READING: between after midnight and sunrise of Wednesday.

Lesson on the topic of “Receiving and Giving a Gift”

ליקוטי מקובלים בנושא: לקבל ולתת מתנה

1. מתנה, נותנים דוקא למי שאוהבים. וגודל המתנה נמדדת בשיעור האהבה לאותו אדם, וגם במידת חשיבותו של האדם. כי מדרך העולם הוא, כי מי שרוצה לגלות לשני את מדת האהבה, הוא מתבטא זה בנתינת מתנה. ולפי ערך שוויה של המתנה, כך נראית את גודל האהבה. 

אולם יש עוד ערך במתנה. אם השולח הוא אדם חשוב, שם לא יכולים למדוד את גודל אהבה בהמתנה, כי באדם חשוב, אפילו המתנה היא דבר קטן, הוא בעל ערך חשוב. כי באדם חשוב, נמדדת גדלות וחשיבות המתנה לפי גדלות וחשיבות הנותן. 

(הרב”ש. מאמר 25 “מהי ההכנה בערב שבת, בעבודה” 1988)

2. אנו מבקשים, שה’ יתן לנו מתנת חינם. והפירוש יהיה, שאנו מבקשים מהקב”ה, שהוא יתן לנו, שאנו נוכל לעבוד אותו בחינם. זאת אומרת, הכלי דהשפעה שהאדם מקבל, הכלי זו נקרא “מתנת חינם”. נמצא לפי זה, מהי המתנה שהאדם צריך לבקש מה’, שיתן לו. ושאלנו, איך שייך לבקש מתנות. הלא ידוע שמבקשים צדקה, אבל מתנה, מי הוא שמבקש מתנות. ודרך העולם היא, את מי שאוהבים נותנים לו מתנות. 

התשובה היא, היות שהאדם רוצה לאהוב את ה’, והיות שהרצון לקבל הוא המפריע, לכן האדם מבקש מתנה זו, הנקרא “כלי דהשפעה”, שע”י המתנה הזו שיקבל מה’, האדם יזכה לאהבת ה’ ולא לאהבה עצמית. לכן נקרא זה “מתנה”, ואת זה מוטל על האדם לבקש.

(הרב”ש. מאמר 22 “מהי המתנה שאדם מבקש מה'” 1987)

3. ענין בקוש המתנה, עיקר הוא הצורך להדבר. וע”י תו”מ מקבלים צורך. וע”י הצורך יש מקום לבקש את המתנה הזו, הנקראת, שהוא יתן לנו הכלי, הנקרא רצון להשפיע לה’. 

וזהו כמו שכתוב (חגיגה ז’) “מה אני בחנם, אף אתם בחנם”, כלומר שהאדם צריך להשתדל לעבוד בעל מנת להשפיע ולא ירצה לקבל שום תמורה. 

(הרב”ש. מאמר 22 “מהי המתנה שאדם מבקש מה'” 1987)

4. אמרו חז”ל “ממתנה נחליאל”, שהתורה נקראת בחינת מתנה. היינו, כי את זה שנותנים להאדם ללמוד ולהתפלל ולעשות מצוות, אפילו רגע אחת ביום, גם זה מתנה מאת ה’ יתברך.

כי יש כמה מיליארדים בעולם, שה’ יתברך לא נתן להם את ההזדמנות, שיהא להם האפשרות לחשוב מה’ יתברך אפילו רגע אחת בשנה. לכן, בזמן ההתעסקות בתורה צריכים להיות בשמחה, כי רק על ידי שמחה זוכין להמשיך מאור התורה, ודי למבין. 

(הרב”ש. אגרת כ”ב)

5. מי שנותן מתנה לחבירו הוא רוצה שחבירו יספור וימנה כמה הוא ערך חשיבות המתנה. והטעם הפשוט הוא, זה שנותן לחבירו מתנה, בטח שהוא רוצה לגלות לו אהבה. ובטח לפי ערך חשיבות המתנה, בשיעור זה האדם יכול להעריך את מדת אהבה. נמצא, שאם אין האדם מסתכל בהמתנה, לראות את גדלה של המתנה, הוא פוגם במדת האהבה.

נמצא, במתנה, כשהאדם מקבל, אם הוא לא רואה או שלא השתדל לראות את חשיבות המתנה, הוא פוגם במדת האהבה, מה שהנותן רוצה בכך. נגיד על דרך משל, חז”ל אמרו “קנה לך חבר”, והאדם הזה רוצה לקנות את חבירו על ידי זה ששולח לו מתנות. ואם האדם לא יראה ויעריך את גודל חשיבות המתנה, שקבל ממנו, איך הוא יכול לבוא לידי בחינת “וקנה לך חבר”. נמצא, שבמתנה האדם צריך למנות ולספור מה שקבל מחבירו.

