MALCHUT: TIKKUN CHATZOT תקון חצות – LESSON WITH RAV MICHAEL LAITMAN

Lesson on the topic of “Faith Above Reason”

שיעור בוקר 18.01.2022 – הרב ד”ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

אמונה למעלה מהדעת – קטעים נבחרים מן המקורות

קריין: שיעור בנושא – אמונה למעלה מהדעת,, מקטע מס’ 15.

זה נכון וזה הופך להיות הנושא העיקרי שלנו, כי זה בעצם סדר הכניסה להרגשת הרוחניות, הרגשת המציאות האמיתית, ולכן אנחנו צריכים להשקיע בזה יותר מאמץ. נשתדל לעשות את זה בקיצור כי יש לנו עוד הרבה חומר שלא עברנו וצריכים לעבור. זה מוסיף הרבה להתכללות בינינו, לצעד קדימה, אז נלך ונשתדל בכל זאת לשלב דברים חדשים בחומר שלנו.

קריין: קטע מס’ 15, כותב רב”ש:

“העיקר הוא התפלה. היינו, שהאדם צריך להתפלל לה’, שיעזור לו ללכת למעלה מהדעת. כלומר, שהעבודה צריכה להיות בשמחה, כאילו כבר זכה לדעת דקדושה. ובאיזו שמחה היתה אז עבודתו, כמו כן הוא צריך לבקש מה’, שיתן לו את הכח הזה, שיהיה בידו ללכת למעלה מדעתו של הגוף.

כלומר, אף על פי שהגוף לא מסכים לעבודה זו בעל מנת להשפיע, רק הוא מבקש מה’, שיהא בידו לעבוד בשמחה, כמו שמתאים למי שמשמש מלך גדול. ואין הוא מבקש מה’, שיראה גדלות ה’, ואז הוא יעבוד בשמחה. אלא הוא רוצה, שה’ יתן לו שמחה בעבודה דלמעלה מהדעת, שיהיה חשוב אצל האדם, כאילו כבר יש לו דעת.”

(הרב”ש. מאמר 12 “הנרות הללו קדש הם” 1991)

זאת אומרת שאנחנו לא נהיה תלויים במה שמקבלים מהבורא, אלא בזה שיש לנו איזה יחס אליו. מה שאנחנו מבקשים זה שללא שום קשר למה שאנחנו מקבלים, נהיה בהרגשת החשיבות במקום שבו אנחנו נמצאים, עם מי שיש לנו עסק איתו, עם מי מנהל אותנו. ובטוח שאין עוד מלבדו שמשפיע על כל אחד ואחד, הוא יודע מה צריך לעשות עם כל אחד ואחד ועושה, ואנחנו לא רוצים שזה יהיה תלוי במה שאנחנו מרגישים, אלא רק בקשר שאנחנו קובעים בינינו.

ועל ידי ההתקשרות בינינו אנחנו רוצים להגיע למצב שבין אם מקבלים לבין שלא, אנחנו מתעלים מעל ההרגשה שלנו לקשר עם האלוהות, לקשר עם הבורא. ההרגשה לא תלויה במה שאני מרגיש, אלא היא תלויה רק בהתקשרות בינינו ואיך שאנחנו נייצב לפנינו את דמות הבורא כטוב ומטיב בכל מצב ומצב ולא נרד ממנו, ובזה אנחנו בונים את הכלי הרוחני שלנו.

זאת אומרת, כמה שנקבל פחות וכמה שנרצה לתת יותר, להיות דבוקים עם אין עוד מלבדו וטוב ומטיב, ואף על פי שאין לנו כלום מזה, אנחנו משתדלים להתקרב לכלים דהשפעה, ובזה אנחנו מנצחים את הקליפות, את כל ההפרעות שבעצם מופיעות רק כדי לתת לנו אפשרות לבנות נכון את היחס לאלוהות. והיחס הזה לא תלוי במה שאני מרגיש ומקבל אלא בזה שאני רוצה להיות למעלה מלהרגיש ולקבל, ואז אנחנו מתחילים להרגיש את הצורה האמיתית של הרוחניות כלפינו ונכנסים לעולם העליון.

שאלה: מה זה נקרא להיות מעל ההרגשה ולפעול מתוך גדלות הבורא?

זה נקרא שאני לא מסתכל על מה שאני מרגיש, כי את זה מרגיש הרצון לקבל שלי, ו”כל הגדול מחברו”, ככל שאנחנו יותר מהגדולים, “יצרו גדול ממנו”, אנחנו נהיה גדולים דווקא מפני שעל פני רצון לקבל עוד יותר גדול אנחנו בכל זאת נשתדל, נוכל לעלות, להיות כנגדו, ולכן אני לא מסתכל על מה שאני מרגיש, אני מבדיל בין מה שאני מרגיש לבין ממי אני מרגיש את זה ולמה אני מרגיש, ואז יוצא שכלפי הרצון לקבל שלי אני תמיד נמצא בהתנגדות, בהתנגשות, במעמד כנגד, ולמעלה מזה אני בונה את היחס שלי לכוח ההשפעה והאהבה לבורא.

זאת אומרת, יש לי כאן שני כיוונים בהתפתחות, מצד אחד לשנוא את הרע, הרצון לקבל שבי שהוא תמיד אומר לי כמה שאני שונא את המצב שלי, כמה שאני סובל ממנו, כמה שאין לי כלום, מצד נוסף אני בכלים האחרים שרוצה לפתח, בכלים שלמעלה מהדעת, יכול ורוצה להגיד שאני דווקא מתעלה למעלה ממה שהיה לי קודם, אני עולה. זה שאני לא מקבל כלום בכלים דקבלה נותן לי עזרה בזה שאני יכול להגיע לתנאים שאני משפיע לבורא.

