TIFERET: TIKKUN CHATZOT תקון חצות – LESSON WITH RAV MICHAEL LAITMAN
The Ruin as an Opportunity for Correction
שיעור בוקר 20.07.2022 – הרב ד”ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה
חורבן כהזדמנות לתיקון – קטעים נבחרים מן המקורות
קריין: “חורבן כהזדמנות לתיקון”. קטעים נבחרים מהמקורות. קטע מס’ 17.
העיקר בשבילנו להבין שכל רגע ורגע שאנחנו עוברים בחיים שלנו הוא תהליך התפתחותי. שתמיד, בכל רגע, אנחנו עוברים מצבים שהבורא הכין לנו מראש והוא רוצה שנעבור אותם, ואנחנו צריכים על כל רגע ורגע לתת דין וחשבון מה אנחנו רוצים לקבל מתוך הרגע הזה, איך להשתמש בו בצורה הנכונה.
ולכן חשוב לנו לראות את כל המצבים שאנחנו עוברים כמצבי חורבן. חורבן הוא אמצעי לגילוי הבורא ששבר את הכלי, ואנחנו צריכים לעבור על כל צורות השבירה, ומכל אחת מהן לראות איך אנחנו בכל זאת מכוונים את עצמנו ומקרבים את עצמנו למצב התקין, השלם.
ועל זה כותב בעל הסולם בקטע 17.
“ולא חסר לך כלום, אלא לצאת בשדה אשר ברכו ה’, וללקט כל אלו האיברים המדולדלים שהתדלדלו מנשמתך, ולצרף אותם לגוף אחד. ובגוף השלם הזה ישרה ה’ שכינתו בתוכו בקביעות בלי הפסק כלל. והמבוע של תבונה רבה, ונחלים עליונים של אור, יהיו כמעין שלא פסק. וכל מקום שתתן עיניך בו, יתברך. וכולם יתברכו בגינך, משום שיהיו מברכים אותך בקביעות.”
(בעל הסולם. אגרת ד’)
זאת אומרת, בכל רגע ורגע נשתדל לראות מה הבורא הכין לנו, מה אנחנו מרגישים באותו רגע בחיינו. נצרף לאותה הרגשה הבנה שהמצב הזה מגיע לנו מהשבירה, מההכנה שהבורא עשה בכוונה. כמו שבעל הסולם אומר, הכין לנו “אברים מדולדלים” שהתרחקו, התנתקו מהנשמה אחת. ואת חלקי הנשמה האלה אנחנו צריכים עכשיו להרגיש, וכמו שהוא אומר, ללקט אותם אחד אחד לנשמה אחת שלמה. במידה שאנחנו מחברים את כל האברים האלה יחד לרצון אחד, לכיוון אחד, לכוונה אחת, למערכת אחת, לפי זה גם נראה איך אנחנו חוזרים לאותה מערכת שלימה בהדרגה – נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה, בכל 125 המדרגות, והאור ממלא את הכלים שמתחברים ביניהם, את הרצונות שמשלימים זה את זה.
הכול תלוי באדם שמבקש, כמו שבעל הסולם אומר, מלקט את כל האברים המדולדלים האלה, ומשתדל לחבר אותם יחד. גם בזה שאדם עושה בתוכו את העבודה הזאת וגם בזה שהוא עושה אותה בקבוצה שלו, וכך אנחנו צריכים להיות כל הזמן בעבודה הזאת, “עבודת השדה” מה שנקרא.
שאלה: איך בכל זאת לחבר בצורה נכונה את כל אותם החלקים המדולדלים כדי שהבורא ימלא אותם באור?
רב”ש מפרש לנו יותר, וגם בעל הסולם כותב, איך אנחנו צריכים להיות מחוברים בערבות, בחיבור, כל יום ויום, “שיהיו בעיניך כחדשים”. שאתה תבדיל שבכל רגע ורגע יש לך רצון חדש, כוונה חדשה. שיש לך מה לתקן, יש לך על מה להתגבר כדי להגיע לחיבור. ובאותם המצבים שאתה עובר אתה לאט לאט מוצא את עצמך שנעשה חיבור, מקום, כוח משותף, וכך בחיבור עם החברים אתה בונה מקום לגילוי הבורא.
המילים כאן לא כל כך יעזרו כי יש קצת מילים והרבה מצבים. לכן אנחנו לא יכולים כל כך למצוא כל פעם מילים שונות שיעזרו לנו להביע רגשות חדשים שונים. אלא אנחנו צריכים להשתדל בחיבור בינינו לחפש ולמצוא את המצבים המשותפים.
תלמיד: אמרת באיזשהו רגע שהחיבור בינינו מתחיל להתמלאות באורות האלה, נפש, רוח, נשמה. אלו המילים שהמקובלים מוצאים בחיבור שלהם, ואנחנו בינתיים משתמשים במילים הרגילות של חיבור בין חברים. איך גם אנחנו יכולים להגיע לכאלה מילים ומושגים?
אחנו נמצא את המילים האלה. המילים האלה יתעוררו בנו ואנחנו נבין מהן ברגע שנתקרב אליהן. ברוחניות כשאתה מגיע לאיזה מצב, זה יכול להיות המצב הכי חדש, לא מובן ולא מורגש, אבל כשאתה מגיע אליו ברור לך מהו ואיך הוא נקרא ואין לך שאלה. זה לא כמו בגשמיות, ברוחניות זה מתגלה כבר עם התוכן הפנימי.
שאלה: משפט הפתיחה בקטע שקראנו די ברור. הוא בנוגע לעבודה שלנו בעשירייה, לחפש את האיברים שלנו ולבנות את הגוף ואז יש תגובה מהבורא. אבל במשפט האחרון נאמר, “וכל מקום שתתן עיניך בו, יתברך”, מה זה המקום הזה?
דרך כל מצב ומצב אתה צריך לחפש את הבורא, כי יש בינך ובין הבורא תמונה של המציאות, והתמונה הזאת צריכה לקשור אותך עם הבורא. אז אם אתה מסתכל על התמונה הזאת שנמצאת לפניך, שאתה נמצא בה, בסצנה הזאת, אם אתה מסתכל ורוצה למצוא בה את מפעיל המציאות, מי עושה את הסצנה הזאת, מי עושה את התיאטרון הזה, אם אתה מכוון אליו, אז אתה לאט לאט יכול להגיע למצב שאתה מגלה אותו. זה מה שאנחנו בסופו של דבר מחפשים.
