייש, אז תשתמש בזה, אבל אם המטרה שלך היא לא עניין של להתבייש או לא להתבייש, אלא להחזיר לעליון מה שאתה מרגיש שהוא רוצה לתת לך, זה כבר אחרת.
תלמיד: איך הופכים את הרעב להשתוקקות להידבק לעליון, להיות כמוהו, להתקשר איתו? איך הופכים רעב לקשר?
אם לא היה לך רעב, אז איך בכלל היית יכול להיות בקשר עם העליון?
תלמיד: הרעב הוא בעיה, והבושה שבאה עם הרעב, זו עוד בעיה. יש כביכול שני תוצרים מההתקשרות הזאת של הכוונה החדשה בעל מנת להשפיע. מצד אחד, אתה עושה שקט, מן איזון בכלי שהוא יוכל לקבל, מצד אחר נולדה צורה חדשה של קשר בין המקבל למשפיע, לעליון, צורה שאולי קוראים לה דבקות או השתוות הצורה או רצון לקשר אחר איתו. אני שואל על הקשר הזה שנולד בין התחתון לעליון.
הקשר שנולד בין התחתון לעליון עובר דרך הצמצום, שהתחתון לא רוצה לעבוד עם הכלים הטבעיים שלו, הוא רוצה להפוך את עצמו ולהיות כמו העליון.
תלמיד: מפה באה הכרת הרע והשנאה לקבל לעצמי?
כן. ואז הוא הופך את עצמו בצורה כזאת להמשפיע.
שאלה: מה ההבדל בין צמצום וקשיות המסך?
צמצום זו פעולה על פתיחת הכלי וקשיות המסך זו פעולה על גודל פתיחת הכלי.
תלמיד: הצמצום הוא תמיד על כל הכלי נכון?
כן.
תלמיד: והקשיות היא יחסית?
כן.
תלמיד: איך זה הופך מצמצום לעבודה עם המסך?
קודם צמצום ואחר כך מסך.
תלמיד: איך קורה המעבר?
קודם האורח אומר, אני לא יכול לקבל כלום ולא רוצה לקבל כלום, ואחר כך על ידי הלחץ של בעל הבית הוא בכל זאת הולך ומתקרב ומסכים ומקבל.
תלמיד: הקשר עם בעל הבית מתחיל מצמצום ומתפתח עם המסך?
כן.
שאלה: בעל הסולם מסביר כאן על פעולת הדחייה והסירוב שגורמת לבנייה של הכלי דהשפעה, ובימים האחרונים אנחנו מדברים גם על פעולה של תפילה שגורמת לנו לכלי דהשפעה. מה ההבדל או הקשר בין פעולה של דחייה וסירוב לבין פעולה של תפילה?
דחייה וסירוב זו כבר הגבלת הכלי שלנו, והתפילה היא בדרך כלל על איך אנחנו מקבלים מסך והופכים את עצמנו להפוכים, להמשפיע.
תלמיד: בעל הסולם כותב כאן שעל ידי הדחייה והסירוב נוצר הכלי החדש, ובעצם מה שנוצר זה המסך, אז לא הבנתי את התשובה שלך.
על ידי דחייה וסירוב נולד מסך.
תלמיד: ומה נולד על ידי תפילה?
יכולת לעבוד עם המסך בעל מנת להשפיע. אני לא יכול להגיד שפעולה אחת קיימת ללא האחרת, כי גם הפעולה הזאת וגם הפעולה הזאת הן נגד הרצון לקבל. ולכן האדם חייב להיות בקשר עם הבורא וכל הזמן להיות בתפילה.
תלמיד: אני שומע שבעצם הדחייה והסירוב זה השלב הקודם.
כן, ודאי.
תלמיד: ותפילה היא כבר קשר עם הבורא.
על ידי דחייה וסירוב יש לך קשר עם הבורא.
תלמיד: ואז אתה יכול בעצם להתחיל להתפלל?
לייצב את מידת הקשר ביניכם.
שאלה: אפשר ללמוד מזה על מה בדיוק צריך לעשות צמצום בפרקטיקה של העבודה שלנו?
בפרקטיקה של העבודה שלנו האדם יכול לעשות צמצום רק כשהוא יודע שמגיעה לו הזדמנות למלא את עצמו ללא שום אפשרות להעביר את התענוג הזה לזולת, כולל הבורא.
