FRIDAY: KETER-TIKKUN CHATZOT תקון חצות – LESSON WITH RAV MICHAEL LAITMAN

READING: between after midnight and sunrise of Friday.

Rabash. Concerning Prayer. 10 (1986)

שיעור בוקר 31.05.2023 – הרב ד”ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

 ספר “כתבי רב”ש”, כרך א’, עמ’ 240, מאמר “ענין תפלה”

ראינו בכל מיני מקורות שאין יותר חשוב בעבודה של האדם אלא תפילה, פנייה לבורא, שיסדר אותו בצורה נכונה בין כל הכוחות והתנאים שיש בתוך האדם, כדי שיוכל להיות מכוון נכון לבורא, ולאט לאט יעשה את העלייה ממצבו הנוכחי עד הדבקות השלמה בכוח העליון, בבורא.

לכן עניין התפילה הוא הנושא הכי חשוב, כי רק על ידי התפילה אנחנו מגיעים למה שמסוגלים להגיע, למה שחייבים להגיע.

נראה מה כותב על זה רב”ש.

ענין תפלה

תשמ”ו – מאמר י’
1985/86 – מאמר 10

“חז”ל במסכת תענית (דף ב’) אמרו וזה לשונם “לאהבה את ה’ אלקיכם ולעבדו, זו תפלה. אתה אומר, זו תפלה, או אינו אלא עבודה. תלמוד לומר, בכל לבבכם. איזו היא עבודה שבלב, הוי אומר, זו תפלה”.

יש להבין, מדוע נקראת התפלה “עבודה”. וכי עבודה היא להתפלל לה’, שימלא משאלותינו ובקשותינו. ואם חז”ל דרשו כך, הרי שהם רוצים לרמוז לנו, שיש בענין התפלה משמעות מיוחדת, שהיא עבודה ולא סתם תפלה. אם כן, מהו הענין שעליו רומזים חז”ל.

בודאי שאין שייך לומר, שאדם מתפלל ומבקש שיתנו לו משהו, אם אין לו חסרון לזה. ורק בזמן שהאדם מרגיש, שחסר לו משהו, אז הוא הלך לבקש את המילוי הזה, השייך להחסרון, ממי שיכול למלאות לו. כי אין האדם מבקש, רק ממי שיש לו, מה שדרוש לו. וגם יודע, שיש לו רצון לתת ולהטיב להזולת.

ולפי זה, כשהאדם בא להתפלל ולבקש מה’, שימלא את חסרונו, בודאי צריך שתהא תפלתו ברורה. היינו, שידע בברור את חסרונו. זאת אומרת, בזמן שהולך לבקש מה’, צריך לצייר לעצמו, שהוא מדבר עכשיו להמלך. והמלך יכול בפעם אחת לעשות לו טובה, שהוא יהיה איש המאושר בעולם, כי כלום חסר מבית המלך. אם כן, האדם צריך מקודם להתבונן היטב מטרם התפלה, לדעת מהו באמת חסר לו, שאם המלך יתן לו את המילוי על חסרונו, כבר לא חסר לו שום דבר, והוא יהיה האיש המושלם בעולם.

הנה לפי מה שלמדנו, שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, נמצא שמצד הבורא אין שום עיכובים מלהשפיע להנבראים טוב ועונג. זאת אומרת, שמה שברא הבורא חסרון, הנקרא “רצון לקבל” בהנבראים, היה בכדי למלאות את החסרון. וכפי שהסברנו, חסרון נקרא יסורים וצער, אם הוא לא יכול למלאות את חסרונו.

ולפיכך, כל החסרון שנברא, היתה הכוונה כדי להרגיש על ידו תענוג. כי גם החסרון נכלל בהכוונה דלהטיב, כפי הכלל, שהשתוקקות להדבר היא נותנת את ההנאה מהמילוי. כידוע, שאפילו שנותנים לאדם סעודה “כסעודת שלמה בשעתו”, אם אין לו השתוקקות להסעודה, הוא לא יכול להנות מהסעודה.

אי לזאת, כשהאדם מרגיש חסרון, ואין לו מילוי על חסרונו, ובטח הוא הולך לבקש מה’, שיתן לו משאלותיו, שבאופן כללי אין האדם מבקש מה’ רק הנאה ותענוג. וכפי שלמדנו, שמצד הבורא לא שייך לומר, שהאדם יתפלל, שהבורא יתן לו טוב ועונג, כי זה רצונו יתברך להטיב לנבראיו. אם כן לא שייך לבקש ממישהו דבר, באם רצונו של הנותן לתת.

נמצא לפי זה, שעל האדם להתבונן, מקודם שהולך לבקש מה’, שיתן לו משאלותיו, מה שחסר לו. שדבר זה הוא צריך לבקש מה’. שזה נראה, כאילו שאין הקב”ה נותן להאדם בלי שהאדם יבקש מקודם. משמע, משום שהביקוש הוא דבר שאינו נכלל במטרת הבריאה, הנקרא “להטיב לנבראיו”. אלא שהוא דבר, שנולד אח”כ, מצד הנברא. ומשום זה על הנברא לבקש מה’, שיתן לו. אבל על שפע ועונג, אין שייך לבקש מה’, שיהיה לו רצון לתת, משום שזהו רצונו, כנ”ל, שרצונו הוא לתת הנאה ותענוג להתחתונים.

אלא שצריכים לדעת, היות שהיה ענין הצמצום, המכונה “תיקון הבריאה”, כידוע שהוא מטעם, שלא יהא מתנת הבורא אי נעימות, הנקרא “נהמא דכסופא”. והיות שהתיקון הזה אנו מתייחסים להתחתון, המכונה “מלכות דאין סוף”, הנקראת “הכלי” שקבלה את האור העליון. והמקבל הזה, לאחר שקבלה השפע, נתעוררה בחינת השתוקקות להשתוות הצורה. לכן עשתה את הצמצום.

וכמו שאומר בתע”ס (דף ט’, באור פנימי ד”ה “ולפי”) וזה לשונו “כי האור העליון אינו פוסק מלהאיר לנאצלים אפילו רגע. וכל ענין הצמצום והסתלקות האור האמורים כאן, אינם אמורים אלא בערך התפעלותו וקבלתו של הכלי, דהיינו הנקודה האמצעית. פירוש, אף על פי שהאור העליון אינו פוסק מלהאיר, מכל מקום הכלי לא קבל כלום מהארתו, משום שמיעטה את עצמה”.

באמור, שענין שלא לקבל בעמ”נ לקבל, זה לא מתייחסים להמטרת הבריאה, אלא זה נבחן לתיקון הבריאה. וזה פעולה מצד התחתון, שהוא רוצה בהשתוות הצורה. ומכאן נמשך, שאין התחתונים יכולים לקבל טוב ועונג, אף על פי שהעליון רוצה לתת, משום לכלים דהשפעה הם צריכים. ודבר זה שייך להמקבל ולא להמשפיע, כנ”ל, שהתחתון, הנקרא “מלכות דאין סוף”, עשתה את הצמצום. לכן הכלי הזו שייך להתחתון, היינו שהתחתון ירצה לקבל, רק בתנאי שהוא יכול לכוון בעמ”נ להשפיע.

ומשום זה, כשהאדם הולך להתפלל לה’, שיתן לו מה שחסר לו, צריכים לומר, שחסר לו דוקא דבר שאינו בא מצד מטרת הבריאה. אלא מה חסר לו, רק דבר שבא מצד התחתון. היינו, מה שהמלכות, הנקראת “תחתון”, שהיא המקבלת מהעליון השפע, והיא עשתה כלי חדשה, היינו שלא לקבל שפע רק בכלי הזו הנקראת “כלי דהשפעה”. אי לזאת, רק לכלי זו הוא צריך להתפלל לה’, שיתן לו, משום שרק זה חסר לו.

אבל כאן יש מקום להתבונן. אם התחתון צריך לעשות את הכלי הזו, משום שזה שייך לתחתון, כנ”ל, שמלכות עשתה זאת, ומדוע אין האדם בעצמו עושה את הכלי הזו, אלא שהוא צריך לבקש, שה’ יתן לו הכלי זו. ולא עוד, אלא שאנו אומרים על הכלי הזו, שהתחתון צריך לעשות. אומרים לו, שרק את זה הוא צריך לבקש מה’. אם זה שייך לעבודת האדם, מדוע הוא צריך לבקש מה’.