שאלה: איך על ידי צורות השבירה שהאדם פוגש בדרך הוא כל הזמן מסדר את עצמו לכיוון המטרה? מה מנגנון הכיוונון הזה?
כל מה שאנחנו צריכים לעשות כבר נעשה, כמו שכתוב, “ואכלת ישן נושן”, “אין חדש תחת השמש” ועוד כל מיני פסוקים ומשפטים כאלה. אנחנו רק צריכים להשתדל להתחבר יחד, כי בטוח שיחד זה לקראת הצורה הנכונה של גילוי המציאות. אנחנו צריכים ביחד הזה לבקש את גילוי הבורא ככוח שמייצב ומקרין לנו את כל המציאות הזאת, ובצורה כזאת אנחנו מגיעים למצב שנקרא “ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא”.
“ישראל” אלו האנשים שנמשכים לישר-אל. “אורייתא” זו תורה, זאת אומרת, זה קשר בין הכלים והאורות, אנחנו הכלים והאורות מגיעים מהבורא. ו”קודשא בריך הוא”, הקדוש ברוך הוא, זה הבורא בעצמו. אז אנחנו צריכים להשתדל לחבר את שלושת המרכיבים האלו יחד, וזו העבודה שלנו בכל רגע ורגע, ככל שמסוגלים. ודאי שבמדרגות שלנו אנחנו רק מתחילים להשתדל לחבר את כל הבריאה לאותו מצב כמו שהיא הייתה לפני שבירת אדם הראשון. נשתדל ונצליח.
תלמיד: אמרת קודם שצריך להשתדל למצוא מצבים משותפים. אם אנחנו שונים וכל אחד מרגיש את הדרך בצורה שונה, מה זה נקרא שחברים בעשירייה מוצאים מצבים משותפים?
הם משתדלים למצוא את עצמם מחוברים. זה לא שלכל אחד תתגלה מציאות רוחנית לחוד, אלא הם רוצים להתחבר כדי שלכולם תתגלה מציאות עליונה משותפת, שנקראת “נשמה”. לא יכול להיות שאני חושב על רוחניות כשאני לבד, רוחניות ולבד סותרים זה את זה, ואז אני לא חושב על רוחניות, אלא על משהו אחר. רוחניות היא כשאנחנו רוצים להיות יחד בחיבור בינינו, ושבינינו יתגלו עוד כל מיני כוחות, תכונות, שמהן ביחד נרכיב את המציאות החדשה, הרוחנית, היכן שאנחנו יחד קיימים ומרגישים חיבור, ערבות, זה כבר ייקרא “נשמה”. תשתדלו להמחיש את המצב שבו אנחנו בהחלט יכולים לחיות, להתקיים כל הזמן, להרגיש את עצמנו וכך להחזיק כל אחד את האחרים. ניתנה לנו הזדמנות, אנחנו בזה מתקדמים, מוזמנים ומזומנים להתקדם והבורא מחכה עד שנעשה זאת, שיהיה מוכן מצידנו כלי משותף. הכול לפנינו, צעד אחד קדימה ואנחנו כבר בזה.
שאלה: מהי עבודת האדם ועבודת הקבוצה בליקוט האיברים?
כל אדם הוא איבר, ספירה מעשר הספירות, כל אדם הוא איבר מאותו הגוף השלם שהוא העשירייה וכך עליו לראות את עצמו, כמו שכתוב, אתה חייב להגיע למצב שאתה מלקט את האיברים המדולדלים שהתדלדלו מנשמתך, זאת אומרת, פעם הייתם מחוברים, הייתם מחוברים עם כולם, כל אחד עם כולם, אבל בינתיים בהדרגה תתחבר עם מי שנמצא לפניך. ואל תחשוב שזה במקרה, מצידך זה מקרה אבל מלמעלה אין מקרים, הכול דטרמיניסטי, מתפקד כשעון בצורה מדויקת, ואם קורה אז אין כאן חשש שאלה לא החברים שלי, שיש לי אחרים, שאני אולי צריך להיות בקבוצה אחרת, במצב אחר. יכול להיות שמקרים כאלה גם יקרו בדרך, אבל אלה מקרים נדירים במיוחד ולכן עלינו לראות שאנחנו לא מבינים את החברים, לא מרגישים אותם.
אני נמצא עם חברים במקרה וכאילו אין מה לעשות, אני כבר רשום איתם יחד, אבל באמת אין מקרים ואנחנו רק צריכים לקבל את מה שיש, את מה שנופל עלינו כמגיע מהבורא, ואם הוא יצטרך לשנות הוא ישנה, ואם לא אני צריך לקבל את מה שיש, העיקר בשבילי למצוא איתם קשר, קשר הדוק, להיות “כאיש אחד בלב אחד”.
תלמיד: אז איפה כאן העבודה הקבוצתית ואיפה העבודה הפרטית של האדם?
העבודה הקבוצתית היא “איש את רעהו יעזרו”, אנחנו נותנים דוגמה, התעוררות, תמיכה, זה יכול להיות בלי מילים, רק במחשבה אפילו, אני חושב על כולם, מברך את כולם, מתפלל עבור כולם, מזה אני מתחיל את הבוקר שלי כשאני קם. קודם כל אני מברך את הבורא שהעיר אותי ועזר לי לקום ולהתאושש ואחר כך אני מתפלל עבור הקבוצה, עבור הנשמה שלי, כי אם קמתי כבהמה, עכשיו אני חושב על דרגת האדם, ואז אני מתפלל על הנשמה שלי, זאת אומרת לבורא עבור הקבוצה, כי הקבוצה היא הכלי של הנשמה.
תלמיד: ומה פה העבודה הפרטית של האדם?
זו העבודה הפרטית, אחר כך אני מברר מה אני יכול לעשות, איזה פעולות בדיבור, במעשה, כדי בפועל לחבר את כל הקבוצה ולהתקשר אליהם ולעלות איתם יחד לדרגה יותר נעלה.
