BINAH: TIKKUN CHATZOT תקון חצות – LESSON WITH RAV MICHAEL LAITMAN

Baal HaSulam. The Arvut (Mutual Guarantee)

שיעור בוקר 20.11.2022 – הרב ד”ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

ספר “כתבי בעל הסולם”, מאמר “הערבות”, עמ’ 393,

אותיות י”ט – כ”א

קריין: ספר “כתבי בעל הסולם”, מאמר “הערבות” של בעל הסולם, עמ’ 393, מאות י”ט.

המאמר הזה הוא המאמר החשוב ביותר, בעל הסולם כתב אותו יחד עם המאמר “מתן תורה”, אנחנו צריכים לראות אותם קשורים זה אל זה. בואו נראה את זה עכשיו.

אות י”ט

“ורבי אלעזר, בנו של רשב”י, מפליג עוד יותר בדבר הערבות. ולא די לו, שכל ישראל ערבים זה לזה, אלא כל העולם נכנסים בדבר הערבות. אמנם לא פליגי. כי הכל מודים, שמתחילה די ומספיק אומה אחת לקיומה של התורה. והיינו רק להתחלת תיקון העולם. מפני שאי אפשר היה להתחיל בכל אומות העולם בבת אחת.

כאמרם ז”ל, שסבב הקב”ה עם התורה לכל אומה ולשון, ולא רצו לקבלה. כלומר, שהיו שקועים בזוהמת אהבה עצמיית, עד למעלה מחוטמם. אלו בניאוף, ואלו בגזל, ורציחה, וכדומה. עד שלא היה אפילו להעלות על הדעת בימים ההם, לדבר עמהם, אם מסכימים להפרש מאהבה עצמיות.

ולפיכך, לא מצא הקב”ה שום עם ולשון, שיהיו מוכשרים לקבלת התורה, זולת בני אברהם יצחק ויעקב, שזכות אבותם עמדה להם. וכמו שאמרו רז”ל: “האבות קיימו כל התורה, עוד בטרם שנתנה”. שפירושו, שמתוך רוממות נשמתן, היה להם היכולת, להשיג ולבא בכל דרכי ה’, בבחינת רוחניותה של התורה, הנובעת מדבקותו ית’, בלי הקדם הסולם של המעשיות שבתורה, שלא היה להם האפשרות לקיימם כלל, כנ”ל במאמר “מתן תורה”, אות ט”ז.

שבלי ספק, הן הזיכוך הגופני, והן הרוממות הנפשי של אבותינו הקדושים, פעל הרבה מאד על בניהם ובני בניהם אלה. וזכותם זו עמדה להם, לאותו הדור, אשר כל אחד ואחד מחברי האומה, קבלו עליהם את העבודה הגבוהה הזאת, וכל אחד ואחד אמר בפה מלא: “נעשה ונשמע”. ומטעם זה נבחרנו, מתוך הכרח, לעם סגולה מכל העמים.

ונמצא, שרק בני האומה הישראלית לבד, נכנסו בערבות הדרושה. ולא בני אומות העולם כלל, כי לא השתתפו בדבר. וזה פשוט, כי מציאות הוא.

ואיך יוכל רבי אלעזר לחלוק עליו?”

שאלה: בעל הסולם כותב, “כי הכל מודים, שמתחילה די ומספיק אומה אחת לקיומה של התורה”. מה זאת “אומה”?

קבוצה אחת.

תלמיד: הוא כותב, “והיינו רק להתחלת תיקון העולם. מפני שאי אפשר היה להתחיל בכל אומות העולם בבת אחת”. מה זה אומר?

לא היה קשר בין כל האומות, בין כל הקבוצות, בין כל העמים, בין כל השבטים, הכול היה מפוזר, לא היתה קומוניקציה.

תלמיד: מי זאת אותה אומה שהתחילה את התיקון?

קבוצה אחת כך הראתה את עצמה.

תלמיד: אברהם אבינו התחיל בעצם?

כן, בבבל.

תלמיד: הוא היה הראשון שהתחיל?

כן.

שאלה: מה זה אומר כשהוא כותב שבני ישראל נבחרו “מתוך הכרח”?