תלמיד: מה זה כולל, איך במהלך היום שלי אני יכול לזהות תענוג כזה?
אם במשך היום אני מחליט שאני רוצה לעשות נחת רוח לבורא דרך הקבוצה, אז אני משתדל לעשות זאת. אם אני יכול לחשוב רק על הקבוצה ועל הבורא לא, או שאני יכול לחשוב רק על הבורא ועל הקבוצה לא, אז זו פעולה לא שלמה, באיזשהו מקום אני טועה.
תלמיד: במהלך היום יש כל מיני תענוגים שמתקבלים אצלי בכלי, אוכל, ספורט, חיבור עם החברים, סעודות עם החברים. עברנו עכשיו את שבוע פסח שבו כל הזמן הרגשת שאתה מתמלא, מקבל התפעלות מהחברים, מהמוזיקה, אנשים סביבך עושים תורנויות, הכלי מתמלא באור. באיזה שלב אתה אומר, “רגע, עכשיו אני צריך לעצור, אני צריך לעשות פעולה של צמצום”.
למה?
תלמיד: כי כמו שבעל הסולם כותב, אני רוצה להיות כלי דהשפעה, לא כלי שרק מקבל, יושב, אוכל, נהנה מהחברים איך הם משרתים.
אתה לא יכול לעשות את הדברים האלו בלהיטיב לחברים וליהנות להם?
תלמיד: זה בדיוק מה שאני שואל, איך לשבת בסעודה שהחברים הכינו וליהנות להם דרך זה שאני אוכל? איפה הצמצום פה, בזה שאני לא נהנה מהאוכל בשביל עצמי?
בזה שאתה יושב איתם יחד ויחד כולכם נהנים מזה שאתם יושבים יחד ומתמלאים מהאוכל הטוב.
תלמיד: אז אני צריך לתפוס את עצמי, אני כל הזמן צריך להיות בשמירה על עצמי שאני לא סתם איהנה? כי יש תענוג, יש סעודה, כאילו בעל הבית נתן סעודה ואני סתם מגיע, מתיישב ואוכל. קורה לפעמים שאתה פשוט תופס את עצמך שאתה נהנה, נהנה עם החברים.
זה טוב ליהנות עם החברים וטוב ליהנות מהסעודה, זה לא פסול, אלא השאלה האם אתה משתמש בזה כדי להתחבר לבורא.
תלמיד: ואם אני מוצא שאני פשוט נמצא בסעודה כמו בבהמיות, ברמה הכי בסיסית?
גם טוב, כי לפחות פיזית אתה יושב איתם ואוכל ושמח, זה גם טוב. אבל זה כבר משהו אחר, זו לא פעולה רוחנית, זו פעולה גשמית.
תלמיד: איך מהמצב הזה עושים פעולה רוחנית?
אני מתחיל לשאול את עצמי ממה הבורא נהנה, על ידי מה ברגע זה אני מהנה לבורא, ואיך אני יכול להתקשר אליו ברגע זה כך שאני ארגיש שהוא מהנה לי ואני מהנה לו.
שאלה: המחשבה הזאת היא צמצום? זה מאמץ להיות במחשבה, כי האורח שקוע בתוך התענוג?
כן, זה כולל צמצום מסך ואור חוזר, והתלבשות אור ישר באור חוזר, וזיווג דהכאה ביניהם וכבר מילוי.
תלמיד: אנחנו לומדים שיש סדר פעולות ושאלו פעולות שונות זו מזו, ואני שומע שאנחנו מנסים להבין מה זה רק צמצום, ואחרי זה מה זה רק מסך, ופה הפעולה שאתה מתאר היא פעולה שכוללת את כל הפעולות האלה יחד. האם אפשר בכל זאת להגיד, “אני עושה עכשיו רק צמצום”?
בטח שאפשר. כשאני עושה צמצום אני לא רוצה לקבל מבעל הבית שום דבר ממה שהוא מביא לי, אפילו שאני מאוד רוצה, אבל מתוך הבושה, מתוך חשבונות אני לא מקבל. זה צמצום.
תלמיד: אבל אם האדם נמצא בתוך התענוג, אז הוא צריך להגיד, אני רוצה להפסיק את התענוג הזה? הוא כבר אוכל בסעודה עם החברים.
אם הוא כבר אוכל, אם הוא בתהליך, זה משהו אחר. אנחנו מדברים לפני שהוא מתחיל לאכול, שהוא מחליט עכשיו לאיזו מטרה ובאיזה כלי אני מקבל את המילוי.
