WEDNESDAY: HOD-TIKKUN CHATZOT תקון חצות – LESSON WITH RAV MICHAEL LAITMAN

READING: between after midnight and sunrise of Wednesday.

Rabash. What Is the Reward in the Work of Bestowal?. 20 (1988)

שיעור בוקר 19.06.2023 – הרב ד”ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

ספר “כתבי רב”ש”, כרך א’, עמ’ 698,

מאמר “מהו השכר בעבודה דלהשפיע”

קריין: “כתבי רב”ש” כרך א’, עמ’ 698, מאמר “מהו השכר בעבודה דלהשפיע”.

מהו השכר בעבודה דלהשפיע

תשמ”ח – מאמר כ’
1987/88 – מאמר 20

“חז”ל אמרו (אבות פרק שני, כ”א) “אם למדת תורה הרבה, נותנים לך שכר הרבה, ונאמן הוא בעל מלאכתך, שישלם לך שכר פעולתך”. הרי אנו רואים, שאנו צריכים לעבוד בשביל שכר. ולא עוד, אלא שיש ציווי מיוחד, שאנו צריכים להאמין, שהקב”ה ישלם לנו את השכר. ושם, בפרק א’, אמרו ממש ההיפך, וזה לשונו “הוא היה אומר, אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא היו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס”. ויש להבין איך מתקיימים שני המאמרים האלו.

ידוע, שכל ענף רוצה להדמות לשורשו. והיות השורש שלנו, שהוא הבורא, הוא במצב המנוחה המוחלטת, לכן אין הנבראים מסוגלים לעשות שום תנועה, אלא שהתנועה תשבח את מצב המנוחה של האדם, אחרת האדם בוחר במנוחה. וכמו שכתוב בתע”ס (חלק א’, דף כ’, אות י”ט) וזה לשונו “בידוע, אשר כל ענף יהיה טבעו שוה לשורשו. ולכן כל הענינים, הנהוגים בשורש, יתרצה בו הענף ויחמודם. וכל הענינים, שאינם נהוגים בשורשו, גם הענף מתרחק מהם. דהיינו, אנו אוהבים את המנוחה, ואנו שונאים מאוד את ענין התנועה, עד שאין אנו עושים שום תנועה, זולת בשביל השגת המנוחה”.

פירושו, שאין אנו עושים שום תנועה, אלא אם אנו יודעים, שהתנועה הזו תשבח לנו את המנוחה. כלומר, השבח הזה, שאנו מקבלים עבור המנוחה, זה נקרא “שכר”. זאת אומרת, אם אנו מרויחים ע”י התנועה יותר הנאה מהמנוחה, אז אנו יכולים לעשות תנועות, אחרת אנו נשארים במצב המנוחה.

ובענין השכר, הרי יש מקרא מפורש בתורה: “אם בחקותי תלכו, ואם מצותי תשמורו, ועשיתם אותם, ונתתי גשמיכם בעתם, ונתנה הארץ יבולה”. אם כן, איך אמרו חז”ל לעבוד בלי שכר, הנקרא “שלא על מנת לקבל פרס”. הלא זה ממש ההיפך ממה שכתוב בתורה. וגם זהו אחד מהעיקרים, שצריכים להאמין בשכר ועונש. אם כן איך אמרו חז”ל, שאדם צריך לעבוד שלא על מנת לקבל פרס.

אולם יש להבין זה שאמרו חז”ל “הוי כעבדים המשמשין את הרב שלא עמ”נ לקבל פרס”, מהו הטעם. הלא יש להבין, שזה הוא נגד מטרת הבריאה. כי מטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו. ולסיבה זו ברא הקב”ה את הנבראים בכלים דקבלה. כלומר, שיהיה לו רצון והשתוקקות לקבל הנאה ותענוג.

אם כן, מדוע צריכים לוותר על השתוקקות של הנאה ותענוג, אלא להשתדל רק להשפיע לה’, ולא למלאות את ההשתוקקות לתענוגים, שהוא בעצמו ברא אותנו בטבע כזו. ואיך אח”כ אומרים לנו, לא, הגם שברא אותנו בטבע לקבלת תענוגים, ומכל מקום עכשיו אסור להשתמש בכלים האלו, המכונים “רצון לקבל לעצמו”.

והתשובה היא, היות שכל ענף רוצה להדמות לשורשו כנ”ל, והיות שהבורא הוא המשפיע, לכן במקום שהאדם צריך להיות מקבל לעצמו, הוא נוהג שם ענין של בושה. ובכדי לתקן את ענין הבושה, נעשה תיקון, המכונה, “מקבל בעמ”נ להשפיע”. לפי זה יוצא, זה שאמרו, שאסור לקבל לעצמו, אינו מטעם שאסור להנות, אלא שזהו תיקון. שבזמן שהאדם יקבל את ההנאה, והיות שבזמן קבלת התענוג, הוא בשינוי צורה מהמשפיע, ומשום זה הוא מרגיש אי נעימות בעת קבלת התענוג.

מה שאין כן אם הוא מקבל התענוג מטעם שהוא רוצה להנות להעליון, בזה הוא מקבל בחינת השתוות הצורה. ואז יש לו ב’ דברים בעת קבלת התענוג:

א. שהוא לא מתרחק מה’ בעת קבלת התענוג.

ב. שאינו מרגיש שום חסרון בעת קבלת התענוג.

ובהאמור יוצא, שהאיסור, שאסור לקבל לעצמו, הוא לטובת הנבראים, ולא משום שהקב”ה צריך שישפיעו לו, או לאהוב אותו. כי הכל הוא רק לטובת הנבראים, שהם מקבלים תענוג ממנו, ושיהיה בהתענוג שלימות. ומבחינת תיקון העולם נעשה ב’ מערכות:

א. הנקראת אבי”ע דקדושה, ששם נוהג רק סדר של קבלה בעמ”נ להשפיע.

ב. הנקראת אבי”ע דטומאה, ששם נוהג קבלה בעמ”נ לקבל.

לכן מטרם שאדם מתקן מעשיו, שיהיו בעמ”נ להשפיע, הוא ניזון ממה שמשך מאבי”ע דטומאה.

ובהאמור נבין מה ששאלנו, הלא אנחנו צריכים להאמין בשכר ועונש, ומצד השני אומרים לנו לעבוד שלא עמ”נ לקבל פרס, כלומר, לעבוד בלי שום שכר. התשובה היא, היות מצד הבורא הוא רוצה לתת, שזו היתה מטרתו להטיב לנבראיו, אלא שנעשה תיקון “בכדי להוציא לאור שלימות פעולותיו”, שאנחנו נעבוד שלא לקבל שכר. ורק על תיקון הזה, שלא לקבל שכר, אנו צריכים לתת עבודה ויגיעה רבה, מסיבת שזהו נגד הטבע שלנו. ורק בסגולת תו”מ אנו יכולים להגיע לזכות לכלים האלו, הנקראים “כלים דהשפעה”.

וזהו השכר שלנו, שאנו צריכים להאמין בשכר ועונש. כלומר, אם אנחנו נשמור את התו”מ, נזכה לכלים דהשפעה. ואם אין אנחנו נקיים את התו”מ, אנו נשארים בכלים דקבלה, שהכלים האלו אינם מסוגלים לשום דבר שבקדושה. ומשום זה איך תהיה באפשרות לקבל את הטוב והעונג, מה שהבורא רוצה לתת להם.

אי לזאת, כאשר אנו מתחילים ללכת בדרך של השפעה, תיכף מתחיל הגוף להתנגד. ואנו צריכים להאמין באמונת חכמים, ולהאמין במה שאמרו חז”ל “הבא לטהר מסייעין אותו”. ולהאמין במה שאמרו חז”ל, שהקב”ה אמר “בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין”, שע”י התורה, “המאור שבה מחזירו למוטב”. ועל השכר הזה, אנו צריכים להאמין, שה’ יתן לנו את השכר הזה תמורת עבודתנו בתו”מ. וממילא לא תהיה סתירה למה שאומרים, שצריכים להאמין בשכר ועונש, ומצד השני אומרים, שאנו צריכים להיות “כעבדים המשמשין את הרב שלא עמ”נ לקבל פרס”.

התשובה היא, היות שאנו צריכים לעבוד שלא עמ”נ לקבל פרס, וזהו נגד הטבע שלנו, ואין אפשרות שאנחנו נוכל לתקן את עצמנו בתיקון זה, ועל זה אמרו “יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, אלמלא אין הקב”ה עוזרו, אינו יכול לו”. שרק הקב”ה יכול לעזור לו, שיתן לו הכלים דהשפעה. להשכר הזה אדם צריך להתפלל לה’, שיתן לו, היות מכוחות עצמו אין יד משגת לכלים דהשפעה.

ועוד יותר מזה, שמוטל על האדם חיוב להאמין, שה’ יתן לו את הכח הזה. וזהו מסיבת שיש הרבה פעמים שאדם עובד ונותן יגיעה בכדי להשיג הכלים דהשפעה. ומבחינת התיקון, שאין האדם יכול להבין, יש לפעמים, שהאדם שהתחיל בעבודה זו דלהשפיע, והוא רואה אחרת, שהוא הולך אחורה. כלומר, שעכשיו, מעת שהתחיל להכנס בעבודה דלהשפיע, הוא נעשה יותר מגושם. כלומר, שהרצון לקבל לעצמו התחיל לפעול בו ביותר מרץ.

