SUNDAY PRAYER: TIFERET-TIKKUN CHATZOT תקון חצות – LESSON WITH RAV MICHAEL LAITMAN

Man & God Mitzvot

SUNDAY PRAYER: TIFERET-TIKKUN CHATZOT תקון חצות – LESSON WITH RAV MICHAEL LAITMAN

READING: between after midnight and sunrise of Sunday

Preparation for Opening the Heart at the Congress

שיעור בוקר 23.02.2023 – הרב ד”ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

הכנה לפתיחת הלב בכנס – קטעים נבחרים מן המקורות

קריין: שיעור בנושא – הכנה לפתיחת הלב בכנס.

אנחנו ממשיכים את אותה הקדמה לכנס שהתחלנו אתמול, אני חושב שהיה שיעור טוב, גישה טובה והתקרבות, ונמשיך עם זה היום.

בואו נתחיל ובמהלך הזמן נראה לאן זה מוביל אותנו.

קריין: קטע מס’ 9.

“זכור אזכיר לכם. עוד תוקף הדבר של אהבת חברים – על כל פנים בעת הזאת, “אשר בזה תלוי זכות הקיום שלנו, ובו נמדד אמת המדה של הצלחתנו הקרובה לנו”. לכן פנו לכם מכל העסקים המדומים, ותנו לב לחשוב מחשבות ולהמציא המצאות נכונות לקשר לבכם בלב אחד ממש, ויקויים בכם הכתוב, “ואהבת לרעך כמוך” בפשיטות. והייתם נקיים ממחשבת האהבה שתהיה מכסה על כל פשעים, ובחנוני נא בזאת, ותתחילו להתקשר באהבה בשיעור אמיתי, ואז תראו “וחיך יטעם”.”

(בעל הסולם. אגרת מ”ז)

אין לנו עוד מה לתקן חוץ מהקשר בינינו. ועל אף שאלו דברים כל כך רגילים, ואנחנו מבינים שבהתקשרות, במרחק בין אנשים אנחנו מודדים את כל היחסים שבינינו ובזה תלויים כל החיים שלנו, אבל מצד שני אנחנו לא מודעים עד כמה דווקא בזה תלוי כל העניין, שהמרחק שאנחנו יכולים לקבוע בינינו הוא הנתון הכי פנימי במציאות, והוא קובע את הכול בעולם, מהמצב הקיים בין בני אדם עד למצבים שקיימים בין הדומם, הצומח והחי, בכל הרגעים, בכל המצבים, בכל החתכים.

לכן אנחנו צריכים עוד ועוד להתרכז בחיבור בינינו, להיכנס אליו ולהבין עד כמה רק הוא קובע את מהות המציאות, את הנקודה המרכזית של המציאות ואת נקודת הקשר בינינו, ושכך נחזיק אותה ונטפח אותה ונרגיש אותה כדבר העיקרי. שאם אנחנו יכולים להתחבר סביב הנקודה הזאת, אז אנחנו מסדרים בה את עצמנו, בגישה, במגע הדוק עם הבורא ואין עוד מה לעשות.

שאלה: מה הם העסקים המדומים שאנחנו צריכים להתרחק מהם?

“עסקים מדומים” זה נקרא כל דבר שאדם עושה חוץ ממטרת הבריאה, חוץ מלבצע את מטרת הבריאה. זה נקרא “עסק מדומה” מפני שהוא לא מביא לו כלום, רק מסבך אותו עוד יותר. או שאתה מתקדם מאותה נקודה שנתנו לך להרגיש שאתה חי וקיים ישר למטרת הבריאה, זאת אומרת לחיבור עם אחרים כדי לגלות בתוך החיבור הזה את הבורא בקשר בינינו, ושם כל המציאות האמיתית למעלה מזמן, תנועה, מקום שבה אתה כבר לא שייך לאותו עולם מדומה שנראה לך עכשיו וזו המטרה שלנו. ואם אתה לא עושה את זה אז אתה הולך לפי ההסתכלות שלך בדרגה שהיא פחות מאדם, פחות מלהידמות לבורא, אתה הולך להיות כבהמה, ואתה מתקדם רק לטובת הרצונות שעכשיו מתעוררים בך. וזה לא בסדר, זה מושך אותך מהדרך למטרה ואתה מבטא את עצמך בצורה לא נכונה.

שאלה: איך באופן מעשי להתאחד באהבה בשיעור אמיתי?

באופן מעשי אנחנו מתחברים מתוך הרצונות שלנו, מתוך המחשבות שלנו, מכך שאנחנו כל הזמן חושבים ומתארים לעצמנו ככל האפשר מהי הצורה האמיתית שבה עלינו להיות מקושרים בינינו. וכשאנחנו מתארים לעצמנו את הקשר הזה, נמשכים אליו במוח, בלב, ברצונות, בפעולות, בכל מה שאפשר כדי להשיג אותו, את הקשר הנכון, הפנימי הזה, אז אנחנו מתחילים להרגיש שמלמעלה עוזרים לנו על ידי שני נתונים הפוכים.

פעם אחת אנחנו רואים עד כמה שאנחנו לא מצטרפים זה אל זה ואין לנו לב אחד, לא ברצון ולא בפועל, ופעם אחרת אנחנו רואים שאנחנו כן יכולים להיות קשורים במשהו. וכך מהעליות והירידות בדבר החיבור, התקרבות זה אל זה, אנחנו מתקדמים.

שאלה: בדרך כלל אנחנו עובדים בעשירייה ומרגישים את החברים כבר למעלה מעשר שנים. עכשיו יש משימה רחבה יותר ביחס לאספה גדולה יותר, ביחס לחברים שנמצאים בכנס. איך להרגיש כלפיהם אהבה?

מפני שאנחנו נמצאים במצב של “הדור האחרון” כמו שאומר בעל הסולם, אנחנו צריכים להגיע לחיבור הכללי, של כולם. ואנחנו בעצם הקבוצה הראשונה שעוברת מממד של עשירייה לממד כללי, של העולם. ולכן אנחנו צריכים להתנהג כך שלא חשוב לי כמה אנשים יש כאן, אני צריך לראות בהם בסך הכול את העשירייה שלי, שעם כולם אני יכול להיות בלב פתוח כי דרך הלב הכללי הזה אנחנו מתחברים למטרת הבריאה, למטרת החיים, לנקודה המרכזית של הכלי דאדם הראשון.

וחוץ מזה, הכנס הזה הוא הזדמנות להתחבר בצורה יותר קלה יחד כי “ברוב עם הדרת המלך” כמו שכתוב, ולכן ככל שנתאסף כאן אלפי אנשים ויבואו היום עוד הרבה מאוד, כך נרגיש שדווקא החיבור שלנו הוא שמראה לנו את גדלות הכלי, את עומק הכלי, כמה אנחנו יכולים להיות גדולים וקשורים זה לזה. זאת אומרת, צריך לראות את הכנס כהזדמנות דווקא להגדיל את הכוחות של כל אחד ואחד, לא לדלל אלא להגדיל.

שאלה: לגבי ההזדמנות שיש לנו, אני מרגיש שיש לנו גם אחריות ענקית. איך אנחנו יכולים להתעסק במה שהבורא רוצה שנעסוק?

הבורא דורש מאיתנו רק חיבור, כי הוא שבר אותנו מלכתחילה כדי להכין לנו הדרך הזאת להתחבר בצורה הדרגתית בינינו, בצורה שמשיגים את שני הקצוות של הבריאה, ניתוק וחיבור. ועל ידי זה שאנחנו נמשכים לחיבור כל הזמן למרות כל הכוחות המנוגדים, אנחנו עובדים כאילו נגדו וכך מבצעים את תוכנית הבריאה. זו העבודה, זאת אומרת יותר מהתקרבות בינינו בפועל אנחנו לא צריכים כלום.