תלמיד: מבחינה רוחנית מה זה משנה אם הוא כבר שם את האוכל בפה או שהוא רק חושב על התענוג שעומד להיות לו?
ודאי שיש הבדל, או שהוא מחליט לפני שמקבל תענוג, או שהוא מחליט אחרי שהוא מקבל תענוג, כשהתענוג כבר נמצא בו ומשפיע על ההחלטה.
תלמיד: אנחנו מתעוררים למחשבה הזאת באופן פתאומי, פתאום אני תופס את עצמי, רגע, מה אני עושה עם מה שיש לי, אני כן מקבל עכשיו? אנחנו תופסים את עצמנו רק כשאנחנו כבר מקבלים, לא לפני שקבלנו, אלא אני כבר מקבל איזשהו תענוג ואז אני נזכר בבורא.
כן.
תלמיד: זו תחילת הפעולה מבחינתי, פה אני רוצה לעשות צמצום.
תעשה. אז מה השאלה?
תלמיד: אני מוצא את עצמי פתאום במחשבה על הבורא, כבר בזמן התענוג, אני עכשיו צריך להפסיק את ההרגשה, לעשות משהו עם התענוג הזה, לעצור אותו ולומר, אני לא מוכן לקבל את התענוג הזה כל עוד אני לא מברר את היחס שלי עם הבורא?
כן. יש כאן עוד הרבה חשבונות.
שאלה: האם קשיות המסך היא שמולי עומד בעל השפע ונותן השפע?
כן, אבל זה לא שייך לקשיות המסך. קשיות המסך זה כוח ההתנגדות שלי לקבלת התענוג על מנת לקבל.
תלמיד: וקשיות המסך זה הרצון שלי לראות את זה שעומד מולי כבעל הסעודה, כבעל הבית שנותן את הסעודה ושאני רוצה להיות נוכח איתו בסעודה?
כן.
תלמיד: ואיך קשיות המסך גדלה, איך אני מגדיל את בעל הבית כבעל הסעודה?
את זה אני לא יודע, זה לפי המצבים שבהם אתה נמצא.
תלמיד: הסעודה יכולה להיות סעודה של זית או סעודה של סטייק.
כן.
תלמיד: מה גורם לסעודה של בעל הבית להיות זית, ואיך אני גורם לו לתת לי סטייק?
אתה צריך לקבל בעל מנת להשפיע את מה שאתה מקבל מבעל הבית, ואז ככל שאתה מגדיל את היכולת שלך לקבל על מנת להשפיע, כך אתה רואה לפניך את מה שהוא מציג לך.
תלמיד: וזה קורה כי אני מרגיש שהוא רוצה לתת לי יותר.
כן.
תלמיד: ומה מגדיל את היכולת שלי להחזיק את מה שהוא רוצה לתת לי יותר?
היחס שלך.
תלמיד: היחס שלי למי?
לבעל הבית.
תלמיד: אני עומד מולו, מה משנה את היחס שלי אליו?
עד כמה אתה מעריך אותו.
תלמיד: מה משנה את ההערכה שלי אליו, מה משנה את המרכיבים פה בנוסחה?
הכול תלוי בך, עד כמה אתה עובד על עצמך כדי להעלות את גדלות בעל הבית בעיניך.
תלמיד: איך אני משנה את גדלות בעל הבית בעיני?
על ידי החברה.
תלמיד: זאת אומרת יש את בעל הבית, יש אותי ויש עוד משהו?
כן.
תלמיד: איפה הם יושבים בשולחן?
לידך.
תלמיד: ומי הם בשבילי?
אותה הסביבה שבה אתה מגלה את בעל הבית.
תלמיד: ואני בעצם רוצה שבעל הבית ייתן להם את הסטייק?
זה כבר משהו אחר, זו כבר החלטה שלך.
תלמיד: מהו המרכיב שמשנה פה את כל הסצנה?
המרכיב שלא משתנה הוא אהבת בעל הבית אלי.
תלמיד: ומה המרכיב שכן משתנה בנוסחה הזאת?
היחס שלי לבעל הבית.
שאלה: האם אנחנו עובדים ישירות על כוחות הדחייה והסירוב, או שהם תוצאה של חשיבות הבורא?
חשיבות הבורא זה העיקר.