נמצא, זה שהוא רואה, שהרצון לקבל פועל אצלו כל פעם ביותר תקיפות, עד שהאדם בא לפעמים לידי יאוש, ואומר, שהוא רואה, שאין שום סיכויים, שיוכל לבוא פעם לזכות לרצון להשפיע, ואז הוא אומר, אני עבדתי בחינם, כלומר, חשבתי שע”י היגיעה בתו”מ, אני אקבל את השכר, שזה יהיה לי מתנה עבורי, שקבלתי את אשר קיוויתי כל הזמן, שאני אזכה להגיע לעשות נחת רוח להבורא, ואני אצא משליטת האהבה עצמית.

ועכשיו אני רואה, שזה לא בשבילי, מסיבת שאני יותר מגושם משאר אנשים. ובתחילת עבודתי חשבתי, שאני לא כל כך משוקע באהבה עצמית. לכן חשבתי העבודה זו, להגיע בעמ”נ להשפיע, זה יקח בודאי זמן כמו כל מקצוע שלומדים. שלא תופסים את המקצוע בקלות, אלא שצריכים ללמוד הרבה, עד שקונים את המקצוע, מה שהוא לומד, לא חשוב איזה מקצוע, נגרות או מסגרות, או אפילו מקצוע של רופא, וכדומה. לכולם מוכרחים לתת זמן. יש מקצועות שלומדים ג’ שנים, או חמש שנים. אבל יש סבלנות לחכות עד הזמן שנוהג. ושם האדם מסוגל לעבוד, מסיבת שהוא רואה, שכל יום ויום הוא הולך קדימה. אז האדם מבין מדעתו, שיגיע הזמן, היינו בסוף ג’ שנים או ה’ שנים, הוא יקבל תעודת גמר, שהוא כבר יכול לקבל עבודה על המקצוע שלו.

מה שאין כן בעבודה דלהשפיע, הוא רואה, שכל יום הוא הולך אחורה. ויכול לעבור שנה או שנתיים, והוא רואה שלא זז כמלוא נימא. ואז הוא בא לידי יאוש, ואומר, שאף פעם הוא לא יכול לקבל תעודה, שהוא עובד בעמ”נ להשפיע. וממילא לא תהיה לו אפשרות לקבל בחינת תורה, ששם לא נותנים להכנס אלא אנשים נאמנים, שלא יקלקלו את בחינת תורה, שיתנו להם. והיות שהוא רואה, שהוא לא מסוגל לקבל תעודה, שהוא עובד לשמה, לכן אף פעם לא יזכה לבחינת רזי תורה, כמו שאמרו חז”ל “הלומד תורה לשמה, מגלין לו רזי תורה”.

ומשום זה הוא רוצה לברוח מהמערכה. ועל מצב הזה אמרו חז”ל, שהאדם צריך להתגבר ויאמין, “שנאמן בעל מלאכתך, שישלם לך שכר פעולתך”. כלומר, שאם האדם נותן יגיעה בתו”מ על הכוונה לקבל שכר, שיתנו לו את הכח דהשפעה, ס. נמצא, שזהו השכר שאנו מבקשים תמורת עבודתנו, שהוא, שנוכל לעבוד בלי שכר, אלא מטעם “בגין דאיהו רב ושליט”.

ובהאמור יש לפרש מה שכתוב (בתפלה “יהי רצון”, קודם תהילים) “ומאוצר מתנת חינם חננו”. זאת אומרת, אנו מתפללים ואומרים תהילים על הכוונה “שלא לבד שאנו מבקשים שכר, אלא אנו רוצים, שגם תיתן לנו מאוצר מתנת חינם”. ויש להבין, הלא ידוע שהאדם צריך לעשות הכל שלא לקבל שכר.

אלא יש לפרש כנ”ל, שאנו רוצים, שאתה תיתן לנו שפע מאוצר מתנת חינם, מטעם, אם אנחנו נקבל שפע משם, אז אנחנו נוכל לעבוד בחינם, שלא על מנת לקבל פרס. וזהו על דרך, מי שצריך לרפואה, אז מבקשים מה’, שישלח רפואה מאוצר הרפואות. או מי שצריך גבורה, הוא מבקש, שישלחו לו גבורה מאוצר הגבורות.

אי לזאת, מי שרוצה לקבל כח מלמעלה, שיוכל לעבוד בחינם בלי שום תמורה, אז הוא מבקש מה’, שיתן לו שפע מאוצר “מתנת חינם”. כלומר, שיתנו לו כח, שזהו אצלו מתנה גדולה, היינו זה שיהא בידו לעשות מעשים בחינם. זה נקרא אצלו “מתנה” על דרך שכתוב “מה אני בחינם, אף אתה בחינם”.

ובהאמור יש לפרש מה שכתוב (תהילים, קכ”א) “אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי, עזרי מעם ה’, עשה שמים וארץ”. שיש להבין, שדוד המלך היה שואל, “מאין יבוא עזרי”. ואח”כ נתוודע לו, ש”עזרי מעם ה'”. הלא כל יהודי מאמין, הוא אומר, שהאדם אין לו מקום אחר לקבל עזרה, אלא מעם ה’. ומה הוא החידוש.

ובהנ”ל יש לפרש, שהוא בא להשמיענו, שלא חסר לנו שום דבר, בכדי שנקבל טוב ועונג, אלא כלים דהשפעה. כי אז תהיה לנו השתוות הצורה עם הבורא בבחינת “מה הוא רחום, אף אתה רחום”. אז נהיו מוכשרים לקבל את הטוב והעונג.

לכן יש לפרש לפי הכלל הידוע, שכל הבריאה, שאנו מכנים בשם בריאה, הוא רק הרצון לקבל לעצמו, שנברא יש מאין. כלומר, אצל הבורא יש לומר, שהוא הנותן והמשפיע. אבל ענין קבלה, זהו דבר חדש, שהבורא ברא אותו מאין. כלומר “אין”, אין שם בחינת קבלה. וזה שכתוב “מאין”, שהוא בחינת שיש אצל הקב”ה, שנקרא שהוא רק המשפיע. אם האדם יכול לבוא לבחינה זו, הנקרא “אין”, אז “יבוא עזרי”, שאז האדם יהיה מוכשר לקבל את הטוב והעונג.

וזה שכתוב “עזרי מעם ה’, עשה שמים וארץ”. שכאן הוא מפרש מה זה “אין”, היינו ההיפך מקבלה אלא משפיע. וזה שכתוב “עשה שמים וארץ”, שפירושו, שהוא עשה שמים וארץ, שפירושו, שהוא השפיע והוליד את השמים וארץ. וכשהאדם יגיע לבחינת “אין”, הנקרא, “כח השפעה”, אז הוא יהיה מוכשר לקבל טוב ועונג. היות מצד הבורא לא חסר שום דבר, אלא חסר רק כלים, שהתחתון יהיה מוכשר לקבל.

זה שכתוב “מאין יבוא עזרי”. וזה שכתוב, שלא יחשוב האדם, שחסר משהו דברים גדולים, בכדי לקבל את הטוב ועונג הזה, מה שהקב”ה רוצה לתת לנבראים. כלומר, אדם, כשהוא נותן כוחות בכדי להגיע לשלימות המטרה, שבשבילה נברא, וראה, שעוד לא הגיע למדרגה יותר גבוהה, מכפי שהיה ילד בן ט’ שנים, אלא הוא מבין ענין עבודת ה’ באותו שיעור, כפי שהיה מבין בגיל תשע, אז, כשהוא מתבונן מהי הסיבה, אז הוא אומר, בטח שאני נולדתי בלתי כשרוני, ואין לי שום כח דהתגברות, אלא אם הייתי יותר כשרוני, והיה לי יותר אביריות, אז הייתי מצליח להגיע להשלימות.

נמצא, שהוא חושב, שחסרים לו הרבה דברים. אבל האמת היא, שלא חסר לאדם רק בחינת השתוות הצורה, הנקרא “כלים דהשפעה”, כמו שכתוב “מה הוא רחום אף אתה רחום”, שבחינת השפעה נקראת בחינת “אין”.

וזה שרוצה להשמיענו, בזה שאומר “מאין יבוא עזרי”. שרק זה חסר, ולא שום כשרונות ושום אביריות, אלא “עזרי מעם ה'”, שה’, שהוא עשה שמים וארץ בכדי להשפיע לבריות, את זה אני צריך, שה’ יעזור לי להשיג, היות שזהו הכלי. ולאחר שיש להאדם הכלי הזה, הנקרא “כלי דהשפעה”, אז האור יבוא מאליו, כי כך היתה מטרת הבריאה להטיב לנבראיו.”

איזה מאמר יפה.