והענין הוא יותר מבואר בדברי חז”ל, שאמרו וזה לשונם “ואמר רבי חנינא, הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, שנאמר, ועתה ישראל, מה ה’ אלקיך שואל מעמך, כי אם ליראה”, (ברכות ל”ג ע”ב).

“הכל בידי שמים”, פירש רש”י וזה לשונו “אבל צדיק ורשע אינו בא על ידי שמים, את זה מסר בידו של האדם, ונתן לפניו שתי דרכים, והוא יבחר לו יראת שמים”.

וענין יראה מבואר בהסולם (הקדמת ספר הזהר, דף קצ”א, אות ר”ג) וזה לשונו “אמנם הן היראה הראשונה והן היראה השניה אינן חס ושלום לתועלת עצמו, אלא רק מפחד, שמא ימעט בעשיית נחת רוח ליוצרו”. ולפי הנ”ל משמע, שיראה, הוא מה שהאדם צריך לכוון, את כל כמה שהוא עושה, שיהיה בעמ”נ להשפיע נחת רוח להבורא.

ושאלנו, אם כן, שענין להשפיע מוטל על האדם לעשות, ומדוע אמרנו, שענין זה הוא צריך לבקש מה’. הלא אמרו “הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים”. אלא שצריכים לדעת, שאין האדם מסוגל ללכת נגד הטבע, שבו הוא נולד. והיות שהבורא ברא את האדם עם טבע של רצון לקבל, כנ”ל, שבלי חסרון להתענוג אין שום אפשרות להנות מהתענוגים.

ולמדנו שעיקר הבריאה, הנבחן יש מאין, הוא הרצון לקבל. ומשום זה, כשהאדם רוצה לעשות משהו בעמ”נ להשפיע, נקרא שהוא הולך עכשיו נגד הטבע. לכן אין באפשרותו לשנות את הטבע שלו. ולפי זה, אם אין ביד האדם לשנות את הטבע, ולמה אמרו חז”ל “הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים”, שמשמע שכן יש כוח בידי האדם לשנותו.

ויכולים לפרש, שיש כאן שני דברים:

א. רצון, הנקרא, שהוא רק בכוח הוא רוצה להשפיע.

ב. שגם יש לו היכולת להוציא את מחשבתו בפועל.

אי לזאת יש לפרש, מה שדורשים מהאדם, שיבחר ללכת בדרכי השפעה, וידע שזה הוא הכלי לקבל את מטרת הבריאה, שהוא לקבל את הטוב והעונג, ואם אין לו הכלים האלו, הוא ישאר בחושך בלי אור. ולאחר שהוא יודע זה בבירור גמור, ומתחיל לכוון לעשות מעשים של השפעה, אז הוא רואה, שאינו מסוגל ללכת נגד הטבע.

וכאן בא הזמן של תפלה. ולא מקודם לכן. כי לא שייך לבקש עזרה דחופה, שהוא מבקש כלים דהשפעה, שהם כלים, שדוקא בהם הוא יכול לקבל חיים, ובלעדם הוא נחשב כמת, כדברי חז”ל “רשעים בחייהם נקראים מתים”. היות שמטבע האדם, שאינו מבקש עזרה, רק בזמן שהוא בעצמו אינו מסוגל להשיג את מבוקשו. כי לפני זה יש ענין של בושה, כמו שאמרו חז”ל על פסוק “כרום זלות לבני אדם”, “כיון שנצרך אדם לבריות, פניו משתנות ככרום. מאי כרום. עוף אחד יש בכרכי הים ושמו כרום. וכיון שהחמה זורחת עליו, מתהפך לכמה גוונין” (ברכות, דף ו’).

וידוע, שמהטבע הגשמיים, שניתן לנו, הוא שעל ידיהם נלמד דברים רוחניים. אי לזאת, מטרם שהאדם יודע, שאין הוא מסוגל להשיג בעצמו את הכלים דהשפעה, אין הוא מבקש מה’, שיתן לו. נמצא, שאין לו רצון אמיתי, שה’ יענה לו על תפלתו.

ומשום זה צריך האדם לעבוד בעצמו, בכדי להשיג את הכלים דהשפעה. ואחרי ריבוי עבודה, שהשקיע בזה, ועוד לא השיג אותם, אז מתחילה התפלה אמיתית מעומק הלב. ואז הוא יכול לקבל עזרה מלמעלה, כמו שאמרו חז”ל “הבא לטהר מסייעין אותו”.

אבל היות שהתפלה הזו היא נגד הטבע, מטעם שהאדם נברא של רצון לקבל, שהוא בחינת אהבה עצמית, ואיך הוא יכול להתפלל לה’, שיתן לו כח השפעה, וכל האברים הם נגד הרצון הזה. לכן נקרא עבודה זו “תפלה”, היינו שצריך לתת יגיעה גדולה, שיוכל להתפלל לה’, שיתן לו כח השפעה, ויבטל אצל האדם כח הקבלה.

לכן אמרו חז”ל “ועבדתם, זו תפלה, עבודה שבלב”. ובזה נבין, מדוע הם מכנים “תפלה” עבודה שבלב. משום שהאדם צריך מאוד לעבוד עם עצמו, שיבטל את אהבה עצמית, ויקבל עליו את עבודה, להשיג כלים דהשפעה. נמצא, על הרצון, שיהיה לו כלים דהשפעה, הוא צריך לעבוד עם עצמו, שירצה להתפלל, שיתנו לו כח השפעה.”

שאלה: הוא כותב בסוף שזה נגד טבע האדם להתפלל להשפעה, ושהפתרון לזה הוא לתת יגיעה גדולה יותר. אני לא מבין איך זה פתרון. אם זה נגד הטבע, אז איך מזה שמשקיע עוד יגיעה הוא יכול לעבוד?

כנראה שהיגיעה בכל זאת הופכת בו את היוצרות, אומנם הוא שונא את ההשפעה ורחוק ממנה, אבל על ידי זה שמשקיע את הכוחות שלו ומבקש השפעה, אומנם לא רוצה, אז לאט לאט המאמצים עצמם מקרבים אותו לחיסרון להשפיע. אומנם הוא לא רוצה מטבעו, אבל מהיגיעה שנתן הוא מתחיל להבין שכלים דהשפעה הם מה שחסר לו.

תלמיד: איך בכלל אדם מגיע לכזה מצב שהוא מוכן לבקש על משהו שאם הוא מברר אותו מספיק עמוק בתוכו, אז זה ממש שנוא עליו?

כך זה נמצא בתוך הטבע. אם אנחנו מבקשים, אפילו שלא רוצים, אז הבקשה עצמה לאט לאט הופכת להיות למה שחסר. את זה הבורא כבר סידר מתחילת הבריאה, אחרת לא היה לנו שום סיכוי לשנות את הטבע. זה נקרא מלא לשמה ללשמה. אנחנו גם רואים אצל ילדים וגם אצלנו, אנחנו נכנסים לדברים שלא רוצים אותם, אבל אנחנו בכל זאת מתרגלים אליהם ועושים אותם, כך זה נעשה טבע שני, ואז כן רוצים, “רוצה אני”. כך זה קורה.

שאלה: כשאדם הולך לעבודה שהוא לא אוהב או לא רוצה אותה, הוא לפחות רואה את השכר מול העיניים.

אם כאן הוא יראה שכר מול העיניים, אז זה כאילו שהוא לא התפלל, כי השכר מסתיר לו את הכול.

תלמיד: זה הקונפליקט. מהו המניע של האדם לרצות בכלל להתפלל?

זה לא כמו שאצלנו בעולמנו, אלא אם אנחנו מתחברים בינינו ומקבלים התעוררות זה מזה, אז הפעולות שלנו הן כבר להשפיע, ואנחנו מתחילים להניע את הכוחות שישפיעו עלינו.

תלמיד: האם מתוך העבודה, בלי שאנחנו עדיין רוצים את זה, נולד בנו הרצון שנהיה משפיעים?

כן, זה נקרא “רוצה אני”.

תלמיד: איך הרצון הזה הופך להיות השכר או המטרה העיקרית ששום דבר לא מזיז ממנה?