שאלה: איזה מין מחשבות וטקטיקות נכונות עלינו לבצע בצורה נכונה בתוך העשירייה, מהעשירייה כלפי כל הכלי העולמי וכלפי האנושות כולה? מהי העבודה המעשית שלנו כאן, מהי העבודה הנכונה?

העבודה המעשית היחידה כאן היא להיות מחוברים לעשירייה אחת, ולצרף, לחבר לאותה עשירייה שמתחילים ממנה עוד ועוד שותפים. אין לנו עוד מה לעשות, רק להיות מחוברים. בסך הכול מטרת הבריאה היא כדי לחבר את כל החלקים של אותו הכלי השבור לכלי שלם, לאדם הראשון.

תלמיד: איך אנחנו עושים את המעבר הזה כלפי כל הכלי העולמי?

כולנו קשורים יחד, את זה מסדר הבורא, עלינו רק לעשות מה שנמצא בטווח ההרגשה שלנו, בטווח הקליטה שלנו. ככל שאנחנו מסוגלים להיות אחד עם האחר כך אנחנו צריכים להיות יותר מחוברים, לחשוב על כל החברים שלנו בכל העולם שלא נמצאים איתנו עכשיו, וזה יסתדר, אתם תראו כמה זה יהיה מוצלח.

לא להתנגד להתקרבות, להתחברות, למשיכת הלבבות זה לזה, לא להתבייש מזה שאני לא כמו החבר שלי וכן הלאה, אלא ככל שנהיה קרובים זה אל זה כך נתחיל נרגיש שהבורא הוא שמחכה לאותו המקום המשותף בליבנו שאנחנו מרכיבים.

תלמיד: אני מהעשירייה של הולנד, האם זה אומר שעכשיו אני אמור להיות מחובר עם החברים מהולנד ודרך זה להתחבר לחברים כאן בכנס?

כן, אתם צריכים גם בתוך קבוצת הולנד להרגיש שאתם מקבלים את כל החברים שבעולם, ושזה לא מדלל אתכם אלא זה ממלא אתכם, זה מוסיף לכם כוחות, חיבור, חום, עוצמה וכך אתם ממשיכים.

כמו שכבר אמרתי קודם, אתם תרגישו כמה אנשים נוספים יתחברו אלינו היום, מחר בבוקר ומחרתיים, ואז אתם תראו שבאמת יש לנו עוד הרבה מאוד חברים שישתתפו בשמחה איתנו יחד בבניית הכלי. כל אחד נמצא באיזשהו כלי קטן ונשתדל לחבר ממנו כלי גדול.

שאלה: הלב שלי נמצא בידי הבורא ורק הוא יכול לרכך אותו. השארתי את החברים שלי מאחור והגעתי, איך אני יכול לרכך את הלב בתפילה עבור החברים שלא הגיעו, אני מרגיש בושה. איך אני יכול לצאת מהמצב הפיזי הזה?

אני לא חושב שאנחנו צריכים לצאת מזה, אנחנו צריכים רק לחבר את כל הדברים האלה יחד בצורה נכונה. אני נמצא בתוך העשירייה שלי שנמצאת בתוך עוד עשיריות, וכל העשיריות נמצאות ככלי אחד, כמלכות דאין סוף. בזה אנחנו רוצים להישאר ולהיות ורק עוד ועוד להצמיד את עצמנו זה אל זה כך שנרגיש את עצמנו נמצאים כאיש אחד בלב אחד, בגוף אחד. וכך נמשיך.

קריין: נמשיך מקטע 10.

“אם יש כמה אנשים בהכלל, שהם יכולים להגיע להמטרה, שהיא דביקות בה’, ושיהיה מזה יותר נחת רוח לה’, מכפי שהוא בעצמו זכה להתקרבות ה’, הוא מוותר על עצמו, אלא הוא רוצה, שה’ יעזור להם, משום שמזה תצמח נחת רוח למעלה יותר מכפי שיהיה מעבודתו. ומשום זה הוא מתפלל עבור הכלל, היינו שה’ יעזור להכלל כולו, ויתן לו הרגשה זו, היינו, שיהיה לו סיפוק מזה שהוא יכול להשפיע לה’, שתהיה לו נחת רוח.

והיות שבכל דבר צריך להיות אתערותא דלתתא, לכן הוא נותן את האתערותא דלתתא. והאתערותא דלעילא יקבלו אחרים, היינו למי שהקב”ה יודע, שיהיה מזה יותר תועלת לה’.”

(הרב”ש. מאמר 15 “תפלת רבים” 1986)

בזה האדם הופך להיות עוזר לבורא, במה? בזה שהוא רוצה לעורר את כל הכלי, לעורר את הבורא שיעזור לכולם. כך מתקדמים, מתפללים, מבקשים, דואגים זה לזה.

שאלה: איך נגיע לנקודה שבה אנחנו מתנתקים מעצמנו והופכים להיות עזר לבורא?

במידה שאנחנו רוצים להתקשר בינינו ולפנות אליו שיעזור לנו, שיארגן לנו את הקשר, שהבקשה שלנו תתקבל, שאנחנו נוכל להגיע לאוזנו. במידה הזאת אנחנו מתנתקים מהכלים הפרטיים שלנו, נכללים זה מזה ומכוונים את עצמנו יחד לבורא, מכלי אחד.

זאת הפעולה שלנו, כך עלינו לעשות ואין בזה שום דבר מיוחד, אלא מה שהתנתק זה הקשר בינינו בשבירת הכלי דאדם הראשון ואנחנו צריכים להביא אותו לתיקון, להתקשרות. אז אנחנו רק צריכים את הנטייה לזה – להיות קשורים יחד לפה אחד, לאוזן אחת, ללב אחד, ליד אחת, לכל מה שיש לנו שיהיה לנו רק כלי אחד, ובצורה כזאת נתקרב ל-להיות כאיש אחד בלב אחד.

במידה הזאת אנחנו נוכל למסור את בקשת הלב שלנו לבורא, נרגיש עד כמה הוא מגיב, וכך אנחנו נתקדם בזה שנרגיש שאנחנו קיימים בחלל שבו נמצא הכוח העליון והוא מחכה לנו, מצפה לנו, דואג לנו, עוזר לנו להיות באותו הגל, באותו התדר כמו שהוא פועל, זאת אומרת בתוך השפעה, בדאגה להשפיע ואנחנו כן מוכנים לבוא לנקודת הקשר – ביחד.

שאלה: המקובלים קוראים למאמץ מצד האדם, תפילה, במה בא לידי ביטוי המאמץ בשכל, ברגש או ברצון?

מה שיוצא מהרצון של האדם נקרא תפילה, כי אין לנו יותר מהרצון. אם היינו רואים תמונה אמיתית, מי אנחנו, מה אנחנו, באיזה עולם אנחנו קיימים, באיזו מציאות אנחנו חיים, אז אנחנו היינו רואים את הרגשת הלב שלנו, אין יותר חוץ מזה.

לכן אנחנו צריכים לראות את עצמנו כך, שאנחנו קיימים בחיבור, שאנחנו קיימים ביחד ובכוח עליון שעוטף אותנו, מקיף אותנו, מחזיק אותנו. למעשה אנחנו רק צריכים לפתוח את הקשר בינינו אליו, שהרצון שלנו יהיה דומה לרצון שלו, בזה יהיה לנו קשר נכון בינינו לבורא, יותר מזה אנחנו לא צריכים. בזה אנחנו מתקנים את הכלי האדם שנשבר, מתחברים עם הבורא, מתחברים בינינו ומגיעים למצב של שלמות, נצחיות וגילוי הכול.

כל העבודה שלנו היא רק למצוא את נקודת הקשר בינינו, בין כל אחד לאחרים ולזה אני צריך להיות מכוון.