שאלה: כתוב במאמר שהאדם לא חשב שהוא כל כך משוקע באהבה עצמית, ואז מיום ליום הוא מגלה שהוא יותר מגושם משאר האנשים. ואז אומרים לו לא לברוח מהמערכה. למרות זאת “אל יסתכל במה שהוא לא מתקדם, אלא הוא צריך להאמין, אם האדם נותן יגיעה, בכדי לזכות לכלים דהשפעה, בטח ה’ יתן לו.” אבל מה שהוא רואה מיום ליום זה שהוא נותן לו להיות יותר מגושם, אז מתי הוא ייתן לו כלים דהשפעה?

כנראה שהבורא מוסיף לו כלים מקולקלים מפני שהאדם מצליח ללכת קדימה בכלים דהשפעה רק עדיין לא מרגיש את זה. אבל בכל זאת הוא רוכש גם כלים דהשפעה וגם כלים דקבלה, ובסך הכול הוא מתקדם, רק הוא עדיין לא מרגיש שיש לו רווח בהשפעה. צריכים להגיע לאיזה מעמד, לאיזו מדרגה, לאיזה מספר, ואז זה מתגלה.

שאלה: מה זה השכר, שנוכל לעבוד בלי שכר?

אנחנו צריכים לעבוד כדי להגיע להידמות לבורא וזה יהיה השכר שלנו.

תלמיד: מה זה המצב הזה שהוא עובד, כמו שהוא כותב, “בגין דאיהו רב ושליט”?

כי הבורא הוא השליט היחידי, הגדול, המרכז של הכול, רק בו אני תלוי, ואני צריך לעשות הכול כדי באמת לקרב את עצמי אליו ולהגיע לדבקות.

תלמיד: מה זה בדיוק השכר שהוא מקבל כשהוא עובד מטעם “בגין דאיהו רב ושליט”?

זה בדיוק השכר, שאני אהיה דבוק לאותו רב ושליט.

תלמיד: אז מה זה לעבוד בלי שכר?

שאני לא צריך שום דבר חוץ מזה. אני רוצה להשפיע לבורא, להיות העבד שלו, וחוץ מזה אני לא רואה שום שכר.

שאלה: איך מקבלים שפע מ”אוצר מתנת חינם”?

“אוצר מתנת חינם” זה אומר שאנחנו לא דורשים שום דבר עבור העבודה שלנו, ואז אנחנו מקבלים מאותו המקור את המילוי, את השפע.

שאלה: הוא חוזר במאמר על המאמץ שצריך לעשות האדם בלהאמין שבעל הבית ישלם לו שכר בעד עבודתו. איך עושים מאמץ כזה? אני רוצה לתאר לעצמי שאני מעכשיו מתחיל להתאמץ לכיוון הזה, מה אני צריך לעשות?

אם אני עושה משהו, אז אני רוצה לראות תשלום, אי אפשר בלי זה, רק השאלה מהו התשלום שאני מצפה לו.

תלמיד: האם השכר הוא האמונה?

לא, השכר הוא כוח השפעה שאתה מקווה לקבל מהבורא.

תלמיד: האם יכול להיות שרוב הזמן אני בדרך ובכלל לא מעניין אותי השכר?

אז מה זה נקרא שאתה בדרך?

תלמיד: זה סוג של שגרה, נוח לי, יש לי חברים, יש לי דרך, ואני לא חושב על לעשות נחת רוח לבורא רוב הזמן. האם יכול להיות שכך אדם מחזיק בדרך?

כן, גם זה קורה. כמו תינוקות, ילדים קטנים, הם חיים, למה הם חיים? כי חיים, ומי מהם יודע למה ובשביל מה. “אני גדל כדי להיות גדול”? לא, אין להם תכניות כאלה, הם פשוט חיים, ממלאים את עצמם בכל רגע ורגע. וככל שגדלים יותר, אז יש להם כבר שאלות, בשביל מה, למה, לאיזה צורך, וכן הלאה.

תלמיד: אני מנסה לדמיין לעצמי מצב שאני קם בבוקר וכל מה שמניע אותי זה להשפיע לחברים, לעזור להם, ובינתיים זה קורה בדיוק הפוך. איך עושים את הקפיצה הזאת שהחברים הם מרכז החיים, הם העניין, הם המטרה, הם תופסים נפח בחיים?

אתה צריך לחשוב על זה שמה שאתם בונים אתם בונים יחד, נגיד איזו מערכת, מטוס, מכונה, לא חשוב מה, ואז אתם משקיעים בזה יחד. כשתגמרו להשקיע, תקבלו שכר, אבל בינתיים העבודה הזאת תופסת את כולכם.

תלמיד: כלומר אנחנו צריכים כל הזמן להגיע לאווירה של שיתוף, של עבודת צוות.

בלי זה אי אפשר. לדוגמה הפירמידות, איך אתה יכול להרים בלוק של אלף טון? אלא אתה צריך המון האנשים, המון יגיעה.

תלמיד: ראינו בעשירייה שפרויקט למען החברה הוא ממש הפתרון, כאילו כל עשירייה צריכה לעסוק באיזשהו פרויקט.

תעשו, תביאו עוד פרויקטים כאלה.

שאלה: במאמר הוא נותן דוגמה שאדם רוכש מקצוע בשלוש שנים, בחמש שנים, נגר או מסגר או אפילו רופא. מתי אצלנו בן אדם רוכש מקצוע? מתי הוא נהייה מקצוען?

מתי שהוא מקבל בידיים שלו כוחות גם בעד העבודה וגם נגד העבודה, כי אז הוא עובד משני הכיוונים, משני הצדדים.

תלמיד: מה זה נקרא להיות בעל מקצוע בקבלה?

להיות בעל מקצוע בקבלה, זה כשאתה מרגיש באיזה תכונות אתה נמצא, מה בדיוק דורש ממך הבורא ומה אתה צריך לדרוש ממנו. בלי שני הכיוונים הללו לא תוכל להתקדם.

שאלה: הוא כותב במאמר שנותנים להיכנס רק לאנשים נאמנים. מה זה אנשים נאמנים?

אנשים נאמנים הם אנשים שקיבלו כבר תיקון והם עושים הכול רק בכוח השפעה.

שאלה: מה זה ההיפוך שהוא כותב עליו, שבהתחלה הוא בא לידי ייאוש מזה שהוא רואה שהולך אחורה, ואז הוא כותב “אל יסתכל במה שהוא לא מתקדם, אלא הוא צריך להאמין, אם האדם נותן יגיעה, בכדי לזכות לכלים דהשפעה, בטח ה’ יתן לו.”?

אנחנו שנמצאים עדיין ברצון לקבל שוקלים את הדרך שלנו, כמה אנחנו מקבלים, עוד יותר, עוד קצת, ולפי המכשיר הזה של הרצון לקבל אנחנו מודדים את ההתקדמות שלנו. מה שאין כן, אם אנחנו מתקדמים לקראת רצון להשפיע, אז אין לנו מכשיר פנימי שיגיד לנו שאנחנו נותנים יותר, אלא נראה לנו שאנחנו מפסידים, נראה לנו שאנחנו לא רוכשים, שאנחנו נמצאים ממש בהפסד. כאן באמת יש מקום לאדם לטעות ולהגיד, “שום דבר לא ייצא לי מהעבודה הזאת, אני עוזב”. כי הליכה לקראת ההשפעה אצלו היא לא רכוש, זו לא עלייה, ואז הוא יכול לעזוב, יכול להגיד “אין לי שום התקדמות”.

תלמיד: אנחנו מדברים על אדם שהוא רוצה להגיע לעשות פעולות שהן לא על מנת לקבל.

כך הוא אומר.

תלמיד: מה זה שהוא כך אומר, ואז מה הוא מבין?

הוא עדיין עובד בטבע לקבל, אומנם במחשבה הוא היה רוצה כביכול להגיע לעל מנת להשפיע. אבל אם תראה לו באמת את הפעולה על מנת להשפיע, הוא לא יוכל לבצע אותה ויברח ממנה.

תלמיד: זה ברור לו שהוא בורח ממנה, אבל הוא רוצה לקבל כוחות לא לברוח ממנה.

מה זה נקרא “רוצה לקבל כוחות”? איך יכול להיות שהוא נמצא בעל מנת לקבל ורוצה לקבל כוחות על מנת להשפיע?

תלמיד: הוא קורא ומקבל מדי פעם התפעלות, הוא שומע מהמורה, מהכתבים ומהחברה שטוב להיות בעל מנת להשפיע, והלוואי והיה יכול לחיות בצורה כזאת. אבל שנייה אחרי זה הוא לא יכול לעשות את הדבר הכי קטן. אז הוא מסתכל ואומר, “אני הולך אחורה”, ואומרים לו, שלא יסתכל במה שהוא לא מתקדם. מה העצה הזאת?

כי צריכים להמשיך ככל האפשר לקראת על מנת להשפיע. אפילו שלא יכול, אבל הוא יאסוף לפחות את המאמצים שלו.

תלמיד: זאת אומרת, העצה היא שהאדם יעשה פעולות, יראה שהוא לא מתקדם, ולא רק שהוא לא מתקדם אלא הולך אחורה ונעשה יותר ויותר מגושם. האם זו נקראת התקדמות?