יש כאן כמה דברים. האחד הוא שאין לי מה לעשות, או שאני מקבל את התנאי הזה, שאני מבקש, מתפלל וכך מתקדם, או שאני לא אתקדם. אני חייב לקבל את התנאי הזה שהתפילה שלי היא שעושה את הפעולה, כי כך הבורא הכין את הטבע, שהבקשה יכולה לשנות את היוצרות.

תלמיד: מתוך העבודה נולדים בעצם שני דברים לפחות, אחד, זה שאנחנו רוצים פתאום להיות במשהו שנקרא השפעה, ושניים, שצריך לעבוד בשביל זה ואנחנו מסכימים לעבוד בשביל זה.

כן. זה שאדם מבקש אפילו ללא רצון, ללא חיסרון, הוא בכל זאת מתחיל להרגיש בזה טעם, כי הוא מעורר את המאורות ששייכים לאותו מקור וכך הוא מתחיל לקבל התעוררות מלמעלה.

שאלה: שמעתי עכשיו שכשאדם מבקש ללא רצון בזה הוא מעורר מאורות מלמעלה. מה הן המילים האלה, “מבקש ללא רצון”?

זה מאוד דומה למה שאנחנו עושים עם הילדים. אנחנו מלמדים אותם לבקש, אומנם הם לא רוצים, אבל הם מתחילים להבין שבלי התכללות איתנו, בלי לבקש, הם לא יוכלו לקבל. לכן הרצון לקבל בעצמו מכניע את עצמו ומסכים לתנאים. ואחר כך כשהוא מסכים לתנאים, אז הוא נכלל בזה, והאור העליון בעצמו פועל בפעולות שלו ובונה בו רצונות חדשים.

תלמיד: אבל הילד מבקש את מה שהוא רוצה.

ילד מבקש את מה שהוא רוצה, אבל על ידי זה שהוא מבקש ולא מקבל, אז לאט לאט הוא מסכים עם הנותן בתנאים של הנותן וכך מתהפך.

שאלה: אני רוצה לנסות לברר את הקשר בין תפילה לדבקות, האם הדבקות כלולה בתוך התפילה או האם הדבקות היא תוצאה מהתפילה?

הדבקות היא תוצאה מהתפילה.

תלמיד: האם אני יכול לומר שבתפילה יש את הבורא ואותי, ואז אני מחפש את ההבחנות הפנימיות כלפי מקום החיבור שלי אל הבורא, וההבחנות הפנימיות האלה, הבדיקה הפנימית הזאת, נקראת תפילה, אבל בדבקות אין שם אני, יש שם את הבורא?

בדבקות גם נמצא אני, כי אני מתחיל להיות דבוק בבורא, אני משתנה, אני הוא זה שמעביר את עצמי מקצה לקצה, מריחוק לקירוב. עוד נברר, לאט לאט כל הדברים האלה יתחברו.

תלמיד: האם תוצאה מכל תפילה היא דבקות?

כן, במשהו. כל תפילה מרכיבה את הדבקות בסופו של דבר.

תלמיד: כשאני מתפלל, אני מרגיש חיסרון של המילוי, חיסרון של האור, ואני מחפש בתוכי דרך איזה רצון אני יכול להתחבר אל האור, וכתוצאה מזה אני מקבל את החיבור שנקרא דבקות. האם זה נכון?

לא בדיוק. אני מחפש בתוך העבודה שלי איך אני יכול להשפיע לבורא. לכן אם נראה לי שעל ידי דבקות בבורא אני יכול להשפיע לו, אז אני מבקש דבקות. אני רואה את המטרה שלי רק בהשפעה, ודבקות היא אמצעי למטרה הזאת.

תלמיד: כדי להשפיע נחת רוח לבורא?

להשפיע נחת רוח. להשפיע, זה מה שהבורא רוצה.

שאלה: אם אני רוצה להשפיע לבורא וזו הכוונה שלי, האם ההנאה עצמה של הבורא הופכת לקבלה בשבילי?

נכון.

תלמיד: ולהיפך, אם אני רוצה לעזור לבורא לממש את הרצון שלו שאני אקבל הטבה ואני אהנה מזה, האם גם זאת השפעה?

זה נקרא לקבל על מנת להשפיע.

תלמיד: כלומר אין קבלה והשפעה, אלא יש רק למעני או למען הבורא.

כן.

שאלה: כתוב “הכל בידי שמים”, פירש רש”י וזה לשונו “אבל צדיק ורשע אינו בא על ידי שמים, את זה מסר בידו של האדם, ונתן לפניו שתי דרכים, והוא יבחר לו יראת שמים”. למה מדברים על שתי דרכים, אבל בסופו של דבר אומרים שיראת שמיים היא שנבחרת?

כי העיקר שמתברר לנו הוא היראה. גם למדנו את זה במצוות. יש מאמר כזה ב”שמעתי”, וב”זוהר”, שהיראה הוא העיקר, יראת ה’ יוצרו, וכן הלאה.

שאלה: הוא כותב “שיוכל להתפלל לה’, שיתן לו כח השפעה, ויבטל אצל האדם כח הקבלה.” כמה לאזן בין לבקש להיות משפיע לבין שיעצור את כוח הקבלה הזה ששולט עליי?

באיזה יחסים יכולות להיות שתי בקשות? אני לא חושב שהן שתי בקשות. אתה רוצה לגרום נחת רוח לבורא ומתוך זה אתה בוחר.

תלמיד: האם אני בוחר לפי מה שבאותו רגע אני מרגיש שיעשה לו יותר נחת רוח?

לפי הבחירה שלך, כן.

תלמיד: האם אני יודע להבחין אם אני רוצה עכשיו יותר להתקרב להשפעה או להתרחק מקבלה?

כן.

תלמיד: האם זו הבחנה מאוד ברורה שצריכה להיות בתפילה?

כי אתה בוחר.

תלמיד: זאת אומרת, יש מצבים שאני מרגיש שהתפילה שלי תעזור לי לצאת מכוח לקבל על מנת לקבל, זאת התפילה. ורגע אחר יכולה להיות תפילה, “תעזור לי להיות משפיע כמוך”.

כן.

תלמיד: כאילו זו תפילה אחת לשני מצבים שונים?

זו לא תפילה אחת, אלו שני חסרונות כביכול.

תלמיד: לגבי השכר עדיין לא ברור. אני מבקש תעזור לי להיות משפיע, תעזור לי להיות כמוך, אבל באותו זמן שאני מבקש את זה, הרבה פעמים אני נתקל בזה שזה מאוד קשה לבקש בלב שלם, כי אני יודע מלכתחילה שאני לא אדע להבחין אם התפילה הצליחה או לא.

נכון.

תלמיד: מאוד קשה לבוא ברצינות למשהו כשאין לך הבנה אם בכלל הצלחת לעשות את זה או לא הצלחת.

זה לא בדיוק. אנחנו יכולים לבקש אפילו אם אנחנו לא רואים את התוצאה, כי אחרת גם הבקשה לא שלמה. זו עבודה גדולה וארוכה, אבל בסופו של דבר אנחנו לומדים איך לבקש באמת. זה לוקח זמן.

שאלה: מה שאני מבין ומה שאני מרגיש ומה שאני מבקש תלוי בחברים שלי, בסביבה שלי, מה שאני רוצה גם תלוי בהם. מה אני צריך לצפות מהם? מה אני צריך לבקש מהחברים כדי להיות מכוון נכון באמת לדרישה הנכונה מהבורא?

אתה צריך לבקש מהבורא שיעזור לך להיות דבוק בחברים, כי זה הכלי שבו אתה מוצא את עצמך מיוצב נכון כלפי הבורא עצמו.

תלמיד: אבל גם האפשרות הזו של לפנות לבורא, להרגיש שיש לי נחיצות לפנות לבורא, גם היא תלויה בהם.

אתה תלוי בחברים. אז מה?

תלמיד: זה נורא ואיום להיות תלוי כל הזמן בחברים.

כן, אתה תלוי בהם ב-100%. ואז אתה פונה לבורא שיעזור לך מתוך התלות בהם להגיע למטרה. תחשוב.