“מתוך הכרח”, כלומר שאף אחד לא שאל אותם מלכתחילה. אחר כך שאלו אתם רוצים או לא, “נעשה ונשמע”, אבל בעצם כך הייתה ההחלטה מלמעלה. וגם לפי מבנה הנשמות שבהם, שיש להם רגישות לעניין החיבור.

שאלה: האימרה “נעשה ונשמע”, האם אפשר להגיד שקודם כול אנחנו עושים באמונה למעלה מהדעת, ואחר כך אנחנו מבינים למה הבורא נותן לנו את זה?

כן.

שאלה: אם קיבלנו את התורה בהכרח, אז איך אנחנו מרגישים את הזכות הזאת כל רגע ורגע?

בוא נראה הלאה. אתה צודק, אפילו שהסבים שלי קיבלו על עצמם משהו, למה זה שייך לי, למה אני חייב, תורה עוברת בירושה? אני לא רוצה לקבל כלום, רוצה להיות חופשי. אלה עדיין שאלות שנצטרך לענות עליהן.

שאלה: כתוב שכל ישראל הסכימו לעשות את העבודה, שואלים כל דור של ישראל וגם אותנו האם אנחנו מסכימים לעשות את העבודה הזאת?

יכול להיות, אנחנו עוד ממשיכים לקרוא ולהבין. ודאי שכולנו מתחילת הבריאה ועד סוף הבריאה צריכים לפתוח את השאלות האלה ולדעת איך לענות עליהן, אחרת האדם לא יהיה מוכן לגמר תיקון.

אות כ’

“אולם הגמר של תיקון העולם, אי אפשר שיהיה, זולת בהכנסת כל באי עולם בסוד עבדותו ית’, כמ”ש: “והיה ה’ למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה’ אחד ושמו אחד”. ודייק הכתוב “ביום ההוא”, ולא לפני זה. וכן כמה כתובים: “ומלאה הארץ דעה את ה’ וגו'”, “וינהרו אליו כל הגוים וגו'”.

אולם תפקידם של ישראל כלפי כל העולם, דומה לתפקידם של אבותינו הקדושים כלפי אומה הישראלית. דהיינו, כמו שזכות אבותינו עמדה לנו להתפתח ולהזדכך, עד שנעשינו ראויים לקבלת התורה. שלולא אבותינו, שקיימו כל התורה בטרם שנתנה, כי אז לא היו משובחים כלל משאר האומות, כנ”ל באות י”ט, כמובן.

כן מוטל על האומה הישראלית, ע”י העסק בתורה ובמצות לשמה, להכשיר את עצמם ואת בני העולם כולו, עד שיתפתחו לקבל עליהם את העבודה הגבוה הזו של אהבת זולתו, שהוא הסולם לתכלית הבריאה, שהוא דביקותו ית’, כמבואר.

באופן, אשר כל מצוה ומצוה, שכל יחיד מישראל עושה, כדי לעשות נחת רוח ליוצרו, ולא לשום תשלום גמול ואהבה עצמיית, נמצא פועל בזה איזה שיעור בהתפתחות כל בני העולם. כי אין הדבר נעשה בבת אחת, אלא בהתפתחות דרגתי לאט לאט, עד שמתרבים בשיעור גדול כזה, באופן שיוכלו להכריע את כל בני העולם להזדככות הרצוי. וזהו המכונה במליצת חז”ל “הכרעת הכף זכות”. כלומר, שנגמר המשקל של הזדככות הרצויה. ודימו הדבר, כמו שוקל בכף מאזנים, אשר הכרעת הכף, הוא גמר המשקל, הנרצה להשוקל”.

שאלה: מה זה אומר להטות לקו זכות בהקשר של אומה שלמה?

שיש משקולות ואתה שוקל אחד כנגד האחר, ואיפה שיש נגיד מאסה, מצבים טובים, או פעולות יפות מצד אחד, אז זה יותר כבד, שוקל יותר לעומת הצד האחר.

תלמיד: זאת איזו מאסה קריטית של תיקונים שצריכה להיות בעם?