זו נקראת התקדמות, התקדמות לאמת.

תלמיד: איך אדם שמרגיש שהוא הולך אחורה יכול לקבל כוחות מללכת אחורה בזמן שכל הכלים שלו והשכל שלו אומרים לו שהוא הולך אחורה?

צריך ללכת למעלה מהשכל ולבקש מהבורא שילמד אותו מה זה על מנת להשפיע.

שאלה: הוא כותב שהתנועה צריכה לשבח את המנוחה כל הזמן. האם הכוונה שהשכר שלי צריך להיות היגיעה?

כן.

תלמיד: האם היגיעה היא לשמש את הבורא כל הזמן בכוח השפעה?

בפשטות, יגיעה היא כמה אני משתדל לעשות נגד הרצון.

תלמיד: כל הזמן אני צריך לעבוד מעל הדעת.

כן, אם אפשר.

שאלה: הוא כותב שמגיל תשע זה חוזר על עצמו אלא אם הוא עובר מלקבל על מנת לקבל ללקבל על מנת להשפיע. זאת אחת המוטיבציות הכי חזקות שאמורות להיות לאדם, לא למחזר את עצמו. האם זה לא אחד הכלים הכי חזקים להניע אותנו קדימה?

יכול להיות.

שאלה: איך אדם יודע להבחין בין מצב שהוא מתקדם אבל כתמורה הבורא נותן לו להרגיש שהוא הולך אחורה ולא מתקדם, לבין מצב שהאדם תקוע במקום ולא מתקדם? איך אדם יודע לאמוד את מצבו?

לפי היחס שלו לסביבה.

תלמיד: אבל נראה לו שהוא הולך אחורה. שגם ביחס שלו לסביבה הוא יותר ויותר שקוע באהבה עצמית. הוא עובד ועובד, רוצה להרוויח את אהבת הזולת, אבל הוא רואה שהוא לא מסוגל, שהוא תקוע במקום. איך הוא יודע להבין האם הוא בעצם תקוע במקום כי הוא לא עובד ולא מתייגע? איפה ההבחנה? איך האדם יודע?

יש לך בעיה שאתה צריך לדעת, וכאן בכלל לא מדובר על מה שאדם צריך לדעת. אדם צריך רק לקבוע את עצמו מרגע לרגע כל פעם להתקדם להשפעה. כדי להתקדם להשפעה הוא לא צריך לדעת הרבה.

תלמיד: מה זה להתקדם להשפעה בשביל האדם?

בכל רגע ורגע למצוא מה זה נקרא להיות בהשפעה ולהשתדל לעשות לקראת זה איזו פעולה.

שאלה: הרב”ש כותב כאן, “מה שאין כן אם הוא מקבל התענוג מטעם שהוא רוצה להנות להעליון, בזה הוא מקבל בחינת השתוות הצורה. ואז יש לו ב’ דברים בעת קבלת התענוג:

א. שהוא לא מתרחק מה’ בעת קבלת התענוג.

ב. שאינו מרגיש שום חסרון בעת קבלת התענוג.”

מה זה “מקבל התענוג מטעם שהוא רוצה להנות להעליון”?

שהוא נותן לעליון משהו, שהוא עושה משהו לקראת העליון, ואז הוא מקבל תענוג מהפעולה עצמה.

תלמיד: האם הפעולה הזאת היא שאנחנו באים כלפי העשירייה, באים לחיבור?

כלפי עשירייה, חברים, בורא. כשאנחנו עושים צעד לקראתם, אנחנו בזה מרגישים תענוג.

תלמיד: אז מה זה שלא מרגיש חיסרון בעת קבלת התענוג?

בעת קבלת התענוג הוא לא מרגיש חיסרון, ההיפך, הוא ממלא את החיסרון שלו בזה שממלא את הזולת, את החברה.

תלמיד: אבל פה תמיד נופלים לקבלה עצמית. איך פה שומרים על העניין של “לא לקבל”, כמו שאנחנו קוראים לזה?

זה תלוי בגדלות של מי שאתה עובד עבורו, גודל החברה, החבר, הבורא, בעיניך.

תלמיד: מזה נובעת השאלה שהוא כותב בא’ ש”הוא לא מתרחק מה'”. מה זה שהאדם מרגיש שהוא מרוחק מה’? איך אפשר לתאר את זה בשביל להבין מה זה נקרא “להתקרב”?

“שיוויתי ה’ לנגדי תמיד”, הוא כל הזמן מתאר לעצמו שהוא נמצא מול הבורא ואת כל הפעולות הוא עושה לקראתו.

תלמיד: ואם אין לי את הציור הזה, האם זה נקרא שאני “מרוחק מה'”?

אין לך בכלל קנה מידה.

תלמיד: אם יש לי את קנה המידה הזה, איך אני עושה את השמירה לא להתרחק מה’?

אתה מחזיק בחברה.

שאלה: שמעתי שאמרת שאדם לא צריך לדעת, שהרצון הזה להבין ולדעת הוא סוג של מכשול בדרך לרוחניות. אנחנו קוראים את המאמרים האלה, אנחנו שואלים הרבה שאלות על המאמרים האלה, ונראה שגם רב”ש מפרט את כל השלבים עם רצון להסביר לנו. זה מרגיש לי כאילו אומרים לי, “אל תחשוב על אוכל”, וכותבים לי מאמר שלם על מתכונים, איך להכין את האוכל, מה הטעמים שלו, ובסוף אומרים לי, “אבל אל תחשוב על אוכל”. למה הוא כל כך מפרט את כל השלבים, ואז בסוף לא צריך לדעת?

כי את כל השלבים האלה אנחנו מרגישים ברצון לקבל שלנו, ואנחנו צריכים להרגיש אותם, לעבור אותם. יחד עם זה שאנחנו עוברים אותם, אנחנו צריכים גם להתעלות מעליהם, להרגיש, להבין ולקבוע שאנחנו לא עושים את זה בשביל הטעמים והאוכל עצמו, אלא כדי שיהיה לנו קשר לקראת מי אנחנו עושים את זה.

בקיצור, אנחנו צריכים כעיקרון בכל הפעולות שאנחנו עוברים לגדל את הבורא בעינינו. שום דבר חוץ מזה אנחנו לא רוצים. שהוא יהיה הכי גדול, היחיד, שסובב את הכול ועושה את הכול, וכל הזמן נהיה מכוונים אליו, עם הפנים אליו לפנות אליו, ואז לא נטעה.

תלמיד: אני שואל על הגישה לכתבים של רב”ש. יש כתבים שאנחנו לא מבינים בהם כלום וזה מאוד ברור. אנחנו קוראים אותם ממש רק להרגיש את מי שכתב, לנסות להתכלל איתו ולמשוך את המאור המחזיר למוטב. ויש כתבים, כמו המאמר הזה, שאני כאילו מבין על מה הוא כותב, אני יכול אולי אפילו להזדהות עם חלק מהדברים.

כן.

תלמיד: אבל אני מבין ממך שאני לא צריך לגשת לזה כאילו אני עכשיו לומד, ורוצה להבין בשכל שלי, כמו איזה תהליך פדגוגי.

גם זה.

תלמיד: הרצון לדעת, זה מפריע לי, כי אני לא אדע בסוף.

אבל אם אתה מבטל את השכל שלך ורק מקבל את זה ברגש אז לא נשאר לך כלום מהמאמר. כאילו שמעת איזו מוסיקה, והיא עברה ואתה הולך הלאה.

תלמיד: האם כן להכניס את השכל שלי לתוך התהליך?

משהו חייב להיות.

תלמיד: איך להכניס בלי שזה יפריע?

אני לא יודע איך לבטא את זה. כמו במוזיקה, יש כאלה ששומעים ומבינים את המוזיקה עצמה עם כל הפנימיות שבה, עם כל הטונליות שבה, עם כל מה שיש בה. ויש כאלה שסתם שומעים. אנחנו רוצים במידת האפשר להיכנס פנימה, שזה ינגן על כל הכלים הפנימיים שלנו. אין מילים.

שאלה: יוצא הרבה פעמים שאני יוצא משיעור, אנחנו עושים סיכום שיעור, ואני נרגש בשיעור וחי אותו, ושואל אפילו שאלה, נגיד כמו עכשיו. נגמר השיעור אני מנסה להיזכר מה היה, כאילו בלאק אאוט. אמרת עכשיו שמצב כזה הוא לא טוב.

מה זה לא טוב?

תלמיד: אני מנסה להבין, אדם חייב שיהיה קצת שכל, לצאת עם משהו מהשיעור, אחרת יוצא בלי כלום מהשיעור.

כן.

תלמיד: אבל כשאני יוצא מהשיעור אני אפילו לא מצליח לשחזר, אלא אם כן אני פותח וקורא, מה היה בשיעור בכלל, על מה דיברנו. מה העבודה? מכל מה שאנחנו עושים עכשיו אני מרגיש שעבודה זה רק “כשור לעול וחמור למשא” ומה שיהיה, יהיה. בלי ציפיות אפילו.