שאלה: שאלה על התפילה. מתעורר בי חיסרון שמלובש בצורה כלשהי. יש לו לבוש, לא משנה איזה לבוש. התפילה מתחילה ברגע שאני מסתכל כביכול על החיסרון הזה מהצד ומבין שמה שחסר לי זה הקשר עם הבורא.

תפילה זה לא רק קשר עם הבורא, תפילה היא קודם כל בקשה. קשר עם הבורא – ברור שזו פתיחה של הקשר. אבל אחר כך – מה אתה רוצה, למה אתה רוצה. תפילה היא פנייה מורכבת.

תלמיד: האם אני רוצה לבקש להשפיע לבורא, בסופו של דבר. זה לא מה שאני באמת רוצה, אבל זה מה שאני צריך לבקש?

תלוי באיזה תקופה אתה נמצא, באיזה חלק מהדרך. בסופו של דבר, אתה מתחיל להרגיש שלהשפיע לבורא זה בעצם החיסרון הכי טוב, הכי גדול.

תלמיד: ומה משפיע על עוצמת התפילה?

על עוצמת התפילה? רק האווירה, הסביבה.

תלמיד: לפי מידת החיבור עם הסביבה?

לפי מידת החיבור ולפי הסביבה עצמה, כן. באיזו מידה אתה נמצא תלוי בהם.

שאלה: יוצא שברוב הבירורים שעושים כאן, יש פער בין מה שהאדם באמת מרגיש לבין מה שהאדם קורא בכתבים שהוא אמור לבקש.

כן.

תלמיד: איך מיישבים את הפער הזה?

זה נסגר לאט לאט. אדם ממש מרגיש בדרך איך הרצון שלו משתנה, מתקרב למה שכתוב. זה פלא, אבל זה מה שקורה. הוא נכנע, הוא רואה בזה כבר משהו מושך, כדאי, בכל מיני זוויות.

תלמיד: יש פה איזה מאבק בין שני הרצונות האלה. מצד אחד האדם מבין שאת זה צריך לבקש. מצד אחר, אם הוא בוחן את מה הוא מרגיש כרגע, הוא רואה שזה לא מה שהוא באמת רוצה ברגע זה. מה בדיוק עושים עם זה? מבקשים מהבורא לרצות את הרצון הזה, אבל עדין הוא לא נמצא בזה. נראה לי שהרבה מהשאלות עוסקות – איך אני מביא את עצמי למצב שהרב”ש ובעל הסולם מדברים עליו?

ללמוד מהסביבה. הוא בסופו של דבר צריך לקבל את ההכוונה מהסביבה.

שאלה: דיברת על כך שאני מבקש להתקרב לבורא בזה שאני מבין שבכך אני משפיע. בכלים האגואיסטים הכול ברור, ברור מה אני רוצה, ברור איך לבקש את זה בדיוק. איך לבנות כאן את דיוק הבקשה?

זה נבנה מעצמו, מליבו של האדם. לאט לאט זה משתנה, משתנה, משתנה, עד שאדם מתחיל להרגיש איך יותר ויותר הבקשה שלו נעשית יותר מדויקת. משתנה ומדויקת.

שאלה: בהתחלה הוא כותב שהביקוש לא נכלל במטרת הבריאה. למה הביקוש הוא לא חלק ממטרת הבריאה?

לפי דעתי, הביקוש זה מה שאנחנו צריכים לספוג מהקשר בינינו. קנאה, תאוה וכבוד מוציאים אדם מן העולם. לכן אנחנו צריכים למצוא את הביקוש שזה העיקר. אחר כך הוא כותב שהביקוש זה העיקר. אנחנו צריכים למצוא אותו מהקשר בינינו. אני צריך ללמוד מהחברים וכך כל אחד. מה שאני צריך זה הביקוש.

תלמיד: הוא ממשיך וכותב שהביקוש “נולד אח”כ, מצד הנברא”. מה הדבר שנולד מהביקוש?

שלא היה קודם ועכשיו כן יש.

תלמיד: אבל מה זה מוסיף למערכת שפתאום יש עוד מנגנון של ביקוש?

החיסרון מעצמו, חיסרון מהנברא עצמו.

תלמיד: והוא כותב שעל השפע והעונג אין מה לבקש.

כן. כי הם באים מהבורא והביקוש צריך לבוא מצד הנברא.

תלמיד: האם אנחנו מבקשים רק על הכלים?

חסר עוד משהו? רק לבקש.

תלמיד: ברגע שיש כלי, אז כבר השפע והמילוי נכנס.

אז התפילה היא כבר במקום.

תלמיד: האם הבורא נותן לנו כלים? כשאנחנו מבקשים, אנחנו מבקשים שתהיה תוצאה של חיסרון, על מה בדיוק אתה מבקש?

אני מבקש חיסרון. רק חיסרון. כל היתר כבר נמצא.

תלמיד: וברגע שיש לך חיסרון הוא יתמלא. כאילו זה חוק.

כן.

שאלה: אם יש לו חיסרון נכון אז הוא ישר מתמלא. למה הוא גם צריך לבקש “היכולת להוציא את מחשבתו בפועל.”? הוא אומר יש פה שתי הבחנות, “א. רצון, הנקרא, שהוא רק בכוח”. בעלמא, הוא רוצה להשפיע.

כן.

שאלה: רב”ש כותב שיש ב הבחנות. א. רצון שנקרא רק בכוח, היינו בעלמה, שהוא רוצה להשפיע. ב. שיש לו גם את היכולת להוציא את מחשבתו בפועל, יש לו יכולת להשפיע. אם כן למה צריך את ב’ אם יש לו רצון מספיק חזק?

הרצון עצמו לא מספיק, צריך להוציא אותו לפועל, אחרת הרצון הזה לא נקרא “רצון גמור”, זה לא רצון שלם. אם אתה לא יכול להפעיל את הרצון שלך בבריאה אז סימן שהרצון לא שלם.

תלמיד: מה מאפיין את הרצון השלם?

שהוא משפיע על המקור, על הבורא ומושך את המילוי.

תלמיד: המילוי הוא היכולת להשפיע?

היכולת להשפיע זה אותו הכוח שמזמין את המילוי. במידה שאתה מקבל מילוי אתה עושה נחת רוח לבורא.

שאלה: אפשר לומר ששתי ההבחנות האלה הן “לא לשמה” ו”לשמה? בלא לשמה עובדים על שיהיה לי רצון להשפיע, ובלשמה כבר מקבלים את היכולת להשפיע?

זה קרוב למה שאתה אומר, אבל אנחנו עוד נתקרב לזה.

שאלה: אמרת שהפער בין כתבי רב”ש שמרגיש אמת לבין איפה שנמצא הלב והרצון שלנו הולך ונסגר. אבל לפעמים יש התרשמות הפוכה, שהפער הולך וגדל. זאת אומרת, מהרגע שבו התעורר איזה רצון הוא הולך ומתאדה, כאילו רק מתרחקים מתוך ממה שרב”ש כותב עליו. אמנם יש תחושה שיש אמת אצל רב”ש, הוא סוחף אותך, אבל איפה שהאדם נמצא יש מרחק שהולך וגדל.

טוב אם ישנה הרגשה כזאת שהמרחק גדל, כי זו האמת, זה הפתיחה, זו ההתקדמות עד כמה אנחנו לא נמצאים במקום הנכון.

תלמיד: אמרת שהתרופה היא התכללות האדם בסביבה ואז הפער מצטמצם. אבל שוב, בפועל האדם נכלל בסביבה שנים ועשרות שנים והפער גדל, הוא לא מצטמצם. אולי חסר לנו משהו?

זה שנראה לנו שאנחנו מתרחקים מהמטרה, מתרחקים מהבורא, מתרחקים מהבקשה הנכונה, שלא יכולים להתכלל נכון בכוח העליון, זו האמת וההתקדמות – תכלית הידיעה שלא ידע.

שאלה: האם בתפילה צריך לבקש כוח להתגבר מצד האדם על המכשולים המעכבים טוב ועונג?

אפשר לבקש הכול, השאלה עד כמה זה פועל. אם אני מגלה שרק הדבקות יכולה לתת לי את כל מה שאני רוצה, אז אני רק לזה אני מכוון.