ודאי שאנשים צריכים להיות מכוונים לחיבור ביניהם ולחיבור הדדי, ומתוך החיבור ביניהם שיפנו לבורא בתפילה, בהשפעה.

תלמיד: זה ממש מאסות, כל הקהל הרחב צריך להתחבר ולפנות לבורא?

בסופו של דבר כן, ללא ספק. איך זה יהיה? מתוך כך שירגישו בפנים את הצורך לזה.

שאלה: את המשפט הזה אנחנו שומעים הרבה, “ביום ההוא יהיה ה’ אחד ושמו אחד”. ודייק הכתוב “ביום ההוא”, ולא לפני זה”. מהו “היום ההוא”?

יהיה כזה מצב שכולנו נרצה להתאחד ולהשפיע לבורא, ואז נקבל ממנו בחזרה השפעה טובה.

תלמיד: כשהוא אומר “ביום ההוא”, ולא לפני זה”, למה זה כזה חד?

כולם מצפים שזה יהיה היום או מחר ואני לא יודע מתי זה יקרה, אלא בטוח שזה יקרה כשאנשים יתקרבו זה אל זה, וישפיעו לבורא מתוך החיבור ביניהם.

תלמיד: האם יש שינוי עד שאתה מגיע ליום האחד הזה? האם זאת בעצם כל העבודה שאנחנו עושים היום?

כן, ודאי שאנחנו מקרבים את האנשים לזה.

תלמיד: ומה קורה באותו יום?

באותו יום אנחנו מתחילים להרגיש שאנחנו קרובים זה אל זה, כלולים זה בזה, יש לנו רצון אחד להשפיע לבורא מכולם. ואז באותו רצון שלנו לבורא אנחנו מתחילים לקבל השפעה טובה בחזרה ממנו אלינו, לכולנו, לכל האנושות.

תלמיד: אבל לא כולם צריכים להשיג את זה, נכון?

כולם.

תלמיד: ממש כולם?

כולם. זה נקרא “גמר תיקון”.

שאלה: איך אנחנו מקבלים את התורה?

להיות מחוברים יחד בינינו, חוץ מזה אנחנו לא צריכים כלום.

שאלה: ברור שמערכת ההפצה שלנו, הפצה של קליפים, מאמרים, הרצאות, מביאה אולי הרמוניה לעולם, משנה את האנשים. אבל אני רוצה לשאול על התפילה העולמית שכבר חצי שנה החברים שלנו ממש יום יום, פעמיים ביום מבצעים. הכוח הזה של התפילה העולמית מתקן את העולם במשהו?

כן, וחלק יחסית משמעותי, זה מאוד חשוב, יש לזה ערך גדול, יש לזה ערך חשוב. כשאנחנו מתחברים במשהו, איכשהו, ומנסים לפנות לבורא כדי שיעזור לנו לצאת מהאגו הזה ולהתחיל לפעול יחד, כדי שנוכל להעלות אליו את הרצונות שלנו, רצונות לחיבור, זה מאוד חשוב, מאוד משמעותי.

שאלה: לקראת המצב הזה שיתגלה לכולם שאנחנו צריכים להשפיע לבורא, האם צריכה להיות הבנה לציבור שיש להם דחייה הדדית זה מזה?

לא, לא צריך לעשות את זה, אנחנו צריכים לפעול בדיוק לפי מה שכתוב, כלומר לשאוף לחיבור כל הזמן.

תלמיד: האנשים לא צריכים להבין שבתוך החיבור הזה יש גם דחייה ביניהם וזה נורמלי?

הם צריכים להבין את זה, שעם זה אנחנו צריכים לעבוד.

תלמיד: אז אולי זה אפילו יהיה משהו אופנתי כזה?

אני לא יודע לגבי הטרנדים האלה, אני יודע מה כתוב בחכמת הקבלה פחות או יותר, לפי איך שאני יודע לקרוא. אנחנו צריכים לשאוף לחיבור, נקודה.

תלמיד: פשוט קשה מאוד לבקש מאנשים להתחבר.

