FRIDAY: HOD-TIKKUN CHATZOT תקון חצות – LESSON WITH RAV MICHAEL LAITMAN

READING: FROM MIDNIGHT TO DAWN FRIDAY

Rabash. Why Is the Torah Called “Middle Line” in the Work?-2. 19 (1990)

שיעור בוקר 19.07.2023 – הרב ד”ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

ספר “כתבי רב”ש”, כרך ב’, עמ’ 1048,

מאמר “מהו שתורה נקראת קו אמצעי, בעבודה – ב'”

קריין: אנחנו קוראים בספר כתבי רב”ש כרך ב’ בעמוד 1048, מאמר “מהו שתורה נקראת קו אמצעי, בעבודה – ב'”.

נלמד מה נקרא “קו אמצעי” ולמה התורה ניתנה בקו אמצעי ומהו הקו האמצעי עצמו, למה הוא כל כך חשוב בעבודה שלנו.

קריין: מאמר “מהו שתורה נקראת קו אמצעי, בעבודה – ב'”.

מהו שתורה נקראת קו אמצעי, בעבודה

תש”ן – מאמר י”ט
1989/90 – מא

מר 19

“הזה”ק (יתרו ע”ו, ובהסולם אות רצ”ג), כתוב שם וזה לשונו “תנא רבי יהודה אומר, בצד הגבורה ניתנה התורה. אמר רבי יוסי, אם כן, התורה היא בצד שמאל. אמר לו, שחזרה לימין, שכתוב, מימינו אש דת למו. וכתוב, ימינך ה’ נאדרי בכח. הרי מצאנו, ששמאל נכלל בימין, שכתוב, מימינו אש. וימין בשמאל, שכתוב, ימינך ה’ נאדרי בכח. הרי שגבורה, שהיא שמאל, נכלל בימין”. נמצא, שהתורה היא קו אמצעי. היינו, שהיא נכללת מב’ קוים, שהם ימין ושמאל.

וכתוב (בדף ס”ב, בהסולם אות רל”ה) “בחודש השלישי, שבחודש הזה שולט אוריאל. כי ניסן, אייר, סיון, הם כנגד חג”ת, שבחסד שולט מיכאל, ובגבורה גבריאל, ובתפארת אוריאל. והוא סוד איש תם, שנקרא, יעקב, שהוא סוד תפארת. תם, הוא מלשון שלימות”.

וכתוב (באות רמ”ב) “וניתנה בחודש השלישי, לעם השלישי, שנכלל במדרגות שלוש, דהיינו שלשה אבות, תורה משולשת, שהיא תורה, נביאים, כתובים, והכל אחד”. הרי שהתורה היא בחינת קו אמצעי.

וכתוב (בדף ע”ו, בהסולם אות רצ”ו) “וכל העם רואים את הקולות. שואל, הכתוב אומר, רואים. שומעים, היה צריך לומר. ומשיב, כך למדנו, אלו הקולות היו נחקקים בחושך, ענן, וערפל, ונראים בהם כמו שנראה גוף”.

ויש להבין, מה מרמז לנו בעבודה, שהתורה נכללת מימין ושמאל. ומה מרמז לנו, שניתנה תורה בשלישי, שהוא יעקב, איש תם, הנקרא שלימות. וגם מה הפירוש, שהקולות היו נחקקים בחושך ענן וערפל, שהוא הגוף, הנחקקים שם הקולות.

ידוע, שסדר העבודה הוא, מקודם צריכים לעבוד לקבל על עצמו עול מלכות שמים, ואח”כ צריכים ללמוד תורה. כי אם אין לו מלכות שמים, יש לשאול, התורה של מי הוא לומד. כי קודם כל האדם צריך להאמין בנותן התורה, ואח”כ הוא יכול לקיים את התורה. הנה מלכות שמים נקראת בחינת “עשיה”. היינו, שהוא מקבל על עצמו ללכת למעלה מהדעת.

היינו, הגם שהדעת של האדם יכול לבוא אליו עם הרבה שאלות, אז הוא עונה להן “הלא אתן שואלות אותי שאלות מבחינת הדעת, ואני הולך למעלה מהדעת. היינו ממקום שאין הדעת יכול להגיע שם ולהשיג ולהבין. שזה נקרא בחינת “אמונה”. אם כן, אין מקום לכל מה שאתן שואלות אותי”.

וזה נקרא בחינת “ימין”. היינו, שהוא מאמין, שה’ משגיח על העולם בבחינת טוב ומטיב. הגם כשהוא מסתכל על העולם, יש לו הרבה שאלות, מכל מקום הוא הולך למעלה מהדעת, ואומר “עינים להם ולא יראו”. אלא הוא מודה ומשבח את המלך, בזה שנותן לכולם רק טוב. וזה נקרא “ימין”, “חסד”. כלומר, שהנהגת העולם היא בבחינת חסד. כלומר, שהקב”ה מנהיג את העולם רק עם חסדים. ועל זה הוא אומר “בכל יום אברכך”.

אולם יש באדם יצר הרע, כמו שפירש אאמו”ר זצ”ל, שהוא מלשון “ציור”. היינו, שמראה לאדם ציורים רעים על הנהגת ה’, איך שה’ מתנהג עם העולם. וגם נותן ציור של שפלות על העבודה בכלל, שזה מכונה “שכינתא בעפרא”. ואיך האדם יכול להתגבר וללכת בדרך הימין, הנקרא “שלימות”, שיוכל לומר “אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי”.

על זה אמרו חז”ל “אמר הקב”ה, בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין”. נמצא, שהתורה מה שהוא עוסק בה עתה, הוא בכדי שזה יהיה תבלין, היינו, שע”י התורה יהיה בידו הכח להתגבר על הרע וללכת בדרך החסד, הנקרא “ימין”. ומבחינה זו אפשר לומר, שהתורה ניתנה בימין, שפירושו, על שם הפעולה. היינו, שמכשרת את האדם, שתהיה בידו אפשרות ללכת בדרך הימין. וזה נקרא “בחינה א’ שבתורה”, שימין נקרא “שלימות”, שלא מרגיש שום חסרון.

ובחינה ב’ שבתורה היא בחינת שמאל, הנקרא בחינת “חכמה”, שהיא בחינת חכמת התורה. היינו, לאחר שכבר יש לו בחינת ימין, שהוא חסד, היינו אמונה למעלה מהדעת, והוא מאמין בה’, שה’ הוא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב, אז הוא זוכה לבחינת נותן תורה, שנקרא “חכמת התורה”, כמו שכתוב “אורייתא מחכמה נפקת”.

כלומר, לאחר שהוא מאמין, שיש נותן התורה, אז הוא הזמן לזכות לתורה. והתורה, ידוע שהיא יוצאת מחכמה. ובחינה זו יכולים לקרוא בשם “שמאל”. היינו, שהיא באה לאחר שהאדם זכה לבחינת ימין, שהיא בחינת אמונה למעלה מהדעת, המכונה “חסדים מכוסים”.