מה אני משפיע לבורא – את היחס שלי להיות למעלה מכלים דקבלה ולהתקדם, להתקרב לכלים דהשפעה.

שאלה: רב”ש כותב שהוא לא מבקש שתהיה לו גדלות ה’, שהוא יראה לו את גדלותו, אלא לעבוד בשמחה מעל הדעת. ואז נולדת איזו תחושה שזאת עבודה שלא למען הבורא אלא משהו מופשט כזה. אז איך נכון לעבוד בכל זאת?

העבודה האמיתית מתבססת על מה שאני מרגיש כי האמת, אין לי כלום חוץ מזה, ויחד עם זה אני מחפש איפה אני יכול להנות את הבורא, להתייחס לבורא למעלה ממה שאני מרגיש, למרות מה שאני מרגיש. וכאן הנקודה שמבדילה בין העולם הזה לעולם העליון, נקודה שדווקא מעלה אותי למעלה מהדעת. “דעת” זה מה שאני מרגיש בכלים דקבלה שלי. “אמונה למעלה מהדעת” זה מה שאני מרגיש אם היו לי כלים דהשפעה, אם היו לי תכונות הבורא.

וכך אנחנו מתחילים לאט לאט, פעם אחר פעם לבנות את היחס שלנו לרוחניות, לבורא, בצורה בלתי תלויה בנו על פני איך שאנחנו כי כל יום אנחנו מרגישים את עצמנו בצורה אחרת, כמו שכתוב “והיו בעיניך יום יום כחדשים” מצד אחד, מצד נוסף אנחנו צריכים להשתדל לבנות יחס לבורא בתכונות ההשפעה. לא חשוב שלי מה אני מקבל, מה אני מרגיש, אני משתדל כל פעם להתעלות למעלה מזה, ולהתנהג כאילו שקיבלתי מה שרציתי. אז איך הייתי מתנהג, איך הייתי מרגיש, כי הכלים דקבלה שלי הם אלה שמסתירים לי את האמת. אז אני רוצה כביכול לבטל אותם, או יותר מדויק להיות למעלה מהם. וכך מתקדמים.

קריין: כותב בעל הסולם ב”שמעתי”:

“תכלית העבודה היא בבחינת הפשט והטבע, שבעבודה זו אין לו כבר מקום לפול יותר למטה, מאחר שהוא כבר מונח בארץ. וזהו מטעם, שאין הוא נצרך לגדלות, מטעם שאצלו הוא תמיד כמו דבר חדש.

כלומר, שתמיד הוא עובד כמו שהתחיל עתה לעבוד. והיה עובד בבחינת קבלת עול מלכות שמים למעלה מהדעת. שהיסוד שעליו בנה את סדר עבודה, היתה בצורה השפלה ביותר. וממש שהיה כולה למעלה מהדעת. שרק מי שהוא פתי באמת יכול להיות כל כך שפל, שילך ממש בלי שום בסיס, שיהיה לו מקום לסמוך את האמונה שלו, ממש על שום סמיכה.

ונוסף לזה הוא מקבל את העבודה זו בשמחה רבה, כמו שהיה לו דעת וראיה אמיתית, על מה לסמוך את הוודאות של האמונה. וממש באותו שיעור למעלה מהדעת, באותו שיעור כאילו היה לו דעת. לכן אם הוא מתמיד בדרך זה, אי אפשר לו ליפול אף פעם, אלא שתמיד הוא יכול להיות בשמחה, בזה שהוא מאמין, שהוא משמש מלך גדול.”

(בעל הסולם. “שמעתי”. צ”ו. “מהו פסולת גורן ויקב, בעבודה”)

אנחנו רואים שבאמת אין שום הוכחות, אין שום עובדות, ודאי שאין שום ביטחון כי כל הכלים האלה שלנו נמצאים כולם בעל מנת לקבל ואי אפשר לסמוך עליהם, אלא מה אנחנו יכולים לעשות כאן? רק ללכת באמונת חכמים. כמו שהם אומרים לנו, תעשה כך ואחרי שתעשה כמה פעמים ותתפלל, כמו שאנחנו קראנו בפסקה 15, “העיקר הוא התפלה. היינו, שהאדם צריך להתפלל לה’, שיעזור לו ללכת למעלה מהדעת.” אז כאן הוא ממשיך, לא בדיוק את זה אלא ודאי שמסתמך על התפילה, שכדי להגיע להתקרב לבורא, אנחנו צריכים רק להיות עם התפילה הזאת בפנים, בתוך הלב, “תעזור לנו, תעזור לנו, תעזור לנו”. ובסוף אומר (פסקה 16) “לכן אם הוא מתמיד בדרך זה, אי אפשר לו ליפול אף פעם, אלא שתמיד הוא יכול להיות בשמחה, בזה שהוא מאמין, שהוא משמש מלך גדול.”

זאת אומרת אם יש לו קבוצה, אם יש לו את ההכוונה הזאת שהוא מקבל מהמקובלים, אז יש לו כבר את הכיוון הנכון וכך יתקדם.

שאלה: לא ברור איך באמצעות מעל הדעת גדלה גם הדעת שלנו. אתה יכול להבהיר את זה?