תלמיד: אם כך לא מובן מה ההבדל בין עבודה פרטית לעבודה קבוצתית?
מה שאתה עושה זו עבודה פרטית, מה שכל הקבוצה עושה בהסכמה מראש זו עבודה קבוצתית. אין לך עבודה מחוץ לקבוצה, איזו עבודה יש, תן דוגמה?
תלמיד: לא מחוץ לקבוצה, אבל אולי עבודה פרטית היא יותר פנימית ועבודה קבוצתית באה לידי ביטוי יותר בחוץ?
זה קשור לזה, לא יכול להיות שאני עושה תיקון פנימי כלשהו אצלי וזה לא עושה שינוי בכל הקבוצה, אין דבר כזה. כל המצבים שלנו, כל התיקונים שלנו קשורים. אין כאן מה להסתיר, כך קורה, המערכת הזאת היא פלא.
שאלה: כשאנחנו עושים את העבודה בעשירייה, האם יש דרכים בהן אנחנו יכולים להרגיש, לטעום, מה זה החיבור?
כן, אם כל הזמן תחשוב על זה ותשתדל לעדן את הרגשות שלך ולמצוא קשר עם רצונות של החברים המכוונים למטרה. בצורה כזאת תראו מהר כמה אתם יכולים בנטיות האלו להתחבר ביניכם ולהפוך להיות אחד, ואז יהיה לכם קל מאוד לגלות את המרחב הרוחני בו פתאום תגלו את עצמכם.
שאלה: מה אני יכול לעשות במצב בו אני מרגיש שהרצון שלי לרוחניות נלקח ממני?
אף פעם הרצון לרוחניות לא נעלם, הוא רק מכוסה על ידי רצון שבור יותר גדול, כך אתה צועד בשתי רגליים, שמאל, ימין, שמאל, ימין, ואם היית בהרגשת הרוחניות, בנטייה לרוחניות גדולה והשתמשת בה באיזו צורה, אז עכשיו אתה צועד ברגל שמאל, זאת אומרת מקבל רצון לקבל יותר גדול שתצטרך לעלות מעליו, אז אל תיבהל מכך שעכשיו נעלם לך הרצון, הוא לא נעלם, על זה כתוב “מעלין בקודש ולא מורידין בקודש”, זאת אומרת כל פעם אתה מתקדם, אל תחשוב, כמו שכותב לנו בעל הסולם, שאתה מתרחק מהקדושה חלילה וחס, אין דבר כזה, אלא כל פעם מקדמים אותך, לא בימין אלא בשמאל, אבל מעלים לך רצון יותר גדול לגשמיות, למנוחה, לארוחות, אפילו אולי לבילוי, לכל דבר. יש זמנים בהם אדם פתאום מרגיש שהוא לא רוצה שום דבר מלבד לראות סרט מטופש או סתם לא לעשות כלום, לפי הפרצוף שלך אני רואה שאתה מסכים איתי. אז יש לזה כמה עצות, אם אתה לא יכול להתגבר אז אל תתנגד מדי, רק תראה כמה זה עובר, תזרום עם זה איכשהו, בזמנים האלה יותר טוב אם תתכלל בסביבה, בחברה, בקבוצה, מה שהם עושים, תעשה, טוב אם תמצא לעצמך איזו עבודה, הפצה, תרגום, זה מאוד עוזר. אני בזמנים כאלה כתבתי את הספרים הראשונים שלי וזה דווקא החזיק אותי בצורה טובה, הרגשתי התעוררות, כי הייתי מת. אז תחפש.
תלמיד: אני מרגיש כאילו לא מאפשרים לאדם להישאר בקטנות. הכול היה טוב, הייתה לי השתוקקות לרוחניות, אבל כאילו שוברים את זה מלמעלה, וכשאיבדתי את הרצון היה קשה להשתתף בהפצה, בשיעורי בוקר, אפילו במפגשי העשירייה. עדיף היה לראות סרט מטופש מאשר להשתתף בפעילות כלשהי של העשירייה. איך לנקוט בפעולה אם אין לך שום רצון?
זה נכון, אבל נכנסים בכוח לעבודה כלשהי בעשירייה, עבודה שטחית, שלא שייכת לחיבור, וללימוד שמאוד דוחים אותך, משהו סביב זה, העיקר כמה שפחות לאבד קשר עם החברים, ותראה איך לאט לאט זה יחזיר אותך, בכל זאת אתה נמצא איתם בסירה אחת, אין חכם כבעל ניסיון. הכול לפניך.
שאלה: האם יש סימן שמראה שהעשירייה מתחברת בצורה נכונה ועולה למדרגה העליונה?
בהרגשה שלכם, עד כמה אתם מחוברים ביניכם, אין עוד מה לבדוק. עד כמה אתם מרגישים את עצמכם יותר קרובים, משותפים, נמצאים. פועלים אולי כל אחד מהמקום שלו, כמו בסירה למשל, אבל כולם למטרה אחת, כל אחד מחזיק את חברו, דואג לו, יש ביניכם משהו כמו במשפחה. מאוד מאוד חשובה ההרגשה הזאת של משפחה, קבוצה כמשפחה, זה דבר מאוד חשוב, הוא מאוד קרוב לכל אחד, כל אחד יכול להבין מה זה וכל אחד יכול איכשהו להחזיק את זה,וגם דאגה לחברים כמו דאגה למשפחה, לילדים.
כל החברים הם אברי הנשמה שלי, אני עדיין לא מרגיש, אני מסתכל על כל פרצוף ופרצוף אני לא מרגיש שבפרצופים האלו יש משהו קרוב, וגם הנטיות שלהם וההתנהגות שלהם נראות לי כמשהו זר, מוזר, רחוק, לא מקובל עליי וכן הלאה. אני צריך לראות דרך זה בצורה שקופה שבתוך כל אחד יש חלק מהנשמה שלי, אני יכול להסתכל עליו בצורה אגואיסטית, אבל את החלק הזה אני צריך, אליו אני צריך להתחבר. בכל היתר אני לא יודע באיזו צורה יהיה חיבור, אבל הנטייה שלו להגיע למטרת הבריאה, לבורא, לגמר תיקון, אפילו שבכל מדרגה יש משהו מגמר תיקון, לגמר התיקון המקומי הזה אנחנו מתחברים.