(הרב”ש. מאמר 31 “מהו שאין הברכה מצויה בדבר שבמניין, בעבודה” 1990)

6. כל מתנה שנותן לחברו […] הוא כמו כדור שעושה חלל באבן, הגם שהכדור הראשון אינו עושה באבן אלא שריטה בעלמא, אבל הכדור השני כשפוגע באותו מקום כבר עושה חריץ, והשלישי עושה נקב. ועל ידי הכדורים שהוא מרבה לקלוע אזי הנקב מתפתח ונעשה מקום חלל בלב האבן של חברו, שבו מתקבצים כל המתנות, ומכל מתנה ומתנה נעשה נצוצי אהבה, עד שמתקבצים כל ניצוצי האהבה בחלל לב האבן ונעשה מזה שלהבת. כי ההבדל בין ניצוץ לשלהבת הוא בזה, כי במקום שיש אהבה יש שם גילוי לחוץ, היינו גילוי לכל העמים שאש האהבה בוערת בו. ואש האהבה שורפת את כל הפשעים שפוגשים על אם הדרך.

(הרב”ש. אגרת מ’)

7. כוונת המתנה היא כמו הכרת טובה על האהבה שחבירו נותן לו. אבל אם נותנים מתנה לאיש זר, היינו שלא מרגיש שחבירו הוא קרוב לליבו, אם כן אין לו על מה לתת לו הכרת טובה, נמצא שהכוונה היא שלא לשמה, היינו הכוונה שצריכה להיות. ויש הווה אמינא לומר שזה נקרא “צדקה”, בזה שמרחם על חבירו שרואה שאין מי שמדבר איתו ושיקבל אותו בסבר פנים יפות, ולכן הוא עושה לו את זה. על זה יש תפילה, היינו שהשי”ת יעזור לו בזה שירגיש את אהבת חבירו ושחבירו יהיה קרוב לליבו. אזי בזכות המעשה זוכה גם כן לכוונה.

(הרב”ש. אגרת מ’)

8. אמרו חז”ל “הנותן מתנה לחבירו, צריך להודיעו”. ובהאמור “צריך להודיעו” לאו דווקא שהוא שלח לו את המתנה, אלא גם ערך שוויה של המתנה, כי כפי ערך חשיבות המתנה, בשיעור זה מתגלה האהבה ביניהם. כי המקבל את המתנה, בשיעור שהוא מתפעל מהמתנה, בשיעור הזה הוא נותן לו את התודה הנכונה, וע”י זה מתרקם קשר של אהבה ביניהם.

(הרב”ש. מאמר 25 “מהי ההכנה בערב שבת, בעבודה” 1988)

9. מתנה נבחנת בזה שיודע שחברו יהנה מזה, בין בדבור בין במחשבה ובין במעשה. אלא היות וכל מתנה צריכה להיות בהתגלות כדי שחברו ידע מזה, ובחינת מחשבה אין חברו יודע שחשב בעדו, לכן צריכים גם לדיבור, שיגיד לו שחושב ודואג עבורו. וגם בזה, דוקא במה שאהוב לחברו, היינו מה שמתוק לחיך חברו, שמי שאינו אוהב דברים מתוקים אלא דברים חמוצים אינו יכול לכבד את חברו בדברים חמוצים אלא בדברים מתוקים דוקא, שזה אהוב לחיך חברו. ומזה נבין שיכול להיות דבר של מה בכך אצל אדם זה, ואצל חברו אותו הדבר הוא מהדברים העומדים ברומו של עולם.

(הרב”ש. אגרת מ’)

10. אִיעָצְךָ, לעורר בקרבך יראה מקרירות אהבה שבנינו, והגם שהשכל מכחיש ציור כזה. אבל הגע עצמך, אם יש תחבולה להוסיף באהבה, ואינו מוסיף גם זה לפגם תחשב: בדומה לאיש הנותן מתנה גדולה לרעהו, האהבה המתגלה בלבו בשעת מעשה, אינה דומה לאהבה הנשארת בלב, לאחר מעשה, אלא היא הולכת ומתקררת יום יום, עד שאפשר לבא לכלל שכחה בברכת האהבה, ומחויב מקבל המתנה להמציא תחבולה בכל יום להיות בעיניו כחדשות. 

וזהו כל עבודתנו, לגלות אהבתנו בקרבנו, בכל יום ויום ממש, שוה בשוה כמו בשעת הקבלה, דהיינו, להרבות ולהפרות השכל בתוספות מרובות על העיקר, עד שהתוספות ברכה של עכשיו, יהיה נוגע בחושים שלנו, כמו מתנה העיקרית בפעם הראשונה, ולזה צריכים תחבולות גדולות, וערוכות לעת הצורך.