הדעת שלנו גדלה בהתאם לכמה אנחנו משקיעים כוחות. זה אפילו לא שאנחנו מצליחים ללכת למעלה מהדעת, אנחנו עוד לא מצליחים, עוד לא נכנסים ללמעלה מהדעת, אבל אפילו אם מתקרבים, נותנים לזה קצת כוח, מהצד השני כבר יש לנו גם תוספת ברצון לקבל שלנו. ואז אנחנו מתחילים לראות כמה כאילו אנחנו שוכחים, אתמול חשבתי שהצלחתי ואני כבר נמצא בזה, והיום אני כבר לא נמצא בזה ושוב צריך להתחיל וממצב יותר גרוע מאתמול. וזה באמת מצב יותר גרוע, כי מוסיפים לנו רצון לקבל. ואז מה לעשות?

לכן אלו שלא מתקדמים נמצאים במצב יותר יפה וטוב, כאילו בשמחה והם סומכים על דעתם. ואנחנו לא, אנחנו כל פעם צריכים לחפש איזה יסוד שעליו אנחנו עושים את כל הדברים האלה, אין לנו שום דבר שבו אנחנו יכולים לאחוז. וכל יום מתחילים מחדש ואפילו נמצאים במצב יותר גרוע מאתמול. זה מה שהם כותבים. לכן הכניסה לרוחניות לא כל כך פשוטה. הבורא הכין לנו את כל התהליך הזה ולא פותח לנו את כל האפשרויות והדלתות, אלא דווקא נותן לנו מכשולים כדי לגדל אותנו, שנעבור את בית הספר הרוחני הזה באופן שבו באמת לא נבזבז את החיים האלה שלנו, וגם שנתקדם.

שאלה: כשחבר מראה לי דוגמה שהיא לגמרי למעלה מהדעת שלי, כי למרות שקרה לו משהו מאוד קשה בחיים הוא בכל זאת מגיע לשיעורים, דבוק בחברים, איך אני יכול להעריך את זה, להודות לו ולבורא בצורה אמיתית ולא סתם במילים?

זה לא חשוב, אפילו אם אתה עדיין לא מרגיש שיש לך על מה להודות אתה חייב לעשות זאת למעלה מהכוח שלך, אף אחד לא אומר לך שאתה צריך כאן להרגיש, ודאי שלא, אבל בזה שתתאר לעצמך איך היית מודה לבורא אם היית מבין ומרגיש לְמה הוא לוקח אותך, אז באופן כזה להודות.

שאלה: אדם צריך לברר את הסיבה שלשמה הוא עובד או להיפך, לבדוק האם הוא באמת הולך ללא שום סיבה?

אדם צריך ללכת ולהעביר ביקורת, כמו שקראנו, עד חצי שעה ביום, ולמעלה מהביקורת הזו לעלות למעלה ולהודות, אפילו אם הוא לא מצליח לפי הביקורת שלו ולא מתקדם, הוא מוסר את עצמו בידי העליון, בידי הבורא, וכך יתקדם. אין לנו שום סיכוי להיכנס לרוחניות עם הכלים שלנו, עם הרגש והשכל, שהם מה שיש לאדם. כי ברוחניות פועלים כלים חדשים, הבחנות חדשות, לא מה שיש לנו בעולם הזה, במציאות הנוכחית.

לכן איך לעבור למציאות הרוחנית יחד עם זה שאנחנו נשארים ודאי, בגשמיות? על ידי כך שנעשה פעולות באמונה למעלה מהדעת, כך אנחנו מתקדמים ודורשים מהבורא לעזור לנו. דרך עליות וירידות, דרך כל מיני אירועים הוא בונה בנו הבחנות חדשות להרגשה רוחנית. עוד תראו מה יהיה. תראו מה מתואר לנו בזוהר על תלמידי רבי שמעון שרצו להרוג זה את זה, או על תלמידי הארי ז”ל שהתקוטטו ביניהם ועוד, היו דברים מאוד מאוד קשים, כי אלה המכשולים שמתעוררים בין אלו המתקרבים לרוחניות ואין להם שום אפשרות לעקוף אותם אלא ללכת יחד איתם עד שהם יתהפכו להשגות. דווקא שכל צורות ההתנגדות האלה יתהפכו להשגות. ויש כאן לפנינו לאט לאט גילוי המחסום.

שאלה: במקרה שלנו, יש לנו אותך, עליך אנחנו סומכים ודרכך אנחנו מקבלים ביטחון. האם זה המצב המתואר בקטע, או שאנחנו במצב אחר?

אתם לא צריכים לסמוך עליי אלא על הקטעים ועל החומר שהשאירו לנו המקובלים ועל הבורא. אנחנו לא צריכים להיות דבוקים במורה, באף מקום זה לא כתוב, זה כתוב אולי כאמצעי, אבל אנחנו צריכים להיות דבוקים בבורא, לחפש איך להיות דבוקים בו. לכן לקרוא, להיות דבוקים במה שהמקובלים כתבו לנו ולהשתדל להבין ולספוג את זה.

שאלה: כשהולכים בהישענות על הדעת, הידיעה בלבד, האם ידיעה היא לא מה שאנחנו קוראים כל בוקר?

לא. “דעת” [ידיעה] זה מה שאני מבין ומרגיש לפי הכלים הגשמיים שלי, כמו במלכות, ברצון לקבל, ובמה שאני צריך לעלות למעלה מזה, זה כבר ייקרא “דעת”.