שאלה: יש משפט כזה, לא היה אושר אילו הצרות היו עוזרות לנו. ואם הבורא יצר את כל העולם הזה עם כל כך הרבה רוע ושולח לנו רצונות אגואיסטיים למיניהם, אז למה אנחנו מפחדים בעבודה הפרטית שלנו? כי יש לנו חברה כל כך גדולה של אלפי אנשים ב”בני ברוך” עם כוונה אחת. כל אחד לעצמו, אנחנו לא צריכים לשאול מה לעשות, ואיך לעשות, אלא פשוט להתחבר בינינו ולהרגיש שבצורה בדידה שאנחנו יכולים רק להמציא לנו איזו עבודה, אבל בצורה אמיתית היא לא תהייה עבודה כמו בחיבור.
אתה חושב נכון, מבין נכון, אבל תשתדל לממש את זה בפועל ואז ספר לנו מה יצא לך. המילים הן יפות, אבל האם אנחנו יכולים כל כך בקלות לממש אותן? אם ייצא לך אז תספר לנו ותסביר לנו איך עשית.
שאלה: אנחנו חוזרים שנים על אותן פעולות חיצוניות, ואתה נותן לנו דוגמה כל יום, כל שיעור בוקר בהתלהבות, בהתרגשות חדשה. איך להתכונן כמוך ולהגיע בהתלהבות כזאת?
אני משתדל כל יום לגלות רצון חדש מקולקל שעוד לא עלה בי ולא היתקן ומתוך הרצון הזה אני פונה אליכם ואני רוצה שהרצון הזה יתקן, יתגלה ובו יתגלה הבורא וכך אנחנו נתחבר כולנו יחד ברצונות המקולקלים שלנו שיש להם היום הזדמנות להגיע לחיבור, היינו לתיקון. זה מה שאני עושה. אני קם כמוכם, מתעורר כמוכם לפני שיעור. לפחות שעה לפני השיעור אני כבר נמצא בהתעוררות הפנימית שלי, ולכן כשאני מגיע אליכם אני כבר מוכן, אבל כשאני קם, אני קם כמו כולכם. וככל שתתקדמו יותר אתם תראו שהרגשת הקימה משינה תהיה יותר כבדה, אתם תהיו יותר רחוקים מהרוחניות ותצטרכו מאמצים כדי לעורר את עצמכם. יש זמנים לכאן ולכאן.
שאלה: יש מצבים שקמים בבוקר כבדים, יש מצבים שקמים בבוקר בוערים, עד כמה זה תלוי בהכנה?
זה תלוי בהכנה אבל אנחנו צריכים להבין שזה תמיד מגיע באישור מלמעלה. הבורא קובע באיזה מצב אתה תקום. עם הכנה, בלי הכנה, אנחנו צריכים לעשות הכנה זה ברור, ועם מה שאנחנו קמים, בזה אנחנו כבר צריכים להבין שיש כאן השתתפות של הכוח העליון.
שאלה: אני רואה כאן שהחברים מבטאים את המצבים שלהם שהם לא מרגישים את הרצון עבור הרוחניות ואתה אמרת שזאת התקדמות בקו שמאל. אז אם העשירייה הם האיברים של הנשמה שלי, איך אני יודע אם המצב הוא שלי או של חלקי נשמתי?
זה לא כל כך חשוב. אני רואה שבזמן האחרון אתה רוצה למצוא הגדרות יותר מדויקות וזה לא נכון, אתה תתקדם קודם כל בהרגשה ואחר כך תבין את זה בשכל ואז תברר.
שאלה: העבודה בחיבור בינינו מתקנת את הכוונה השבורה, אבל מה זה רצון חזק לעומת רצון חלש? רצון גדול לעומת רצון קטן? מאיפה הרצון רוכש את העוצמה שלו?
מתוך זה שאתה חושב, מברר, מתחבר לחברים, לוקח מהם עוצמת החיבור וכך מתקדם.
תלמיד: אנחנו הרבה פעמים אומרים שהבורא מגדיל את הרצון לקבל, כאילו ממצב למצב הוא מגדיל רצון לקבל.
כן, אם צריכים אז הוא עושה את זה.
תלמיד: אבל מה זה רצון שכאילו גדל? זה לא קילו אחד, שני קילו של רצון, שלושה קילו רצון. מה זה רצון?
כן, הרצון נמדד בקילוגרמים. אתה רוצה שזה יהיה בניוטונים? במטרים? במה?
תלמיד: אני יכול להרגיש את הכוונה שמתקנת, אבל את הרצון שגדל אני לא מרגיש.
אנחנו תמיד מודדים רצון בכוח, עד כמה שיכולים בעזרת הרצון הזה לעשות איזו פעולה. הרצון שאנחנו רואים ברוחניות הוא רצון נגד הרצון, רצון מעל הרצון. כי יש לי כרגיל רצון אגואיסטי, וככל שיש לי רצון רוחני – כביכול רוחני – ועם הרצון הרוחני הזה אני יכול להתגבר על הרצון הגשמי.
תלמיד: זה כוח?
רצון זה כוח.
קריין: קטע מס’ 18.
“כל דבר שישנו במציאות, הן טוב והן רע, ואפילו היותר רע ומזיק שבעולם – יש לו זכות קיום, ואסור להשחיתו ולבערו כליל מן העולם, אלא שמוטל עלינו רק לתקנו, ולהביאו למוטב. כי התבוננות כלשהי במלאכת הבריאה, דיה, להשכילנו על גודל שלימות פועלה ויוצרה. ולכן, עלינו להבין להיזהר מלהטיל דופי בשום פרט מהבריאה, ולומר שהוא מיותר, ואין בו צורך. שבזה יש ח”ו משום הוצאת שם רע על פועלה”.