רק בתוך החברה אפשר לפתור את הבעיות האלה. רק בתוך החברה. אחרת אתה לא פועל עם הכלים הנכונים. חבל על המאמצים. כשאדם בעצמו רוצה לפתור בתוך עצמו את השאלות מהשיעור, מקריאת המאמר והוא בעצמו לבד, ללא קשר עם הכלים הנוספים, היינו – עם חברים, אז מה יש לו מזה?

הוא לא פותח את זה נכון. כל המאמרים וכל חכמת הקבלה זה לחבר אותנו יחד בכלי דאדם הראשון, זה הכול. זאת אומרת שהבורא ברא כלי קטן, אדם הראשון, שבר אותו, מתוך השבירה יוצאים כל המערכות שעל ידי השבירה גדלו פי תר”ך פעמים ואנחנו צריכים לחבר אותן יחד. זה מה שאנחנו רוצים. ולכן כל העבודה שלנו היא רק לחיבור.

שאלה: חברים דיברו כאן קודם על מצב שהגדירו אותו תקוע במקום. יש מצב ברוחניות שהנברא תקוע במקום?

כלפי הנברא כך מורגש. בכלים של הנברא.

תלמיד: בכלים של הרצון לקבל.

כן.

תלמיד: הלא מפותחים.

לא.

תלמיד: כלפי תכונת ההשפעה אין מצב תקוע במקום?

נכון.

תלמיד: האם אני להגיע להרגשה שבשכל אני לא מסוגל להבין, לא מסוגל לקבל כלום, ולפנות לקבל עזרה?

כן, מהרצון להשפיע.

שאלה: שמעתי אותך אומר קודם “כדי להתקדם להשפעה, אדם לא צריך לדעת הרבה”.

כן.

תלמיד: אז מה המינימום שאדם צריך לדעת, להכניס את השכל, לחפש ולברר?

שהעיקר זה חיבור. לפי גודל החיבור הוא פותח את כלי הקליטה שלו, כלי ההבנה שלו, כלי ההרגשה שלו. רק לפי גודל החיבור.

תלמיד: ובזמן שאני קורא את המאמר, ושומע את השאלות, להפעיל את כל כולי, את כל השכל, או לשחרר את השכל ורק לחפש את החיבור בין החברים?

אי אפשר אחד ללא האחר, האדם חייב להפעיל גם את השכל. דרך השכל להרגיש את החיבור ודרך החיבור להרגיש את המצב החדש.

שאלה: האם אנחנו צריכים לקרוא את מאמרי רב”ש ולחפש הבחנות אך ורק בתוך החיבור בינינו בעשירייה? כלומר גם הוא מדבר איתנו כביכול על היחס של האדם לתכונת ההשפעה וכל הבירורים האלה, אנחנו צריכים למצוא את ההבחנות רק ביחסים בינינו לבין החברים.

כן.

תלמיד: למשל עכשיו אנחנו מדברים על לבקש שכר, שהוא לא לבקש שכר. האם אני יכול לתאר את זה נכון רק על ידי כך שאני מכניס את הבירור למערכת בין החברים, שם אני הופך להיות אותו כלי שלא מבקש שכר, שדרכי עובר אליהם מה שצריך לעבור, וכן הלאה? כלומר אם השכל עוזר לי לפרש את המאמר כלפי החיבור זה שימוש נכון?

כן. אולי לא הבנתי את השאלה שלך עד הסוף אבל כן.

שאלה: אם בזמן קריאת מאמר אני רוצה להידבק לשכל של המחבר, ולעבור אתו את כל מה שהוא מסביר בלי להכניס את עצמי, פשוט להתבטל כלפיו ולזרום אתו, האם כשקוראים כך עוברים תיקון?

יכול להיות שכן, אני לא יודע, אתה עובד עם השכל שלך.

תלמיד: אני לא רוצה להבין, אני רוצה לזרום איתו ומה שאני מבין אני מבין, בלי לאמץ את השכל שלי, פשוט זורם איתו.

אני לא מבין את ההבחנות האלו, “זורם איתו, לא עובד עם השכל שלי”, אלה דברים שאי אפשר למדוד אותם ולהבין מאדם לאדם.

תלמיד: האם כשקוראים את מאמרי רב”ש אפשר למשוך מאור המחזיר למוטב? איך לקרוא אותם נכון כדי שזה יקרה?

לפי מה שאנחנו מבינים, זה קורה במידה שאדם דבוק לחברה ואין לו שום הבחנות אחרות.

שאלה: רב”ש אומר “אם הייתי יותר כשרוני, והיה לי כוח התגברות, הייתי מצליח להגיע לשלמות”¹. זה מזכיר את מה שכתוב על הטיפה שנולדת, שלא ידוע אם האדם יהיה צדיק או רשע. מה כן גורם לאדם להיות צדיק? מה הופך אותו לצדיק ולא לרשע, לא להרשיע?

רק כלפי החיבור שלו, רק כלפיו, “לא החכם למד”.

תלמיד: הוא אומר שיש עניין לפנות לבורא, שיעזור לו לעבור את השלב הזה. האם הפנייה לבורא היא דרך החיבור או שאנחנו רוצים להשתוקק לחיבור כדי לפנות לבורא?

אנחנו רוצים להשתוקק לחיבור כדי אחר כך דרך החיבור לפנות לבורא.

שאלה: רב”ש רושם בסוף המאמר “עזרי מעם ה'”. על מה מבקשים עזרה מה’?

על מה שאתה רוצה, כל אחד לפי מה שמרגיש שחסר לו.

תלמיד: וכדי לבקש עזרה, אני צריך להרגיש את הבורא כמו שאני מרגיש חבר כדי לפנות אליו, או שאני פונה לאוויר?

אם תפנה לאוויר אז תקבל אוויר.

תלמיד: אז איך אני פונה לבורא?

תשתדל בין החברים למצוא את הדמות הזאת, את הצורה הזאת שנקראת “בורא”.

שאלה: מה עושים כשאתה מרגיש כל כך מגושם ואתה עובר תאונת עבודה בדרך?

אם אדם מרגיש כאילו שהוא הולך לעבור תאונה, הוא צריך להקטין את עצמו, לא לדרוש שום דבר חוץ מלהיות רגוע, במנוחה, לתת לעצמו מקום להתרפא, וכך להחזיק את עצמו. זה הדבר הכי נכון.

תלמיד: לא שהוא עבר תאונה, הוא מרגיש את עצמו כל כך מגושם.

זו אמת, אז מה?

תלמיד: רב”ש כותב שצריך לעשות פעולות בחינם ושהם יקבלו שכר.

בסדר, תנסה ככל שאתה יכול, ובמידה שאתה לא יכול, תתפלל. לא לקחו ממך את העבודה אלא נותנים לך תנאים, שמהם אתה יכול פחות או יותר לפנות לבורא ולבקש על מה שהוא מעורר בך.

תלמיד: אבל רב”ש כותב שהרגשת ביטחון, הרגשת חום וכוחות התגברות, הם תמיד בחוסר, תמיד אפשר לתת לחבר, תמיד אפשר להשפיע, ולא תמיד אתה מוצא איך לתת את הכוחות האלה, את ההתרשמויות האלה.

כן.

תלמיד: מה עושים במצב הזה שאתה לא יכול?

במצבים כאלה אין מה לעשות, משתדלים להגיע לתיקון ואז להצטרף לחבר, להיות עמו יחד וכך לעזור אחד לאחר, “איש את רעהו יעזורו”. תנסה לעזור לזולת, אם אתה לא מוצא עכשיו בדיוק עבודה שמגיעה אליך, זה יעזור לך.

תלמיד: תן דוגמה, תן משהו, כיוון, סתם התרשמות.

אתה לא מרגיש שיש לך חברים שחסרה להם תמיכה?

תלמיד: לא, רוב הזמן אני מרגיש את עצמי למטה.

בסדר, אבל יש גם חברים במצב כזה חוץ ממך, תנסה לעזור להם ושהם יעזרו לך “איש את רעהו יעזורו”. תנסה, העיקר להסתכל על זה ותראה מיד מה קורה, הבורא הוא המנהל את העסק.

תלמיד: כל ענף רוצה להידמות לשורשו מחמת הבושה או שרוצה ליהנות לעליון?

גם וגם.

תלמיד: במה הבושה משרתת אותנו בתהליך התיקון, אם גם כך נבראנו בעולמות הטומאה וגם כך אנחנו צומחים משם?

אבל אנחנו לא מרגישים את זה כך. במידה שאנחנו מגלים איפה אנחנו נמצאים באמת, זאת אומרת שמאיר עלינו אור מלמעלה, וכלפי האור הזה אנחנו מרגישים עד כמה אנחנו נמצאים בנפילה, במידה הזאת אנחנו יכולים לעלות לתפילה.

תלמיד: איפה מרגישים את הבושה הרוחנית? אנחנו מגיעים מעולמות הטומאה ואז הבושה שלנו היא אגואיסטית, זו לא הבושה שהוא מדבר עליה.

נכון.