שאלה: כתוב בקטע על מה יותר עושה נחת רוח לה’. למה חשוב לבורא לומר במה יש יותר צורך ובמה יש פחות צורך, למה הוא צריך את זה? זה נדמה כאילו הוא עושה חשבון.

הבורא עושה חשבון כדי שאנחנו נבין מה מהרצונות, המחשבות, הפעולות שלנו חשובות יותר או פחות. כדי שאנחנו נתקדם בזה אחר זה, מהדברים הקלים לדברים היותר מורכבים, ממה שייך יותר ללימוד שלנו וחשוב לנו לעת עתה, וכך נתקדם. לכן כל העבודה שלנו היא להבין מה הבורא רוצה מאיתנו, והרצון שלו הוא בזה שאנחנו כל הזמן נחפש מהי נקודת החיבור הכי חשובה והכי אקטואלית ונסדר אותה עוד ועוד.

זו העבודה שלנו, נשאר לנו רק כמה נקודות חיבור בדרך של כל אחד ואחד כדי שאנחנו נתחיל להרגיש שאנחנו נמצאים בגוף כללי, בכלי העולמי, ושאנחנו באמת חלקים ממערכת האדם הראשון ונתחיל להרגיש מה קורה במערכת, הכול לפנינו.

שאלה: עד איזו נקודה אנחנו צריכים להתחבר בצורה אחראית לחברים כשאנחנו מרגישים שהם ללא רוח, שהם בירידה?

קודם כל אנחנו צריכים להתחבר בינינו מאלו שנמצאים במצב הנכון, בעליות, בכל מיני השגות, חיבורים, שיהיה לנו כוחות של חיבור. אחר כך מתוך זה אנחנו צריכים לפנות לאנשים שנפלו מהדרגה הזאת, לא נמצאים, לא רוצים, מנוגדים אפילו, וכן הלאה. כך אנחנו נתקדם יותר לחיבור הכללי של כולם, יש לפנינו עבודה גדולה.

אם כי היא לא כל כך גדולה, כולם חושבים שמיליארדי אנשים נמצאים מחוץ לחיבור, מי הם מיליארדי האנשים? אין להם לא רצון ולא מחשבה ולא נטיות בעד או נגד, הם כמו דומם, צומח, חי, כולם נפעלים מדרגת המדבר, מהדרגה שלנו. ולכן אם אנחנו, וכמה שאנחנו נבצע את החיבור הכללי שלנו בצורה יותר מכוונת, מטרתית, הם יצטרפו, הם יבואו, בעצמם הם יגלו שיש כאן איזה כוח משיכה שמושך אותם, מסביר להם, וכך כולם יבואו למימוש החיבור.

שאלה: איך אנחנו יכולים לצרף את ההתעוררות מלמטה להתעוררות מלמעלה?

התעוררות מלמעלה נמצאת, אנחנו רק צריכים לגלות אותה. אבל כמו שכתוב “עיני ה’ הם עליך מראשית השנה עד סוף השנה”1, ולכן אין לנו מה לחפש מצד הבורא, הוא תמיד מוכן, הוא תמיד פתוח, הוא תמיד בפנייה אלינו. מה שאנחנו צריכים לעשות זה רק לארגן את הפנייה אליו.

שאלה: מהו הקשר לבורא?

הקשר לבורא הוא תכונת ההשפעה שאנחנו רוצים לפתח בין החברים. אין לנו תכונה כזאת מלכתחילה, אנחנו הפוכים לגמרי מהבורא ואפילו לא יודעים מה זה הפוך, כי זה לא מתברר כתכונה אחת על פני חברתה. ולכן אנחנו צריכים להתחיל להשיג את תכונת ההשפעה ולפי התכונה הזו נתחיל להרגיש שיש עוד תכונה כזו הקיימת במציאות, זה גילוי גדול מאוד שאנחנו לא מכירים בכלל, כי כל מה שיש לנו, זאת תכונת הקבלה. אנחנו חושבים שיש לנו את תכונת ההשפעה, אבל האמת היא שזה לא כך, זו לא אמת, זה לא נמצא.

ולכן כשאנחנו מגיעים לתכונת ההשפעה, בהתאם לכך אנחנו מגיעים לתכונת הבורא. מתחילים להרגיש שיש עוד כוח בעולם, שממלא אותו. לאט ובהדרגה אנחנו מגלים את זה ובהתאם נמשכים אליו, מתחילים להכיר בו וכך מתקרבים אליו. זו העבודה שלנו והכל מתחיל מהיחס בין החברים, כמו שכתוב “מאהבת הבריות לאהבת ה'”. למה? מפני שאין לנו מקום אחר להוציא ממנו את תכונת האהבה, החיבור.

שאלה: מגיע רגע בו בעל הסולם מבקש מאתנו לוותר על עצמנו כדי לפנות עבור החברים כדי שהבורא ישמע את תפילתנו. איך עושים את זה?

בהתקרבות שלנו לבורא יש כמה מצבים, כמה מדרגות. בתחילה אני רוצה להתחבר לחברים כדי להתקדם, אחר כך אני מתחיל לעשות בירור, ביקורת, על כך שלהתחבר לחברים זה חיבור אגואיסטי אז אני לא כל כך נמשך לכך. בהמשך, אני נמשך לחיבור בכל זאת, בצורה יותר מטרתית. כלומר, יש כאן עליות, ירידות, כל מיני הבחנות שאנחנו עכשיו לא יכולים לפרש, אבל כך הן מתגלות בנו.

לכן עלינו כל הזמן ללכת לפי מה שמתגלה בחברה. אדם בעצמו לא יכול לברר את השלבים שעכשיו הוא צריך לעבור. להיפך, הוא צריך כל הזמן לחשוב מה צריך עבור כללות החברה, עבור העשירייה, ולפי זה לכוון את עצמו. להיות כל פעם עוד ועוד נכלל בהם וכך להתקדם. אם זה כיוון ההתקדמות שלו, הוא לא יטעה.

שאלה: האם החיבור שלנו הוא כמגן עבור האנושות? אם כך, איך אנחנו יכולים להיות יותר רגישים ומודעים לרצינות העבודה עבור כל העולם?

אנחנו קבוצה באמת מיוחדת, מאוד אוריגינאלית בעולם, יש לה רצון לחיבור, מטרה לחיבור ופעולות לחיבור. יש לה גם פעולות להראות בזה, לעורר בזה את הרצון הכללי של כל הנשמות, של כל בני האדם בעולם. אין לה חוץ ממטרת החיבור שום דבר עיקרי בחיים, כי הכול תלוי אם חבריה מכוונים למטרה הזאת. כך העולם מתפתח, למרות שהוא לא מרגיש, לא רואה ולא מזהה את זה.

אנחנו צריכים לעמוד על שלנו ואפילו אם זה לוקח הרבה זמן. אנחנו לא מבינים שהמימוש הוא לא עלינו, המימוש הוא על הבורא. עלינו רק להגיע לרצון מכוון, מדויק, מבורר, רצון לחיבור בין בני אדם ואז הכוח העליון יבצע את הפעולה הזאת ויביא אותנו למטרת הבריאה להיות “כאיש אחד בלב אחד”. ודאי שלא קופצים בבת אחת לסוף הבריאה, אבל בכל פעם הרצון מצטייר, מצטבר ואנחנו מתקדמים אליו.

תלמיד: מה ההבדל בין אהבת הבריות לאהבת הבורא?