(בעל הסולם. אגרת ב’)

11. “שונא מתנות יחיה”. אין הפירוש, שלא יקבל מתנות. אלא אם הוא שונא את המתנות, מטעם שהוא רוצה לעבוד בעמ”נ להשפיע, לכן הוא שונא להיות מקבל, אבל הוא מקבל את המתנות, משום שהקב”ה רוצה בכך, וזה נקרא “מקבל בעמ”נ להשפיע”, היות שהוא לא היה מעורר לה’, שיתן לו מותרות. אלא הוא מבקש מה’ הכרחיות. ולא חשוב אם לגבי אחר נקרא זה “מותרות”. כי כל אחד עובד לפי הרגשתו, ואין לו שום ענין מה שיש לחבירו. ואם אח”כ ה’ נותן לו מתנה, והוא מקבל זה בעמ”נ להשפיע. 

נמצא לפי זה, אם האדם מבקש מה’, שיתן לו כלים דהשפעה, תלוי באופי של האדם, היינו שיכולים לומר, שאצל זה הוא “מותרות” ואצל השני זה “הכרחיות”.

(הרב”ש. מאמר 24 “ההבדל בין צדקה למתנה” 1986)

12. בשיעור הצורך כך שיעור השכר, היינו שממלאים לו את חסרונו. לכן כשהקדוש ברוך הוא שולח לו את המתנה שמרגיש שהוא עני, על ידי זה הוא מסוגל לקבל מילוי. 

וזה שאומר, במה האדם יכול לזכות שלא תשלוט עליו מדת הדין והצמצום. אז בא התשובה, שהוא זוכה על ידי זה שהקדוש ברוך הוא שולח לו מתנה. נמצא שהמתנה הוא החסרון, שהוא הכלי. 

וכשיש לו הכלי, ומקבל את הכלי במקום הנכון, אז הקדוש ברוך הוא ממשיך עליו חוט של חסד, היינו שנותן לו הכח שיוכל לעסוק בתורה ומצוות על מנת לשפיע, שנקרא חסד. אז הדין והצמצום, שגורם הסתרה, לא יוכל לשלוט עליו. 

(הרב”ש. 348. “בשעה שה’ אוהב את האדם”)

13. כשזוכה לתורה, אז התורה נקראת “מתנה”, כמו שאמרו חז”ל על פסוק “ממתנה נחליאל” (עירובין נ”ד ע”א). “תורה” דווקא שזכה להנותן התורה. אם כן הקדוש ברוך הוא מודיע לו, שהוא הוא הנותן לו את המתנה.

(הרב”ש. מאמר 24 “ההבדל בין צדקה למתנה” 1986)

14. “אין לדיין אלא מה שעיניו רואות”, ואל להתעלם משום חסרון שיש בו. אלא אדרבא, כפי שמרגיש חסרונו, באותו שיעור הוא יכול להתפלל שרבו ימלא משאלותיו. ואז כל התלמיד המרבה לשאול, הרי זה משובח. ואחר כך לבסוף אסור להשאר בחסרון. אלא הוא צריך עוד פעם ללכת בדרך אמונה למעלה מהדעת, שהוא שלם בתכלית השלימות. וזה שכתוב כעבד המודה לפני רבו על המתנה שקיבל ממנו, והולך לו. שהוא צריך להאמין למעלה מהדעת שכבר קיבל כל משאלותיו, המכונה “מתנה”. 

(הרב”ש. 438 “הושע עבדך אתה אלוקיי”)

15. לשמה הוא מתנה מלמעלה, אם כן מה מועיל את התגברותו ועבודתו, וכל הסגולות והתיקונים, שהוא עושה, בכדי לבוא לשמה, אם זה תלוי ביד ה’. ועל זה תירצו חז”ל ואמרו: “אי אתה בן חורין לפטור ממנה”. אלא על האדם מוטל לתת את האתערותא דלתתא [ההתעוררות מלמטה]. וזהו בחינת תפילה. 

אבל אי אפשר שיהיה תפילה אמיתית, אם לא יודע מקודם, שבלי תפילה אי אפשר להשיגה. לכן ע”י המעשים והסגולות, שהוא עושה בכדי לזכות לשמה, מתרקם אצלו כלים מתוקנים, שירצו לקבל את ה”לשמה”. 

ואז, לאחר כל המעשים והסגולות, אז הוא יכול לתת תפילה אמיתית. משום שראה, שכל המעשים שלו לא הועילו לו כלום. ורק אז הוא יכול לתת תפילה אמיתית מעומקא דליבא. ואז הקב”ה שומע תפילה, ונותן לו המתנה של לשמה. 