תלמיד: אז אם אנחנו כל הזמן דואגים לזה כוחות הדחייה והסירוב יבואו מאליהם?
כן.
שאלה: האם יש משהו כמו השפעת תענוג, או על מנת להשפיע תענוג?
כן.
תלמיד: אתה מצמצם את התענוג לעצמך ואז אתה מקבל את התענוג עבור הכלל, עבור החברים, עבור הבורא?
גם אפשרי.
תלמיד: אז האם יש איזשהו תענוג או הנאה משותפת של הכלל?
יש.
תלמיד: והאם כשהכלל מקבל את התענוג הזה בצורה משותפת, הוא מקבל את זה בתוך כלי דהשפעה או קבלה?
הכלל מקבל תענוג משותף בכלי דהשפעה שלו ההדדי, שהם רוצים להשפיע זה אל זה, להתקשר זה אל זה, ואז מתחילים לקבל תענוג בצורה שבעל הבית רוצה להעביר לכולם. זאת אומרת, יש להם הרגשה של סוג אחר של תענוג.
תלמיד: האם בסופו של דבר בתוך כלי הקבלה שלנו אנחנו מקבלים תענוג או שהכול צריך להתהפך בסוף לכלי דהשפעה, והתענוג יתקבל בכלי ההשפעה המשותף, הכללי?
לא הבנתי.
שאלה: האם יש אפשרות לקבל תענוג בכלי דקבלה עצמו?
בלי שום תנאים?
תלמיד: האם יהיה מצב שאפשר יהיה לקבל תענוג בכלי הקבלה עצמו, או שאת הכול יהיה צריך להעביר להשפעה וזה יתקבל רק בכלי הכללי?
כן, אפשר לקבל תענוג רק בכלי הכללי.
תלמיד: ובשום מצב הכלי דקבלה עצמו המקורי לא יקבל תענוג.
אף פעם ועם אף אחד. אלא אם כן, כמו שהעליון נגיד מטפל בתחתון, כמו אימא שמכינה אוכל לתינוק ונותנת לו, אז היא משלמת על כל הדברים האלה והוא צריך רק לקבל. אבל אם הם כבר הגיעו למצבים שהוא צריך לקבל בעל מנת להשפיע בלבד, אז זה כבר לא עובד כמו קודם. צריך לשלם העליון או התחתון. ברוחניות ובכלל בעולם, אין שום דבר שעובר מאחד לאחר על מנת לקבל, כל המערכת בנויה רק בעל מנת להשפיע, והיא נקראת הבורא.
תלמיד: כלומר כלי קבלה לא יכול לקבל תענוג אלא אם כן הוא מקבל אותו כדי להעביר אותו הלאה.
כן. הוא לא מבין את זה, לא רואה, לא מרגיש את זה, אבל אם הוא כבר מבין, מרגיש ועושה, אז זו כבר דרגה רוחנית.
שאלה: החלטה על הצמצום מתקבלת פעם אחת, ואז זה נשאר. למה אצלי זה לא מחזיק?
החלטה על הצמצום צריכה להיות כל הזמן בתוך הנברא שמחליט להתייחס לעליון רק דרך הצמצום, כשהוא מצמצם את הכלים שלו הרגילים האגואיסטיים.
אות י”ט
“כי הגם שביארנו שג’ בחינות הראשונות אינן נחשבות עוד לבחינת כלי, אלא רק הבחי”ד לבדה נחשבת לכלי, כנ”ל באות ה’. עכ”ז מתוך שג’ בחינות הראשונות הן סבות וגורמות להשלמת הבחי”ד, באופן שהבחי”ד אחר שנשלמה נתרשמו בה ד’ שעורים במדת הקבלה שבה, החל מבחי”א שהוא שיעור היותר קלוש שבה ממדת הקבלה, ואח”כ בחי”ב שהיא משהו עב ביותר מבחי”א במדת הקבלה שבה, ואח”כ בחי”ג העבה יותר מבחי”ב במדת הקבלה שבה, ולבסוף בחי”ד שהיא בחינתה עצמה העבה יותר מכולם, שמדת הקבלה שלה מושלמת בכל תוכנה. גם יש להבחין בה עוד, אשר גם השורש של הד’ בחינות כלול בה, שהוא הזך מכולם. ואלו הן ה’ בחינות הקבלה הכלולות בבחי”ד, ונק’ ג”כ בשמות הע”ס כח”ב תו”מ הכלולות בבחי”ד, כי הד’ בחינות הם חו”ב תו”מ כנ”ל באות ה’. והשורש נקרא כתר.”