אולם כשמדברים בזמן שיש כבר גילוי חכמה, המכונה בחינת “שמאל” כנ”ל, יש עוד ענין, המכונה “קו אמצעי”, שהוא, שבחינת החכמה צריכה להיות מלובשת בלבוש של חסדים. ומטרם זה יש מרחק גדול בין חסדים, המכונים “ימין”, לחכמה, הנבחנת לבחינת שמאל. וזהו על דרך שאמרו חז”ל “הלומד תורה לשמה”, שפירושו, זה שלומד תורה, כוונתו היא בזה, שיזכה ע”י התורה לבוא לשמה.

היינו שהתורה, שהוא עוסק בה, כוונתו היא, שע”י זה יבוא לדרגת חסד. היינו, שיהיה בידו כח לעשות הכל בעל מנת להשפיע, שזה נקרא “חסד”. כמו שאמרו חז”ל “איזהו חסיד, האומר “שלי שלך ושלך שלך”, שאינו רוצה שום דבר לתועלת עצמו. ואח”כ, כשכבר זכה ע”י התורה לבחינת חסד, כנ”ל, אז מגלין לו רזי תורה (אבות, פרק שישי א’).

וזה כבר נקרא “שמאל”. ואז השמאל הזה צריכים להכלל בימין, שנקרא, שאור החכמה, שהוא שמאל, מלובש בחסדים, שהוא ימין. וזה נקרא בחינת תורה, שהיא קו אמצעי, בין ימין לשמאל. לכן נבחן, שהתורה נכללת מחסד וגבורה.

נמצא, שמצב א’ הוא, בזמן שהוא רוצה לבוא לדרגת לשמה, היינו בעל מנת להשפיע. שזה נקרא, שהאדם נמצא בגלות תחת שליטת היצר הרע. אז הוא צריך לתורה, שזה נקרא “הלומד תורה, בכדי להגיע לשמה”. וזהו, שמאמין במה שאמרו חז”ל “בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין”. וזה נקרא “תורה בבחינת ימין”. היינו, בחינת חסד, בעל מנת להשפיע.

ובזמן שכבר השיג את דרגת לשמה, בא מצב ב’. היינו, שזוכה לבחינת “מגלין לו רזי תורה”. היינו כנ”ל, לאחר שכבר זכה לבחינת “נותן”, היינו שיש מציאות נותן בעולם, אח”כ בא מצב, שהנותן משפיע להאדם את התורה.

ובזה עוד לא נגמר, כי הוא צריך למצב ג’, הנקרא, שבחינת החכמה צריכה להכלל בימין, הנקרא “חסדים”. כי התורה היא מחכמה נפקת. פירוש, שהתורה יוצאת מחכמה, והיא צריכה להיות מלובשת באור החסדים, שחסדים נקראים “בחינת מעשה”, ותורה נקרא “בחינת חכמה”. ואסור להיות “חכמתו מרובה ממעשיו”, כמו שאמרו חז”ל (אבות, פרק שלישי י”ב) “וכל שחכמתו מרובה ממעשיו, אין חכמתו מתקיימת”. כן יוצא, שהתורה, הנקראת “חכמה”, היא מאירה בבחינת קו אמצעי. וזה נקרא, שהתורה נכללת מחסד וגבורה, שהיא כוללת שניהם.

והנה בענין “הלומד תורה לשמה” יש להבחין ב’ בחינות:

א. שהוא רואה, שאין לו שום שייכות לענין לעשות מעשים לתועלת ה’. אלא הוא רואה, שנמצא תחת שליטת היצר הרע, הטוען “כולה שלי”. כלומר, שהוא לא מרשה לו לעשות שום דבר בעל מנת להשפיע. אלא במקום שהוא רואה, שיהיה מזה תועלת עצמו, הוא יכול לעבוד. מה שאין כן, אם אין הוא רואה תועלת עבור הרצון לקבל שלו, אין לו כח עבודה. כלומר, שהמודד שלו הוא תלוי כפי מה שהרצון לקבל שלו ירויח.

וכשהאדם משתדל לצאת משליטתו, כמו שכתוב במאמר “מהו שדבור של שבת לא יהיה כדבור של חול בעבודה” (פרשת בשלח, מאמר י”ח תש”ן), שכפי ערך שהאדם משתדל לצאת מהשעבוד והגלות, בשיעור זה הוא רואה, איך שהוא מונח בחושך ענן וערפל.

ומה שאמרו חז”ל “בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין”, הוא רואה אז להיפך, היינו, שהרע שבו התגבר יתר על המדה. כלומר, שאף פעם לא חלם, שאם יתחיל לעבוד ולתת יגיעה, ויעשה מעשים טובים על הכוונה “בכדי להגיע לבחינת לשמה”. הרי הוא רואה עכשיו ההיפך, היינו, שבשפלות כזו לא היה חושב, שיוכל ליפול.

ובאמת כנ”ל, שזה בא לו מבחינת “כי אני הכבדתי את לבו”. והגם שהסיבה, מה שהוא נמצא עכשיו בשפלות, היא באה מלמעלה, אבל בהרגשת התחתון, שמרגיש, שנמצא בחושך, ואין שום דבר מאיר לו, הוא טועם טעם של גלות, הגם שזה בא מלמעלה, כנ”ל.

ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מה הפירוש מה שזה”ק אומר “אלו הקולות היו נחקקים בחושך ענן וערפל, ונראים בהם”. יש לפרש, שהקולות האלו, היינו הקול תורה, שהוא בא בכדי לתת הכח, שיוכל לעשות מעשים בעל מנת להשפיע. וזה נקרא “בחינה ב’ של לשמה”, היינו “החושך וענן וערפל”, שהוא הצורך והכלי להשיג את הקול תורה. ב’ בחינות באות מלמעלה, הנקרא “לשמה”:

א. הכלי, דהיינו החושך, שהוא הצורך, שלא יכול לסבול את החושך.

ב. האור, היינו הכח, שהוא הקול, היינו הקול תורה, שנותן לו הכח, שיכול לכוון בעל מנת להשפיע, שהאור הזה מחזירו למוטב. וזה “בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין”. היינו, שהקול תורה מתבל את היצר הרע, היינו שתהיה היכולת בידו לכוון לשמה.

וזה שכתוב “שהקולות היו נחקקים בחושך ענן וערפל, ונראים בהם הקולות, כמו שנראה בגוף”. היינו לומר, שאם היו להם מקודם הכלים, שנקראים “חושך”, שזה נקרא “מקום חסרון”, אז יש מקום, שהקול תורה יכול לכנס בתוך החושך ולהאיר.

מה שאין כן כשאין מקום חושך, כלומר שעוד לא מרגיש את החסרון, מה שהוא לא יכול לעשות שום דבר בעל מנת להשפיע, לא שייך לומר שבא אור ומאיר, כי אין לאור מקום להכנס. וזה שייך לבחינת ימין, היינו חסד, כלומר שכבר השיג כלים דהשפעה, שחסד נקרא “בחינת השפעה”, שעושה חסד עם אחרים. ומבחינה זו כבר יש לו השלמת הכלים.