(בעל הסולם. “השלום בעולם”)
זאת אומרת הכול מתקתק כמו שעון בצורה מדויקת, דטרמיניסטית, וכול מה שצריך לקרות יקרה ורק על פי זה צריכים לקבוע את היחס שלנו הנכון למה שקורה. אבל ביחס שלנו היותר נכון, פחות נכון, אנחנו רואים את העולם, דרך זה אנחנו רואים באיזה צורה זה משתנה ליותר טוב, יותר רע, את זה אנחנו רואים דרך היחס שלנו, זה כמו פילטר שדרכו אנחנו שופטים, קובעים ומרגישים את המציאות.
קריין: שוב קטע מס’ 18.
“כל דבר שישנו במציאות, הן טוב והן רע, ואפילו היותר רע ומזיק שבעולם – יש לו זכות קיום, ואסור להשחיתו ולבערו כליל מן העולם, אלא שמוטל עלינו רק לתקנו, ולהביאו למוטב. כי התבוננות כלשהי במלאכת הבריאה, דיה, להשכילנו על גודל שלימות פועלה ויוצרה. ולכן, עלינו להבין להיזהר מלהטיל דופי בשום פרט מהבריאה, ולומר שהוא מיותר, ואין בו צורך. שבזה יש ח”ו משום הוצאת שם רע על פועלה”.
(בעל הסולם. “השלום בעולם”)
פסוק מאוד חזק, ביחס מאוד ברור, שאנחנו צריכים לקבוע כלפי כל החיים שלנו.
שאלה: אתה אומר שכל המערכת הזאתי דטרמיניסטית, מדויקת, הכול מתקתק כמו שעון, כל מצב ומצב. מה הפעולה הראשונה שאנחנו צריכים לקבוע בה?
סך הכול אנחנו מתקנים רק את היחס שלנו. ולפי תיקון היחס שלנו למציאות שמתגלה, בזה אנחנו מרגישים שאנחנו משתנים, שהעולם משתנה, אבל זה הכול רק בהתאם ליחס שלנו למה שמתגלה בנו, לפנינו.
לפנינו אין כל כך מה שיתגלה, אלה דברים רגילים מהעולם החיצון, העיקר מה שעובר דרכנו, בתוך האדם, איך הוא מתייחס לקבוצה, איך הוא מתייחס למציאות הכללית, לחיים שלו, האם הוא מסוגל למלאות את כול החיים שלו עם הכוח העליון שמשנה הכול ועושה את הכול והוא עם החברים שלו יחד משתדלים כך לקבל את הבורא שפועל בתוכם.
כשאנחנו החברים מתחברים בינינו, אנחנו מרגישים שהבורא נמצא בתוכנו, ובנטייה לזה אנחנו חיים. אלה החיים שלנו האמיתיים הפנימיים, ומחוצה לזה אנחנו מרגישים את החיים המכניים, שבהם אנחנו גם צריכים להתקיים וגם במשהו לפעול, אבל עיקר העבודה שלנו זה איך אנחנו מחזיקים בינינו את הבורא שמחזיק אותנו, מחבר בינינו ואנחנו עימו יחד מתקדמים ממצב למצב.
שאלה: כשעובר על האדם כל מצב, אז אפשר להגיד, שהפעולה הראשונה שלו היא קודם כל לשייך את המצב הזה למפעיל?
כן. הפעולה הראשונה היא, שאני חוזר למצב שאין עוד מלבדו. ומתוך אין עוד מלבדו, איך אני קשור לעוד אין מלבדו, ואז אני כבר מגיע לעשירייה ומהעשירייה שוב חוזר לאין עוד מלבדו. וכך אני מברר כל מצב ומצב, אני, קבוצה, בורא.
תלמיד: אמרת שהבורא נתן לנו הזדמנות עכשיו, ואנחנו ממש מוזמנים אליו, מהי ההזדמנות שלפנינו?
שבחיבור שלנו נחזיק את הבורא עד שנרגיש שהוא מנהל אותנו ואנחנו מחוברים בינינו ועימו, כך שמרגישים את כל הפעולות שלו עלינו.
שאלה: בקטע הזה בעל הסולם כותב שכל הדברים השליליים ביותר שמתרחשים בעולם, אין לשלול ולהשמיד, אלא לראות שהם נשלחים על ידי הבורא. ואם כל יום אנחנו רואים יותר ויותר שלילה ורוע, לאיזה מין חיבור אנחנו צריכים להגיע, כדי לראות את כל הדברים השליליים האלה כנשלחים על ידי בורא?
העיקר בעבודה שלנו קודם כל זו הכנעה, אנחנו מרכינים את הראש ומקבלים כל דבר שקורה, שהוא התקדמות למטרה, ובטוח אנחנו עושים צעד למטרה. אבל עכשיו התיקון שלנו, איך אנחנו מקבלים את הצעד הזה בצורה טובה, או רעה. וכאן אנחנו צריכים להגיע לתיקון שלנו כדי להסכים, שמה שקורה, זה קורה מצד הבורא בצורה טובה והכול לטובה.
ובזה האדם מקטין את האגו שלו, מרכין את הראש שלו ובצורה כזאת הוא מתקדם כלפי החברים ויחד איתם כלפי הבורא. אין לנו ברירה, אנחנו צריכים לרסן את האגו שלנו בצורה כזאת, שהאגו פעם יהיה תחתינו, ומרגע זה והלאה נתחיל כבר לעבוד על מנת להשפיע.
תלמיד: בעל הסולם כותב, שכל הדברים השליליים בעולם לא יתבטלו ואל לנו לבטלם. האם זה עד גמר התיקון, ורק היחס שלנו כלפיהם ישתנה וזה יקרב אותנו לבורא?
כן.
שאלה: איך אנחנו יכולים לעשות את הצעד הבא שלפנינו?
רק ביתר חיבור זה נקרא “הצעד הבא”. מהבורא אין צעד ראשון, שני, שלישי, הבורא עושה את הצעדים שלו בהתאם לכמה שאנחנו מסוגלים לקבל את ההתקרבות שלו. לכן הכול תלוי במידת החיבור בינינו ועל זה כתוב “האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת” והכול תלוי בכלים.
שאלה: כשאנחנו כועסים על הרצון לקבל שלנו בעשירייה, האם בזה אנחנו מוציאים שם רע לבורא?