אף אחד לא אומר שאתה צריך לעשות את זה עכשיו. אבל להסביר מראש מה יהיה התיקון של העולם, אתה כן יכול.

תלמיד: אנחנו רואים שאנשים רוצים להבין עכשיו מה הדחייה הזאת, למה יש לי דחייה כזאת מאנשים. זה כאילו חי, זה נמצא עכשיו, וגם הרצון להבין את זה.

את הדחייה ההדדית שיש לנו זה כלפי זה מעורר בנו הבורא כדי שנרגיש עד כמה אנחנו חייבים להגיע לחיבור בינינו, אחרת מי יודע מה יקרה אתנו. זה ברור, אנחנו חייבים להבין שבלי חיבור של כל האנושות, לא נוכל להתקדם לשום דבר טוב, אלא כל הזמן ניכנס למצבים של סכנה קיומית.

תלמיד: באות כ’ בעל הסולם כותב, “שכל יחיד מישראל עושה, כדי לעשות נחת רוח ליוצרו, ולא לשום תשלום גמול ואהבה עצמיית, נמצא פועל בזה איזה שיעור בהתפתחות כל בני העולם.” המכניקה הזאת נסתרת מאתנו.

תחשוב עד מחר ומחר נענה לך, תדבר על זה עם החברים.

שאלה: באות הקודמת בעל הסולם מגדיר את האומה הישראלית. במשך אלפי שנים לאומה הישראלית הייתה הגדרה שזו קבוצה שקוראים לה עם ישראל, והנה היום אנחנו נמצאים בתוך כלי עולמי שמורכב מאלפי חברים מכל העולם, וכביכול האומה הישראלית עברה איזשהו שדרוג. האם יש עוד שלבי התפתחות לקבוצה הזו שנקראת האומה הישראלית?

זה לא חשוב. מי שנמצא בקשר עם הבורא נקרא “ישראל”, “ישר-אל”. זה לא לאום, וזה לא שייך לאיזה עם ועדה וכלום. לכן לאנושות יש בעיה להבין מי נקרא ישראלי. זה עוד יתגלה, בינתיים אין גילוי.

קריין: אות כ”א.

אות כ”א

“ואלה הם דברי רבי אלעזר ברבי שמעון, באמרו: “העולם נידון אחר רובו וכו'”. שכונתו על תפקיד האומה הישראלית, להכשיר את העולם להזדככות מסוים, עד שיהיו ראויים לקבל עליהם את עבדותו ית’, לא פחות משהיו ישראל עצמם ראויים, בעת קבלת התורה, שזה נקרא בלשון חז”ל, שכבר השיגו רוב זכיות. באופן, שהמה מכריעים על כף חובה, שהיא אהבה עצמית המזוהמת.

ומובן, שאם הכף של זכיות, שהוא ההבנה הגבוה בטיב אהבת זולתו, הוא רבה ועולה על כף החובה המזוהמת, נעשו מוכשרים להכרעה ולהסכמה, ולאמור “נעשה ונשמע”, כמו שאמרו ישראל. מה שאין כן קודם זה, דהיינו בטרם שזוכים לרוב זכיות, אז ודאי האהבה עצמיות מכריע, שימאנו לקבל עולו ית’.

וזה אמרו: “עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו, ואת כל העולם, לכף זכות”. כלומר, כי סוף סוף מצטרף חלקו הפרטי של היחיד מישראל, בשיעור ההכרעה הסופית. כמו השוקל שומשמין, ומוסיף והולך על כף המאזנים אחת אחת, עד שגומר ההכרעה. הרי ודאי כל אחת נותנת חלקה בהכרעה זו, שבלעדה היה ההכרעה בלתי נגמרת.

ועל דרך זה אומר על מעשה היחיד מישראל, שמכריע את כל העולם כולו לכף זכות. כי בזמן שנגמר הדבר, והוכרעה הכף זכות של העולם כולו, הרי לכל יחיד ויחיד חלק בהכרעה הזו. שלולא מעשיו, היה ההכרעה חסרה.