שאלה: האם כשקשיות גדולה מעביות זה מצב רוחני, וכשעביות גדולה מקשיות זה מצב גשמי?
שיהיה בינתיים כך. תחשוב שזה כך.
שאלה: אם רק בחינה ד’ נפסלה, אז למה יש ה’ בחינות במסך?
כי בבחינה ד’ מתגלה הרצון לקבל בצורה שרק רצון לקבל מתגלה בה, ולכן היא מרגישה שהוא שולט בה, שורה בה.
תלמיד: מה הבחינות האחרות במסך נותנות לעביות שורש, א’, ב’, ג’?
את התפתחות הרצון לקבל מבחינת שורש, שכך זה מתגלה בהדרגה, גדל בהדרגה.
תלמיד: אם הוא כבר קיבל בבחינות האלה ולא היה צריך לעשות צמצום, למה צריך עכשיו מסך על הקבלה בבחינות האלה?
בחינות א’, ב’, ג’, עד בחינה ד’, כל בחינה לא מרגישה את הרצון לקבל שבה, אלא בצורה אינסטינקטיבית היא מתגברת על הרצון לקבל שלה ועוברת לבחינה הבאה. מה שאין כן בחינה ד’ היא בעצמה רוצה לקבל וליהנות ממה שמגיע אליה.
תלמיד: האם בחינה ד’ גורמת לכלי להרגיש שגם בשאר הבחינות הוא קיבל על מנת לקבל?
לא, אין קבלה בעל מנת לקבל בשאר הבחינות רק בבחינה ד’.
תלמיד: אז למה צריך עליהן מסך?
לא צריך עליהן מסך.
תלמיד: אז למה יש במסך ה’ בחינות?
כי בבחינה ד’ יש את כל הרצון לקבל ולכן היא צריכה מסך בה’ בחינות – ה’ רצונות, ה’ מסכים, ה’ זיווגי דהכאה, וכן הלאה.
שאלה: בעל הסולם כותב שרק בחינה ד’ היא כלי אמיתי, ומיד אחרי זה הוא כותב שבחינה ד’ כלולה מכל ה’ הבחינות. מה זה מלמד אותנו? למה זה חשוב שרק ד’ היא כלי אמיתי אבל היא כלולה מה’ בחינות?
בחינה ד’ היא תוצאה מהתפתחות של ה’ בחינות שיש לה, וכשהיא מעמידה את המסך כנגד האור העליון, אז המסך הזה גם קשור לה’ בחינות, כך זה בנוי. הכול כלול מה’ בחינות.
שאלה: למה התהוות הכלי היא תהליך כל כך מוחלט וסופי? למה אין יותר מבחינת ד’?
היא הגיעה לסיום ההתפתחות. מה אפשר עוד?
תלמיד: היא עומדת מול כל האור העליון, אז איך יכול להיות שהיא כל כך סופית? יש פה איזו התהוות סופית, זה הכלי שעומד כנגד האור העליון.
לפי התכונות לא יכול להיות כאן יותר מבחינה ד’, כי היא רוצה לקבל את הכול, להתמלא בכל האור העליון, ולכן אחריה לא יכול לבוא שום דבר.
תלמיד: והיא רוצה להתמלא בכל הכמות, בכל האור העליון.
כן, בכל הכמות, האיכות.
תלמיד: האם יש עוד מרכיב שהתהווה בה חוץ מהרצון להתמלא בכל האור העליון?
ליהנות מהאור העליון שמגיע אליה בצורה השלמה.
תלמיד: לעצמה.
לעצמה.
תלמיד: דיברנו על תענוג וצמצום. אם אני יושב בסעודה טעימה שהחברים הכינו, אז יש לי תהליך של צמצום ואני עושה חישוב. אני רוצה לשאול על היום יום, לא על סעודה חגיגית וטעימה. ביום יום אני נתקל בהרבה פעולות שהן לא תענוג והרבה פעמים זה מרגיש ההיפך מתענוג.
שאתה מחויב.
תלמיד: מחויב. יש כל מיני זומים במהלך היום, שיעורי צהריים, דברים שאין בהם הרבה תענוג, אני לא מרגיש מילוי. איפה שם העבודה של צמצום ומסך?