בעצם אין הבדל בין אהבת הבריות לאהבת הבורא, אם אנחנו מדברים על מהות העניין, אבל כדי לאהוב את הבריות, אני צריך לצאת מעצמי, להתנתק מעצמי, אחרת אני לא מגיע לאהוב מישהו שהוא מחוץ לי, הפוך ממני. וכשאנחנו מגיעים למצב בו אנחנו הופכים את הרצון שלנו מאהבה עצמית לאהבת הבריות, אז נוכל להוסיף לזה גם את הרצון לאהבת הבורא.

יש כאן שני שלבים, וזה לא כל כך פשוט, כי לא קיימים בנו שני השלבים האלה בינתיים, לא הראשון ולא השני, לכן גם קשה לנו להבדיל בין שניהם.

אבל באמת, אהבת הבריות היא דבר הכרחי וזו המדרגה הראשונה שעוזרת לי להתנתק מעצמי. ואחרי שאני מתנתק מעצמי, במידה שאני מתנתק, אני יכול להרגיש את הכיוון שמביא אותי לאהבת הזולת, מפני שהזולת כולל את הבורא.

תלמיד: יש מצבים שאני לא רואה בריות, האם זה נכון?

אתה רואה את מה שאתה רואה. זה כבר שייך לתפיסת המציאות. אנחנו מדברים על כל הדברים בצורה דיפרנציאלית. זאת אומרת, קצת על זה, קצת על זה, קצת על זה, אחר כך מתחילים לחבר את זה לתמונה אחת. אבל מה שאנחנו רואים אנחנו רואים רצונות. הרצונות האלה מקבלים כל מיני צורות, תכונות, ואליהם אנחנו מתחברים. על ידי זה אנחנו בהדרגה משפרים את עצמנו.

תלמיד: האם אני לא רואה תכונות של קבלה?

אתה רואה צורות שיכולות להתייצב, להצטייר ברצונות שלך, יותר מזה אתה לא יכול לראות. כל היתר נקרא העולם הנסתר. התכונות שיכולות להצטייר בך, ברצון, במחשבה, את אלו אתה תופס ואיתם אתה יכול לעבוד.

במידה שאנחנו מתחברים בינינו ויותר אם אנחנו מתחברים מעל הרצונות שלנו, כך אנחנו יכולים לפתוח את התכונות שנמצאות בטבע הנסתר. אם אני רוצה להתחבר עם החבר, על אף שאין לי רצון טבעי לזה, אז אני מביא את עצמי למצב שהתכונות שנמצאות מחוצה לי מתחילות להיראות בי, אני כאילו קולט את החבר בי, וכך עוד ועוד ועוד ועל ידי זה הכלי שלי מתרחב, עד שאני מתחיל להגיע מאהבת הבריות לאהבת הבורא.

שאלה: איך להגיע לנקודה החשובה ביותר של החיבור בינינו?

הנקודה החשובה בחיבור בינינו היא נקודת החיבור, שכולנו מחוברים יחד בנקודה אחת, בכלי אחד, ממש ברצון אחד. זאת נקודה שבה אנחנו לא נרגיש שום שוני בין האחד לאחר. אבל הנקודה עצמה תהפוך להיות לנקודה המרכזית של כל העולם, שבה אנחנו נרגיש את היסוד שלה – הבורא.

שאלה: אמרת שחסרות מעט נקודות חיבור כדי שנרגיש שאנחנו במערכת הכללית. איך אנחנו יכולים לזרז את העבודה הזאת?

עכשיו העבודה שלנו זה להתחבר בין כל מי שנמצא בתוך הכנס שלנו. כל אחד רוצה להיות מחובר עם האחרים, גברים, נשים, לא חשוב, הנקודה שבלב אין לה זהות מינית או מגדרית. אנחנו צריכים להיות פשוט בנטייה בלבבות לחיבור בינינו, כשמרכז החיבור זה הבורא. כמה שנספיק, נצליח לעשות את זה בתוך הכנס, כך צריך להיות המצב – יפה וטוב. ואחרי הכנס אנחנו נמשיך בכלי שלנו העולמי, אבל כבר במדרגה אחרת לגמרי.

אתם תראו איך תוך כמה ימים אנחנו נעלה להבנה, להכרה, להרגשה, שלא הייתה לנו אף פעם וכך נתקדם.

שאלה: האם נקודת הקשר שאנחנו מחפשים זו נקודה אחת לכל הקבוצה או עם כל אדם באופן נפרד שאני מתחברת איתו?

אנחנו מתחברים כולנו בנקודה המשותפת. אם כי בינתיים בעבודה הפרטית שלנו נראה לנו שכל אחד נמצא בנקודה נפרדת מאחרים והוא מרכיב אותה ולא קשור לעבודות האחרות שמבצעים החברים. אבל האמת שלא כך. אנחנו כולנו עובדים וזה עניין של הסתרה. אנחנו לא מבינים באיזו מידה אנחנו נמצאים בהסתרה בינינו. ובהתחברות הזאת בינינו, אנחנו בהחלט עובדים יחד, מרכיבים את מלכות הכללית. זה נקרא “בית המקדש השלישי”.

שאלה: איך לא להתרכז בכנס ב-100% שאפשר להוציא ממנו, אלא דווקא על המדרגה הבאה שהוא יוליד אחרי זה, שהיא תהיה יותר נושאת פירות, יותר שמחה וכולי?

אני חושב שזאת שאלה קצת אגואיסטית. אנחנו צריכים לראות לפנינו את נקודת הקשר בין כולם, בין כולם ובין כל האנושות. כל “בני ברוך” בכל העולם. כל העשיריות בכל מדינה ומדינה ובכל קבוצה וקבוצה, כל היחידים שמתחברים, ובצורה כזאת אנחנו נראה אותה שהם ממש נמשכים לאותו מקום. אם אנחנו נרצה לראות אותם בצורה כזאת, אז נטיית הלב שלנו תהיה כמו נטיית הבורא לראות אותנו, ולכן זה מה שחשוב. בואו נשתדל בזה ונצליח, אחרת יהיה לנו כיוון שונה מהבורא ואז זה יהיה פחות מוצלח.

שאלה: איך אנחנו נלחמים בהרגשה שאנחנו עדיין לא הגענו לחיבור?

אנחנו לוחמים עבור החיבור, כדי להגיע לחיבור שהוא המטרה שלנו. מפעם לפעם אנחנו חושבים על המטרה הזאת כמו באמת על המטרה העומדת לפנינו, הרצויה יותר ויותר. קודם רק שמענו על המטרה הזאת ולא הייתה לנו שום נטייה אמיתית לחיבור, ועכשיו אנחנו יותר רואים שהמילים האלה, המעשים הם כבר לא כל כך זרים, שיש בזה כנראה יותר עמקות, יותר ממשיות, ולכן כך אנחנו נכנסים לייצוב הרצון החדש, הרצון לחיבור.

אנחנו צריכים רק לקבל את הדברים האלה, אין לנו ברירה, אנחנו נמצאים בתכונות שונות לגמרי מהרוחניות והפוכים מהרוחניות. אז לפחות אם אנחנו נמשכים לזה במקצת, כבר אנחנו מתקדמים. וההתקדמות הזאת היא התקדמות הדרגתית שתתנהל כבר לפי חוקי הטבע.

שאלה: האם אנחנו יכולים להגיד שהנקודה המשותפת בינינו זה הבורא? ואיך כל אחד מאיתנו יכול להרגיש את זה?

הבורא הוא היסוד של כל המציאות, הוא הנקודה שממנה מתחילה המציאות והנקודה שאליה כל המציאות מתפתחת ומסתיימת. ולכן אין לנו מה לחשוב, אלא רק לראות איך אנחנו נמצאים בבריאה הזאת שהבורא נמצא בה, מתחיל את העולם, מסיים אותו, עושה הכול, בכל רגע ובכל מקום שורה בכולם וממלא את כולם. ולכן רק בצורה כזאת, אם אנחנו נשתדל להיות בתוך המחשבה הזאת, התפיסה הזאת, אנחנו נגלה אותו שעושה את הכול ומבצע את הכול וממלא את הכול ושהוא הכול. חוץ מהכוח העליון, לא.