והנך מוצא, אשר ר’ אלעזר ברבי שמעון, אינו חולק על המאמר חז”ל, “שכל ישראל ערבים זה לזה”. אלא ר’ אלעזר ברבי שמעון מדבר לענין התיקון של כל העולם, העתיד לבא, וחז”ל מדברים בהוה, אשר רק ישראל בלבד קבלו עליהם את התורה”.

במילים אחרות, מי שיש לו רצון בלב ובמוח, מי שמרגיש שהוא שייך לזה, שאכפת לו, שהוא צריך להתקדם ולהבין, להרגיש, לראות את עתיד העולם בצורה כזאת, הוא נקרא “ישר-אל”, זה לא שייך ללאומיות, ולכן הוא נמשך לזה ומגיע ללימוד חכמת הקבלה ולכך שאנחנו מרכיבים את הדור האחרון הזה.

מדובר על אנשים שמקבלים בתוך הלב הרגשה שהם נמשכים לבורא. זאת אומרת, אלו לא סתם דתיים או אנשים מיסטיים. אלו אנשים שרוצים להכיר, להרגיש, להבין, להתקשר במוח ובלב עם הבורא בצורה כמו שאנחנו לומדים בחכמת הקבלה. לזה בעל הסולם מתכוון.

שאלה: מהי בדיוק האחריות שמוטלת על אותם האנשים והאם זה עוזר ואיך זה עוזר לכל האנושות שהם מבצעים את המצוות?

אנחנו צריכים לראות שאותם אנשים שמקבלים דחף מהבורא להתקשר ביניהם ולהכיר את הבורא בקשר ביניהם, לבנות את הדמות שלו מאפס עושים דבר הכרחי, הם מכינים את הדברים האלה לכל האנושות. ולכן אנחנו מתקיימים כך שמתחברים בקבוצות ומסדרים את עצמנו כך שמבינים עוד ועוד על מה מדובר, על איזה קשר, על איזה תהליך, מה יקרה לנו אם נלך בזה וכן הלאה, וכך נתקדם למצב שהעיניים יפתחו יותר ויותר ואנחנו נבין מה עושים.

שאלה: נשמע שהמרכיב המרכזי במאמר “הערבות” הוא אחריות קולקטיבית.

נכון, המאמר נקרא “ערבות”. אדם אחד לבד לא יכול לקיים ערבות, רק הרבה אנשים יחד.

תלמידה: האחריות הקולקטיבית הזאת היא ממש קריטית להמשך הקיום אפילו.

כן.

תלמידה: אבל כל אחד נמצא תחת השפעות שונות ונתון לכל מיני שינויים משל עצמו, אז איך מעוררים ומחזיקים את זה?

על ידי כך שאנחנו רוצים לקיים ערבות, ולכן אנחנו רוצים להיות מחוברים, לתפוס זה את זה, להחזיק זה את זה, לחבק זה את זה, ובצורה כזאת אנחנו הולכים ומתחזקים יותר ויותר, מתפללים ומבקשים שהבורא יאיר עלינו ועל ידי זה מקבלים את כוח הערבות.

תלמידה: צריך להתפלל גם על אנשים שלא נמצאים בדרך?

צריך להתפלל עבור כולם. אנחנו לא יכולים למחוק אותם מאותה הנשמה שמתגלה בעולם, זאת אומרת מאוסף של כל הרצונות.

שאלה: אז מהי בעצם ערבות בעשירייה?

ערבות בעשירייה היא שכל אחד ערב עבור האחרים, כמו שיושבים בסירה אחת וכל אחד אחראי על כך שהסירה לא תטבע. פשוט כמו שקראנו.

תלמיד: במה זה מתבטא?

בזה שאני שומר על הספינה שהיא תחזיק. כולנו מרכיבים את דפנות הספינה ואנחנו לא נותנים לה לטבוע.

תלמיד: ואם אני מגלה שאני קודח חור או שחבר קודח חור, גם על זה צריכה לכסות הערבות?

כן. אפילו אם מישהו קודח חור, ומי יודע אם מישהו קודח או לא, אפילו האדם עצמו אולי לא מודע לזה, אז כוח הערבות הכללי עוצר אותו ומכסה את הנזק.