אם אתה עושה צמצום, אז זו העבודה. אבל אם אתה לא עושה, אז אתה לא עושה. תלוי לשם מי אתה רוצה שתהייה מכוונת הפעולה שלך.
תלמיד: אין לי מילוי כדי לעשות את הצמצום. אני יושב בזום עם חברים ולא מרגיש מילוי. אם אין מילוי, אז איפה נכנס הצמצום?
הוא לא נכנס.
תלמיד: אז מה לעשות?
אין מה לעשות. איך תגלה תענוג בחיים שלך?
תלמיד: בפעולות רוחניות זה לא תמיד שאני מרגיש תענוג ועושה צמצום.
פעולות רוחניות הן תמיד מביאות הרגשת תענוג. אם זו פעולה שמכוונת לבורא, ואני מסדר את הכלי שלי, את הרצונות והכוונות שלי אליו, אז אני רוצה שהוא ייהנה עכשיו ממה שאני הכנתי.
תלמיד: אין לי מילוי כדי לעשות צמצום, אז איך אני בכלל יכול להתחיל פעולה רוחנית? אני בזום עם החברים, אני לא מרגיש מילוי, לא מרגיש תענוג, אז איפה אני יכול בכלל להתחיל תהליך?
אתם יכולים להסביר מה שהוא אומר?
שאלה: האם בעולם הזה אני צריך להרגיש תענוג ברצון לקבל על מנת לקבל שלי המקולקל, על מנת שאני אתחיל לעשות פעולת צמצום רוחנית? או שאני יכול לעשות פעולה כשבעל מנת לקבל שלי אני לא ארגיש תענוג.
תלמיד: יש איסור לקבל הנאה.
מי שרוצה להיכנס בכאלה יחסים עם הבורא, אז כן.
תלמיד: אם אני יושב בזום ולא נהנה, אז מה העבודה שלי? אין לי פה מילוי ולכן אני לא צריך מסך כדי להתמודד עכשיו עם התענוג ולעשות חשבונות לבורא. מה זה המצב הזה?
אין מה לעשות. אתה צריך בכל זאת לראות את החברים, להשתדל להתכלל איתם ממה שהם נהנים.
תלמיד: אנחנו לומדים שאתה מקבל תענוג אבל אסור לך לקבל על מנת לקבל. מה שאתה צריך זה לשים מסך, כוח התנגדות, ואז בכלי דהשפעה אתה מקבל את התענוג. זו תיאוריה.
לפני זה אתה צריך לעשות תרגיל, שבסופו של התרגיל הזה הבורא יהיה בעיניך גדול מכל התענוג שאתה מקבל, ואז אתה יכול לסובב הכול לטובתו.
תלמיד: במצב שאתה לא מקבל מילוי כל התהליך הזה לא נמצא. כי אם אני מלכתחילה לא מקבל מילוי, אז אני לא צריך את המסך, אני גם ככה מסתדר.
נכון.
תלמיד: מה עושים כשאין מילוי?
שום דבר לא עושים. עם מה יש לך לעשות?
שאלה: אני לא רוצה שהזום יעבור סתם, אני לא רוצה סתם לשבת שם ולהרגיש שבזבזתי את הזמן. אני לא יודע מה לעשות, אין לי כלים לעבוד עבודה רוחנית כי אין לי תענוג.
אתה צריך לחפש תענוג מזה שאתה נמצא עם החברים, מדבר איתם, ובקשר איתם אתה מרגיש את החבר שנמצא לידך, וכך אתה רוצה להתקדם לכל החברים, עם כולם יחד, לחבק את כולם.
תלמיד: אם אני מנסה וזה טעם של חול, אין תענוג, האם להמשיך לנסות?
תדבר איתם ותראה שלאט לאט זה עולה מטעם של חול לטעם של סטייק.
שאלה: להמשיך מהכיוון ההפוך. לפני הזום או לפני השיעור, אין לי רצון, אני עושה פעולת התגברות ומגיע למעלה מהדעת. פתאום במהלך העבודה יש טעם, יש תענוג. איך מזה שהחול הזה הפך לסטייק אני לא מקבל אותו בעל מנת לקבל?
גדלות החברה חייבת לעצור אותך כאן ובתוכה גדלות הבורא.
תלמיד: אנחנו עכשיו בזום ויש תחושה של חיבור, של עבודה, של הטעם הזה.