ואנחנו הנבראים. מה זה נבראים? יש נקודה שחורה בתוך האור הלבן האינסופי, ואת אור האין סוף אנחנו יכולים לתפוס דווקא בגלל שאנחנו הפוכים ממנו, לכן אנחנו נקראים “נבראים”. ובעצם המציאות הזאת שנקראת “נברא” קיימת רק כדי שאנחנו נוכל להרגיש את עצמנו ואת הבורא בלהיות מחוצה לו. לכן דווקא מצוין שכך ברא אותנו, כי נתן לנו בזה אפשרות להתקיים ולגלות אותו.

שאלה: האם אנחנו צריכים לחפש את הכוונות דווקא במקומות האלה שיש שחיקת הלבבות?

כן.

שאלה: בשיעור אנחנו דנים בזה שאנחנו צריכים למצוא נקודת קשר בינינו, כשעובדים בעשירייה מדברים על בניית שדה של עבודה וכלי גדול שחובק את כל העולם, ואילו כאן מדברים על נקודה, למה דווקא נקודת קשר?

נקודת קשר כי זה נקודת הרצון, שרק מתוך הרצון הזה אנחנו רוצים להיות מחוברים “כאיש אחד בלב אחד” כך זה נקרא, ולכן נקודה. רצון אחד זה “נקודה”. מהו הרצון? להיות מחוברים. למה? כי אנחנו צריכים לגלות שורש אחד לכל המציאות שזה הבורא. ולכן אנחנו צריכים להתחבר כאיש אחד בלב אחד כדי למצוא בנקודה הזאת את הקשר בינינו, למצוא את הכוח האחד, הכוח המרכזי של כל הבריאה שזה הבורא, אין לנו יותר מה לחפש.

בסופו של דבר חכמת הקבלה היא לא מרכבה כזאת שיש שם אין סוף פרטים, דווקא כל הפרטים האלה אף על פי שהם הרבה, נמשכים לנקודה אחת, לנקודה המרכזית.

תלמיד: מה אנחנו צריכים לתאר לעצמנו כשאנחנו מנסים לתאר את נקודת הקשר בינינו?

אנחנו צריכים לנסות לתאר לעצמנו מהי נקודת הרצון להשפיע, שהוא רוצה שאנחנו נתחבר בינינו ואליו. את זה צריכים לתאר.

שאלה: שמעתי אותך אומר שאנחנו נראה מדרגה חדשה בכנס. יש היום חיסרון גדול, רצון גדול, נכונות גדולה. מהי אותה תכונת החיבור או הדחיפה שאנחנו יכולים לעשות לקראת יתר חיסרון כדי להגיע לזה עוד היום?

אנחנו צריכים להגיע לחיסרון של החיבור הכללי שלנו, שנקודת החיבור שלנו תגלה לנו את הכוח העליון האחד והיחיד והמיוחד בכל הבריאה. שהלבבות שלנו יתחברו ללב אחד, ובתוך הלב האחד הזה אנחנו נגלה את מרכז הבריאה.

תלמידה: הכנס מתחיל בצורה רשמית מחר, עם כל יתר החברים מהכלי העולמי שמצטרפים, מהו אותו כוונון עדין שאנחנו יכולים לעשות היום כדי לגלות את המדרגה החדשה הזאת?

להיות בלב אחד. אנחנו התחלנו את זה כבר לפני כמה שבועות. לאט לאט דיברנו על זה, התקרבנו, עשינו שיעורים לקראת זה, ועכשיו אנחנו מתחילים את זה בפועל. אני לא חושב שהכנס מתחיל ממש מחר, ההתחברות מתחילה כבר מתוך ההכנות.

תלמידה: אז אנחנו פשוט צריכים להיכנס עמוק יותר ללב החבר?

כן, לחבק את החברים, להיכנס יותר ללב החבר, להרגיש שאנחנו נמצאים במטרה אחת, שבמטרה אחת אנחנו חייבים להיות יחד, ששם אין הבדל בין אחד לחברו, בלי לבושים, בלי גופים, בלי כלום, רק רצון וכל הרצונות שלנו כולם מחוברים, מאוחדים, אין הבדל בין הרצונות.

שאלה: אם קורה חיבור בין שני חברים, שלפני כן לא היו חברים, איך אנחנו נשארים ומחזיקים באותה נקודה, איך לא נפרדים זה מזה?

אם שני חברים נמצאים בחיבור, הם כבר לא שני חברים, הם הפכו להיות כאחד. אתם מדברים על הגוף או על הרצון?

תלמיד: לדוגמה אתמול בערב יכולתי להתחבר בהצלחה עם חבר מהכלי הטורקי. איך עכשיו אני ממשיך לעבוד עם זה הלאה?

איך? לא משנה איזה רצונות עכשיו הצטרפו אליך, אתה כל הזמן נמשך להחזיק את הקשר עימו בצורה יותר ויותר מתקדמת. כך תתקדם, תן לו דוגמה איך אתה מתקדם, כדי שהוא יתקדם, ואז נקודת הקשר המשותפת ביניכם תעלה.

שאלה: איך אנחנו יכולים לחבר מחדש לאחד את אותה נשמה שהבורא שבר לשש מאות אלף חלקים? איך אנחנו מגיעים לרצון הא-לוהי הזה? איך בסוף היום אנחנו יכולים להתייחס לאגו כאל רצון קדוש, ואיך להפוך אותו לרצון קדוש?

רק על ידי מאמץ ודוגמה. כל אחד נותן לשני דוגמה, כמה הוא משתדל להגיע לחיבור, וכך כל אחד ואחד.

שאלה: איך מאחדים ומכוונים את נקודת החיבור החמה שאנחנו יוצרים בכנס לכל החברה, ואיזו תפילה נכונה לשם כך?

היום אנחנו פחות דואגים איך להעביר את כל ההתפעלות שלנו, ואת הרצון להתחבר ולהיות אחד לשם התיקון של כל העולם, לכל הכלי העולמי, לכל בני האדם, ולכל מיליארדי האנשים.

עכשיו אנו מדברים על הקיבוץ והחיבור בינינו, ועל ידי החיבור בינינו, לאט לאט נחייב את הבורא להיכנס לשם יחד איתנו, ולעזור לנו להתחבר בצורה כזאת שמתוך החיבור נשפיע על כולם, על כל אחד ואחד בעולם. ובאמת כך זה יקרה לפי חוק הטבע.

בזמן הכנס אנו לא מתפללים עבור כל העולם, ומפזרים את הכוחות שלנו. בתוך הכנס אנו עושים כינוס, ורוצים להיות כמה שאפשר יותר מכונסים בכלי העולמי שלנו. זו בעצם הכנת הפעולה, ואחר כך נעבוד עם הכלי הזה עבור כל העולם. אתם כבר תרגישו שככה זה הולך, רוצים או לא רוצים הכול הולך לפי החוקיות הזאת. יש גלים שמגיעים מבחוץ פנימה, ויש גלים שמגיעים מבפנים החוצה. כך זה קורה.

שאלה: מה המערכת הזאת בין התעוררות מלמטה, והתעוררות מלמעלה שהבורא נותן, ולמי תהיה יותר תועלת מזה?

ההתעוררות מלמטה, וההתעוררות מלמעלה, שתיהן מגיעות לאדם כשהוא חייב להתקדם בהתאם למצבים שלו, ולמצבים הסביבתיים שלו. זאת אומרת באיזו קבוצה הוא נמצא, באיזה מצבים הוא נמצא, באיזה מצב נמצאת הקבוצה עצמה? כך אנחנו מתקדמים.