תלמיד: אז מתי בעצם אדם מרגיש את הבושה הרוחנית? כשהוא מקבל כלים דהשפעה הוא מרגיש בושה רוחנית, ולפני זה הוא לא יכול להרגיש אותה?

לפני זה לא.

תלמיד: תיקון הבושה היא לא מטרה עבור הנברא, אלא תוצאה מהתיקון שלו?

בושה היא תוצאה מהתיקון.

תלמיד: אז אנחנו לא צריכים לחשוב על הבושה? אם היא מתגלה, היא פשוט תוצאה ממה שאנחנו עוברים, היא לא מטרה עבורנו?

בינתיים.

תלמיד: בעבר סיפרת שמקובלים התפללו לשכוח את מה שלמדו בשיעור. הרווח בכך הוא שלא ילך שום דבר לשכל?

הרווח הוא שכל רגע האדם מתחיל מחדש.

שאלה: אמרת שעיקר העבודה שלנו להגדיל את הבורא בעינינו, זאת אומרת לעבוד על חשיבות. אפשר למדוד התקדמות לפי זה שכל פעם אנחנו מנסים לכבוש עוד שטח של זמן שאני עובד רק על זה, למשל בתוך השיעור לא להסתפק בלדעת, להבין, לשמוע חברים, אלא כל הזמן לעבוד ולהתפלל שתהיה חשיבות לחברים, ובעצם העבודה על החשיבות נקראת חיבור?

אפשר להגיד.

שאלה: רב”ש כותב, מי שצריך רפואה שישלחו לו מאוצר הרפואה ומי שצריך גבורה הוא מבקש שישלחו לו מאוצר הגבורה. מאין הוא יודע מה הוא צריך? הוא רצון לקבל, לבטח רוצה לעצמו. אז מאיפה ההחלטות האלה?

מה שהוא מבקש, מה שחסר לו.

תלמיד: אבל חסר לו רצון להשפיע, אין לו את זה בטבע.

אבל כדי להשפיע חסרות לו תכונות ואותן הוא מבקש. הוא מבקש לקבל אותן.

תלמיד: הוא מבקש לקבל אותן בשימוש בשכל, בדעת שלו, ברצון לקבל שלו, הוא מבין שזה יקדם אותו להשפעה.

כן.

שאלה: רב”ש כותב על “מאין יבוא עזרי”, שצריך להגיע לבחינת “אין” ואז “יבוא עזרי”. מה זה להגיע לבחינת אין?

מאיפה יבוא עזרי, כך אני מבין.

שאלה: הוא כותב ש”האדם יגיע לבחינת “אין”, הנקרא, “כח השפעה”, אז הוא יהיה מוכשר לקבל טוב ועונג.” “אין” זה ביטול?

אני לא נכנס לזה.

שאלה: כשרב”ש כתב את המאמרים האלה, היה לידו תלמיד, זאת אומרת רצון שדרש ממנו את הגילוי, וקבוצה, כלומר הייתה נחיצות, וזה איפשר לו להוציא אותם לאוויר העולם. כשבעל הסולם כתב את המאמרים שלו, לא היה כלי, אבל היה סבל של העם היהודי שהיה בגלות, והוא היה חייב להוציא את המאמרים כדי שאנשים ישמעו, וזה מה שראינו בהיסטוריה.

עברנו תהליך כקבוצה ואנחנו מבררים מולך דברים ברזולוציה כל כך גבוהה, אבל חסר לנו משהו שידחוף אותנו, כמו שכתוב, “הייסורים ממרקים את הבשר”. חסרה לנו אמונה, אז איך לבנות נחיצות כמו שהייתה לך כשהיית ליד רב”ש?

אם הייתם מתחברים ביניכם יותר חזק, הייתם מרגישים מה נמצא לפניכם, לאן אתם צריכים להגיע. מה שחסר זה רק קשר, חיבור יותר חזק.

תלמיד: כביכול לא כואב שאני לא מחובר עם החברים, כל אחד מברר לעצמו.

מה אתה רוצה, שהבורא ייתן לך את זה? אתה צריך לבקש להיות מחובר, אתה צריך לפנות אליו, שייתן לך חיבור. אין שום דבר חוץ מזה. בחיבור הזה אנחנו מגיעים עד גמר התיקון, אנחנו לא צריכים שום פעולה אחרת.

תלמיד: אני רואה שרב”ש מתאר בכל המאמרים את כל התהליך של השורשים, איך הם משתלשלים עד לכאן, ובסוף מה שחסר לנו זה השתוות הצורה וזו העבודה בינינו.

הקשר בינינו זה מה שחסר. לא חשוב באיזו צורה אנחנו מבינים את זה, אנחנו צריכים רק התקשרות בינינו ומזה נוכל להגיע להצלחה. אני מבין שאלו שוב ושוב אותן המילים אבל אין מה לעשות.

שאלה: הכנס הקרוב הוא הזדמנות להשקיע בקשר בינינו, לחזק, למשוך את החברים לאותה נקודת קשר. אנחנו מדברים הרבה על איך אני אגיע לכנס, איך אהיה מוכן. עד כמה הדאגה שהחברים יהיו בכנס, שהחברים יהיו נוכחים, שיתקבצו ביחד איפה שיכולים יכולה לעזור לנו לחזק את הקשר בינינו?

אנחנו צריכים לדאוג, האם יש להם אפשרויות להיות מחוברים. יש כאלה שאין להם שום יכולת להיות נוכחים במקום אחד, אפילו חצי או רבע קבוצה, אז שיהיה להם קשר יפה ונכון דרך האינטרנט וכך שיתקרבו.

שאלה: הרבה חברים בעולם לומדים באותה עיר אפילו ולא בהכרח מצליחים לעשות את ההתגברות הזאת ולהיפגש אפילו לשיעור אחד. אנחנו כל הזמן מדברים על הקשר, האם המאמץ יכול להוסיף משהו לאותו קשר?

אני הייתי ממליץ לפחות בערב אחד, בערב הראשון של הכנס, להתחבר גברים עם גברים, נשים עם נשים, או אולי בצורה מעורבת, תלוי באיזו סביבה, באיזו מדינה וכן הלאה, זה יותר חשוב מלקרוא מאמר באופן פורמאלי. הייתי עושה מהכנס איזו מסיבה.

שאלה: לא הבנתי מה בדיוק לעשות בערב הזה?

הכנס הוא בשבת וראשון, אז בשבת בערב, יכול להיות שלא בערב אלא בחצי השני של היום, איך שנוח, הייתי ממליץ להתחבר פיזית במקום אחד, לשבת ולשתות איזה משקה ולאכול משהו טעים, לשבת יחד ולדבר, להכיר קצת יותר את האנשים, יכול להיות גם את הילדים שלהם. קצת יותר לחמם את האנשים, זה חסר.

שאלה: כתוב פה “היות מצד הבורא לא חסר שום דבר, אלא חסר רק כלים, שהתחתון יהיה מוכשר לקבל.” אתה יכול לפרש את זה?

לנו אין כלים. הבורא רוצה לתת אור, יש לו כל אור אין סוף כדי למלא אותנו, ולנו אין כלי לזה כי האור נכנס לתוך הכלי רק לפי השתוות הצורה. האור כולו משפיע, וככל שהכלי יוכל להשפיע כך הוא יוכל לקבל את האור. אז כדי לתת לכלי הזה יכולת לקבל את האור במנות הייתה שבירה, ואחרי השבירה, שיש לנו כלי שבור ואור שבור כביכול, אפשר להתחיל לחבר את הכלים והאורות. ככל שמחברים בין הכלים, כך גם האורות נכנסים לתוך הכלים עוד יותר ועוד יותר, וכך עד גמר התיקון. בדרך יש כל מיני חשבונות שאנחנו לומדים, אבל בעצם זה התהליך.

לכן אנחנו צריכים לדאוג לחיבור הכלים, וללמוד איך הכלים שהם כולם על מנת לקבל יכולים להתחבר ביניהם, על אף שזה הפוך מהטבע שלהם. אנחנו לומדים שזה נעשה על ידי כך שמרכיבים עליהם מסכים על מנת להשפיע, ודווקא הגרוע ביותר בשבירה נעשה יותר גבוה בתיקון. וכך הכלי הופך מכלי קבלה לכלי השפעה, והאור נכנס בו לפי השתוות הצורה ומגיעים לתיקון. ואז אנחנו מגלים בתוכנו את כל אותו האור, והכלי שלנו כביכול מזמין ומושך את האור הזה שייכנס בנו, בחיבור בינינו, לא באף אחד אלא בינינו.

ולכן האור שאנחנו מקבלים נעשה פי תר”ך פעמים יותר גדול ממה שהיה קודם, כי קודם האור שהיה ממלא היה רק אור הנפש, ועכשיו הוא מגיע כנרנח”י מפני שהכלים פועלים נגד הרצון המקורי שלהם. היה להם רצון לקבל ועכשיו זה רצון לקבל בעל מנת להשפיע, אז במקום “נפש” עכשיו זה “יחידה”.

תלמיד: איך אנחנו יכולים להרגיש שזה חסר לו?

שזה חסר לבורא?

תלמיד: כן, איך אנחנו יכולים להרגיש את זה?