ואח”כ מתחיל את הבחינה ג’, שהוא זוכה לבחינת “רזי תורה”, שזה נקרא בחינת “שמאל”. היות האור הזה בא בכלים דקבלה, בטח שצריך להיות בעל מנת להשפיע. ומכל מקום, אפילו שכבר זכה לבחינת מקבל בעל מנת להשפיע, מכל מקום נקרא זה בחינת “שמאל”, מטעם שחסר כאן תיקון להלבשת החכמה בתוך החסדים, כנ”ל. אחרת זה יהיה “חכמתו מרובים ממעשיו”.

ומכאן מתחיל ענין של קו אמצעי, היינו שהחכמה מלובש בחסדים. היינו, שהשמאל הנקרא “כלים דקבלה, המקבלים חכמה”, יהיו מלובשים בחסדים. וזה שכתוב “התורה בא מימין, שהוא חסד, ובאה לשמאל, שהוא גבורה, שזה נקרא גילוי החכמה”. אולם צריכים להכליל ימין בשמאל, ושמאל בימין. וזה נקרא, שהתורה היא בחינת “אמצעי”, כלומר שנכללה מחכמה וממעשים, כנ”ל, שאסור להיות “חכמתו מרובה ממעשיו”.

ואאמו”ר זצ”ל אמר פשט על הכתוב “וכל העם רואים את הקולות”. ידוע, ש”קול” נקרא חסד, שהיא באה מבחינת “שמיעה”, שנקרא בינה. וראיה נקרא, חכמה, כמו שכתוב, “עיני העדה זהו חכמי העדה”. וענין חכמה שמאיר בכלים דקבלה, צריך שמירה שלא יקבלו אותם בעל מנת לקבל. לכן צריכים להמשיך לו לבוש של חסדים, הנקרא, קול ושמיעה.

לכן זה שכתוב, “וכל העם רואים את הקולות”. פירוש, רואים, היינו שקבלו את אור החכמה כשהוא מלובש, בקול, שהוא חסד. וזה שכתוב, “שראו את החכמה כשהוא מלובש בקולות”, היינו בחסדים, וזה נקרא, קו אמצעי, היינו כנ”ל, שנכללו מחכמה וחסדים.

ובהאמור נבין מה ששאלנו, מהו הפירוש שאומר, שהתורה ניתנה בשלישי, שהיא תפארת, שהוא סוד “איש תם יעקב”, שהוא סוד תפארת, ש”תם” הוא שלימות. ושאלנו “מהי השלימות, שיעקב נקרא “איש תם”.

והתשובה היא, היות שתורה היא בחינת קו אמצעי, כנ”ל, ויעקב הוא בחינת קו אמצעי, הנכלל מימין ומשמאל, לכן יש שלימות. היינו, שיש התכללות מחכמה וחסדים ביחד, היינו שבעבודה יהיה הפירוש, שהאדם צריך להיות נכלל הן ממעשים, הנקרא “חסדים”, והן מחכמה. כי אסור להיות “חכמתו מרובה ממעשיו”.

אולם האדם צריך להאמין, ש”אין עוד מלבדו”, שהכל עושה הבורא. כלומר, כמו שאמר אאמו”ר זצ”ל, שהאדם צריך לומר לפני כל עשיה, שרק הבחירה ניתנה להאדם, כי “אם אין אני לי מי לי”. כלומר, שהכל תלוי בבחירת האדם. אמנם לאחר המעשה, האדם צריך לומר, שהכל הוא השגחה פרטית, שאין האדם עושה לבדו דבר.

ויש לפרש זה, כמו שכותב האר”י הקדוש (תע”ס חלק י”ג, דף א – שס”ז, אות קנ”ב) “שיש ענין שערות, המכסה על האור, שלא יהנו מהאור כל עוד שאינם ראויים, שיכולים לפגום”. והענין, שאנו צריכים להאמין, שהבורא נותן לנו רצון וחשק לעשות מעשים טובים. וכל עוד שהאדם אינו ראוי, אסור להרגיש, שהבורא מחייב אותו לעשות מעשים טובים. לכן הבורא מסתיר עצמו בלבוש, שהלבוש הזה נקרא “שלא לשמה”. כלומר, שהבורא מסתיר עצמו לפעמים בלבוש של חברים.

היינו, בדרך דוגמא, שיש מציאות, שאין אדם רוצה לקום ללמוד לפנות בוקר. אז הבורא מסתיר עצמו בלבוש של חברים, והוא קם מהמיטה, אף על פי שהוא עייף, היות שבאה לו מחשבה במוחו, שאומרת, שלא יפה בפני החברים, שכולם באים ללמוד, והוא לא.

אז כולם יסתכלו עליו, על שפלותו. לכן הוא קם והולך לבית הכנסת ולומד. נמצא, שמטעם מצות ה’ אין לו כח לקום מהמיטה. לכן אין הבורא מחייב אותו, שילך לבית הכנסת, כי מסיבה זו הוא היה שוכב במיטה. אבל החברים כן מחייבים אותו.

וכעין דוגמא זו נוהג בכל שאר דברים, כשהאדם עושה שלא לשמה. הגם שיש הרבה מדרגות בשלא לשמה. ונדבר מדוגמא זו. ויש כאן להסתכל, האדם הולך ללמוד ולעשות מצות, מטעם לא שהבורא מחייב אותו. כלומר, כי מטעם מצות ה’, אין בכוחו להתגבר על הגוף, ולחייב אותו לעשות מעשים טובים. אלא מטעם אנשים, כן יש לו כח לעשות מעשים טובים. נמצא, איזו חשיבות יכולה להיות בהשלא לשמה הזה.

אלא האדם צריך להאמין, כנ”ל, ש”אין עוד מלבדו”. כלומר, הבורא מחייב אותו לעשות את המעשים טובים. אלא, היות שאין האדם עדיין ראוי, שידע שהבורא מחייבו, לכן הבורא מתלבש עצמו בלבושים של בשר ודם, שעל ידיהם הבורא עושה את הפעולות האלו, היינו שמבחינת אחוריים הבורא עושה.

פירוש, האדם רואה את הפנים של בני אדם. אבל האדם צריך להאמין, שאחרי הפנים של בני אדם, עומד שם הבורא ועושה הפעולות האלו. היינו, שמבחינת אחורי בן אדם עומד הבורא, וכופה אותו לעשות את המעשים, מה שהבורא רוצה. נמצא, שהבורא פועל הכל, אלא שהאדם מחשיב, מה שהוא רואה, ולא מה שהוא צריך להאמין.

לכן האדם אומר, שהוא עושה את המעשים שלא לשמה. כמו על דרך דוגמא, החברים מחייבים אותו. וזה יכולים להיות לאו דוקא חברים, אלא לכל אחד ואחד יש לבוש חיצון בפני עצמו באופן פרטי, המתאים לאותו אדם.