אני לא חושב שכדאי להגיד ולחשוב בדיוק באיזה מצבים אנו נמצאים, אלא להמשיך עם מה שיש. הבורא מייצב את כל המצבים. אנחנו מבינים ומרגישים את זה, או שלא מבינים, ולא מרגישים, אבל בכל זאת צריכים ללכת אחריו.

זאת אומרת בכל מצב שהוא נותן, אנחנו צריכים רק דבר אחד, להיות יותר יחד. לא חשוב איזה מצב הוא נותן, אני צריך למצוא בו רק את המצב הכי נכון כדי להיות יחד. ואז אין לי שום בעיה. אני לא צריך להיות חכם, ולא צריך להיות מוצלח, אלא רק להימשך לחיבור בינינו.

שאלה: איך אני יכול להיפטר מהעסקים המדומים של השכל שלי, מבלי לשכוח על כך, ועל כך שהבורא משפיע עלי דרך החברים?

אני צריך להתרגל לזה. אני צריך יותר ויותר לתאר לעצמי שאנחנו נמצאים במערכת אחת, שכולנו קשורים יחד, ואין בינינו שום רווח, מרווח, ומרחק, ומה שיש לנו ניתן לנו רק כדי שנבטל את המרחק המדומה הזה.

ככל שנתאר את עצמנו כאיש אחד בלב אחד, יותר ויותר נרגיש את הלב האחד, את המחשבה האחת, והעיקר בורא אחד שמייצב לנו מייחודו את כל יתר התכונות שכביכול מבטלות את ייחודו. כך אנחנו מחזירים אותו בכוח, לאחד.

שאלה: איך להפסיק לברוח מהקנאה בחברים?

אני לא חושב שאפשר להצליח בזה. ואני לא חושב שצריכים להרוס את הקנאה, כי קנאה תאווה וכבוד מוציאים את האדם מהעולם. זאת אומרת, מעלים אותו לדרגה יותר גבוהה. לכן מי שיש לו קנאה גדולה, צריך רק לדעת איך להשתמש בה נכון. לא למחוק, לא להפטר ממנה, אחרת לא יהיה לו כוח התקדמות. הוא צריך ללמוד ולדעת איך להשתמש בקנאה נכון כדי שהיא תעזור לו להתקדם.

לכן כדאי לאהוב את הקנאה, להעריך אותה, ולדעת איך להשתמש בה בצורה חכמה. זאת אומרת, צריך לצרף לקנאה חכמה, ואז תצליחי. בינתיים את משתמשת בתכונת הקנאה בצורה עיוורת, את מקנאה וזה לא כל כך פרודוקטיבי. אבל זה יעבור.

שאלה: ככל שאנחנו מדברים יותר על חיבור אני פחות מבין מה זה חיבור. שהמושג הזה נעלם, במה אנחנו יכולים להיאחז?

מושג החיבור לא נעלם. אחרי השבירה אנחנו נפרדים לחלוטין, לחלקים שאפילו לא מרגישים זה את זה. אחר כך אנחנו מתחילים להתקרב זה אל זה מדרגות דומם, צומח, חי, וכך מתחילים להתקיים בצורת דומם, צומח, חי. אנו מתחילים להרגיש שאנחנו שייכים זה לזה גם בצורת מין המדבר, וכך אנחנו מגלים את עצמנו.

שאלה: לפני כמה רגעים אמרת שהחיבור צריך קודם כל להגיע מתוך העשירייה, אחר כך עם הכלי העולמי, וכלפי העולם כדי שנוכל לבנות את מלכות שלנו, ולהגיע לבנות את בית המקדש השלישי. איך אפשר להרחיב את הנקודה שבלב מתוך הרצון הגדול, מתוך ההשתוקקות להעביר את האור לכל האנושות שמסביבנו? יש כל כך הרבה חושך, וכל כך הרבה בעיות שהאנושות עוברת.

את כל הבעיות, את כל החושך, ואת כל הדברים האלה אנחנו עושים בעצמנו. בחברה שלנו אנחנו מייצבים ומגדילים אותם, ולכן אין לנו למי לפנות, ומה לעשות חוץ מאשר את החיבור שלנו. רק על ידי החיבור אנחנו מתקנים את השבירה.

מה עוד אפשר לעשות? אנחנו לא יכולים לשבת ולבכות, זה לא יעזור, כי זה לא נגד הפיזור שלנו. אנחנו לא יכולים לעשות כלום חוץ מחיבור, סך הכול יש או התקרבות בינינו, או התרחקות בינינו, זה מה שמשפיע על גורלנו.

אז בואו נחליט ונבצע את מה שצריך. על זה מדברת חכמת הקבלה כבר אלפי שנים. אם נבצע את זה, נצליח בצורה טובה, ואם לא נבצע נצליח, אבל בצורה לא כל כך טובה. זה מה שחכמת הקבלה מגישה לנו.

שאלה: אנחנו צריכים לקבל את המצב החדש שאנחנו נמצאים בו, את הרצון החדש הזה. איך אנחנו גורמים לכך שבאמת נוכל לקבל אותו?

על ידי חיבור בינינו, על ידי זה שאנחנו מכינים את עצמנו בקבוצות ויחד מתחברים. אנחנו עוד לא כל כך מבינים עד כמה חיבור הרצונות שלנו פותר את כל הבעיות, אנחנו חושבים שזה מין מעשה מלאכותי, אבל דווקא זה המעשה הכי פנימי שיש בטבע. אם אנחנו מתחברים בינינו או לפחות נמשכים להיות מחוברים בינינו, אנחנו מכינים בזה את המכשיר לפתרון של כל הבעיות.

גם שהן לא יתגלו אלא כבר ייתקנו בשורשן, וגם בזה שאם הן יתגלו, אז נלמד ממקום השבירה וממקום התיקון.

שאלה: עכשיו יש פה ממש תחושה שהבורא אוהב אותנו ומפרגן לנו. מה לעשות עכשיו, להתמקד בתחושה הזאת, לחזק אותה, או לא צריך להתמקד בה?

להתחזק וללכת קדימה.

שאלה: מה ההבדל בין הלב הרוחני שהוא החיבור בין כל הלבבות לבין הנקודה המרכזית של הלב?

לב הוא אוסף של נקודות שלא כל כך קשורות זו לזו, אפילו מנוגדות, כי כשהן מנוגדות הן יכולות לבצע פעולות כמו במערכת. כי זה ההבדל בין מערכת לבין חלק אחד מהמערכת, שבה החלקים הם שונים וכל אחד פעיל לכיוון שלו אבל יש להם מטרה משותפת, והמטרה הזאת קושרת אותם יחד על אף שהם בעצמם אולי לא מבינים זה את זה. כמו שבמנוע נניח, יש כל כך הרבה חלקים שכל אחד מסובב את עצמו לכיוון אחר, אבל בסך הכול יש להם מצב, מטרה, תנועה נכונים, וכך זה עובד.

זה ההבדל בין הפרט לכלל, לכן אנחנו צריכים להרגיש במאמץ שלנו בקבוצה, שאומנם אנחנו עשרה אנשים נניח, אבל כל אחד מאיתנו עובד למען מטרה אחת. בסגנון שלו, שלא דומה לזולת, ואולי אפילו בצורה הפוכה מהזולת, אבל המטרה היא אחת וכל הזמן אותה המטרה האחת היא שמחזיקה אותנו, על אף שאנחנו כביכול מתרחקים ואפילו הפוכים זה לזה. זאת צורת ההתקדמות בקבוצה.

שאלה: באיזה מצב אנחנו נמצאים? האם אנחנו מתקדמים לקראת הלב או לקראת הנקודה המרכזית?