אנחנו משתדלים לעשות את זה למען החברים ומתוך זה אנחנו מרגישים יותר התקרבות לבורא ומתחילים להרגיש שזה חסר גם לבורא. אבל בקשר לפגישה פיזית בכנס אלו שנמצאים קרוב זה לזה רצוי שיפגשו. אנחנו נמצאים כאן, זה המקום שלנו, אבל אנשים שפזורים בכל מיני מקומות על פני כדור הארץ, שיחשבו איך אפשר בכל זאת לבוא לבקר זה את זה עם המשפחות, עם הילדים, כדי שזה יגרום להם לקצת יותר לקירוב.

תלמיד: יש הרבה התאספויות בכל רחבי העולם, זאת אומרת הכנס הזה הוא לא רק כנס וירטואלי. כמו שמתאספים פה בפתח תקווה מכל רחבי ישראל, גם ברחבי העולם יש הרבה התאספויות ואנחנו נפרסם בסוף השיעור באילו מקומות, זה גם מופיע באתר. אבל אם תוכל להרחיב קצת למה אתה מתכוון לגבי קירוב המשפחות, הנשים, הילדים?

זה לא סוד שאם משפחה שלמה נמצאת בדרך אז יש תמיכה בגבר או באישה גם להיות בדרך, ולכן אני מאוד בעד שיהיו קשרים כאלו בין המשפחות שנמצאות באותה הקבוצה. לכן צריכים להשתדל לעשות כאלה פגישות.

תלמיד: עם מה צריכים לצאת מערב כזה או מפגש קהילתי?

שאנחנו נמצאים בדרך ויש עוד כמה משפחות כמו המשפחה שלי. אני הכרתי עכשיו את המשפחה של איזה חבר והיא גם בדרך וגם שם יש גבר, אישה, ילדים שמקיימים אורח חיים פחות או יותר כמו שלנו סביב הלימודים, סביב ההפצה אולי. זה טוב.

תלמיד: ואיך מפגש הקהילתי הזה מקרב ומחבר בינינו יותר?

התכללות בין האנשים מביאה לכלי גדול יותר, רחב יותר, מגוון יותר, ולכן האור יכול להיכנס בו ביתר קלות.

תלמיד: אתה רואה את זה כמו סעודה כזאת, כמו שאנחנו עושים בדרך כלל בסעודות קהילתיות?

כן, לעשות איזו סעודה. זה לא צריך להיות משהו מיוחד, תזמין פיצה וקולה, זה לא חשוב.

שאלה: אז אתה ממליץ שהסעודות שנעשה בכנס פה בפתח תקווה יהיו עם נשים וילדים?

אני לא יודע מה אתם עושים.

תלמיד: אני חושב שהסעודות פה מתוכננות להיות בלי ילדים, וכשזה בלי ילדים גם רוב הנשים לא יכולות להגיע.

נראה לי שזה לא טוב. אני חושב שיש כאן מספיק מקום לסדר גם לילדים, וגם לנשים שרוצות להיות ליד הילדים. או אם אלו ילדים קטנים, האמהות יכולות להיות יחד איתם, והגברים יהיו לחוד, או גברים עם נשים בלי ילדים, ונשים עם ילדים בנפרד.. אני לא יודע, תסדרו, אתם בעלי הבית, הבניין שלכם, ומה שאתם צריכים, תעשו. אתם כבר הרבה שנים יחד, ואתם מכירים ומבינים את כל העניין הזה יותר טוב ממני.

שאלה: אם במקום פיזי מסוים יש לי הזדמנות להיפגש עם חברים פיזית, אבל הם מעשיריות אחרות, מקבוצות אחרות. למשל בפולין יש חברים שחלק מהם פולנים שגרים שם, וחלק קשורים לעשיריות דוברות רוסית?

אם יש ביניהם מגע, קשר, זה טוב. אבל אם אין קשר, אז מפגש כזה יכול להיות רק כמו מין הופעה, בלי קרבה. צריכים לבנות את זה.

שאלה: ביחס למאמרי רב”ש שאנחנו לומדים בחודש האחרון. כשנכנסנו ללימוד אחת המטרות שלנו הייתה להכין את עצמנו כלפי הכנס, ושנתחיל לעבור על כל המאמרים שרב”ש כתב על התפילה. ואז ראינו שמיום ליום שהמאמרים האלה ממש מייצבים אותנו, בונים אותנו בצורה שלא ציפינו לה. אי אפשר היה לדעת שזה מה שייצא מהעבודה עם המאמרים האלה. אז מה אנחנו רוצים להוציא דווקא מהכנס, מה צריך להיות השיא בכנס מכל היגיעה שיש דווקא עכשיו עם העבודה על מאמרי רב”ש?

אנחנו לקחנו מאמרים שמדברים על התפילה, וזה באמת הנושא הכי חשוב, חד, ומרכזי כי הכול מושג רק בכוח התפילה. אני מקווה שבכנס נעשה עוד דגש מאוד חשוב על זה, ונחבר את כל הסיכומים הפרטיים שיש בכל עשירייה וקבוצה, וכך כולנו נדגיש את זה יחד לפנינו. אין לי יותר מה להגיד, רק לממש בינינו את סך כל מה שכתוב במאמרים.

תלמיד: הכנס כולו יעסוק בתפילה.

כן.

תלמיד: והוא גם נקרא “הכול מושג בכוח התפילה”. מה היא אותה התפרצות התפילה שאליה אנחנו רוצים להגיע בכנס, ובמה היא שונה מכל התפילות שאנחנו בונים עכשיו בינינו?

אני לא יודע איך להגיד, אין כאן כל כך מילים, כי התפילה יותר גבוהה מהמילים. תנסה לראות את עצמך במקום ילד שמאוד רוצה שיקנו לו אופניים, ואמרו לו שאם הוא יבקש פעם אחת טוב טוב מההורים, הם יקנו לו את האופניים. איך הוא צריך להתלבש באותו מקום, באותו מצב, באותה בקשה כלפי אמא ואבא כדי לבטא את התשוקה שלו. זה מה שאנחנו צריכים להשתדל לעשות בכנס.

תלמיד: ומה האופניים שאנחנו רוצים שאבא ואמא יקנו לנו?

חיבור, שהבורא יבצע בינינו, כי אנחנו לא מסוגלים. בסופו של דבר כל מה שאנחנו רוצים לעשות, אנחנו עדיין חושבים שאנחנו בעצמנו מסוגלים. “בואו נתחבר”, להתחבר זה נקרא שאנחנו מתפללים, מבקשים, משכנעים את הבורא שהוא חייב לבצע את זה. לא אנחנו, אלא הוא חייב לבצע את זה.

אבל מה הוא אומר? “איפה החיסרון”? “אין לי חיסרון” אומר הבורא, אתם רוצים להתחבר, בבקשה תראו לי חיסרון. זה כמו תשלום שאתם מגישים לי. אם מצידכם יהיה חיסרון, בטח שאני אמלא אותו, ויותר לא צריך שום דבר. בואו נהיה שותפים, אתם מגישים את הכלי, ואני מביא את המילוי.

תלמיד: יש מצב שלא ברור לי מה לעשות איתו, כי גם מצד אחד ברור לי שתגיד חיבור, ושרק תפילה תעזור לנו. הבעיה שאת שניהם אני לא יודע איך להפעיל, אני לא יודע איך לגרום להם לקרות. לא יודע איך לגרום לחיבור לקרות, לא יודע איך לעשות שתצא תפילה. איך להיכנס לעבודה, אבל באמת להיכנס לעבודה שאנחנו עובדים בחיבור, עובדים מתוך תפילה, שההליכה היא מתוך תפילה, איך להיות בעבודה כזאת?

ראית פעם לב וקרום עליו? תוריד את הקרום.

תלמיד: איך אתה מוריד את הקרום?

גם בתפילה. אבל שזה ברור לפניך, שזה מה שאתה רוצה שיקרה

שאלה: מה אני רוצה שיקרה?

אני רוצה שהלב שלי יהיה ערום כלפי החברים בלי שום תירוצים.

תלמיד: מה יקרה באותו רגע?

אז הלבבות שלנו יכולים להפוך להיות לב אחד.

תלמיד: וזאת התפילה שאיתה אנחנו אמורים להגיע לכנס?

כן.

שאלה: כתוב במאמר “ובענין השכר, הרי יש מקרא מפורש בתורה: “אם בחקותי תלכו, ואם מצותי תשמורו, ועשיתם אותם, ונתתי גשמיכם בעתם, ונתנה הארץ יבולה”.” אז בכתוב יש עניין ברור של מתן שכר, אז איפה האהבה הזאת שאנחנו מדברים עליה ללא תמורה, לעבוד בלי לקבל שום דבר בחזרה?

כך כתוב, מה אני אגיד. אנחנו צריכים להגיע למצב שבו אנו מבטלים את המחיצות בינינו.

שאלה: מה השכר שאליו אנו צריכים לצפות, האם זה כלים דהשפעה, או השתוות הצורה, או חיסרון?