לכן אחר המעשה, כלומר למשל, לאחר שהאדם בא לבית הכנסת, וזה היה מסיבת שהחברים חייבו אותו לבוא, הוא אומר “זה היה מטעם, שהבורא היה הסיבה לזה, שהוא הלך ללמוד. רק הבורא התלבש נגדו בלבוש חברים. לכן עכשיו הוא נותן תודה לה’, על זה שה’ היה הסיבה”.

ובהאמור יוצא, זה שהאדם עשה את הדבר שלא לשמה, היינו לא שה’ היה הסיבה, שצוה אותו לעשות את המצוה, אלא הוא עשה מטעם, למשל, שהחברים נתנו צו, שהוא מוכרח לשמוע בקולם. אז האדם צריך להאמין, שהוא עשה את הדבר, משום שה’ צוה אותו לקיים את המצוה. ועליו היה מוטל לקיים, מה שה’ צוה אותו לעשות. אלא שה’ הסתיר עצמו בלבוש של שלא לשמה, היינו חברים וכדומה, שע”י הלבוש הזה האדם חושב, שהוא מוכרח לשמוע בקול של השלא לשמה.

אבל האמת הוא, האדם צריך להאמין, שהכל עשה ה’. נמצא, לאחר שעשה את המצוה, הוא צריך לומר, שה’ פעל מאחורי הלבוש של שלא לשמה. נמצא אז, שהאדם צריך לתת תודה להבורא, בזה שהבורא נתן לו הרצון לקיים מצותיו ע”י לבוש הזה.

ובהאמור נבין את גודל החשיבות של שלא לשמה. כלומר, זה הוא לא כמו שהאדם חושב, שעושה הכל עבור השלא לשמה, אלא הוא עושה הכל, מטעם שהבורא צוה אותו. רק שעדיין אין לו הזכיה, שיוכל להרגיש, שהבורא הוא הוא המצוה. לכן האדם חושב, שהשלא לשמה הוא המצוה. לכן אין המעשה כל כך חשוב בעיניו.

אולם, אם הוא יאמין, ש”אין עוד מלבדו”, כנ”ל כמו שכתוב במאמרים הקודמים, שבפרשה הזאת, נמצא, שבאמת הוא מקיים מצות הבורא. והאדם צריך להחשיב את המעשה, שעשה בשלא לשמה. כי מה שהאדם מצייר לעצמו, שהוא מקיים רק מעשה דשלא לשמה, זה רק מטעם, שעוד אין לו הזכיה, שירגיש שהוא מקיים מצות המלך, והוא משמש את המלך.

לכן אם הוא יאמין, שהשלא לשמה הוא באמת, שהבורא בעצמו הוא המחייבו לעסוק בתו”מ, נמצא, שיכול לתת תודה רבה לה’, על מה שהבורא התלבש בלבוש של שלא לשמה. ומזה האדם יכול להעריך את החשיבות של תו”מ, אפילו שלא לשמה. וזהו על דרך שאמרו חז”ל “נפרעין ממנו מדעתו”, היינו לשמה, “ושלא מדעתו”, היינו שלא לשמה.

וזה הוא מה שכתוב, שהשערות, היינו השלא לשמה, מכסה על האור, שלא יזונו מן האור, כל זמן שאינם ראויים לזה. היינו, שהשערות הם לבוש, שמתחת הלבוש הזה עומד האור ומאיר. ובינתים האור מכוסה.”

מה אתם חושבים?

תלמיד: קראנו בעשירייה את המאמר הזה אתמול בערב, חזרתי הביתה וקראתי אותו שוב, המאמר הזה הוא באמת תורה שלמה על רגל אחת. אני רוצה לשאול שאלה בקשר לעבודה שלנו בעשירייה כי רב”ש בדיוק נוגע פה בעניין איך חבר צריך להתייחס ללימוד ובאיזשהו שלב לכך שהבושה צריכה לשרוף אותו כי הוא לא מגיע לשיעורים, להתאספויות שלנו, לבית הכנסת כמו שרב”ש מסביר.

איך אנחנו יכולים להשפיע על חברים כך שבית הכנסת יהיה מלא, שהחבר ירגיש שזה המקום שלו, שרב”ש מחכה לו פה, שהרב מחכה לו פה, שהחברים מחכים לו?

צריכים לעבוד על זה.

שאלה: איך?

לדבר עם אותם החברים שלא באים, באיזושהי צורה להשפיע עליהם חשיבות, שחוץ מהשעות האלה אין לנו שעות אחרות שבהן אנחנו נפגשים בינינו ועם הבורא, ובשעות האלה אנחנו קובעים עד כמה הבורא יתייחס אלינו וישפיע לנו בחזרה את האור שלו, את התורה שלו. ומי שלא בא, הוא לא משתמש באותה מתנה שנתנו לו, אז ודאי שלא יצפה לשום דבר, את זה הוא צריך לדעת, זה ברור. קודם כל אנחנו צריכים להסביר לו את זה, ובמידה שהוא יאמין במה שאנחנו אומרים אז הוא יתקרב איכשהו קצת יותר לבורא ויקבל גם ממנו הסבר.

תלמיד: יש בעשירייה מצב כזה שאם אתה מתחיל ללחוץ אז זה מרגיז את החבר והוא מתרחק, בדיוק הפוך.

לא, זה לא צריך להגיע ממישהו אחד בעשירייה, האווירה הכוללת בעשירייה צריכה להיות כזו שהיא מחממת את האויר שבעשירייה ומושכת את כולם יותר ויותר להיות במרכז העשירייה ולהיכנס תחת השפעת הרצון של החברים ושהרצון של החברים ימשוך את הבורא איתם יחד ושכך יעבדו.

שאלה: אנחנו לומדים שהעיקרון שעליו שרב”ש כותב כאן, “שלי שלך ושלך שלך” הוא בין שני חברים, האם אפשר להפעיל את העקרון הזה גם בין האדם לבורא?

בינתיים כלפי החברים, כלפי הבורא לא הייתי אומר שכדאי להפעיל אותו.

תלמיד: אנחנו צריכים לעשות צמצום על הרצונות שלנו, זה כאילו “שלי”, והרצון ליהנות אמור להיות גם כלפי הבורא?

כן, הסבר פשוט.

שאלה: אני יצאתי בהרגשה קצת מבולבלת מהמאמר.

בסדר, זה דווקא טוב. יש מקום לברר.

תלמיד: אולי אתה יכול להסביר את הזרימה שקורית במאמר, כי הוא מתחיל מהתורה וימין ושמאל ואז איכשהו מגיע ל”אין עוד מלבדו” ו”אם אין אני לי מי לי”. לא הבנתי איך הדברים הללו מתקשרים?

צריכים לקרוא את זה שוב, אין לי מה להוסיף.

שאלה: כשרב”ש אומר הרבה פעמים צריך להאמין, הוא לא מתכוון להשיג כמו שבדרך כלל אומרים בקבלה, זה נכון?

כן.

תלמיד: להאמין זה כמו שבעולם הזה אנחנו משתמשים במילה הזו.

נגיד.