ודאי, אסור לנו לקלל את היצר הרע. הבורא אומר – בראתי יצר רע, כתוב על כך ש”לא הייתה שמחה לפניו כיום שנברא שמיים וארץ”1, שיש את שני הכוחות המנוגדים האלו וביניהם יכול להיות האדם, הייצור שיידמה לבורא, אז זו באמת בריאה שלמה, גדולה, יפה, שעל ידה הנברא, הייצור הזה גדל עד דרגת הבורא. ולא לחשוב שהיצר הרע הוא זה שנברא בטעות או חבל שנברא, בלעדיו אנחנו לא יכולים להידמות לבורא, כי הוא עוזר לנו יותר מהיצר הטוב להתקדם.
אנחנו צריכים להבין למה האגו שלנו כל כך חזק, למה הוא כל כך מפריע לנו כל הזמן? כי הוא בונה בנו את כל הצעדים, את כל האיברים הפנימיים, את כל המצבים, את המחשבות, את הרצונות, הכול מגיע ממנו. לכן אנחנו צריכים בסבלנות להתייחס לכל מה שאנחנו עוברים, ולא להתפלל לכך שהרשעים ימותו, היינו שכול הכוחות האגואיסטים, המחשבות האגואיסטיות ימותו, לא, אלא שיחזרו בתשובה, שתהיה להם כוונה על מנת להשפיע.
שאלה: אם אנחנו מבצעים את הפעולה הראשונה – לייחס את הכול לבורא, האם התגובה הרגשית או היחס הנכון הוא תמיד שמחה?
שמחה צריכה להיות בכל מקרה מקצה לקצה, כי אין דבר שהוא מיותר והכול מקדם לתיקון.
תלמיד: גם אם זה מרגיש לי טוב או רע אני שמח באותה מידה כי אני מבין שטוב ורע לא באמת קיים.
אלה חשבונות שאתה עושה, אבל באמת אין רע בעולם, אלא מה שאנחנו מרגישים רע מקדם אותנו למטרה יותר מההרגשה טובה. לאגו שלנו להרגיש טוב, לא בריא, כי אז אנחנו מיד נו להתפ.. לא רוצים לעבוד, לא רוצים לעשות כלום, מתבטלים. הדברים האלה לא טובים, אם רוצים לקדם את האדם אז רק על ידי מכות, לחצים.
תלמיד: בסופו של דבר אנחנו משתמשים בטוב או ברע, אלה כלים שאנחנו משתמשים בהם כדי להתקדם.
כן.
שאלה: אמרת שצריך לראות כל מצב כמושלם, אבל לפעמים חברים שלנו עוברים כל מיני מצבים לא נעימים במשפחה, עם הבריאות, וזה יכול לגרום לחבר להיות בחוסר מצב רוח, לירידה. ברור שהתפילה שלנו צריכה להיות כזאת שהוא יצליח לייחס את זה לבורא, איך מבחינה חיצונית מומלץ לפנות אליו? מה להגיד לו?
צריך שבכל קבוצה, בכל עשירייה, יהיה אדם אחראי שיסדר את הדברים בכאלה מצבים שקורים בכל משפחה. הוא יכול לגשת לחבר ולדבר עימו, ואחר כך לחזור לעשירייה ולדבר עם עוד כמה חברים, עם כל האחרים יחד. צריך להיות מישהו שזה התפקיד שלו, מישהו מתאים, כי לא כל אחד מתאים לזה.
תלמיד: אם חבר עובר מצב מסוים לא כדאי שכולם ידברו איתו, עדיף שמישהו אחד יעשה את זה?
כן. במקרים מיוחדים, יכולה כל הקבוצה יכולה לחבק אותו ולדבר עימו, אבל צריך לבדוק זאת ולראות, זה לא פשוט. העיקר בצורה עדינה לגשת לזה.
תלמיד: ושאנחנו ניגשים לחבר במצוקה, אם כבר יוצא לנו לדבר עם חבר שהוא נמצא כרגע בסיטואציה לא נעימה, צריך להזכיר לו לכוון לבורא או לא לדבר על כך ורק לעודד אותו?
גם זה עניין של איך אפשר לתת על כך עצה, כי כל מצב ומצב הוא בפני עצמו. אני לא יכול להגיד לך, אם ישנם אנשים שמסוגלים לזה שהם יפעלו.
שאלה: האם אפשר לומר שאנחנו מקבלים התעוררות מלמעלה רק במידה שבה אנחנו נותנים התעוררות לאחרים כלפי הבורא?
כן ולא. אפשר להגיד שכן, זה שייך אחד לשני אבל לא שדווקא זה קובע, יש עוד דברים ששייכים לכך.
קריין: קטע 19.
“יש ב’ ממשלות הפועלות בדרכי ההתפתחות:
אחת היא: “ממשלת השמים”, המבטיחה לעצמה להחזיר כל רע ומזיק – לטוב ומועיל. אלא שבא בעתו. כדרכו בכבדות ובאריכת הזמן. וכאשר “הדבר המתפתח” הוא בעל חי ומרגיש, נמצא שסובל כאבים ויסורים נוראים, בזמן שנמצא תחת מכבש ההתפתחות, מכבש, הכובש דרכו באכזריות רבה.
ולעומת זה, “ממשלת הארץ”, שהם בני אדם שלקחו את חוקי ההתפתחות האמורה תחת ממשלתם עצמם, שכחם יפה להשתחרר לגמרי מכבלי הזמן, ונמצאים ממהרים מאד את הקץ, כלומר, את גמר בישולו ותיקונו של הדבר, שהוא קץ ההתפתחות שלו.”
(בעל הסולם. “השלום בעולם”)
שאלה: האם יש אפשרות לדעת במאמץ שלנו האם באמת אנחנו מגיעים לממשלת הארץ?
אתה צודק, זו שאלה נכונה, טובה. כמה אנחנו לוקחים או אולי כבר לקחנו את תהליך ההתפתחות בידינו ואנחנו יכולים לכוון ולזרז אותו? תלוי עד כמה אנחנו מרגישים את עוצמת החיבור שלנו, את התוצאה מהחיבור בינינו. האם כשאנחנו מתחברים אנחנו מרגישים תאוצה בהתקדמות או לא? זה תלוי בהרגשה שלנו איך אנחנו מייצבים את עצמנו. למדוד את זה באיזה מכשיר חיצון זה בלתי אפשרי, אבל למדוד את זה ברגשות שלנו, ניתן.