קריין: 17. כותב רב”ש:

“האדם צריך לקבל על עצמו עול מלכות שמים על בחינה הנמוכה ביותר, ולומר עליה, שאצלו אפילו מצב הזה, שלא יכולה להיות שיפלות יותר גדולה, היינו שהוא כולו למעלה מהדעת, שאין לו שום סמיכה מצד השכל וההרגשה שיוכל לבנות עליה את היסודות שלו. והוא נמצא אז כאילו שעומד בין שמים וארץ ואין לו שום סמיכה, שאז הוא הכל למעלה מהדעת. ואז האדם אומר, שהקדוש ברוך הוא שלח לו את המצב הזה, שבו הוא נמצא בתכלית השיפלות, מטעם שהקדוש ברוך הוא רוצה בכך שהוא יקבל על עצמו את העול מלכות שמים בצורת שיפלות כזו. ואז הוא מקבל על עצמו, משום שמאמין למעלה מהדעת, שהמצב שבו הוא נמצא עכשיו בא לו מצד ה’, היינו שה’ רוצה שהוא יראה המצב הכי שפל שאפשר להיות בעולם. ומכל מקום הוא צריך להגיד, שהוא מאמין בה’ בכל אופנים. וזה נקרא אצלו כניעה ללא תנאי.”

(הרב”ש. 21 “קידוש החודש”)

יפה. כלומר, למרות שאני נמצא במצב שאני לא מבין ולא יכול לקשור את כל התופעות הנמצאות בי בשכל וברגש, למטה מהדעת, למעלה מהדעת, ועוד כל מיני דברים, אני נמצא ממש ככלי שבור שאין קשר בין חלקיו, ובכל זאת, מפני שאני מקבל את המצב הזה, המחשבה הזו, הרצון הזה, כל מה שאני מרגיש את עצמי כקיים באיזו מציאות, מהבורא, אז אני צריך להרגיש את עצמי כשלם, כי אני מקבל את זה ממנו. הבורא נותן לי את זה, ובעיניי, לפי דעתי, לפי הכלים שלי אני חושב שזה מצב גרוע ביותר, נמוך ביותר, אני לא יכול לסדר אותו, לא יכול לבנות ממנו משהו, הוא בורח ממני, אין לי רגש ואין לי שכל ואין לי קשר איתו, כלום, אבל אני מקבל את זה ככניעה ללא תנאי, כי זה מגיע מהבורא ולכן המצב הזה הוא מצב שלם, והוא שייך למדרגה יותר עליונה לפי מה שאני יכול בכלים שלי לתאר.

ואז אני עולה לדרגה היותר עליונה הזו שנקראת “דרגת השפעה”, “דרגת בינה”, “אמונה למעלה מהדעת”. לפי דעתי הכול שבור, אני לא מבין, אני לא יכול לקשור את שני הדברים יחד, כלום, וכשאני חושב שזה מגיע אליי מהבורא, שאין עוד מלבדו הטוב והמטיב השלם, אז אני מתחיל כבר לסדר את עצמי לעומת האבסולוט [המוחלט] הזה, בצורה כזו שאני מסדר את עצמי יותר ויותר נכון כלפי השפעת האור העליון, כלפי השפעת הבינה. ואז לאט לאט אני מגיע למצב שאני כן מבין ומרגיש למה הבורא סידר לי את העבודה הזו, לעלות מהרצון לקבל, מכול הבעיות שיש לי, לרצון להשפיע, מהעולם הזה לעולם הרוחני, לעולם העליון.

וכך אני עולה מדרגה, מתקדם למצב של אמונה, אני אמנם אולי עדיין לא מרגיש את זה בכלים שלי, אבל מתחיל לתת מקום להבחנה הזו. וכול זה מפני שאני לא שוכח דבר פשוט, מה שאני עכשיו מקבל מגיע אליי מהבורא, גם הרגשת העולם הזה וגם הרגשת הרצון להשפיע מגיעות אליי מהבורא”.

שאלה: האם זה נכון שאני מרגיש את מצבי העלייה קצרים יותר מבחינת זמן ממצבי הירידה, זה נורמלי או שמשהו לא בסדר?

ודאי שזה טוב. אבל העיקר לא לחשוב על זה אלא לחשוב רק איך אנחנו יכולים כל פעם לשייך את עצמנו למדרגת האמונה למעלה מהדעת. אם אני שוכח על הדעת ואני סתם נמצא בדרגה שטוב לי, אני משפיע, זו לא רוחניות זה סתם דמיון. הרוחניות האמיתית היא שאתה מרגיש את הדעת, כל הדברים שמנוגדים להרגשה הרוחנית, השגה הרוחנית ועם זה אתה נמצא בהשגה הרוחנית. אז אתה מרגיש את עצמך בשתי מדרגות, מלכות ובינה, ואז אתה באמת נמצא במצב שאתה מבין שיש מציאות שלך ומציאות של הבורא.

תלמיד: אני מבין שמתארים באותן מילים בדעת את המצבים, אבל בהרגשה זו הרגשה חדשה לחלוטין בכל יום. זה גם בסדר?

אתה עוד תראה. יהיו לנו עוד נגיד רבע שעה עשרים דקות לשיעור ואתה תראה כמה גם זה ישתנה. אנחנו מתקדמים למצב שנוכל להבחין נכון בין המצבים של הדעת ולמעלה מהדעת.

שאלה: איך בקטע כתוב כאילו שאין רגש ואין שכל ואין כלום פתאום יש איזו הבחנה שזה מגיע מהבורא, שיש כניעה ללא תנאי. איך זה יכול לקרות?