תלמיד: היכולת להאמין היא תוצאה מהאור או שמישהו יכול מהכוח שלו להאמין בבורא?

הכוח להאמין בא מכוח הבורא שמאיר לנו ומתוך זה אנחנו יכולים להשתמש בכוח אמונה.

תלמיד: איך להיות כל הזמן במאמצים להאמין, איך האדם עושה את זה נכון מעל כל מה שקורה לו?

לבטל את הרצון לקבל שלו ולהצטרף לחברים ואיתם יחד, במידה שאדם מתמסר לעבודה הכללית של הקבוצה, הוא נכנס לחסדים ומתקרב לבורא.

שאלה: אני רוצה ללכת עם הדוגמה של רב”ש, נאמר שהשקעתי בחברים ובחברה וכשלא התעוררתי בא חבר והעיר אותי ואחרי זה אני אומר, “זה לא החבר זה הבורא”. במקרה אחר הלכתי, השקעתי כסף וקניתי שעון מעורר והוא העיר אותי, ואחרי שהתעוררתי אמרתי “זה לא השעון זה הבורא”. מה ההבדל בין שני המקרים?

אין הבדל.

תלמיד: השאלה אם זה לא מוריד מערך החברים, החברה, כפי שאנחנו כל הזמן מנסים להגיד.

איך דרך השעון המעורר אתה מערבב את הסביבה, מה הקשר של הסביבה כאן?

תלמיד: גם עם השעון המעורר בעצם הבורא העיר אותי, כי השעון היה יכול לצלצל ולא הייתי קם.

כן.

תלמיד: אז במקרה הראשון הבורא העיר אותי ובמקרה השני הבורא העיר אותי.

כן.

תלמיד: השאלה אם זה לא מוריד מהערך שאנחנו נותנים לחברים? כי אנחנו אומרים שהחברה זה דבר שרק דרכו מגלים את הבורא ואנחנו צריכים לעבוד ולהשקיע רק בחברים כל הזמן.

לא רק דרך החברה, גם בצורה אחרת אנחנו משיגים התעוררות מהבורא. אם נניח אני לא מתקשר לחברה, ומרגיש שמעוררים אותי, אז זה החברה או הבורא? זה הבורא. זה החברה דרך הבורא? לא, אני לא מרגיש את זה.

שאלה: מה ההבדל אם תליתי במסדרון אצלי בבית איזשהו שלט או איזשהו כיתוב שמזכיר לי את הבורא ואת הגדלות שלו, לעומת זה שכתוב שאנחנו צריכים לקבל גדלות הבורא מהחברים, מה ההבדל בהשפעה עליי בין שתי הצורות האלה?

או דרך הדומם, או דרך החברה? ההבדל הוא בהכנה שלך, האם הכנת את עצמך לקבל התעוררות מהקיר או מהחי, מהחברים, מהקבוצה. אם זה מהחברים אז אתה צריך להתחבר איתם, ורק במידה שאתה מתחבר איתם כרגע אתה מקבל מהם התעוררות, וההתעוררות הזאת שמלובשת בחברה היא כבר אחרת.

תלמיד: מה הערך המוסף בזה שמקבלים התעוררות מהחברים לעומת כל דבר אחר שמעורר אותי?

החברים הם אותה הסביבה שבה אתה מגלה את הבורא.

תלמיד: בקיר אני לא אגלה את הבורא, אבל מה זה אומר שאני מגלה את הבורא בחברים? הרי זה מתגלה בלב של האדם, גם משהו דומם יכול היה לעורר בי את זה וזה יתגלה בלב. מה ההבדל? מה זה אומר שזה התגלה בחברים?

עם חברים אתה עובד בצורה הדדית, אתה יכול להגדיל את השפעתם עליך ועם הדומם אתה לא יכול לעשות את זה בצורה כל כך ישירה.

שאלה: למה המציאות שהבורא מסתיר את עצמו בלבוש של חברים נקראת “לא לשמה”?

כשהבורא מסתתר זה אומנם מחייב את האדם להמשיך בעל מנת להשפיע, אבל עדיין אין לו שום קשר עם הבורא, ולכן הוא נמצא במצב שלא לשמה.

תלמיד: אבל למה זה נקרא “לא לשמה” למה זה לא “לשמה”? הרי זה תמיד דרך החברים, אז למה זה לא לשמה?

כי הוא עוד לא נמצא בדרגה כזאת שהוא מכוון ישירות לבורא.

תלמיד: אבל יש הכרה בזה שהבורא הוא מאחורי החברים או עדיין לא?

עדיין לא.

תלמיד: אז הוא עובד רק עם החברים?

כן.

תלמיד: ומתי אתה מתחיל לזהות שהבורא עומד מאחורי החברים?

מתי שאתה מזהה אותו. כשאתה מזהה שזה הוא שמעורר את החברים ודוחף אותם להתקשר אליך, אז אתה כבר יוצא ל-לשמה.

תלמיד: מה התוספת הזאת שאתה מתחיל לראות שהבורא מפעיל את החברים, הוא מפעיל לך את המציאות?

אתה מקבל את הכוח, הכלי שדרכו אתה משפיע על הבורא ודרך זה הוא משפיע אליך.

שאלה: איך מתבטא מצב של אמונה מעל הדעת בינינו בעשירייה?

שאנחנו רוצים קשר בינינו רק דרך מערכת השפעה וכשאנחנו מגיעים לזה אנחנו נמצאים ב”לשמה”.

שאלה: איך האדם נשמר שחכמה וחסדים תמיד יהיו יחד בפעולות שלו כלפי העשירייה?

צריך להשתדל לצרף ימין ושמאל, חכמה וחסדים יחד. שגם זה וגם זה מגיעים מהכוח העליון האחד, ואז הוא מתחבר אליהם.

שאלה: רב”ש כותב “שחסדים נקראים “בחינת מעשה”, ותורה נקרא “בחינת חכמה”. ואסור להיות “חכמתו מרובה ממעשיו”, כמו שאמרו חז”ל (אבות, פרק שלישי י”ב) “וכל שחכמתו מרובה ממעשיו, אין חכמתו מתקיימת”. אני לא מצליח להבין למה?

כי בעצם אסור לנו לקבל משהו לתוך הכלים שלנו, אם זה לא דרך הדבקות, דרך מעשה. רק במידת הדבקות, אנחנו יכולים לקבל את המילוי.

תלמיד: האם החכמה לא קודמת למעשה?

יש גם כן חכמה שקודמת למעשה, בזמן המעשה ואחרי המעשה.

תלמיד: אם כן, למה היא מתבטלת אם אין בה מעשה?

אם אנחנו מדברים על המעשה ממש, אז ללא מעשה אנחנו לא יכולים לקבל שום דבר. זה לא נקרא מעשה.

תלמיד: מה הכוונה במעשה? מעשה זה הדבקות בבורא?

פעולה עם המסך.