אנחנו צריכים לצפות רק לדבר אחד, האם אנחנו יכולים להתחבר, ובחיבור שלנו להשפיע טוב לבורא. להרגיש מה טוב לבורא, ואת זה לעשות.

תלמיד: האם נכון להשתוקק לתענוג בכדי לעשות נחת רוח לבורא, להנות לו, ורק להוסיף כוונה לרצון הזה?

כן, כוונה.

תלמיד: אז אנחנו יכולים להשתוקק לקבל תענוג, אבל רק אם זה למען הבורא?

כן, ודאי.

שאלה: לגבי הקטעים וההכנה לכנס. איך אנחנו יכולים להשתמש עכשיו בחומרי מקור בעבודה שלנו כדי שנהפוך את הכנס לתפילה אחת מתמשכת?

מה שתחליטו ותרצו כך נעשה, אני מוכן להשתתף בכל דבר מהבוקר עד הלילה, כל היממה רק שנתחבר יחד ונעלה תפילה כמו שצריך. אז הכול תלוי באנשים שמכינים לנו.

שאלה: יש לנו 4 שיעורים כבר מוכנים לכנס עצמו, והמאמרים של רב”ש הם אלה שמכשירים את הלב שלנו לתפילה המשותפת שתהיה לנו בכנס.

אני עדיין לא שומע בזה תשובה.

תלמיד: אז שוב את השאלה?

איך אנחנו נעבור את הכנס כדי שמלב אחד שלנו נחייב את הבורא לעזור לנו?

תלמיד: עכשיו ששאלת, כאילו הורגש לי שאנחנו צריכים בכנס דווקא ממש להיות דיאלוג בינינו, איזו דינאמיקה בינינו כדי שמתוך משהו שנעשה ביחד, יצוץ הצורך המשותף הזה. לא רק להיות כלפיך בלימוד.

כלפיי בכלל?

תלמיד: אנחנו עכשיו יושבים כלפיך בלימוד.

גם עכשיו זה לא טוב שזה כלפיי בלימוד. אתם באים לכאן כדי להיות במשך שעתיים וחצי יחד בתפילה ביניכם. השיעור הוא בעצם תפילה, שאתם פונים לבורא בלימוד קטעים של בעל הסולם ורב”ש, שבלימוד הקטעים האלה אתם רוצים דרך הלבבות שלכם לעורר את הבורא, להעיר, ממש לעורר אותו שייתן לכם שכל ורגש כדי שתוכלו להתחבר ולהיות כלי לאור אין סוף. מה פתאום אתם באים בשבילי?

תלמיד: אנחנו עכשיו יושבים בשיעור לצורך העניין ואנחנו קוראים, אני יושב בשיעור וקורא ואני רואה מה חסר לי כדי להתחבר לחברים, איפה אני ביחס למה שכותבים, מה שאתה אומר, ואז במצב טוב יש בי איזו דרישה ותפילה. אבל אנחנו צריכים לעשות משהו משותף, מתוך הרגשת העשירייה והמצב שלנו למשל הלא טוב, לרצות מצב יותר טוב. אז אני לא יודע איך אבל משהו שיהיה בינינו, כי גם עכשיו כשאני יושב מול המאמר, אני מודד את עצמי ביחס לעשירייה, ביחס למה שהוא כותב, אבל אני אפילו לא מסתכל על חברים כשאני בשיעור, בקושי מסתכל עליהם.

אבל אתה מרגיש אותם או לא?

תלמיד: אני מרגיש את היחס שלי לחברים.

כן?

תלמיד: אבל לא מרגיש איזה יחס משותף שיש לנו כעשירייה.

הלב שלך לא מוכן לקלוט את זה.

תלמיד: אז לכן כדי שהלב שלי או הלב שלנו יהיה מוכן באה לי מחשבה שאולי חסר משהו יותר דינמי בינינו, למשל יותר להסתכל, יותר לדבר. אני מנסה לחשוב.

יש למישהו פתרון?

שאלה: לא פתרון, אולי לחדד את השאלה. איך מממשים את המאמרים שאנחנו קוראים, איך לממש אותם ממש בכל רגע, גם בשיעור, גם אחרי השיעור, הכנה למחר, איך לממש את המאמרים האלו בינינו כדי שנגיע לכנס כבר מוכנים עם חיסרון, עם דרישה? ולא שננסה בכנס לבנות.

קריין, אתה יכול לענות?

תלמיד: לא יכול לענות על זה, אבל חברים מציעים לקחת את השאלה שאתה שאלת קודם, איך נעבור את הכנס כדי שמלב אחד שלנו נחייב את הבורא לעזור לנו ושכל עשירייה תשאל את עצמה היום את השאלה הזאת, תדון בזה ותציע אפילו תשובות ותשלח לנו. שכולנו נהייה בשאלה הזאת, במצוקה הזאת, בדאגה הזאת.

זה טוב. תעשו.

שאלה: יש בישראל מאות תלמידים בכל מיני מסגרות לימוד שלומדים הרבה זמן, שנה, שנתיים, לפעמים אפילו יותר, מה אתה ממליץ להם לעשות בזמן הכנס, איך הם צריכים לעבור את הכנס?

אבל אנחנו נמצאים בכלי תקשורת שלנו, הם יכולים להתחבר ולהיות איתנו יחד. מה השאלה?

תלמיד: מכיוון שאנחנו נמצאים בישראל ופה יש התכנסות גדולה ובאמת הם רגילים להיות בכלי התקשורת שלנו במערכת הערבות וכן הלאה, איך מומלץ להם לעבור את הכנס, כמו שהם רגילים דרך מערכת הערבות בעשיריות הקבועות שלהם, זאת אומרת הוירטואליות, או להגיע לכאן, לחוות את הכנס פיזי?

אני הייתי ממליץ, רק אני לא יודע עד כמה זה אפשרי פיזית, לבוא לכאן ולהיות יחד כולם.

תלמיד: מה היתרון של התכנסות כזאת פיזית דווקא על פני התכנסות וירטואלית?

כי אנחנו בכל זאת מכירים כך זה את זה, אנחנו נמצאים בגופים פיזיים ובמתחם אחד, אלה הגבלות והכלים של העולם הזה, כדאי לנו כך להיות.

תלמיד: ומבחינת התועלת הרוחנית?

התועלת הרוחנית היא שאנחנו יותר קרובים זה אל זה.

תלמיד: יש בזה תועלת רוחנית?

כן. השפעה הדדית. יש לך תועלת רוחנית שאתה יושב עכשיו עם כולם.

תלמיד: אני מרגיש שכן, אבל העבודה שלנו היא פנימית, היא לבבית, היא בתפילה ולא של חיבור ידיים, אלא של חיבור הלבבות. מה מוסיפה לי עכשיו ההשתתפות הפיזית דווקא?

אתם ישבתם בבית בזמן הקורונה, וזה היה יותר טוב, או יותר גרוע?

תלמיד: תלוי את מי שואלים.

אז צריכים להמשיך לעבוד הלאה.

שאלה: לפני שנתת את הדוגמה על הילד עם האופניים, אמרת תפילה היא יותר גבוהה ממילים. יש זמנים בשיעור, כמו שחברים אמרו, בזמן שקוראים מאמר, שחברים מתפללים תוך כדי, מבקשים, זה באמת משהו שאנחנו צריכים לרשום ולכתוב ולהגיד בפה או שזה משהו פנימי?

איך שכל אחד רוצה לעורר את הלב שלו, אבל חייב לעורר אותו ממש כמו על פסגת ההר.

שאלה: יש לנו שאלה בנוגע לכנסים. השיעורים האלה שעוסקים בתפילה באמת נראה שהם הכנה מעולה לכנס. יש מעל 30 כנסי מראה ברחבי העולם במהלך הכנס הזה, מה החשיבות של ההתכנסויות האלה, של כנסי המראה, וכיצד הם יכולים בצורה הטובה ביותר להתיישר עם הכנס המרכזי?

זה תלוי במארגנים, גם כאן וגם בכל העולם, עד כמה הם יודעים לקשור מקומות שונים, רחוקים, יחד. שלא יראה שרק בישראל כאן מרכז הכנס. לא. בכל מקום בעולם שיש בו קבוצות, זה גם מרכז. זה תלוי במארגנים. לכן אני ממליץ לשים לב לזה, לחשוב ולקבל גם תגובות מכל המשתתפים מכל העולם ולראות איך אנחנו בכל זאת בונים מזה קבוצה אחת, כלי אחד, ולא סתם פורמאלית.

שאלה: לפי החיסרון של רב”ש בתוך המכתבים שלו, איך אנחנו יכולים להשתמש בחיסרון שלו כדי לעלות תפילה?

אנחנו קוראים מאמרי רב”ש, בכנס?

תלמיד: בכנס השיעורים יהיו מבוססים על קטעים מתוך מאמרי רב”ש ובעל הסולם.

אז מה השאלה?

שאלה: איך להרגיש את החיסרון שלו כדי לעלות תפילה?

להשתדל להצטרף לחיסרון של בעל הסולם ורב”ש והמחיבור בינינו להשתדל להתכלל בחסרונות שלהם. גם על זה נדבר.

(סוף השיעור)