שאלה: הבנתי מהמאמר שהדבר היחיד שעלינו להתפלל עליו הוא עזרה מהבורא בבניית הכלים כדי שהבורא יוכל למלא אותם. אם זה נכון איך אנחנו בונים כלי אחד כזה בקבוצה?

בקבוצה זה מאוד פשוט. אנחנו רוצים להיות יותר קרובים ורואים שזה בלתי אפשרי, לא הולך לנו. וזה באמת פלא, תחילה חשבתי שאני לא רוצה להיות כל כך קרוב לחברים ואחר כך אני מגלה שאני רוצה, אבל אני לא יכול להיות קרוב אליהם, ואז מתחילה העבודה.

שאלה: איך הבקשה שלנו משפיעה על השינויים בתוך הקשר שלנו ובתוך תיקון האדם?

אנחנו יכולים לשאול המון שאלות, אבל הקשר ביניהן הוא פשוט. אם אנחנו מתחברים, אז כל השאלות הופכות להיות לשאלה אחת – רק חיבור בינינו, דבקות. אנחנו נמצאים בתיקון מפני שאותו הכלי השבור של האדם הראשון חייב להגיע לאיחוד, לחיבור, לערבות, להיות כאיש אחד בלב אחד, זה מה שנמצא כמטרה ואם אנחנו נדרוש את זה, יותר מזה אנחנו לא צריכים, הכול יתכלל בזה.

שאלה: אנחנו מתפללים הרבה בעשירייה. לעיתים התפילה הופכת לסוג של שגרה – תרמתי את חלקי בתפילה, עשיתי את שלי. איך אנחנו יכולים להגיע לתפילה יותר רצינית, יותר מעמיקה, תפילה שבה נוכל לעזור זה לזה להגיע לתפילה עמוקה יחד עם החברים?

כן, ודאי. זה תלוי בחוסר חיבור בינינו -אנחנו מרגישים או לא מרגישים – והחיבור או חוסר החיבור, הוא צריך לכוון אותנו.

שאלה: למה אנחנו צריכים להתפלל לבורא שייתן לנו את הרצון להתפלל אם אנחנו מרגישים כבר חיסרון בדבקות, מה הבעיה? למה זה לא מצליח? אנחנו לא מתפללים מספיק או שאנחנו לא מרגישים מספיק חיסרון?

לא, כי החיסרון צריך להיות כאמצעי ואין לנו את זה.

שאלה: כתוב במשפט האחרון שהרצון יוליד תפילה אמיתית, שהנתינה והכאב יהיו תכונות של השפעה. כשהבורא מעורר בי רצון כזה לבקש, ואני מהניסיון מבקש לא על עצמי, שלא ייתן לי את התכונה הזאת אלא שייתן אותה לחברים האם זה נכון או שצריך לבקש שהוא ייתן לי את התכונה הזאת?

אתה יכול לראות מהמעשה, כן או לא, עבור מה, עבור מי אתה מבקש.

שאלה: אין לי כוח לעשות שום דבר מלבד לבוא לשיעור. האם זו תפילה לרצות שהחברים ישיגו רוחניות בתוך העשירייה בלי שאני אקבל שכר? האם זו תפילה?

זה שאתה תתפלל שהחברים יקבלו שכר?

תלמיד: רוחניות.

כן, רוחניות. ואם אתה רוצה להתפלל רק עבורם, זו כבר דרגה מאוד גבוהה.

שאלה: אומרים שתפילה היא עבודה שבלב, למה? מצד אחד אנחנו אומרים שתפילה מגיעה מתוך החיבור בינינו, ומצד אחר שהעבודה היא צריכה להיות גם עם עצמי.

אנחנו צריכים למצוא בדיוק את אותו החיסרון הנכון שמתעורר מתוכנו וכך נתקדם. וודאי שזו עבודה שבלב, לב נקרא רצו, אנחנו צריכים להחליף את הרצון שלנו מלקבל ללהשפיע.

תלמיד: האם החיסרון הזה צריך לבוא מתוך הקשר עם החברים?

ודאי, זה האמצעי לכך.

שאלה: אם הכול מגיע מהבורא, אז גם התפילות מגיעות מהבורא. האם יש קשר בין הרשימו לבין התפילה שאנחנו מקבלים מהבורא?

הרשימו מעורר אותנו, אנחנו לפי הרשימו מתחילים לעורר את הבורא והבורא דרך כל מיני האמצעים מתחיל לעורר אותנו וכך האור העליון מסדר לנו לאט לאט את הכול.

שאלה: איך יראה יכולה לקרב אותנו לבורא אם זו אהבה שבסוף תחבר אותנו לחברים?

כן, אבל זה רק בסוף. מתחילים מהיראה, יראה זה העיקר. ובהתחלה או בסוף זה לא שאחר כך זה נעלם ובא משהו במקומו, אלא שזה בנוי בצורה כזאת. אנחנו צריכים להשתוקק להתעורר, והתעוררות הזאת מתחילה ממקום רחוק שאנחנו בפחד מהעונש ומכל מיני דברים כאלה שאין בהם אמת. אחר כך אנחנו מתקרבים ורוצים להתפלל ומתעוררים מדברים ששייכים להשפעה.

שאלה: כתוב “אמנם הן היראה הראשונה והן היראה השניה אינן חס ושלום לתועלת עצמו, אלא רק מפחד, שמא ימעט בעשיית נחת רוח ליוצרו”. מהי היראה הראשונה והשנייה, אתה יכול להסביר?

שאני חושב עד כמה אני משפיע לבורא וזה מה שמכוון אותי לפעולה ומה אני צריך לעשות.

שאלה: נראה שכל המאמר מדבר על איך לקבל את השפע וזה נשמע כמו בניית מסך, למה זה כל כך קשה

השאלה למה זה כל כך קשה, זאת לא שאלה.

שאלה: איך אפשר לעשות את זה יותר פשוט, איך אפשר להתקדם יותר נכון בדרך?

תפנה לבורא ותברר למה כל כך קשה, למה לא הולך. אלו שאלות שאנחנו צריכים לפנות לבורא.

שאלה: שמקשיבים לשאלות של החברים נראה שזה תמיד חוזר לחשיבות, אם יש מספיק חשיבות עובדים, מתפללים, הכול נהייה ברור. האם יש מין תופעה כזאת של לייצר טעמים חדשים בחשיבות?

כן.

תלמיד: במה זה כרוך, איך עושים טעם חדש בחשיבות, שהאדם יתחיל, כמו שרב”ש כותב, לפתוח דף חדש בעבודה כל יום.

דרך זה שאתה מסתכל על החברה – קנאה תאווה וכבוד מוציאים אדם מהמדרגה שהוא נמצא בה למדרגה אחרת, עליונה יותר.

תלמיד: אבל גם זה נכנס בגדר ההרגלים והשגרה.

אני חושב שלהתפעל מקנאה חדשה זה יום חדש, מדרגה חדשה, לא נכון. אנחנו צריכים לחמם את עצמנו לזה שאנחנו לא מספיק מתקדמים. אנחנו חייבים לתת יותר יגיעה, אנחנו כאילו מחכים עד שזה יקרה וזה לא נכון.

שאלה: יש חברים שאומרים, “תורה מתשת כוחו של אדם”, יודעים שהתהליך הוא לא ברור, לא בתוך הדעת, הוא מעייף, אז איך בתור חבר אפשר לעזור לחבר שאתה שומע שהוא אומר קשה לי, אני לא יכול, אני לא מצליח.

קודם כל על ידי דוגמה.

תלמיד: אני משתדל לעשות כל מה שאני מבין ועדיין יש חברים שמראים עייפות, אתה יודע.

אני יודע, ובכל זאת דוגמה. אין לי מה לענות.

תלמיד: אנחנו שולחים קטעים, עושים את כל הפעולות הגשמיות, כל האמצעים האפשריים, אבל אין עוד איזו תוספת פנימית שאפשר לעשות?

זו בדיוק התוספת הפנימית שצריך. אתה יכול לעשות סעודות כל ערב ולימודים מהבוקר עד הלילה, כל מה שאתה רוצה, הכול בגדר אפשרי אבל לא חייב שזה יעזור. אנחנו צריכים להשתדל לתת דוגמה לזולת, לחברים. עכשיו נמצאים סביבך 300 איש ובעולם יחד איתנו עוד פי כמה, אם היינו חושבים שהעבודה שלי כרגע היא איך לעורר את ליבם של החברים, היינו מצליחים בגדול.