(בעל הסולם. “שמעתי”. כ’. “עניין לשמה”)

16. אנו רואים, שדרך העולם הוא, אדם הרוצה לחלק מתנות, הוא נותן לאוהביו, לכן אם המקבל רוצה שיתנו לו מתנה, אין שייך לומר, שיבקש מהנותן מתנה. אלא אם המקבל משתדל, שהנותן יראה, שהוא מהאוהבים של הנותן, אז ממילא הנותן נותן לו מתנות. 

ונמצא לפי זה, כדי לזכות למתנת התורה, הוא צריך להתייגע את עצמו בכל מיני פעולות, שהנותן יראה, שהוא מן האוהבים שלו. אז ממילא הוא נותן לו מתנות. 

ובכדי שהקדוש ברוך הוא יראה שהוא מאוהבי ה’, הוא יגיעה גדולה, משום שהאדם צריך להשתדל, שלא יתחשק לו שום דבר, אלא כל חשקו הוא להיות משפיע להקדוש ברוך הוא נחת רוח, ולא לאהבת עצמו, אלא אהבת ה’. וזהו יגיעה גדולה, מטעם שזהו נגד הטבע שלו, שנברא. 

ועל ידי היגיעה הזאת הוא נעשה מאוהבי המלך, אז הקדוש ברוך הוא נותן לו את זה במתנה.

(הרב”ש. 545. “יגיעה ומציאה”)

17. אנו רואים, שבדבר נתינת מתנה, בכדי שיהיה השמחה בשלמות, היינו מצד הנותן ומצד המקבל, תלוי בשני דברים:

א. שהנותן יחשיב את המקבל, שהוא ראוי למתנה כה גדולה, אם המקבל הוא אדם חשוב, אז הוא נותן לו מתנה חשובה, יקר ערך. ואם הוא לא כל כך חשוב אצלו, אזי לא יוציא מכספו הרבה כסף, בכדי לתת לו מתנה.

ב. מצד המקבל, אין המקבל יכול לשמוח כל כך עם המתנה, רק לפי ערך הנחיצות שבדבר, ולא חשוב אם המתנה עולה הרבה כסף. 

(הרב”ש. 913. “ובתורתו יהגה”)

18. ענין מצוה, שהוא אמונה, הוא רק בחינת תיקון, שהוא אמצעי לפי שעה. מה שאין כן תורה הוא בחינת מתנה, שהוא המטרה, ולא האמצעים להשיג את המטרה, האמצעים הם רק לפי שעה. 

מצוה נקרא בחינת עבודה. השכר נקרא הפירות, שמשיגים על ידי עבודה. ופירות הוא בחינת תורה, שהוא המתנה, שמשיגים על ידי העבודה, שדרך התורה נקרא בחינת אמונה, שעל ידי משיגים את בחינת תורה. והתורה בעצמה היא המתנה, שמשיגים, שהיא בחינת השכר, שמשיגים אחר שגמר את העבודה. 

(הרב”ש. 797. “בחינת מתנה”)

19. כתוב “כיתרון האור מתוך החושך”. היינו, שאי אפשר לקבל אור, אם אין לו חסרון וצורך להאור. 

לכן, כשהאדם רואה, איך שבחינת אומות העולם שבו הם מתנגדים לה’, והאדם לא יכול לסבול את השונא ישראל שבקרבו, אז הוא מקנא לאלקיו, והוא לא מסתכל על שום ירידות שיש לו, והוא עושה מה שביכולתו, וצועק לה’, שיתן לו עזרה, שיוכל לנצח את הרשעים שבקרבו. 

ובזה שהוא מתגבר ואינו בורח מהמערכה, אז הקב”ה נותן לו את הברית. היינו, שכורת עמו ברית, שיהיה שלום בינו להקב”ה, בזה שהוא מקבל מתנה מה’, שהם הכלי השפעה. 

(הרב”ש. מאמר 39 “מהו שלום בעבודה” 1989)

20. יש להבחין בין צדקה למתנה. כי בצדקה באה התשובה על תביעת המקבל. היינו, אם המקבל צדקה מבקש, אז נותנים לו. נמצא, שצדקה באה על ידי התעוררות התחתון, היות שהוא מרגיש בחסרונו. זאת אומרת, שבזמן שהוא רואה, שאינו יכול להתקיים בעולם בלי עזרת הנותן, אז אין המקבל מתבייש, אלא הולך ומבזה עצמו בפני הנותן. והוא מטעם שאין לו ברירה אחרת.

אמנם מתנה באה הכל מצד הנותן. זאת אומרת, אם הנותן מתעורר, שיש מה לעשות, לגלות את האהבה אצל אוהבו, אז הוא שולח לו מתנה. נמצא לפי זה, שמתנה באה מצד התעוררות העליון המשפיע, מה שאם כן צדקה באה מצד ההתעוררות המקבל. 

(הרב”ש. מאמר 24 “ההבדל בין צדקה למתנה” 1986)