שאלה: הייתי רוצה לקבל איזו עצה פרקטית, כי שוב התעוררה אצלנו בקבוצה שאלה לגבי הערבות. מישהו אומר שזו ערבות פיזית כי זה מה שעומד לפנינו, ומישהו אחר אומר שאנחנו לא צריכים את זה, הכול בסדר, מישהו נוסף אומר שאנחנו צריכים להראות דוגמה ועוד ועוד. מה אתה מציע?

אני לא יכול לייעץ שום דבר, אני לא יודע כלום. רק תחשבו טוב טוב אם אתם נכנסים לאיזה משהו, שזה לא יהיה סתם. בינתיים עוד לא ברור מה יהיה, לא בעניין תיקון העולם, לא בעניין של שלום ומלחמה וכן הלאה. עוד לא ברור שום דבר ולכן אני לא יודע מה לייעץ לכם.

שאלה: מה זה אומר שהבורא ניגש עם התורה לכל אומות העולם?

שכל אחד ואחד בסופו של דבר ירגיש שיש לפניו את שתי דרכים האלה. או להתפתח בצורה רגילה כמו שכל האנושות מתפתחת בינתיים, או להתפתח בצורה של חברה שנמצאת בערבות הדדית. אנחנו לומדים עכשיו מתוך החיים שלנו בצורות מאוד מאוד מהירות ומתקדמות מדור לדור עד כמה הערבות הדדית הזאת היא חוק הטבע.

אנחנו לא יכולים להתפתח בלי להסתכל על אחרים, אם יש זלזול באחרים וכן הלאה, זה חוזר אלינו כבומרנג. ולכן עתיד העולם הוא שכולנו נרגיש שנמצאים “כאיש אחד בלב אחד”, בכוונה אחת, בכלי אחד, ושאין לנו ברירה אלא אם כן נגיע לשפה אחת, להבנה הדדית. נקווה שזה יבוא אלינו מהר.

שאלה: האם תמיד זה יהיה כך שרק אותם אנשים שמשתוקקים לבורא לא יכולים שלא להיות במצב הזה, וכל מה שאנחנו מקבלים פשוט עובר ליתר האנשים? אני רואה לפי המכרים שלי שככל שאני נכנסת יותר פנימה זה מעורר אותם, אני מתחילה לדבר איתם ואני רואה שהרצון לקבל שלהם יותר ויותר גדל והם מסתכלים עלי ושואלים, מה זה ייתן לי, מה זה ייתן לחי שבי, איפה זה מועיל עבורי.

זה יתהפך, אל תדאגי, כולם יגיעו לאותה מסקנה. אנחנו יכולים רק להאיץ את התהליך.

תלמיד: מה אנחנו יכולים לעשות כדי להאיץ את התהליך?

במידה שאנחנו בינינו מתחברים יותר יחד, במידה הזאת אנחנו משפיעים על כולם, על כל השאר. זה לא חשוב שהם מיליארדים, זה לא משנה, מפני שהאיכות שלנו עולה על הכמות שלהם.

שאלה: הערבות ממש שמה את האדם במבוי סתום, זה נשמע שאני לא יכול להשפיע על הערבות של כולם בעשירייה. אבל יש משהו שאני כן יכול להשפיע עליו, אז האם זה נכון שאני צריך להתחיל בזה שאני צריך להיות ערב עבור כולם?

כל אחד צריך לשאוף לקיים לפחות במידה כלשהי את הערבות זאת. במידה מסוימת, לא חשוב איזו, נגיד לא במאה אחוז ולא מכל הלב אבל במשהו, אפילו בזה שהוא מבין ומכיר בזה שזה חוק הטבע אבל בינתיים אני לא מסוגל לקיים אותו.

תלמיד: זאת אומרת מספיק שכל אחד יקיים את הערבות אפילו באחוז אחד קטן וכבר התחלנו.

כן, ודאי שהתחלנו, אנחנו כבר לא באפס.

שאלה: האם כדי להגיע לגמר התיקון מספיק שכולם יגיעו לאיזשהו מצב של ערבות, למצב של “ואהבת לרעך כמוך”, או שכולם צריכים להגיע למצב שהם פונים לבורא, או שצריך גם וגם?