בשביל מה?
תלמיד: בשביל לעשות לו נחת רוח, זה מה שאנחנו תמיד אומרים בסופו של דבר.
לאן זה נעלם?
תלמיד: בדיוק, לאן זה נעלם? זאת השאלה.
אתה שואל אותי?
תלמיד: כן. את מי אני אשאל?
אתם הפסקתם את הכוונה, הלכתם למשהו אחר, שיניתם את הכלי.
תלמיד: כשאנחנו יוצאים מהזום או מהשיעור יש הרגשת התרוממות, הרגשת שמחה, בגלל שרצינו לעשות נחת רוח. מה עושים אחר כך בשביל לא להיזרק עוד פעם?
רק לעלות. מי שלא עולה יורד מיד.
תלמיד: איך לעלות?
לעלות בגדלות הבורא.
תלמיד: עוד ועוד.
כן.
שאלה: הקביעה שהפעולה היא רוחנית, האם היא תלויה במקבל או בנותן?
רק במקבל. ככל שהוא מבקש לקבל מסך על פני העביות שמתגלה והוא נמצא במסך הזה, עטוף בו, אז מתוכו הוא כבר מקבל את בעל הבית ועושה חשבון וצורה לטובת בעל הבית.
תלמיד: מה נותן המסך?
המסך נותן את יחס התחתון לעליון בהתאם ליחס של העליון לתחתון, השתוות הצורה.
תלמיד: האם כל הקשר בין המקבל לנותן קורה על המסך?
כן.
תלמיד: החיבור ביניהם הוא המסך?
כן.
שאלה: מיד אחרי שיעור צהריים יש לנו מפגש עשירייה, ובמהלך השיעור שגם כלפיו אנחנו מתכוננים, יש הרגשה של התרגשות וציפייה לקראת מפגש העשירייה, כי במפגש הזה יש לנו מקום כזה, זכות גדולה מאוד להיות עם החברים הכי קרובים, עם הדבר הכי קרוב להרגשת הבורא, וזה כשלעצמו מאוד מרגש ומאוד מרומם. בתהליך הזה שאנחנו עושים בינינו בקריאה משותפת יש הרגשה של התעלות משותפת, כלי משותף שדרכו אנחנו מרגישים את הרגשת הבורא. איך להעביר את ההרגשה הזאת לכלל החברים? איך לשתף דבר כל כך גבוה, כל כך מיוחד?
בתוך כוח החיבור, בתוך כוח האהבה, עוברים כל יתר המרכיבים של הכוחות והרגשות.
שאלה: מה בעל הסולם רוצה להגיד לנו בטקסט, “גם יש להבחין בה עוד,” בבחינה ד’, “אשר גם השורש של הד’ בחינות כלול בה שהוא הזך מכולם”?
שבחינת שורש גם נמצאת בבחינה ד’ ובחינה ד’ כוללת בתוכה את כל השורשים שלה, את כל הבחינות שלה שנמצאות לפניה.
שאלה: יש רצון, יש מילוי מסוים שהבורא רוצה לתת ויש צמצום. איך אני יכול מתוך המילוי שהבורא נתן לי להגיע לדבקות?
מילוי מגיע מהרגשה מלמעלה ודבקות מגיעה מההרגשה שלך כלפי הבורא. אם אתה רוצה להיות דבוק בו בעזרת המילוי, אתה יכול לבצע את זה במידה שהקשר עם הבורא יותר חשוב לך מהקשר עם המילוי, ככול שאתה מסוגל להקריב את עצמך למען הקשר.
תלמיד: אז למה יש פה מילוי בכלל? אפשר להסתדר גם בלעדיו.
לא, אי אפשר, כי אנחנו מרגישים את המילוי וכלפי המילוי אנחנו עושים חשבון.
שאלה: האם קשיות ועביות אלה מושגים קרובים, אחד יוצא מתוך האחר?
קשיות היא קשיות המסך, ועביות אומנם שייכת לעביות הכלי, אבל גם היא שייכת למסך. עביות וקשיות בעצם שייכות למסך.
תלמיד: כתוב שעביות היא מידת הרצון לקבל בבחינת הד’ הכלול במסך. אז זו גם תכונת המסך?
כן. כפי שדיברנו.