תלמיד: איך אני יכול לעזור לחברים להרגיש את העצה שנתת?

אתה חייב להיות שחקן, כאילו אתה בוער מבפנים ומתפוצץ מבחוץ ואתה חייב להגיע למטרת הבריאה, ואתה חייב לעורר את הבורא ולהתחבר עם החברים ולהיות איתם ועם הבורא בדבקות נצחית במאה אחוז.

תלמיד: למה להגיד בכאילו, זה באמת בוער בי.

החברים צריכים להרגיש את זה. במשהו הם רואים עלייך, אבל זה כנראה לא מספיק, וכך כל אחד.

שאלה: איך במהלך השיעור אני מעורר את ליבם של החברים?

גם בשקט וגם בקול.

תלמיד: אני שואל דווקא על לעורר את ליבם בשקט, יש הרבה חברים בעולם שלא רואים אותי ואני לא רואה אותם. איך אני מעורר אותם, איך הם מעוררים זה את זה, איך הם מעוררים את הלב אחד של האחר?

משתדל דרך שאלות, דרך מחשבה, השתתפות. זה מה שאנחנו חייבים לעשות.

תלמיד: איך אני מעורר אותם במחשבה?

שאתה נמצא במחשבה לעורר אותם ואתה כל הזמן חושב על זה. ואם אתה מסיר דעתך מזה, אז אתה גורם לנפילה של כל הכלי. וכך כל אחד ואחד.

שאלה: נראה שיש שתי צורות של השתתפות בשיעור, או שאני מחצין את החיסרון שלי ונכלל בשאלות החברים או שאני פותח את החיסרון שלי כלפיי אחרים על ידי זה שאני שואל שאלות. כדי להתכלל בחסרון של החבר האם אני צריך להרגיש בשיעור שכל שאלה היא כאילו השאלה שלי וכל תשובה היא כאילו התשובה שניתנה לי?

כן, זה מאוד מועיל. זו צורת הדבקות, אומנם היא חיצונית, אבל היא צורת הדבקות.

תלמיד: בדרך הזאת אני יכול להיות סוג של ערוץ בין הבורא לבין החיסרון של החבר, לנסות להעביר את החסדים?

נגיד שכן.

תלמיד: אז בלי שאני אדבר, בלי שאני אגע בהם, ורק בעזרת הפנימיות שלי אני יכול להשפיע עליהם.

זה נכון.

שאלה: במאמר כתוב שמתוך הטבע יש לאדם תמיד תפילה מתוך הרצון לקבל עבור עצמו והאדם איכשהו צריך להגיע למצב שהתפילה שלו תהיה עבור השפעה. כל עוד הוא לא מגיע לזה הוא נמצא במצב כזה שהוא מתוסכל יותר ויותר מיום ליום מפני שהבקשות שלו לא מתמלאות, שהלב שלו לא מצליח לקבל תשובה ומענה על מה שמתעורר לו בלב.

האם ההתעוררות שאנחנו מקבלים יש בה חיסרון אגואיסטי ועלינו להפוך אותו למשהו אלטרואיסטי, איך לעשות את זה? ואיך אני יכול לתת דוגמה שתאפשר לאדם לא לברוח, ויום יום לחזור? נכון שזה תהליך, אנחנו נותנים תמיכה, אבל להתערב בין החבר לבין הבורא שייתן לו ממש כלי דהשפעה, בקשה, חיסרון נכון, לא נראה שיש לנו כוחות או לנו אפשרות לזה.

זאת תפילה, זו דווקא העבודה שלנו, להתפלל עבור החבר ואז זוכים תחילה כמו שכתוב.

תלמיד: כתוב, “איש את רעהו יעזורו”, אני לא יודע איך לעשות את זה.

אבל כבר אתה מבין איפה החיסרון. החיסרון הוא בזה שאנחנו לא מרגישים את החסרונות של החברים ולא יכולים להתחבר איתם, אז בוא נבקש מהבורא שייתן לנו אפשרות, “למה לא ביקשת”?

תלמיד: כשאני מבקש אני רואה שמשהו בי לא בסדר, לכן אני לא מקבל את האפשרות הזאת.

פני שאין לך חיסרו אמיתי לזה מתוכך, אתה לא מרגיש שזה שלך, שהלב שלך רוצה.

תלמיד: כן, זה אוסף של דברים, גם אין מספיק כוח אהבה, הבורא אוהב את החבר יותר ממני, הוא יודע מה הוא עושה איתו, ואני כדי להתערב בתוך המקום הזה צריך להיות עוד יותר חזק ויותר אוהב. מה אני צריך עוד כדי שזה יצליח?

זה נקרא “ערבות”, שלא אתה לבד עושה את הפעולה הזאת, אלא כולם יחד.

תלמיד: אני צריך לגייס את העשירייה שלי?

כן ואז זה יקרה מהר מאוד ובצורה די חלקה. זה נושא שאנחנו התחלנו עכשיו לחפור בו יותר זה נושא מאוד חשוב ומאוד יסודי, מאוד יסודי.

שאלה: אני מרגיש שהמנוע כדי להגיע לבקשה, הוא להרגיש כאב. האם זה נכון?

זה נכון, אבל גם לא נכון. אם יש כאב אז אתה צועק מתוך הכאב, וזה לא הפתרון.

תלמיד: מה זו בקשה ללא כאב? מאיפה הכוח שלה?

הבורא נותן לנו כאב, האם אנחנו מרוצים מהתעוררות כזאת?

תלמיד: לא, זה כמו שאמרת, גם בהמות מתפללות. אז איך מגיעים לבקשה, מה המנוע לבקשה שיש בה כוח? אנחנו יושבים, מחברים מילים, אומרים, אבל מה התחליף לכאב שייתן כוח?

זה חיסרון לתפילה, תפילה לפני תפילה, חיסרון לחיסרון. שאנחנו בעצמנו מכינים את עצמנו למצבים כאלה, שמהם אנחנו יכולים לבקש, לשאול. זה תלוי גם בנו.

אני לא מחכה לחיסרון, אני רוצה לבנות בי חיסרון, “יהי רצון מלפניך”. יהי רצון – מלפניך, כלומר אנחנו רוצים לעורר את הרצון.

תלמיד: זאת אומרת שאם החיסרון טבעי, אם אני מרגיש אותו, אז הוא כבר בהמי?

כן. זאת אומרת שזו כבר לא עבודה, זו כבר תגובה, פעולה.

תלמיד: אז אנחנו ביחד צריכים ליצור משהו שאפילו לא נמצא בי, הוא לא באמת בי.

בך הוא לא נמצא, בכולם כן, יחד. כשנבין שהפניה לבורא חייבת להיות קולקטיבית, מרגע זה והלאה כבר נתחיל להתקדם בצורה יותר ישירה.

שאלה: העבודה היא לעורר חיסרון בחברים, או לקחת חיסרון מהם, או גם וגם?

גם וגם.

שאלה: אם החיסרון מושג בהקדם הבקשה שלנו, אז הוא בעצם כבר לא מורגש ככאב?

החיסרון מורגש כחיסרון, ככאב, הוא גם יכול להיות מורגש כתענוג, שסוף סוף אני רוצה דבר כזה.

תלמיד: אז הצעקה במקרה כזה אינה מתוך כאב? כלומר זו לא משוואה שחיסרון שווה כאב אלא יכול להיות חיסרון ללא כאב?

יכול להיות חיסרון ללא כאב.

שאלה: למה תפילה שייכת לתיקון הבריאה?

כי התפילה היא החלפת החיסרון לפי בקשתינו, ואין יותר מחיסרון. הבורא ברא את החיסרון, רצון לקבל, ואנחנו מבקשים להחליף אותו למשהו אחר, לרצון לקבל אחר, או אפילו לרצון להשפיע.

תלמיד: מהי הסיבה שמקובלים חילקו את התפילה לשלוש – הודיה, בקשה להיות אדם, ותפילה לעבור מעל מנת לקבל לעצמי לעל מנת להשפיע נחת רוח לבורא על ידי המאור המחזיר למוטב?