כנראה שכן, אני לא יודע, לא מכיר, לא עברתי את גמר התיקון, אני לא יכול להגיד, אבל איכשהו זה יקרה ובקרוב.

שאלה: איך להרגיש את החברות שאנחנו לא יכולים לראות כל יום כי הן לא באות בגלל בעיות גשמיות ולהרגיש אותן באותה מידה כמו את אלו שרואים כל יום ולהיות בערבות איתן?

אני לא יודע מה להגיד לך, אם אין לך זמן אז אני לא יודע מה לעשות. בכל זאת צריכים להשתדל להרכיב קבוצה יותר קטנה אולי, אבל שהחברות יוכלו להתחבר יום יום. אולי צריכים לבחור יותר נכון את הזמן שבו אתן מתחברות. אני חושב שאתן חייבות כבר להתחבר באיזו צורה לשיעור. אולי לקבוע באמצע היום או בערב איזו חצי שעה או אפילו שעה שבה תראו מתוך הארכיון את השיעורים שהיו בבוקר ובצהריים.

יש לך ילדים?

תלמידה: לא.

ואין לך זמן?

תלמידה: השאלה היא לא על עצמי, פשוט יש לנו חברות בתוך העשירייה שיש להן ילדים ועבודה.

הבנתי. נתפלל שיהיו לך חברות עם יותר זמן.

שאלה: האם כל הנסיבות שמסיחות את דעתנו מהערבות הן על מנת שבעזרת כל הנסיבות האלה נחשוב רק על לבקש מהבורא כדי שהחברות שלי ידבקו בו, שהוא יקרב אותן דרך הפעילות של העשירייה וההפצה? כלומר כל המעשים החיצוניים הם רק בשביל להסיח את דעתנו מפעילות העשירייה?

זה כדי לתת לכן הזדמנות להתגבר ולהתחבר.

שאלה: בשביל להגיע ל”נעשה ונשמע” עלינו לעשות פעולות מעל הדעת, איך לא לפחד מהשגחה פרטית?

השגחה פרטית היא רק טובה ורק לטובת האדם ולכן אנחנו צריכים להיות דבוקים בהשגחה פרטית בכל לב ונפש.

שאלה: הכנס מתקרב, ואחד השיעורים בכנס הוא יהיה בנושא הערבות כתנאי להשיג לשמה. האם בכנס אנחנו יכולים להגיע לדרגת ערבות כזאת שבאמצעותה נוכל לגלות את התכונה של לשמה?

בבקשה, ודאי שזה כדאי ואפשרי. אפשר גם לפני הכנס, אנחנו צריכים לראות שאין לפנינו שום מחסומים, הכול תלוי בנו.

תלמיד: איך לדפוק בדיוק בנקודה הזאת, ובאמת להתקרב בכל רגע ורגע מערבות ללשמה?

על ידי זה שנתחבק בצורה יותר ויותר חזקה וחמה.

תלמיד: מה זאת אומרת להתחבק? איך פרקטית לעשות את זה?

לא יודע, אני זוכר שפעם באת אלי ואמרת “אני רוצה שתחבק אותי, אני יכול לחבק אותך?” ואנחנו התחבקנו. אז לא נורא, תציע את זה לכולם.

תלמיד: זה כמו תרגיל פרקטי שאפשר לעשות בינינו?

לא, זה לא העניין, זה לא פרקטי. הרי כל הדיפלומטים מתחבקים, אתה יודע, השקרנים כי גדולים, ומחביאים סכין מאחורי הגב. אנחנו צריכים בצורה מחשבתית להושיט את הלב אחד לשני, ואז הכול יסתדר.

תלמיד: אולי נעשה זאת איכשהו בין העשירות, בעשירייה? הרי אנחנו מדברים על הכנס הגדול.

אז בואו נעשה את זה בכנס, נעשה את זה.

שאלה: החברים אומרים שאחרי שהכלי העולמי העלה תפילה המצב השתפר מאוד, לפחות יש אור באופן קבוע בזמן השיעורים. אז אולי במהלך הכנס אנחנו יכולים לעשות התקפה כזאת, מכה, או שעדיף מאמץ קבוע ולא כל כך אינטנסיבי, נקודתי?