תלמיד: האם יש איזו אינדיקציה לסבל כחלק מהעניין הזה?
לא. תלוי ממה אתה סובל, האם אתה סובל יחד עם החברים, עבור מה ואיך? סתם המילה סבל, לא אומרת כלום.
תלמיד: סבל מחוסר חיבור.
סבל מחוסר חיבור זה כבר דבר גדול.
שאלה: בקטע שקראנו עכשיו הוא מדבר על שתי דרכים, בעיתו ודרך הארץ, איפה הדרך של אחישנה?
דרך אחישנה זה רק במידת החיבור בין החברים בכוח, שהם הולכים ושוברים את כל המחיצות בין הלבבות שלהם ומשתדלים להתחבר לרצון אחד המכוון למטרה. המטרה להיות מחוברים כדי לגרום נחת רוח לבורא. אם יש לכם כזאת כוונה, אם אתם מייצבים כל פעם את הכוונה הזאת, כל רגע ורגע כמה שאפשר יותר, חוזרים לזה לפחות מידי פעם אתם מתקדמים, לפי זה אפשר למדוד עד כמה אתם מתקדמים.
שאלה: כתוב בקטע הקודם “עלינו להבין להיזהר מלהטיל דופי בשום פרט מהבריאה”, האם כך צריך להשתדל לממש יחד בקבוצה, בעשירייה?
לא, בשום פרט מהבריאה, זה עוד לא בשבילנו. אבל פשוט צריך להיות כזה יחס, שאין שום דבר שהוא מקרה ואין סתם שאנחנו יכולים לזלזל, לעבור ליד זה, אלא הכול קורה בצורה דטרמיניסטית, זאת אומרת, הכול מחושב מההתחלה ועד הסוף.
שאלה: אנחנו קוראים פה על “ממשלת הארץ” האם הכוונה לאותם אנשים שמושלים, ששולטים ברצון לקבל שלהם?
לא. אנחנו לא מתחשבים בכל אותם מנהיגים חומריים שיש בעולם. איתם אין לנו שום חשבון. יש חשבון רק עם בני האדם עצמם, כמה שהם רוצים להתקרב לבורא, וכמה הם משתדלים להיות יותר קרובים, ובזה הם מקדמים את התיקונים, או שמלמעלה יורדים עלינו כוחות בכל מיני צורות ומקדמים אותנו. בקיצור או בורא או קבוצה.
תלמיד: האם אותו אדם שבורח מהתפתחות בחיי ייסורים ובוחר בדרך הטובה, באחישנה האם זה נובע מתוך הרצון לקבל שלו?
ודאי שזה נובע מתוך הרצון לקבל שלו, זאת אומרת, איך שהבורא מפעיל אותו.
תלמיד: קטע מספר 20.
“הרצון לקבל לעצמו, שבו, לא נברא, אלא רק למחותו ולהעבירו מהעולם, ולהפכו לרצון להשפיע. והיסורים, שאנו סובלים, אינם אלא גילוים, לגלות האפסיות וההזק הרובצת עליו.
ובוא וראה, בעת שכל בני העולם, יסכימו פה אחד, לבטל ולבער את הרצון לקבל לעצמם, שבהם, ולא יהיה להם שום רצון, אלא להשפיע לחבריהם, אז היו מתבטלים, כל הדאגות וכל המזיקים מהארץ, וכל אחד היה בטוח, בחיים בריאים ושלמים, שהרי כל אחד מאתנו, היה לו עולם גדול, שידאג בעדו וימלא את צרכיו.
אמנם, בזמן, שכל אחד, אין לו אלא הרצון לקבל לעצמו, מכאן כל הדאגות היסורים והמלחמות והשחיטות, שאין לנו מפלט מהם. שהם מחלישים גופינו, בכל מיני מחלות ומכאובים. והנך מוצא, שכל אלו היסורים, המצוים בעולמנו, אינם אלא גילוים, מוצעים לעינינו, בכדי לדחוף אותנו, לבטל את קליפת הגוף הרעה, ולקבל צורה השלמה, של רצון להשפיע. והוא אשר אמרנו, שדרך היסורין בעצמו, מסוגל להביאנו אל צורה הרצויה.”
(בעל הסולם. “הקדמה לספר הזוהר”. אות י”ט)
שאלה: לפעמים אני מרגישה שאין לי רצון לרוחניות וגם לא לגשמיות, אני מרגישה שאין לי לאן ללכת, מה הדרך הנכונה להתמודד עם מצב כזה?
הדרך הנכונה היא רק להתכלל בחברה. אחרת אי אפשר, לקבל כוחות אנחנו יכולים או מהבורא או מהחברה, אז לפנות אליהם.
שאלה: אם אני רואה רוע מוחלט, מה העבודה המעשית שלי לתקן אותו?
על ידי זה שאני מתפללת ומבקשת שאני אראה שהרע הזה קיים בי ומחוצה לי אין רע, ואם אני אתקן את עצמי אני אראה את העולם כולו טוב.
שאלה: מה זה אומר שהבורא מחזיק אותנו בחיבור?
במידה שאנחנו רוצים להגיע לחיבור, הבורא עוזר לנו, ומחזיק אותנו בזה.
שאלה: איך נוכל להתאחד בעשירייה למכלול אחד משותף, ובו בזמן להישאר כל כך שונים בדעות ובהרגשות?
לא חשוב באיזה מחשבות, או נטיות שונות אנחנו נמצאים, בשבילנו העיקר שכולנו צריכים להגיע למטרה אחת, ולהגיע לשם אנחנו יכולים רק בתנאי שנרגיש את עצמנו בסירה אחת, כמו בתיבת נוח. רק כך אנחנו מגיעים למטרה.
שאלה: שמעתי שבכל פעם שצריך הבורא מעלה את הרצון לקבל, מתי צריך ומתי לא צריך?
זה לא תלוי בנו. בכל מקרה יש לנו רצון לקבל חדש, אבל באיזו כמות ובאיזו איכות זה לא אנחנו קובעים. זה נקבע לפי העבודה שלנו עם כל הכלי, עם העשירייה, ועד כמה אנחנו רוצים להתקרב אל החברים. בהתאם לזה הרצון לקבל מתגלה, ואז על ידי השימוש בו בצורה נכונה, אנחנו מתקדמים.