שאלה: רב”ש מתאר פה מצב של אדם שלא מאירה לו הדרך, והוא יכול להמשיך להתקיים בדרך כשהוא פועל מפאת הבושה מהחברים וזה מה שמחזיק אותו, הוא מחויב כלפיהם. השאלה אם זה מצב שצריך לנסות לברוח ממנו או שזה מצב קבוע? כי גם בעולם הזה אדם פועל מפאת הבושה עד שמתוך הנקודה שבלב הוא מרגיש שהוא צריך להתקשר למשהו יותר גבוה, הוא מחפש את האמת, הוא מחפש את מטרת החיים ואז הוא מתגבר על המצב הזה שמתוכו הוא פועל.

אבל הוא משתמש בבושה, רק בצורה לא רגילה אלא בצורה כזאת שהוא מתעלה מעליה. זאת אומרת, הבושה עוזרת לו לעלייה.

תלמיד: זה כאילו לעשות משהו עם הכוונה הלא נכונה. כי יכול לחיות הרבה שנים פה רק בשביל שהמשפחה שלו תהיה מרוצה, החברים שלו, מקום נוח, נעים, מזגן, אוכל, הכול טוב. יש שגרה וכאילו לא מאירה לו הדרך. בן אדם שנתקע כך כמה שנים, אז כשהוא הולך מהדרך הוא מספר שכבר שנים הוא נמצא פה ולא מאיר לו כלום. המצב הזה שאני פועל מטעם בושה מפני החברים, האם זה מצב שבן אדם צריך להיזהר ממנו ולצאת מזה או שהוא יכול להרגיש בנוח כשהוא ככה נמצא?

זה טוב להרגיש שאתה נמצא בבושה כלפי החברים. אבל השאלה מה התוצאה, מה ההחלטה. ודאי שאנחנו בהרבה מקרים תופסים את עצמנו מכבדים, מרגישים פחד מהבושה. זו פגיעה ברצון לקבל מאוד חזקה ולכן אדם צריך לעשות חשבון.

תלמיד: יוצא כאילו עדיין החשבונות שלו הם עם הרצון לקבל.

עם הרצון לקבל. האם הוא יכול להתעלות ממנו ולעשות חשבון אחר.

תלמיד: מה מזיז אותו להתחיל לעשות חשבונות אחרים ולא של הרצון לקבל, של להתקשר לחברים?

אמת. הוא רוצה להתקרב לאמת מה שלא יהיה.

תלמיד: לא ברור לי איך יוצאים מזה שאתה פועל על אוטומט מטעם זה שהבושה מחייבת אותך.

אל תפעל בצורה אוטומטית.

תלמיד: אם לא בא אור שהופך, איזה כוח שמושך.

רק לפי ההחלטה שלך.

תלמיד: אני אנסה לברר את זה.

אתה דוחה את ההבחנה הזאת, אתה לא רוצה להבין.

תלמיד: כאילו האגו גם לא נותן לקנא בחברים עד הסוף. יש הרבה דברים שאנחנו משתמשים באגו כדי לעלות מעל זה.

עד הסוף. אני לא מבין מה זה עד הסוף. עד הסוף, מי יודע? אבל אני יודע דבר אחד, שאם אני לא אפרוץ עכשיו דרך הגבול שהאגו שלי מעמיד לי, אז אני לא אגיע לכלום.

תלמיד: נכון. ובגלל זה אני אומר, אולי המצב הזה של להישען על הכוח המניע, המוטיב פאואר שלי של בושה מהחברים, זה מצב לא טוב. אדם צריך להרגיש לא טוב במצב הזה, הוא צריך לחפש משהו שימשוך אותו, שיאיר אותו.

בסדר. מרגיש לא טוב, מרגיש שזה מחייב אותו לעשות גבולות מסביב וככה לשמור על עצמו שלא יתבייש, שלא ישרוף את עצמו וכן הלאה, ברור. אבל מה עושים הלאה?

תלמיד: כנראה שצריך להתפלל שהאור גם יעבוד וישנה את האדם.

זהו. אבל ברגע שהוא לא ירגיש פחד מבושה, הוא לא יעשה שום צעד קדימה. זו העבודה, בזה אנחנו בונים את עצמנו.

שאלה: באיזה תבלין מתבלת התורה את היצר הרע?

התורה מתבלת את היצר הרע בזה שהיא באה מהבורא ואז היצר רע מקבל תמיכה בזה שהוא יכול כבר להתחיל לחפש בתוכו, בעצמו, את הקו האמצעי.

שאלה: האם לשתוק ולהתמוסס בחברים זה כבר השפעה לבורא?

זה אמצעי.

תלמיד: איך מתבטא הקו האמצעי בעבודה שלנו?

הקו האמצעי זה כבר שאני דורש את התורה ממש, את האור ומצפה לו.

שאלה: מה זה להכליל ימין בשמאל?

לכלול ימין בשמאל – שאנחנו עושים אך ורק כדי לגלות את העביות במדרגה כדי להשתמש בה אחר כך.

שאלה: יש הרגשה במאמרים האחרונים שהמקובל הולך על קו דק. מצד אחד הוא מגלה משהו, מצד אחר מבוי סתום מצד נוסף גילוי רע או שהוא נופל או קם, הוא כל הזמן נמצא בצומת.

נכון.

תלמיד: האם הוא רוצה להיות בצומת הזאת בכל רגע?

אין לו ברירה, הוא חייב כל הזמן להיות בגבול.

תלמיד: כלומר הצומת הזו, אלה החיים של המקובל בזה שהוא כל הזמן מחפש?

כן.

תלמיד: יש מצב שהמקובל מרגיש רע ולא שייך לדרך ואז יש לו שתי אפשריות, או שהוא יוצא או שהוא לוקח את המצב והופך אותו למנוף כדי לעלות למעלה.

נכון.

תלמיד: מה היא נקודת הבירור שהוא נמצא בה?

נקודת הבירור היא, שמנקודה לנקודה הוא מתקדם.

תלמיד: אם הוא בא לשיעור מפחד ומהבושה מהחברים או פחד מהבורא זה לא לשמה, במצב הזה יש מספיק מאור כדי בסוף להביא אותו ל-לשמה?

רק שיתפתח הלאה, כי הוא בא לשיעור רק כדי לא להרגיש בושה. שישאל את עצמו למה הוא מרגיש בושה, מי נותן לו את הבושה, למה זה צריך להביא אותו וכן הלאה. שיפתח מה היחס שלו למצב.

שאלה: רציתי להמשיך את השאלה על נקודת הבירור שהמקובל נמצא בה. אני מרגיש שאני בורח מהבירור הזה, שאני לא נמצא שם מספיק. מה ההבדל בין מקובל שכל הזמן מביא את עצמו למקום הבירור לבין זה שאני מפספס את הבירור הזה פעמים רבות?

אתה שומר על עצמך, אתה לא רוצה להרגיש נפילה, בלבול, אולי חוסר התמצאות. ואילו המקובל לא פוחד מזה, העיקר בשבילו לברר במה הוא יכול להתקרב לבורא.

תלמיד: אז אם אני רוצה להיות דומה למקובל, מה אני צריך לעשות כדי לא לפחד מזה?