אנחנו נתפלל, נבקש, לאו דווקא אור של חשמל, אלא אור רוחני, יש לנו על מה לבקש, ויש ממי, אז נעבוד על זה.

שאלה: כמו שרב”ש כותב, אני כל הזמן שואף להיות מעורב, פעיל, בפעולות שונות כדי להשיג את הערבות. אבל מה אנחנו יכולים לעשות, מה אני יכול לעשות, כדי להרגיש את זה בצורה פנימית?

אני לא יודע. תנסה, תשתדל, תפתח את הלב, ותרגיש את האור העליון, שהוא קצת יותר מתקרב אלייך, ממלא אותך. הכול תלוי בך, ובחברים שלך.

יש לכם קבוצות חזקות מאוד, גם של גברים וגם של נשים, לא חסר לכם כלום, רק להתחבר ולדרוש, יש לכם רצונות טובים, והכנות נכונות.

שאלה: איך אנחנו יכולים להטות את המאזניים לכף זכות, מה בדיוק התפקיד שלנו בזה?

שכל אחד ואחד בקבוצה יצדיק את החבר, ואז מיד, כל אחד לפי המאמץ שלו, אתם דוחפים את כף המאזניים לזכות.

שאלה: בזמן הכנס נשים מאוד רצינו שיגיע כזה מצב, הייתה כזאת אחריות עלינו שנגיע למצב מסוים, שנגיע אליו בכנס. ועכשיו יש הרגשה שיש לנו הכול, אבל חסר קצת, הקצת הזה הוא למעשה הרבה.

נניח יש גבר שאני מאוד אוהבת, והוא מאוד אוהב אותי, אבל אף פעם לא נפגשנו, ואנחנו עוד לפני הפגישה, וזה גם מפחיד, אבל יחד עם זה צריך להתפרץ שם ממש צונאמי של אהבה. כדי שאנחנו נשאף להיפגש, לשבור את כל הגבולות בינינו, כולנו, כל אחד בין זה לזה, וכלפי הבורא, איך אנחנו יכולים לצבור צונאמי אהבה כזה?

צריך לחשוב לא על מה שיהיה עוד שבועיים, אלא שזה יקרה עכשיו, ואז זה יצליח. שאתם לא יכולים לחכות יותר, אתם פשוט מתפוצצים מחוסר סבלנות, מרצון לחבק את כולם, וכן הלאה. תחשבו כך, כי מי שיכול לחכות שבועיים, יכול לחכות גם שנתיים.

שאלה: האם העשירייה יכולה להגיע לגמר תיקון לפני כל האנושות?

ודאי שהיא יכולה, בגלל שהיא כמו מיני אנושות.

שאלה: במה אנחנו בכלי העולמי ערבים זה לזה?

בעולם הבא, כל אחד לשני.

שאלה: באיזה אופנים חברה יכולה לקדוח חור בסירת העשירייה?

אם נותנים לה אפשרות לעשות את זה, היא בטוח תעשה את זה, בהכרח היא תעשה את זה.

שאלה: איך אנחנו בודקים את עצמנו האם אנחנו ב100% בערבות כלפי העשירייה?

אנחנו צריכים להרגיש את זה בלב. אף אחד לא יכול לבדוק את זה במקומך, אלא כל אדם ואדם בודק עד כמה הוא מסוגל להעמיד את ליבו, נפשו ורוחו, עבור החברים. בזה הוא מודד את מידת הערבות שלו.

חברים עוד מעט השיעור יסתיים, אני רואה שבדרך הזאת של החיבור ושל הבנת התיקון, אנחנו מתקרבים לכנס בצורה נכונה.

אז תהיו בריאים, כרגיל יש לנו היום שיעור בשעה 12:00 בצהריים. אני אוהב אתכם, ואני מוכן לעשות כל מה שאתם רוצים, רק תעשו את מה שתלוי בכם, ושאני לא מסוגל. בהצלחה, וכל טוב.

(סוף השיעור)