הנקודה המרכזית שבלב כוללת בתוכה את כל הפעולות ההפוכות, השונות, ויודעת איך לקשור אותן יחד, והנקודה המיוחדת הזאת שיכולה לעשות כך היא נקראת “בורא”. לכן אנחנו אומרים שאין בורא ללא נבראים. שאם יש הרבה כוחות מנוגדים, הפוכים והם רוצים להיות בחיבור אחד למטרה אחת ומסוגלים להתחבר, אז הם בונים את הבורא, עושים אותו.

שאלה: אנחנו מגלים את הבורא בינינו, ובאותו מצב מקובלים אומרים שאנחנו משאירים את הבורא בנסתר כדי להגיע לאמונה למעלה מהדעת. מה אנחנו מגלים ומה אנחנו משאירים בנסתר?

מה אנחנו משאירים בנסתר אני לא יודע, מה שנסתר ממני זה נסתר, אני רק מגלה מה שאני יכול לגלות מהנסתר. אז כל פעם אנחנו מגלים מהנסתר אותו חלק שאנחנו יכולים לתאר אותו, לקבל אותו, אומנם כנסתר אבל שיהיה כמגולה. זה נקרא “גילוי בהסתרה”, שאני מסתיר מה שאני מגלה מהרצון לקבל שלי ובונה במקומו רצון להשפיע ששם אני כן מגלה אותו חלק שהיה נסתר. זה יצא קצת מבולבל במילים אבל לא מצאתי משהו יותר קונקרטי.

תלמיד: אני מבין שאנחנו צריכים לשמור על עצמנו לא ליפול לרצון לקבל, לאגו שלנו, זה מה שאנחנו מגלים?

כן.

שאלה: עדינות הנפש והחיפוש של נקודת החיבור הם בעצם ההבחנות בכל אחד וההתרשמויות של כל אחד מהלימוד, זה הגוון המיוחד שיש לכל אחד מהלימוד?

כן.

שאלה: והחסרונות של החברים שאיתם יש לי במה לפנות לבורא, אלו בעצם רצונות שאני מקבלת מהם ואין לי, כלומר את הכול אני מקבלת מהחברה.

כן.

שאלה: איך אנחנו יכולים לעבוד בכיוונים הפוכים אבל לאותה מטרה?

אנחנו לא עובדים בכיוונים הפוכים. פיזית יכול להיות שכן, בדרגה הנמוכה ביותר, בדרגת הדומם, אבל בדרגות גבוהות יותר אנחנו כבר לא עובדים בצורות הפוכות. אולי נדמה לנו שזה כך פה ושם, אבל בדרגה שהיא יותר מהדומם אנחנו כבר מתחילים להיות דומים זה לזה ולצמוח על פני הדומם ואנחנו כבר לא אחד כנגד האחר. יוצא שאפילו אם אנחנו עושים פעולות כביכול הפוכות בצורה מכנית נגיד, אבל לפעולות האלה יש מטרה משותפת, והן לא מנוגדות זו לזו.

שאלה: מהם היחסים בין הבורא לבין הנברא ברגע שהנברא לא יכול יותר להצדיק את הבורא?

היחסים הם מה שהנברא מרגיש, אנחנו תמיד מדברים מתוך הרגשת הנברא. מה הנברא רוצה, להרביץ לבורא? מה הוא רוצה לעשות לגבי מה שהוא לא מסכים? אם אני לא מסכים עם הבורא אז אני יכול לקרוע איתו את הקשר, או להישאר בקשר אבל בצורה מנוגדת, במריבות, או לעבוד על עצמי כדי להבין את הבורא ולהסכים אתו ולהתחבר. יש לי שלוש אפשרויות כאן, וזה מה שאני עושה.

תלמיד: רק שברגע הזה אני מתנתק ואז אני לא מוצא את החבר, או שאני לא מצליח להצדיק ואז אני מתרחק, ודווקא ברגע הזה אני צריך לאחוז, וזה נעשה קשה.

זה נעשה קשה כדי שאתה תוכל לאחוז בתוספת כוח, וזו העבודה שלך, להוסיף כוח חיבור.

תלמיד: זו הנקודה של החיבור שעליה אנחנו מדברים?

כן, וכל הזמן אתה יכול לפתח אותה דווקא בעזרת זה שהבורא מקשה עליך.

שאלה: הגעתי לכאן ואני מרגישה ממש קטנה כלפי גדלות החברות. במצב הזה מה אני יכולה להוסיף, במה אני יכולה לעזור להוסיף לחיבור?

את לא כל כך קטנה, אני מכיר אותך כבר מכל ההשתתפות שלך, אז אין מה לבכות. להצטער זה תמיד טוב, להרגיש את עצמך קטנה מכולם, אבל עם זאת צריכים להבין שכולנו מתקדמים, וכל אחד במה שהוא מרגיש את עצמו קטן יותר, מצד שני הוא יכול להרגיש את עצמו גדול יותר.

העיקר זו ההשתתפות. במערכת הגדולה, המשותפת, אפילו הבורג הקטן הוא חשוב כי בלעדיו כנראה שהמערכת הזאת שהיא שלימה לא יכולה להתקיים. לכן אני שמח מאוד שאתם בעיקר מבינים עד כמה הקשר הכללי בינינו שלאט לאט מתייצב, עד כמה הוא פועל במערכת הכללית, ומעלה אותנו, מפעיל אותנו ועושה מאתנו משענת, אותה מערכת שבה הבורא יכול להפעיל את המציאות, להתגלות דרכנו ולהביא את כל המציאות לצורה שלימה, לגמר תיקון.

שאלה: בתמונה של החומה שראינו יש אבנים שהן משוננות, חדות, ואנחנו לא מפלסים, לא מיישרים אותן. הן יכולות לפגוע על ידי הקצה המשונן החד. האם זה אומר שאנחנו צריכים לגלות שהאגו פוגע בנו והוא מרחיק אותנו מהקשר האחד עם האחר, ואז על ידי תפילה אנחנו מגלים את מה שנסתר והבורא מסלק את אותה הפינה החדשה?

האגו הוא הדבר המיוחד שהבורא ברא. הוא כביכול מגיע אלינו ומתגאה בכך. “אני בראתי את האגו. אני מצאתי מה שחסר בבריאה, את האגו, זה מה שחסר, כי על ידי האגו אתם תדעו איך לשלב את האבנים האלה כדי לבנות מהם כל דבר ודבר. במקום שהוא חסר, במקום שהוא בולט, במקום שהוא לא מתאים לאחרים, שם הוא נקרא “האגו”. ולכן כשאתם רוצים לבנות לבנים, כאלה מרובעות, חתוכות, שאין בהן שום הבדל, זאת לא הבניה הנכונה. הבניה הנכונה היא כשאתם לוקחים את כל אותן האבנים ואתם יודעים איך לשלב אותן יחד. כך הוא בעצם החיבור הנכון.”

כך אנחנו נעשה. לכן עלינו לא לעשות מכל אחד ואחד שיהיו כולם דומים האחד אל האחר כמו ריבועים, לא, אלא שכל אחד ואחד יגדל בתכונות שלו, יבחר בבחירה החופשית שלו, ויתחבר מתוך הבחירה שלו לאחרים בכך שהוא לא משתמש ברצון שלו אלא משתמש ברצונות הזרים כדי לעזור להם. כך כולנו נתחבר, כל אחד ישלים את האחר ובכך תהיה שלמות העולם.

שאלה: אני רוצה לגעת בנקודה שאנחנו עובדים בכיוון ההפוך במדרגת הלב. אם זה עניין שבלב אנחנו יכולים להניח שהוא מקום בטבע. אפשר להבין שככה זה גם עובד פה, זה חשמל כשיש פלוס ומינוס, יש כוחות שמתנגדים וכוחות בעד, וביחד גם בינינו מתגברים כוחות כאלה וכאלה וביחד מחברים, האם אנחנו מקדמים כך את הכלי העולמי ואת החיבור והקשר בינינו?