נגיד שזה הכול, על אף שזה לא הכול. אבל זה כך, כי כך אנחנו צריכים.

תלמיד: מהי הסיבה שבשביל הרמוניה אני צריך את כולם?

אתה מתחיל מבקשה, וצריך לסיים בהודיה, כאילו שקיבלת.

שאלה: כתוב “מה שדורשים מהאדם, שיבחר ללכת בדרכי השפעה, וידע שזה הוא הכלי לקבל את מטרת הבריאה, שהוא לקבל את הטוב והעונג, ואם אין לו הכלים האלו, הוא יישאר בחושך בלי אור.” הבירור הזה שצריך לדעת בבירור גמור כמו שהוא אומר פה, הוא כביכול יסוד ההתפתחות הרוחנית?

יסוד ההתפתחות הרוחנית זאת תפילה, שאם אנחנו מעלים אותה מחיבור הלבבות, כשכל אחד חופר בתוך הלב שלו ומחבר את ליבו ללבבות של החברים, אז בסופו של דבר מגיעים לחיסרון כזה שהבורא חייב לענות. זה נקרא “נצחוני בניי”, הבורא שמח מכך שאנחנו מחייבים אותו, שאנחנו מסדרים אותו, הייתי אומר, מזה הוא מרוצה.

תלמיד: איך חיבור הלבבות קשור לבחירה ללכת בדרכי השפעה?

בחיבור הלבבות אנחנו מודים, מציגים את הרצון שלנו ללכת בהשפעה. אין יותר השפעה מיכולתך להתחבר הלב של הזולת ולמלא אותו.

תלמיד: קודם שמעתי שאנחנו צריכים לעורר את עצמנו ולפעמים ההתעוררות מתחילה ממקום רחוק כמו למשל פחד מעונש. מה זו התעוררות מפחד מעונש?

התעוררות מפחד מעונש, היא גילוי הרצון הפנימי שיש באדם שכל הזמן מפחד וקודם כל מפחד מפני עונש, מזה שיקבל מכות, שיקבל צער. ואחר כך, אם הוא כבר בטוח שאין צער וזה יכול להיות רק אם הוא מגיע לחסדים, לכלים דהשפעה, אז כבר יכול להגיע מהם הלאה, ללקבל על מנת להשפיע.

שאלה: בקשר לעניין הדוגמה שאדם נותן דוגמה או משתדל לתת, אז באופן טבעי הוא גם מצפה לראות תוצאה בחברים מהדוגמה שלו, האם זה נכון להיות ביחס כזה, האם זה נכון לצפות לראות תוצאה מהדוגמה שאדם מנסה לתת לחברים, הוא עושה איזו התגברות, עושה יגיעה אפילו בצורה חיצונית?

מספיקה היגיעה.

תלמיד: האם הוא צריך לחכות לתוצאה, הוא צריך לצפות לראות תוצאה בהם?

לא, העיקר זו הנתינה. על כך אפשר לומר “ה’ יגמור בעדי”, אם אני משתדל לעשות לעת עתה מכל הלב אז אני צריך להיות בטוח שהפעולה שלי במשהו היא מתממשת.

שאלה: מה זה כלי דהשפעה שאנו מבקשים מהבורא, האם זה כלי של חיבור בעשירייה, שהבורא יחבר אותנו לכלי אחד?

כן, ודאי שבסופו של דבר המטרה שלנו היא שכולנו נתחבר כאיש אחד בלב אחד וזה יהיה בית לה’.

תלמיד: האם בתפילה קולקטיבית אפשר לומר שכולנו מבקשים אותו דבר או שזה שאנחנו מבקשים עבור החברים שיהיה מה שאנחנו רוצים?

לא, שאלה קולקטיבית היא לא יכולה להיות אם אנחנו לא מכוונים את זה לבורא. אני יכול להתפלל על החבר שיהיה לו חס ושלום בריאות שחסרה או משהו, אבל תפילה קולקטיבית, פנייה קולקטיבית זה רק הבורא, שהוא יהיה במרכז התפילה שלנו.

שאלה: הוא כותב כאן גם שמלכות קיבלה כלי דהשפעה והאדם צריך לבקש, בגלל שהכול תלוי בידי שמיים חוץ מיראת שמיים.

כן.

תלמיד: האם לעשות מאמץ לעורר את הלב של החברים זה קשור ליראת שמיים?

כן, ודאי, זה קשור ליראת שמיים.

תלמיד: איך אנחנו נרגיש יותר שאנחנו עושים פעולות אחד כלפי השני שבזה יש לנו את ההזדמנות לבחור בין צדיק לרשע?

אני לא יודע צדיק או רשע, כל הבחירה הזאת וכל הבירורים האלה הם עדיין מוקדם, אבל זה שאני נגיד רוצה לעורר את הלב שלך ועוד כמה כמוך אז אני בזה בסופו של דבר מגיע למצב, שאין לי מה לבקש אלא מהבורא, שהוא מחזיק את הלבבות, וזה הופך להיות לתפילה שלי. זאת אומרת, הבורא הוא בדרך אליך ואליו וכך הוא לכולם, זאת אומרת, אני חייב לפנות לבורא. והחברים יקבלו כבר ממנו.

שאלה: אמרת שהתנאי לבקשה זה ביחד, שחייבים לבקש ביחד, האם יש מדד לבקשה ביחד?

לא, אני לא חושב שהמדד הזה קיים, אנחנו פשוט צריכים להשתדל להיות כאיש אחד בלב אחד. למדוד עם מכשיר בכמה אחוזים אנחנו מחוברים או לא? אנחנו יכולים אחר כך למדוד אבל אלה כבר מדרגות של חיבור שלנו בספירות.

תלמיד: אבל למה אם זה תנאי הכרחי, לא לתת לאנשים לדעת שהם ביחד מתפללים או לא אם הוא תנאי כל כך חשוב?

לא, הם לא יוכלו למצוא את האמת אם היא תהיה ברורה לפניהם. הם צריכים לחפש, הם צריכים להיות בתשוקה, הם צריכים כמו כלב שרץ ומריח משהו, כך אנחנו חייבים להיות.

תלמיד: זאת אומרת אף פעם לא יהיה כזה דבר כמו בגשמיות, נכנסים לחדר אחד עשרה אנשים קוראים אותו טקסט, זה נקרא ביחד?

זה לא נקרא יחד.

תלמיד: לא בחיצוניות אלא בגשמיות לזה אנחנו קוראים “יחד”. הם יחד באותו חלל, נכון המחשבות של כל אחד יכולות להיות שונות.

זה לא נקרא יחד, ברוחניות אנחנו מודדים אך ורק לפי רצון.

תלמיד: לכן אני אומר שאם היה מובן שאנחנו יחד.

איזו עבודה הייתה לך אם היית רואה איפה אתה נמצא? לא היה לך קשר, דחף לפנות לבורא, דחף לפנות לחברים.

תלמיד: למה אם הייתי רואה שחבר לא נמצא ביחד איתי הייתי משתדל לעזור לו, אם אני לא ביחד איתו הייתי בתפילה לבורא, אבל כך אני בחושך, אני לא יודע אם אנחנו ביחד או לא ביחד?

בגלל שאתה בחושך אתה להמשיך, ולהמשיך עד שנכנס לאור. לא, זה לא נכון. אני רואה בזה הצלה גדולה. זה שהבורא עשה חושך, זו בריאה בפני עצמה וכולה לטובתנו. אתם בינתיים לא יכולים להבין שבכל רגע ורגע שהבורא עשה, ובכל תהליך שאנחנו עוברים, בכל שנייה, יש רק דאגה עלינו.

תסתכלו על אישה, אימא צעירה במיוחד, איך היא דואגת לתינוק שלה, זה שכך וכך היא דואגת כל הזמן נמצאת בחיפוש פנימי איך לעשות לו עוד משהו טוב. וזו דרגה הכי קטנה והכי, סליחה שאני אומר בהמית, אבל ככה זה.

שאלה: נראה שהמילים תמיד משקרות, אולי בכלל זה לא חומר לדבר עם הבורא.

המילים אף פעם לא מבטאות את ההרגשה.

נכון.

תלמיד: זה תמיד שקר.

כן.

תלמיד: איך לבנות תפילה אם זה שקר, אולי זה לא החומר לדבר עם הבורא?