אני חושב שאתה צריך להידבק לחברה. אין לנו הרבה אמצעים, אבל יש אמצעים כאלה שכל הזמן נמצאים לידי – לימוד, קבוצה וחיבור.

שאלה: אמרת שמה שיכול לחייב את האדם לעשות חשבון אחר, יותר גבוה, זו הנטייה לאמת. מה זו האמת הזאת, זה משהו שאנחנו צריכים לדעת עליו או זו נטייה פנימית שלנו?

זו נטייה פנימית שישנה באדם לפעמים יותר לפעמים פחות, שהוא מוכן למען השגת האמת לדרוך קצת על עצמו.

תלמיד: אנחנו יודעים מה זאת האמת הזאת או שזה מתגלה כל פעם מחדש?

לא, ודאי שאנחנו לא יודעים, אנחנו רוצים לגלות.

שאלה: בחיים שלנו כמעט ואין בושה, הרגשת הבושה נעלמה לגמרי, באינטראקציה עם אנשים אין בושה, לא מתביישים משום דבר, לא עושים חשבון לאף אחד, אנחנו רואים מה קורה אצלנו בממשלה, אחד לא עושה חשבון. איך אנחנו מעוררים בושה בינינו?

זה תלוי בעדינות הנפש, אבל אל תגיד שאנחנו לא מתביישים, אנחנו כל הזמן משחקים אלו כלפי אלו, כל אחד כלפי אחרים.

תלמיד: ממה אני אמור להתבייש?

אני לא יודע, אבל תנסה לעשות רשימה ואתה תראה כמה תנאים יש לך מהם אתה מתבייש.

תלמיד: בין החברים אנחנו מגיעים למצב כזה שאני לא מתבייש, באופי שלי אני רגזן, כשחבר אומר לי משהו אני פשוט קוטע אותו או צועק עליו, סוגר מיקרופון, יוצא מהשיחה, מתנתק.

אתה מתבייש ממה שאתה עושה.

תלמיד: זה מהבושה?

כן, זה שאתה סוגר מיקרופון וצועק לא מביא לך בושה?

תלמיד: לא, מביא כעס, רוגז.

זה בינתיים, ואחר כך אין בושה?

תלמיד: אני לא יודע.

אתה אפילו לא מגלה בושה אחר כך, לא באותו רגע, שאתה מתנהג כך?

תלמיד: אני לא יודע.

אז תגיד לקבוצה שאתה רוצה שהם ידברו על כך לפניך ואז תוכל להבין מה היחס שלהם אליך.

שאלה: לפעמים נראה שכאילו דווקא במצב שאין לאדם בושה, הבירור שלו נעשה לאחר מכן יותר חזק. שאדם כועס ויוצא משליטה על עצמו, הבירור אחר כך הוא לא אם אני מתבייש, אלא מה הבורא מצווה אותי לעשות והאם אני קיימתי את מה שהיה צריך לבצע מטעם החיבור. ואז אתה מגלה שאתה לא עשית כמו שצריך, שזה לא מוביל למטרה הנכונה והבירור כאילו מגיע מהכיוון הזה. האם הבירור הזה הוא יותר בריא ונכון כדי להתקדם בעבודה מאשר הרגשת בושה?

הבושה דוחה אותך אחורנית ואתה לא עושה שום בירור, מקסימום שעשית זה השגת גבול, איפה הבושה עוצרת אותך. ומה הלאה, איך לעלות מעל אותו גבול?

תלמיד: חבר שאל קודם, הוא אמר אם יש עניין בושה וחברים לא יכולים להתקדם מהמצב הזה כי אין להם בירור, הם פשוט הולכים אחורה וסוגרים את עצמם. ופה אם לא הייתה לי בושה אז יש לי הבחנות אחרות לעבוד כלפיהם, יותר אמיתיות ולא מתוך האגו אלא מתוך המטרה, בשביל מה אני צריך את כל זה, ושם כבר נעשה בירור כלפי התורה והבורא.

יושבים כאן נניח 400 איש וכולם נראים לי נמצאים בשריון, כל אחד ואחד, איך אתה מוריד מהם את זה?

תלמיד: אני חושב שזו הייתה אחת השאלות הכבדות היום, איך מורידים את המחסומים האלה בצורה נכונה. האדם כבר לא יכול פשוט לזרוק את זה כי גם שם לא יהיו הבחנות, הוא צריך את השריון הזה באיזו מידה?

נניח בהדרגה.

שאלה: מה זה נקרא לכוון את היצר הרע ולעשות מעשים לשמה?

זאת אומרת להגיע ל”לשמה”?

תלמיד: נכון.

אתה שואל, מה זה נקרא להגיע ל”לשמה”? שכל הפעולות שלי תהיינה דרך החברים מכוונים לבורא.

תלמיד: זאת אומרת, ברגע שהם עוברים דרך החברים זה כבר תיקון?

זה כבר לכיוון התיקון.

תלמיד: בתחילת המאמר הוא אומר שיש לנו הרבה שאלות בדרך וזה נכון. אם אני עובד מעל הדעת ומשבח כל הזמן את הבורא, מה קורה עם השאלות האלה?

מזה כל הזמן? בין הירידות אתה מעלה אותו ומשבח אותו.

תלמיד: אז אני שואל, מה קורה עם השאלות האלה?

השאלות נפתרות שם.

תלמיד: מה זה נפתרות, הן לא קיימות יותר?

אתה מקבל עליהן תשובה.

תלמיד: באיזו צורה התשובה הזאת מתקיימת, שאני רואה את החברים יותר קרובים אלי, יותר מחוברים?

אם זאת הייתה השאלה, אז אולי כן.

תלמיד: אז זה בהתאם לאותו מצב שאני נמצא בו?

כן.

שאלה: נשמע שהבורא כל הזמן רוצה בקשר איתנו, וגם כשהוא מתלבש בלבוש של חברים, ובכלל נותן לנו להשתמש בכל המציאות כדי להגיע לשיעור.

כן.

תלמיד: בעצם הוא אומר, שאחרי שהוא משתמש באמצעים כדי להגיע לשיעור, הוא לוקח מזה כוח וצריך להאמין למעלה מהדעת, שהבורא הוא המצווה ולא החברים מאותו לבוש חיצון?

כן. לשייך את כל המציאות, הפעולות, השינויים וכל מה שקורה למקור אחד, לבורא.

תלמיד: זה אומר שבשכל הוא מבין שהבורא עומד מאחורי הדבר הזה?

כן, אבל ברגע שאנחנו צריכים להשיג את זה.

תלמיד: הוא כותב גם שהבורא מחפש את הקשר. וכשנמצא בימין הוא רוצה שאנחנו נרגיש קצת שמאל, ושנמצא בשמאל הוא רוצה תגובה מאיתנו למשוך לימין. אפשר להגיד כך?

את זה נברר.