מתוך זה שאתה רואה שלא יכול להיות מה שדורשים ממני, מה רוצים ממני? משהו שלא נמצא בעולם הזה. אז מה אני אעשה? מצד אחד. לעומת זה אני חייב בכל זאת ללכת אחרי המקובלים כי אין לי מה לעשות, זה מה שהם כתבו. ואז יוצא שאני חייב ללכת אחרי המילים שלהם. וכך זה קורה שיש לי שתי מדרגות לאט לאט שמתעוררות, מתייצבות ואז אני מגיע לזה. זה נבנה בכל מקרה. יש כאן גם עניין של קבוצה גדולה שיש בה הרבה אנשים שנמצאים בכל מיני מצבים ואז “איש את רעהו יעזורו” שאנחנו כך מתקדמים.

שאלה: כפי שאני מבין כל דרגה רוחנית חדשה שאנחנו משיגים היא כמו השגה של מדרגה חדשה של אמונה למעלה מהדעת. האם כשאנחנו משיגים מדרגה חדשה אנחנו מחזקים את האמונה מעל הדעת או שאנחנו מחדשים את האמונה מעל הדעת בכל פעם?

גם וגם.

שאלה: אמרת שמצב רוחני זה מצב בין בינה ומלכות שאתה נמצא בשני דברים הפוכים. כשאני קמתי בבוקר, המחשבה הראשונה שלי הייתה על הקבוצה. מה זה אומר לגבי המצב הרוחני שלי?

תתחיל מזה ותראה.

שאלה: אתה אומר שאנחנו לא רוצים להיות תלויים במה שאנחנו מרגישים ואנחנו רוצים להיות מעל ההרגשה שלנו. אז מה השמחה בעבודה?

השמחה שאני יכול להיות לא תלוי במה שאני מרגיש ומבין. מתעוררת בי עוד יכולת להרגיש ולהבין משהו למעלה ממה שאני. כאילו שאני מתחיל להוסיף לעצמי עוד מדרגה, עוד מצב שכלול משכל ורגש של דרגה יותר עליונה שנקראת למעלה מדעתי, למעלה מהדעת.

ולכן אני עובד שמה שאני מבין ומה שאני מרגיש עכשיו, בסדר, נשים את זה בצד. וחוץ מזה אני רוצה לבנות עכשיו אצלי עוד מצב יותר עליון, יש שם גם הרגשה והבנה אחרת לגמרי שאני מקבל מהבורא. רק ממנו ורק אליו אני דבוק והוא קובע לי את הכול. וכל הרגש וכל השכל הכול ממנו בלבד, “אין עוד מלבדו”, ואת המדרגה הזאת אני בונה מעלי ובצורה כזאת מתקדם.

שאלה: אם לא נוכל להיכנס לרוחניות עם הכלים שלנו אז איך אנחנו יכולים להתמסר לידי הבורא?

בזה שאנחנו נקבל כלים חדשים. אלה כלים של בינה, כלים של השפעה שאנחנו צריכים להשתדל להתעלות למעלה ממה שאנחנו מרגישים ומבינים ולהדביק את עצמנו לבורא. זאת אומרת כאילו שאנחנו מבינים ומרגישים שמקבלים מהבורא, את מה שהיה לנו. וכך לתאר לעצמנו. ולאט לאט מתוך המאמצים שלנו אנחנו כך נכנס לשכל ורגש חדשים של מדרגת ההשפעה, לא מדרגת הקבלה.

שאלה: איך להגיע לנקודת המפנה מההתנגדות לבורא לאהבה אליו?

הכול תלוי באיזו מידה אנחנו מכוונים את עצמנו להרגשה האמיתית שלנו. ולא חשוב אם זה נגד או בעד, העיקר שאני כל הזמן אהיה מקושר עם הבורא. ולכן זה שאין עוד מלבדו, זה מה שחשוב. העיקר לחשוב שאין עוד מלבדו. ואחרי זה אנחנו נתחיל לראות מתוך אין עוד מלבדו, כמה בכל זאת הבורא הוא גם טוב ומיטיב. בצורה אחרת לא היה יכול לבנות אותנו אלא זה שבנה אותנו במצב שאנחנו מתנגדים למצב שלנו האגואיסטי, זה דבר הכרחי. אחרת לא היינו נבראים, לא היינו מרגישים את עצמנו כנמצאים בכלל באיזה יחס אליו.

שאלה: מה עלינו לעשות אם אנחנו יודעים שהכול מהבורא, לומדים שצריכים להצדיק אותו, אבל אנחנו לא אוהבים את המצבים האלה ורוצים להפטר מהם?

זה טוב מאוד שאנחנו יודעים שאנחנו מקבלים את מה שמקבלים מהבורא, אבל אנחנו לא אוהבים את מה שמקבלים ממנו. אז יש לנו התנגדות לבורא, הוא לא נראה לנו כטוב ומיטיב. למה? כי הכלים שלנו והכלים שלו שונים. הבורא זה מדרגה יותר עליונה מאיתנו, מדרגת הבינה, אנחנו מדרגת המלכות, אנחנו צריכים לקרב את הכלים שלנו לכלים שלו ואז מה שנקבל ממנו יראה לנו כטוב. זה מה שהוא מכין לכל האנושות, שאנחנו לא נרגיש טוב במצב שלנו אף פעם, אלא אם נתעלה על עצמנו לדרגת הבינה. זה מה שצריכים.