תלמיד: מלכתחילה יש מידה מסוימת של רצון לקבל והעביות נבנית דרך קשיות? אמרת שקשיות היא איך שאני דוחה תענוג על מנת לקבל, ומידת הרצון לקבל שאותה אני דוחה זה נקרא עביות.
זה נקרא קשיות, כי אתה דוחה.
שאלה: בהמשך לשאלה של החבר שאומר שאין לו רצון להיפגש ולכן יש שאלה איך לעבוד עם הצמצום. אולי יש פה עבודה אחרת, מבורכת שאין לי רצון משלי ואני מתפעל מדבריהם של החברים בעשירייה בזמן הזום ודווקא עם הרצונות האלה אפשר להתחיל לעבוד. זה נכון?
עוד נדבר על זה.
שאלה: יש פעמים שאנחנו לא רוצות לקבל כלום מהחברים, זה גורם לנו אי נוחות או אפילו מבוכה. האם הסיבה לאי הנוחות או למבוכה הזאת זה האגו שלנו או שזה נובע מזה שגם בבורא, בשורש שלנו יש חוסר קבלה?
זה האגו שלנו והגאווה.
שאלה: במצב שלנו כשעוד אין לנו יכולת להחליט בדיוק כמה אנחנו יכולים לקבל כדי להשפיע לבורא, אנחנו פשוט צריכים לסרב לכל תענוג שבא אלינו מחיבור, מאהבה אחד לאחר, או שעדיין צריך לחשב?
לא, אין מה לנו מה לחשב, רק לסרב.
שאלה: הייתי רוצה לברר את האמרה שעביות הופכת לזכות. עביות וזכות זה גודל הרצון. אנחנו יודעים שרצון זך הוא הכי קטן ורצון עבה או הכי גדול, אז איך יכול להיות שאחרי התיקון הרצון הגדול הופך להיות לרצון זך, האם עביות הופכת לזכות?
המסך הוא שעושה את זה.
תלמיד: אבל המסך זה אור חוזר יותר גדול, זה לא שהרצון קטן. האור הישר שנכנס יותר גדול מהרצון הזך והאור החוזר יותר גדול כששמים מסך יותר עבה וזה הופך להיות לאור חוזר הכי גדול. זה נכון?
כן.
תלמיד: אז לא ברור למה זה הופך לזכות?
ככל שהרצון יותר גדול, כך עם המסך הוא יהיה יותר זך. זה ברור?
תלמיד: זה לא ברור, כי הרצון לא גדל, פשוט המסך יותר גדול. רצון יותר זך זה רצון יותר קטן לפי מה שהבנתי.
לא, בלי מסך ובלי צמצום, ככל שהרצון לקבל יותר קטן הוא יותר זך, כמו אצל תינוק. וככל שהרצון לקבל יותר גדול עם המסך, נניח כמו אצל עבריין גדול, כך הוא יותר זך.
שאלה: בעבודה מלמטה למעלה הרשימו מתהפך, העביות כל הזמן גדלה ובפער הזה יש לנו חושך, זאת אומרת אנחנו מעלים מ”ן על החושך הזה שנוצר לנו, ואז אנחנו רוצים לגלות ולקבל השגה.
טוב, נחשוב על זה.
שאלה: אפשר להגיד שהדרך להשגה הזאת היא דרך הרגשה, והרגשה היא מקום להנאה.
כן.
שאלה: איך באמצע קבלת התענוג אדם מתחיל לעשות איזה פעולות כמו לחשוב בשביל מי, לעשות צמצום, למי אני משפיע? כי רב”ש כותב, “במקום שאדם מרגיש תענוג אין הוא שואל מה המטרה בזה שאני מקבל תענוג”.
נכון.
תלמיד: אז איך האדם מתחיל באמצע לעשות את הפעולות של צמצום, למי, למה?
כי הוא נמצא ליד החברים, ליד הלימוד בקבוצה ואז יש לו עם מה לאזן את זה ובמה לעצור את עצמו. אם אדם היה לבד כמו אדם הראשון, לא הייתה לו שום אפשרות לקבוע את עצמו.
תלמיד: אז הוא כן עושה פעולות באמצע קבלת התענוג.
כן, בטח.
(סוף השיעור)
- “הב’, עביות, שהוא שיעור הרצון לקבל מבחי”ד הנכלל בהמסך, אשר ע”י זווג דהכאה מכח הקשיות שבו, נתהפכה העביות שבו להיות זכות, דהיינו התהפכות הקבלה להשפעה.”