תלמיד: הוא כותב, שאור חכמה חייב להיות מלובש בחסדים, זאת אומרת שהוא כבר הגיע ללא לשמה לחסדים, ואז מתגלים רזי התורה, אור חכמה שזה כבר רצון לקבל חזק, שמאל, ופה הוא צריך להלביש על ימין. אבל כשהוא מרגיש כבר שלמות, למה עליו לעורר את השמאל, זה לא התפקיד של הבורא לעורר את השמאל?

לא, האדם צריך לעורר גם ימין וגם שמאל וגם להגיע לקו אמצעי והכול לעשות בעצמו.

שאלה: איזה סוג של פעולות אנחנו יכולים לעשות, כדי להעלות את חשיבות החיבור בעשירייה? כתוב שאין עוד מלבדו, אז מה אדם יכול לעשות כדי להרגיש את הכתוב?

ככל שאדם מרגיש את הקבוצה, כך בתוכה הוא מרגיש שכוח אחד מפעיל את המערכת הזאת, שהוא הבורא ואין עוד מלבדו.

שאלה: כשאני נמצא בימין, ומרגיש את החסדים ואת הרחמים, אז אני מרגיש מוקף ברחמים ומוקף באהבה, אבל כשאני נמצא בשמאל, כשנופל לדינים, אני מרגיש שהכול סביבי הוא רע, כמו שאני רע. אבל במאמר נאמר שאדם צריך להיות בקו האמצעי, כמו בחינת יעקב. אבל כשאני בשמאל אני חושב שכולם רעים, כולם רשעים, וברור לי שזה בגלל שאני רע, אבל אז אני רוצה להגיע לדרישה לערבב את הימין עם השמאל ולהוסיף לזה גם חסדים ורחמים וזה נראה קו אמצעי. זו הדרישה, האור?

כן.

תלמיד: אז איך אני יכול להיות בשלמות בזמן שאני אמור לדרוש, או אמור להיות בדרישה?

אתה צריך להגיע לקו אמצעי וממנו להתחיל לחקור ולדרוש.

שאלה: האם כל עבודתנו בדרך הנכונה, בהליכה המתמשכת עם האמונה, היא להתעלות עם האמונה מעל כל דבר שאנחנו מגלים בדרך?

נכון.

תלמיד: והאם בדרך השמאל, עלינו רק לקבל ואז להתעלות עם הימין ובעצם כל הזמן להוסיף באמונה?

כן. שמאל מגיע כדי להכביד על הימין ואנחנו צריכים לתקן את הימין יותר ויותר גבוה, כדי שתכלול בתוכה את השמאל.

שאלה: מהי החשיבות של שערות בעבודה, בלימוד שלנו, ואיך אנחנו צריכים להבין את זה?

שערות הן חסרונות שמתגלות בדרך כשאנחנו גדלים, כדי שנתקן אותן ונוכל להפנים אותן פנימה ככלים.

שאלה: כתוב שהתורה יוצאת מהחכמה, מה זאת אומרת?

תורה זה אור החכמה. לא סתם אור החכמה, אבל היסוד שלה זה אור החכמה.

שאלה: אמרת שאנחנו צריכים לעורר בתוכנו קו ימין וגם קו שמאל, וכל הדרך ברור שעובדים עם ימין, אבל איך עובדים נכון עם קו שמאל למען העשירייה ובכלל?

בלי קו שמאל לא היינו יכולים להתקדם קדימה. באמצעות קו שמאל אנחנו מתקנים, מכיילים את הכיוון של קו ימין ומכוונים את עצמנו למטרה.

שאלה: רב”ש נותן כאן תוכנית פעולה שלמה, כתבתי לעצמי שהדבר הראשון שאדם מגלה, שהוא נמצא תחת שליטת היצר הרע, זה להגיע ל-לשמה. שנית, מתגלים לו עוד סודות התורה. ושלשית, שתכונת החכמה צריכה להיכלל בחסדים. מהו התהליך הזה, צריך לעבור אותו בכל פעם?

כן. בכל פעם שאנחנו רוכשים מדרגה חדשה של עבודה עם הבורא, עם האור העליון, עם התגלותו, כך נצטרך לעשות, להכין את הכלי, למלא את הכלי הזה באור העליון, במידת השתוות צורה אליו, ולאחר מכן להמשיך להתעלות מעליו.

תלמיד: במקרה שלי הכול נגמר בשלב הראשון, שאתה רק רוצה להגיע לתכונת לשמה ומגלה שאתה נמצא תחת שליטת היצר הרע ומכאן זה לא מתקדם.

ומכאן אתה צריך למשוך על עצמך את האור העליון שיתקן אותך, שייתן לך כוחות לאזן את היצר הרע.

תלמיד: למה הכוונה תורה במאמר?

האור העליון.

תלמיד: הקו האמצעי זה לשמה?

הקו האמצעי זה לשמה.

תלמיד: כשהערך העליון בשביל האדם זה האמת וגילוייה, לא משנה אם זה נעים או לא נעים, זה קו אמצעי או שעוד לא?

זה קו אמצעי.

שאלה: כתוב במאמר שערות, כלומר לא לשמה מכסים את העור, והבורא מסתיר את עצמו עד שנתקן את עצמנו לגמרי. איך אנחנו יכולים ללמוד להשתמש בחומר שקראנו במאמר? האם אנחנו צריכות פשוט לקבל על עצמנו עול מלכות שמיים ולדרוש מהבורא את אור החסדים למעלה מהדעת?

זה נכון.

שאלה: השאלה מתייחסת לטקסט, כתוב “וכל שחוכמתו מרובה ממעשיו אין חוכמתו מתקיימת”, אתה יכול להסביר את המשפט הזה?

שצריכים ללכת קדימה לא על ידי חכמה אלא על ידי בירורים על מנת להשפיע.

שאלה: שמעתי שכולנו נמצאים בשריון, מה יעזור לנו לפרוץ את השריון הזה שהאגואיזם מציג לפנינו?

ככל שנתחבר לחברים, לחברות, במידה הזאת אנחנו נוכל לעבור את כול המכשולים.

שאלה: נאמר במאמר בהתייחס להבחנות שאדם צריך לפתח את הקו האמצעי, הוא מכסה את החסדים ונאמר שגם לגבי הקו האמצעי, חכמה מלובשת בחסדים. אז מה המשמעות שהימין מתערבב עם הימין או שהשמאל מתערבב עם הימין? כלומר הימין מתערבב עם השמאל או אם השמאל מתערבב עם הימין ואיך קשורה לזה אמונה למעלה מהדעת?

קו ימין יותר שייך לאמונה וקו שמאל לידיעה, ובהתמזגות ביניהם יש לנו עבודות שונות. לכן אנחנו צריכים פעם לעבוד עם זה ופעם עם זה.

שאלה: כתוב פה “הגם כשהוא מסתכל על העולם, יש לו הרבה שאלות, מכל מקום הוא הולך למעלה מהדעת, ואומר “עינים להם ולא יראו”. איך לעבוד עם העיקרון הזה בעשירייה?

שאדם לא הולך לפי מה שהוא מרגיש אלא לפי מה שהתורה אומרת לו, “עיניים להם ולא יראו”.

(סוף השיעור)