שאלה: מה הבסיס שעליו בנוי סדר העבודה על מנת להיות באופן מוחלט מעל הדעת?

הבסיס הוא שאף על פי שאנחנו מקבלים כל פעם הכבדה בלב ובמוח, או הכבדה בלב ובלבול במוח, אנחנו צריכים להשתוקק להתקרב לבורא, לטוב ומיטיב, למידת ההשפעה, בעיניים עצומות ולא חשוב באיזה תנאים.

כמו תינוק שרוצה לתפוס את אימא, להחזיק את אימא ולא לרדת ממנה. ואם אנחנו מדברים על דרגת עיבור, שאנחנו צריכים להתחיל להרגיש שאנחנו נמצאים בה, אנחנו נמצאים בדרגת עיבור אבל עוד לא מכירים, עוד לא נמצאים בה, אז אנחנו צריכים בכל הכוחות שלנו, בכל הרצונות שלנו, בכל המחשבות שלנו, בכל מה שיש לנו להיות תלויים בהשפעה, בדרגת הבינה, בדרגת הבורא. ואז בצורה כזאת אנחנו נתקדם.

שאלה: בפסקה 17 כתוב “אדם צריך לקבל על עצמו עול מלכות שמים על בחינה הנמוכה ביותר”. מה היא הבחינה הנמוכה ביותר?

האדם כך חושב כל פעם, שהוא נמצא בדרגה הנמוכה ביותר, בשפלות הגדולה ביותר, שהבורא לא רוצה, לא נותן לו רגש, שכל, הבנה, בשום דבר שהוא נמצא, הוא ממש מבולבל, ריקן ומנוגד לכל מה שהוא יכול לתאר לעצמו שזאת הרוחניות שלפניו. ואנחנו דווקא מזה צריכים להתקדם.

שאלה: איך אפשר לעזור לחברה מסורה מאוד שבמשך הרבה מאוד זמן עובדת מתוך טעם עפר בכל דבר, בעבודה, בהפצה, בגשמיות?

אני לא נכנס לשאלות כאלה אישיות, אני לא מדבר על זה, רק בסגנון של בעל הסולם ורב”ש.

קריין: קטע מספר 18, כותב רב”ש.

“העבודה למעלה מהדעת צריכה להיות כניעה ללא תנאי, כלומר שהאדם צריך לקבל על עצמו עול מלכות שמים בבחינת למעלה מהדעת. שהאדם צריך לומר “אני רוצה להיות עובד ה’, אפילו שאין לי שום מושג בעבודה, ואין לי שום טעם בעבודה, ומכל מקום אני מוכן לעבוד בכל כוחי, כאילו שהיתה לי השגה והרגשה וטעם בעבודה, ואני מוכן לעבוד ללא שום תנאי”. ואז האדם יכול ללכת קדימה, ואין לו אז שום מקום, שיוכל ליפול ממצבו, מטעם שהוא מקבל על עצמו לעבוד אפילו כשהוא מונח ממש בארץ, היינו שאי אפשר להיות למטה מבארץ.”

(הרב”ש. מאמר 24 “מהו, שהאדם צריך להוליד בן ובת, בעבודה” 1991)

שאלה: האם כניעה ללא תנאי מסכנת אותנו בזה שנלך באמונה מתחת לדעת?

שאלה נכונה. אנחנו לא יכולים עכשיו להיכנס לבירורים האלה ששייכים גם לדתות, אמונות למיניהן, פילוסופיות וכן הלאה. כל זה נולד מכך שהתחילו להתעסק קצת בחכמת הקבלה והלכו מזה לכל מיני סטיות, לכל מיני כיוונים, למטה מהדעת, בתוך הדעת. יש כאן שלושה כיוונים, למעלה מהדעת, בתוך הדעת ולמטה מהדעת, אנחנו צריכים עוד לברר את זה, זה יתברר בעצמו. אנחנו צריכים להיזהר שכל פעם אנחנו נבנה את עצמנו בכל זאת למעלה מהדעת.

כלומר, יש לנו הרגשה, יש לנו הבנה במשהו, ואנחנו צריכים לראות עד כמה אנחנו בכל זאת מחויבים ללכת למעלה מזה, למעלה מההרגשה ולמעלה מההבנה שיש בכלים שלנו. וכל פעם הכלים שלנו יהיו יותר גדולים, יותר גבוהים, בהתאם לזה נקבל עוד הכבדת לב וכך נתקדם. מתוך חושך יותר גדול נראה אור יותר גדול, דבר והיפוכו, כל פעם כך זה יתגלה.

שאלה: האם ככול שאנו מתקרבים יותר למדרגה של למעלה מהדעת, אז במקביל עוצמת המשיכה לעבודה בתוך הדעת מתגברת?

זה נקרא “עולם הפוך ראיתי”. תמיד כשאני מגלה את הרוחניות כנגד זה אני רואה את הגשמיות יותר גדולה ויותר חשובה. אני צריך להתנגד לזה, להתגבר על זה, ולהגיע למצב יותר גבוה. זה תמיד כך, דבר והיפוכו.

תלמיד: אם כן, אז איך נעשה סוף סוף את המעבר הזה לחיים של למעלה מהדעת?

בעיניים עצומות, כמו שכותב בעל הסולם. הולך למעלה מכול מה שהוא רואה, מה שהוא מרגיש, מה שהוא חושב, הולך למעלה מהלב והמוח שלו האגואיסטים, ומקבל את צורת ההשגחה כמו שהוא נמצא כביכול בדבקות בבורא. ואז אחרי הרבה פעולות, כי צריכים ללמוד את המצב הזה, המצב יתייצב בו והוא יצליח.