אבל הבורא לא שומע את מה שאתה מדבר בפה, הוא מודד את הלב, הוא מרגיש את הלב שלך, מה שאתה רוצה, אל תגיד מילים.

תלמיד: כל פעם שאתה אומר משהו ההרגשה משתנה, זה כאילו מקבל איזו צורה שהיא לא הייתה קודם.

בסדר כי כך גם אני עובד.

תלמיד: איך מקובלים בונים תפילות? אנחנו רואים שבעבר היו תפילות של מקובלים מאוד מוזרות נראות כך, רק אותיות?

לא, אותיות יש גם עכשיו בתפילות ובפניות ובהתקשרות, אבל אלה לא לדרגות שלנו, אנחנו נגיע לזה, אנחנו נגיע.

תלמיד: ברוחניות, אפשר לבנות תפילה אמיתית?

אם תדע איך לפתוח את הלב בצורה בלתי מוגבלת שהלב יהיה כולו פתוח ומכוון לבורא וכמה שהוא רוצה לתת לך אתה מוכן לקבל כדי לגרום לו נחת רוח, אז זאת תפילה אמיתית.

אבל אנחנו מתקרבים לזה חבר’ה, אפילו היום שאנחנו נמצאים כבר שעה ושלושת רבעי בבירורים כאלה, היו הרבה בירורים שאין בהם כאילו שום תוצאות טובות, אבל בכל זאת הם גרמו לבירורים אחרים, יותר פנימיים, וזה משהו. היום אנחנו הגענו לבירורים פנימיים, הרבה יותר פנימיים ממה שבדרך כלל מגיעים. אולי זה לא כל כך ברור בצורה חיצונה, אבל זה ככה.

שאלה: איך אפשר להודות על זה שאנחנו בכלל שואלים כאלו שאלות, ומבררים כזה חיסרון?

אנחנו בכלל לא חושבים על להודות אלא על איך לקבל ממנו יותר.

תלמיד: זו זכות גדולה, איפה עוד בעולם אפשר למצוא כזה דבר, כזו חברה וכזה מורה שביחד מבררים כזה דבר גדול?

צריך להודות לבורא, הכול בזכותו.

שאלה: היום אנחנו קוראים מאמר של רב”ש וגם אתמול קראנו, כולם קוראים ביחד איתך ואחר כך אתה מסביר לנו אותו. מה קורה בנו בזמן שאנחנו הולכים אחרי הרב”ש, מה הוא עושה בנו?

הבעיה היא שהמילים מוחקות את ההתרגשות ואת ההתפעלות פנימית. מה שקורה לנו זה פתיחת הלב. מעניין שעד לפני כ-25 דקות הכול היה כאילו סתום וכולם הרגישו פחות או יותר איזו סתימה, שאין בהירות לא בלב ולא במוח ולא בקשר בינינו, ואחר כך היא התחילה להיפתח.

צריכים לקחת זאת כדוגמה. אנחנו נמצאים בשיעור כשעה ושלושת רבעי, למה לא עזבנו את זה לפני חצי שעה? כי אנחנו חייבים להגיע בכל זאת לאיזשהו הישג, להתקשרות חדשה ונכונה, שהלב יתרגש.

שאלה: אני רק רוצה לחזק את העצות שלך. לפני כמה ימים אמרת שצריך לקרוא את המאמרים של רב”ש, אפילו בלי להבין אותם. בעשירייה אנחנו עושים את זה כבר מאותו יום, וההכנה הזאת לשיעור פשוט עושה את ההבדל שעכשיו הסברת.

תודה.

שאלה: מה פתח את הסתימה בשיעור?

כולנו היינו באיזו מבוכה, באיזו התפעלות מהסתימה ולא ידענו איך לפרוץ את הקיר שלפנינו. אנחנו לא יכולים לקפוץ למעלה או לחפור למטה, מה לעשות עם ההפרעה הזאת? אבל על ידי עזרה מלמעלה התחלנו להרגיש שזה פתאום מתברר ונפתח יותר ויותר. מה נפתח? אם נשתמש במילים אז נגיד את אותן המילים שאמרנו קודם, כלומר, נפתח איזשהו קשר בפנימיות הלב.

תלמיד: האם כשמרגישים שסתום צריכים פשוט להמשיך?

כן, להמשיך.

שאלה: מה ההבדל בין המקום הזה שאסור לנו לשבת ולחכות שמשהו יקרה לבין הסיטואציה הזאת שבסוף קורה משהו מלמעלה, שמגיעה איזושהי עזרה מלמעלה, והיא זו שפותחת?

כולם רוצים פחות או יותר שזה ייפתח, חלק מאיתנו לפחות הם אנשים שלא יכלו לוותר על להגיע לאיזושהי פתיחה של המאמר כלפינו.

תלמיד: איפה המקום שאנחנו כחברה עושים כל הזמן את ההתרוממות הזאת, ולא מצפים, מחכים שמשהו ישתנה, כשמצד שני זה תלוי רק בחוסר האונים שלנו ובמה שיקרה מלמעלה?

כן, עלינו להתרגל ללמוד שהחושך חייב להיות בהקדם לאור.

שאלה: האם ההכנה שאנחנו עושים לתפילה זו בניית הערבות שלנו?

כן, חוץ מהערבות אנחנו לא צריכים כלום. כי עלינו להבין שהתיקון הוא רק בחזרה לכלי של אדם הראשון.

תלמיד: האם כשמישהו לא מקיים את הערבות אז התפילה האמיתית לא יכולה לצאת לפועל?

תפילה כללית ודאי שלא תוכל לצאת ואנחנו עוד רחוקים ממנה, אבל בכל זאת התפילה תמיד מתקיימת באחוזים מסויימים ונותנת לנו תוצאות.

שאלה: כשאני מתפללת ומבקשת מהבורא עבור החברות, אני בכל זאת מרגישה בעומק הנשמה שאני מבקשת עבור עצמי. האם זה נורמלי או שעלי לשנות משהו, ואם כן, אז מה?

המצב הזה לא תקין אבל מתחילים ממנו, זה נקרא מ”לא לשמה”. שכל מה שאני עושה, כל מה שאני מבקש, אני עושה לטובת עצמי, ואני מאוד מקווה שמזה אגיע גם ל”לשמה”.

תלמידה: אפשר להמשיך להתפלל כך?

כן, אפשר להמשיך בינתיים, אבל כדי לראות תוצאות טובות אני צריכה להתחבר עם החברות, אני צריכה להשפיע ככל האפשר לקבוצה בצורה חיצונית כלשהי, וכך לאט לאט נגיע לתוצאות נכונות וטובות.

שאלה: מה זה לבקש מתוך הלב ומהו האויב המרכזי שאנחנו ניצבים בפניו?

הלב המרכזי הוא החיבור של כולנו יחד ברצון אחד, עם הבורא בפנים, וזה הכלי המרכזי של כל המציאות, שהבורא והנבראים מחוברים ואז כולנו יחד משיגים את מטרת הבריאה.

שאלה: יש לי כוח רק כדי להגיע לכאן ולהיות עם החברות. האם העבודה כלפי החברות בלי שכר כדי שנוכל להשיג רוחניות בעשירייה נקראת תפילה?

כן, זו גם תפילה וגם שכר.

שאלה: מהי תפילה משותפת, האם כולנו צריכים להתפלל יחד עבור משהו או שאני מכניסה את כולם ללב ומתפללת מתוכו?

העיקר להרגיש את כולם בלב אחד.

שאלה: מה קורה בין אלו שנמצאים כאן לבין אנשים חדשים שתוך חודשיים שלושה כבר מגיעים לתפילה והם ממש זקוקים לה?

אנחנו חיים בזמן כזה שאנשים מגיעים מהר מאוד לרוחניות ולהכנות לרוחניות. הזמן נעשה הרבה יותר מועיל, אפקטיבי ועוד מעט כל העולם יתעורר מהר.

שאלה: האם ערבות זו שיטה או מכניזם כדי להשיג את האדם הראשון או שזה גם וגם?

ערבות זה סוג הקשר שיש בין כל הבריאה לבורא, שהם נמצאים בחיבור בצורה הדדית ורק בזה מחזיקים.

(סוף השיעור)