שאלה: למה הפצה כל כך עוזרת לנו בזמני הריחוק, מה יש בה שאין בפעולות אחרות?
אני מקבל דרך אותם אנשים שאני מפיץ להם כוח עליון, כי הבורא נמצא בהם בכולם כשכינה, וכשאני מקדם אותם לבורא, אני עושה עבודה גדולה ומאוד טובה, וזה מוצא חן בעיני הבורא. הוא רוצה שכל המין האנושי יתקדם אליו, ולכן בזה אני עושה דברים טובים לכולם, וגם לי.
שאלה: איך להיות בשמחה עם המצבים שמתגלים בעולם כשעולה דאגה לעתיד הדור הבא?
אנחנו לא צריכים להיות בשמחה כשאנחנו רואים שמתרחשים בעולם דברים רעים ואנשים סובלים. על זה כתוב “אל תתרחק מהציבור”, אנחנו צריכים לסבול יחד עם כל בני העולם, להתפלל עבורם, ולהשתדל להגיע לתיקונים כמה שיותר מהר, כדי שגילוי הבורא לנבראים יקרה כמה שיותר מהר.
אנחנו לא יכולים לעזוב את העולם כמו שהוא אלא ההיפך, עלינו לתקן את עצמנו כמה שיותר מהר כדי שיהיה טוב לכל העולם. לכן כל פעם שמתגלה איזה רע בעולם, אנחנו צריכים ממש להתפלל שהוא יעבור מהר, כולל כל המלחמות, וכל הבעיות, ודאי.
שאלה: מה זה אומר לקחת את חוק ההתפתחות לידיים שלנו?
שאנחנו מזרזים את התיקון, ולא הבורא מחייב אותנו לזרז את התיקון.
שאלה: איך אנחנו יכולות להתנגד לגילוי הפירוד בקבוצה?
על ידי זה שאנחנו מתחברים, קובעים לעצמנו כל מיני מצבים, איך נפעל בהם בכל רגע ורגע, כך אנחנו קובעים את המצבים העתידיים, כדי שלא נעבור אותם בירידה, בנפילה. אנחנו צריכים לקבוע בינינו יותר ויותר כל מיני קשרים, פעולות, ואז לא יהיה מקום לכך שהבורא יעורר אותנו בצורה שלילית.
שאלה: באילו מעשים עלינו לבנות את ממשלת הארץ בעשירייה?
על ידי פעולות חיבור, מה עוד אפשר לעשות? חיבור, לימוד, השתתפות, הפצה, זה מה שאנחנו צריכים לעשות, זה נקרא “ממשלת הארץ”, כשאנו בעצמנו רוצים להתקדם, ולשם זה אנחנו עושים פעולות.
שאלה: בכל סוף שיעור אנחנו כותבים תפילה משותפת בעשירייה. החלק של ההודיה מאוד קל, כי אחרי שיעור כי יש שלמות מאוד מיוחדת, אבל אז יש את החלק של הדיוק בתפילה, הבקשה, וזה תמיד יותר קשה. למה יותר קשה לעורר את החיסרון המדויק מאשר להודות על השלמות?
אחרי השיעור אתם יוצאים גם עם בקשה וגם עם הודיה, ואתם יחסית מלאים. קשה לכם למצוא עוד רצונות, כוונות, תשוקות, או מחשבות ריקניים ולכן זו בעיה. כל השיעור שלנו בעצמו הוא תפילה. נניח עכשיו גמרנו נושא מיוחד, דיברנו הרבה על התיקון, ודרך זה כל אחד כבר העלה את הבקשה שלו, רוצה או לא רוצה, אבל בעצם הוא כבר ביטא את זה, אז מה יש אחר כך להתפלל?
הלימוד שלנו בעצמו זאת תפילה.
תלמיד: אז מה אתה מייעץ לנו לעשות במקרה כזה?
אני מפחד לייעץ כי יכול להיות שזה יגרום לחולשה. אולי בכל זאת הייתי עובר עוד פעם, אבל צריכים לראות, אם זה לא מחליש את האנשים. אני לא יודע, תחליטו אתם. אפשר לקרוא תהילים, זה תמיד מועיל, צריכים לבחור משם כמה קטעים שיהיו קרובים אלינו. לא כדאי לקרוא מאמרים של בעל הסולם או רב”ש כי גם כך קראנו בהם במשך השיעור, ואז יהיה עומס וממש נצא בריקנות. אבל תהילים הם המשך התפילה, זו התפילה הנכונה. אם אתם יכולים לקרוא תהלים אני חושב שזה טוב.
תלמיד: עברנו כבר שני שיעורי צהרים, ויש בשיעורי הצהרים איזו דינמיקה אחרת לגמרי משיעור הבוקר. איך אתה מרגיש את זה, איך אתה רואה את זה מתפתח?
אני לא יודע, אני הולך לפי מה שאני מרגיש מהחברה, מהסביבה, ומהאנשים שנמצאים בשיעור. אני עדיין לא יודע, אני מחפש, עדיין לא ברור לי איך להתנהג, איך ללמוד, ומה ללמד. אתם צריכים להשתתף בזה בצורה אקטיבית אחרת זה יהיה כמו שיעור בוקר, אתם רואים שגם ככה יש פסוקים, אני מסביר ואחר כך אתם שואלים וככה השיעור עובר.
אולי אנחנו צריכים לעשות את זה בצורה אחרת, אולי לקרוא אגרות רב”ש, או אפילו אגרות של בעל הסולם? אני הייתי עושה משהו שונה משיעור בוקר. שונה, אז בבקשה תציעו לי מה לעשות.
תלמיד: האם שונה מבחינת התוכן או גם בסגנון? אולי לעשות יותר סדנאות.
שונה גם בסגנון וגם בתוכן, אני מוכן לכל דבר רק שהשיעור יהיה מעניין ומוסיף. בבקשה תחשבו, תכתבו, ואנחנו נתחשב ונשנה להנאת כולם.
(סוף השיעור)