שאלה: מה זה דעת דקדושה?

השפעה, דעת שהיא בנויה על השפעה.

שאלה: האם כלים דהשפעה הם כלים שנמצאים בתוכי או מחוץ לי?

הכול נמצא בתוך האדם, וחוץ מאדם נמצא רק הכוח העליון, הבורא ממלא את כל המציאות. צריכים לייצב נכון את כל המציאות ואנחנו.

שאלה: איך אני בודק את עצמי שאני משמש מלך גדול והמלך נהנה ממני?

תנסה, וגם תדבר עם החברים.

קריין: קטע 19, אומר בעל הסולם ב”שמעתי” ח’.

“”בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחיכי”. היינו שאומר, שכל הסתרות והיסורים, שהוא מרגיש, הוא מטעם, שהבורא שלח לו את המצבים האלו, בכדי שיהיה לו מקום לעבוד למעלה מהדעת”. לכן ככול שיראה עוד ועוד סתירות הוא צריך לכבד את זה. כי א’, הוא מקבל את זה מהבורא. ב׳, הדברים האלה מגיעים כדי ללמד אותו ולקדם אותו. וג׳, הוא צריך עכשיו להגיב על זה בצורה נכונה.

“ובזמן שיש כח בידו לומר כך, היינו שהקב”ה מסבב לו את הסיבות האלו, הוא לטובת האדם. זאת אומרת, שעל ידי זה הוא יכול לבוא לעבוד בעמ”נ להשפיע, ולא לתועלת עצמו. ואז האדם בא לידי הכרה, היינו שהוא מאמין, שהבורא נהנה דוקא מעבודה זו, שהוא בנוי הכל למעלה מהדעת”.

אלה מילים מאוד חשובות “ואז האדם בא לידי הכרה, היינו שהוא מאמין, שהבורא נהנה דוקא מעבודה זו”. איזו עבודה? שבנויה כולה למעלה מהדעת. זה שאני מקבל הפרעות ובלבולים ומצב רוח רע ועוד, וודאי שאת כל זה מסדר לי הבורא. כי גם ברגש, בשכל, בכל מה שיש בי הוא שולט, כמו שאתם שולטים במחשב. אין כאן עוד משהו שפועל חוץ מהבורא “אין עוד מלבדו”. אני צריך להבין שמה שאני מקבל במצב הכי גרוע, הכי מפורק, הכי מבולבל, זה לא חשוב, את זה בדיוק הבורא התכוון שאני ארגיש ואחשוב. ואז מזה אני צריך להבין, שזו הנקודה שדווקא ממנה הוא רוצה שאני אבנה את הקשר אליו.

“נמצא, שאין האדם מתפלל אז מהבורא, שהצללים יעברו מן העולם, אלא הוא אומר אז, אני רואה, שהבורא רוצה, שאני יעבוד אותו בצורה כזו, שהוא הכל למעלה מהדעת. אם כן בכל מה שהוא עושה, הוא אומר, בטח שהבורא נהנה מעבודה זו. אם כן מה איכפת לי שאני עובד במצב של הסתרת פנים, היות שהוא רוצה לעבוד בעמ”נ להשפיע, היינו שהבורא יהנה.” 

(בעל הסולם. “שמעתי”. ח’. “מהו, הבדל בין צל דקדושה לצל דס”א”)

ברגע שאנחנו מרגישים שאנחנו לא מבינים בשכל ולא מרגישים טוב בלב, וודאי שבמוח ובלב אנחנו מקבלים הרגשה מהבורא כי “אין עוד מלבדו”, אז כל דבר שאני מרגיש ולא חשוב מה שאני מרגיש אני צריך לקבל זאת כטוב ומיטיב, ולייחס את עצמי, לאפס את עצמי בצורה כזו שאני נמצא מול טוב ומיטיב.

למה אני לא מרגיש שאני נמצא בטוב ומיטיב ומבין ומרגיש הכול כטוב? מפני שהבורא רוצה שאשנה את היוצרות והנתונים שלי, וודאי שאני לא יכול כי הבורא סידר לי זאת מלכתחילה, הוא ברא אותי. לכן אני צריך לבקש ממנו “תשנה את מה שבראת” ואז זה קורה. כלומר העבודה שלנו היא עבודה פשוטה. רק לא לשכוח ש”אין עוד מלבדו”, שהוא ברא בי תנאים מיוחדים, והוא נותן לי עכשיו משהו נגדם במוח ובלב כדי שאפנה אליו ואבקש ממנו שיתקן את מה שברא בי. אני מבקש שיתקן את מה שברא בי קודם, וזה נקרא “ניצחוני בניי” ואז הוא נהנה.

שאלה: בכותרת של קטע 18 כתוב “אדם צריך להוליד בן ובת, בעבודה”. למה הכוונה?

אלו שני קווים – אצלנו בינתיים אלו לא שני קווים – זה גם רצון לקבל וגם רצון להשפיע, שאת שניהם הוא צריך לפתח מתוך התנאים המיוחדים שהבורא נותן לו לכך. רצון לקבל נקרא “בת”, ורצון להשפיע, כלומר צמצום, מסך ואור חוזר, כשהוא מתקדם לזה ובונה זאת זה נקרא “בן”. כך מתחלקת לפנינו כל המציאות, לרצון לקבל שנקרא “אישה” או “בת”, ולרצון להשפיע שנקרא “גבר” או “בן”.

קריין: קטע 19.

“בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחיכי”. איך יכול להיות שאנחנו נרגיש שכך הבורא מתייחס אלינו, ש“בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחיכי”? הפתרון הוא “בצלו”. אם אני נמצא בצל שלו אז אני מיד מרגיש בטוב, בהבנה, בהרגשה, בכול טוב. “היינו שאומר, שכל הסתרות והיסורים, שהוא מרגיש, הוא מטעם, שהבורא שלח לו את המצבים האלו, בכדי שיהיה לו מקום לעבוד למעלה מהדעת. 

ובזמן שיש כח בידו לומר כך, היינו שהקב”ה מסבב לו את הסיבות האלו, הוא לטובת האדם. זאת אומרת, שעל ידי זה הוא יכול לבוא לעבוד בעמ”נ להשפיע, ולא לתועלת עצמו. ואז האדם בא לידי הכרה, היינו שהוא מאמין, שהבורא נהנה דוקא מעבודה זו, שהוא בנוי הכל למעלה מהדעת. 

נמצא, שאין האדם מתפלל אז מהבורא, שהצללים יעברו מן העולם, אלא הוא אומר אז, אני רואה, שהבורא רוצה, שאני יעבוד אותו בצורה כזו, שהוא הכל למעלה מהדעת. אם כן בכל מה שהוא עושה, הוא אומר, בטח שהבורא נהנה מעבודה זו. אם כן מה איכפת לי שאני עובד במצב של הסתרת פנים, היות שהוא רוצה לעבוד בעמ”נ להשפיע, היינו שהבורא יהנה. 

(בעל הסולם. “שמעתי”. ח’. “מהו, הבדל בין צל דקדושה לצל דס”א”)

שאלה: כשאתה עובד במצב של עפר ומתחבר עם החברים מעליו ומתפלל עליהם, אז מהר מאוד אתה מגיע למצב טוב, להרגשה טובה של כמה טוב להיות מעל כל זה. איך לעשות כך שלא ניהנה מזה אלא להתקדם מכאן? לאן להתקדם מכאן כדי לא להפוך זאת לתענוג למען עצמי?

צריכים לחפש על ידי מה אני אשנה את היחס שלי, שלא אהיה תלוי בנעים או בלא נעים, אלא למי ובשביל מה אני עושה. לשנות את הכיוון כך שאני לא עושה כי זה לא נעים ולוחץ, אלא כי כל ההבחנות הלא נעימות שאני מקבל ברגש ובשכל הן כדי לשנות את היחס שלי לחברים, לעולם ולבורא. וכאן השאלה איך אנחנו מבצעים זאת. כלומר שמטרת הבריאה תהיה לפניי כדבר החשוב, לא מה שאני מרגיש אלא לאן ההרגשה הזו מביאה אותי זה מה שחשוב לי. זה רק לברר את החשיבות והמטרה.

שאלה: יוצא שהמטרה שלנו היא להגיע מרצון טוב לשנאה כלפי עצמנו ולאהבה כלפי הבורא.

כן.

שאלה: למה יש בתוכנו תוכנה של הרגשת מרחק מהבורא?

זה ניתן לנו כדי לדעת עד כמה אנחנו רחוקים ממנו. בינתיים אנחנו לא מרגישים את המרחקים האלה, אחר כך נתחיל להרגיש, לתת להם ציונים, מדרגות וכן הלאה.

שאלה: מתי אתה מקבל את המצב בשלמותו, ומתי אתה מתנגד ודורש מהבורא לשנות?

אני מקבל את המצב בשלמות אחרי שעשיתי עבודה נכונה ואני מרגיש שמימשתי בצורה נכונה את כל התנאים ההתחלתיים שקיבלתי מהבורא, כי הגעתי על ידם, על פניהם, להשפעה ולחיבור, ובהתאם לזה אני שמח.

תלמיד: אם הבורא הציב בי את כל התנאים, את כל המצבים המיוחדים, את כל מה שקורה איתי עכשיו, אז מה אני דורש ומבקש ממנו?

אנחנו צריכים לזכור כל הזמן, ומזה התחלנו ללמוד היום, שהעיקר הוא התפילה, שהעיקר הוא הפנייה שלנו לבורא. שכל העניין שאני צריך לתקן את עצמי, אני לא צריך לתקן את עצמי אלא אני צריך על ידי התיקון שלי להתקרב לבורא, ולא סתם להתקרב לבורא אלא כדי לעשות לו בזה נחת רוח. כי אלמלא נחת רוח לבורא לא הייתי בכלל חושב לכיוון זה.

כל הנעימות או אי הנעימות, ההבנה או חוסר ההבנה, כל מצב שלי רע או טוב, לא חשוב לי המצב עצמו, אלא כמה מזה אני גורם לו נחת רוח. זה חייב להיות אצלנו כהבחנה הכי חשובה, הכי מדויקת ושאנחנו נימצא בה, כי אין לנו יותר במה להבחין.

תלמיד: עכשיו ובכל רגע, במה אני יכול לעשות לו נחת רוח?

תשאל, את זה אתה צריך לשאול. אסור לי להגיד לך זאת.

שאלה: מהן המטרות המשותפות שעשירייה צריכה להרגיש שהשיגה?

שיש ביניהם יותר הבנה במה שהם מתקדמים ממדרגה למדרגה וממצב למצב, שיש יותר הסכמה ביניהם על הדרכים בהן צריכים לפסוע.

(סוף השיעור)