כן.

שאלה: שאלה מתוך ההרגשה של העשירייה שלנו. מה יכול לעזור לנו לעשות פעולות חזקות יותר בהשפעה, מה צריכה להיות התפילה שלנו?

רק לדעת איך לבצע חיבור לפי תוכנת הטבע. שום דבר יותר מכך אנחנו לא צריכים. תראה מה שחסר בעולם, בבני אדם, בדומם, בצומח, בחי. בכל רמה ורמה יש לך רק חוסר סדר בחיבור הנכון.

שאלה: אנחנו צריכים להתגאות בכך שהתאספנו כאן אנשים כל כך שונים. חלק הביאו התפעלות, חלק הביאו הכבדה ועוביות. מאיזו נקודה אפשר לעשות בחירה כדי לעבוד שלא דרך האגו, אלא דרך איזו נקודה מרכזית שבין כל הפלוסים והמינוסים שלנו, מהי אותה נקודה?

נקודת החיבור. כי אם אנחנו מגיעים לנקודת החיבור שבקבוצה, ממנה בטוח אנחנו נמשיך לפעול בצורה נכונה. לכן בלי פלפולים גדולים, ובלי להיות חכמים, בלי לחקור מדי. אם אנחנו מגיעים לנקודת החיבור הפנימית שלנו ונהיה ככל היותר מחוברים, אז מתוך נקודת החיבור הזאת אנחנו כבר נעשה פעולה נכונה.

שאלה: אז הנקודה לא שייכת, לא לפלוס ולא למינוס?

כן.

שאלה: איזו תכונה הנברא צריך למשוך אם הוא רוצה להידמות לבורא?

אהבה. מה היא אהבה? זאת משיכה לחיבור למעלה מהכול. היא נקראת “אהבה”.

קריין: אנחנו נמשיך לקטע מספר 11.

“העיקר היא היגיעה, כלומר, לחשוק איך להתיגע בעבודתו ית’, כי אין העבדות הרגיל עולה בשם כלל, זולת הגירומין של היותר מהרגילות, הנקראת יגיעה, בדומה לאדם הצריך לאכול ליטרא לחם לשביעתו, אז כל אכילתו אינו עולה בשם סעודה שיש בה שביעה, זולת הכזית האחרון מן הליטרא, שכזית זה עם כל קטנו, הוא הגירומין שהכריע את הסעודה לבחינה שיש בה שביעה והבן. וכן מכל עבדות ועבדות, שואב השי”ת רק את הגירומין העודפין על הרגיל לו, והמה יהיו האותיות וכלים לקבלת אור פניו ית’. והבן זה היטב.”

(בעל הסולם. אגרת ל”ח)

שאלה: בכנס הזה, לפחות באווירה שעכשיו מרגישים כאן יש כוח מאוד מיוחד, אני מרגיש כמעט לא הצלחתי לעשות כלום חוץ מלספוג את האווירה שיש כאן, לקבל הרבה כוחות.

נכון.

תלמיד: מה היגיעה שצריך להוסיף? במה “הגירומין” שכל פעם צריך להוסיף בכנס באווירה כזאת מיוחדת?

להמשיך, רק להמשיך קדימה, עוד צעד קדימה, עוד צעד קדימה. אנחנו לא צריכים לנקות אחרינו, אנחנו די מוכנים למדרגה הנוכחית ואת הצעדים הבאים אנחנו צריכים לבצע.

תלמיד: אז איפה ההתגברות כל הזמן, איפה יגיעה, במה היא מתבטאת?

בזה שאנחנו גם מחפשים על מה אנחנו צריכים להתגבר, כלפי מה אנחנו צריכים להתקדם.

תלמיד: ממה אנחנו צריכים להיזהר במצב כזה?

להיזהר, מריקנות שלא נעשה שום דבר סתם, שנבצע פעולות שהן הכרחיות, שהן בדיוק למטרה.

תלמיד: מה יכול לדלל את האווירה? זאת אומרת אני מפחד שלא יהיה דילול, ומקווה שכל הזמן יהיה יותר מיקוד. אז מה יכול למקד כל הזמן, מרגע לרגע להתמקד יותר?

זה מה שדיברנו אתמול, שחוץ מחיבור אנחנו לא צריכים כלום, רק חיבור ובתוך החיבור אנחנו צריכים למצוא את הנקודה האמצעית לכולם, סביבה להתרכז, עליה ללחוץ ושם לגלות את הבורא.

שאלה: למה היגיעה היא “יותר מהרגילות”?

ביגיעה אתה מחפש איך יותר להרחיב את היחס שלך לשיתוף, לחיבור, לדבקות עם הנבראים ועם הבורא. לכן היגיעה היא העיקר. אפילו מדברים על היגיעה כמו על המטרה, שכביכול אצלנו היגיעה היא בינתיים מובנת לנו שאנחנו צריכים להתייגע כדי להגיע לאיזה מצב, אבל בחכמת הקבלה מדברים על היגיעה עצמה שאני מתייגע, שזה המצב הרצוי שכל הזמן יתקיים בפני עצמו ולא שאחריו בא עוד משהו, אחריו באה עוד יגיעה.

תלמיד: מה זה נקרא שהתייגעתי?

שהבנתי שרק בנטייה הזאת להתייגע למען הבורא, אני מממש את עצמי, בתנועה בלתי פוסקת.

תלמיד: לאיזה כיוון אתה רוצה להיות בתנועה?

לכיוון הבורא, לכיוון הנבראים שאני מגלה אותם יחד על ידי היגיעה שלי שהם קיימים בחיבור אחד והבורא במרכז.

תלמיד: אז לאותו המרכז האחד הזה שאתה מזכיר מתחילת השיעור, איך אנחנו מוסיפים לתוכו יגיעות?

כל הזמן אנחנו מקבלים כל מיני הפרעות, שינויים פנימיים, חיצוניים, אותם גם צריך לצרף לאותו החיבור שאנחנו רוצים להשיג בכל רגע ורגע.

תלמיד: ברור. איך לזהות את המרכז שכלפיו אנחנו מתייגעים?

שכולנו נהיה יחד עם הבורא. פשוט. אין יותר. התמונה היא פשוטה.

שאלה: מדובר פה על הזית האחרון. מתי מגיע לידי סיפוק שעשינו כבר את העבודה, האם אפשר להגיע לסיום היגיעה לפני אותה טיפה אחרונה?

אני לא יודע, אתה מדבר על מצב שאני עוד לא השגתי.

תלמיד: מדובר במאמר על הזית האחרון, מה הוא אותו זית אחרון, אותם הגירומין?

בעבודה שלי עוד לא השגתי את הזית האחרון, ואני לא יכול להגיד לך. אני נמצא באמצע הסעודה.

תלמיד: כתוב שהזית האחרון הוא מכריע את הסעודה שיהיו שבעים ממנה. האם אפשר לשבוע כבר עכשיו מהיגיעה שלנו, או רק אחרי אותו הזית האחרון?

כשתגיע לזית האחרון אז תגיע למצב שאתה תרגיש את השביעה מכל הסעודה, אבל לא לפני זה.

תלמיד: אז לפני זה אי אפשר להגיע לשביעה?

לא, לפני זה אי אפשר.

תלמיד: אז איך אנחנו מכינים את עצמנו להגיע לאותה השביעה כאן בכנס כמה שיותר מהר? זה מה שאנחנו רוצים.

זה משהו אחר. כאן אנחנו יכולים למסור אחד לשני את היכולת ליהנות מהזית האחרון. אם אני פועל בזה בעל מנת להשפיע לאחרים, אז אין אצלי מה שאני מקבל, אלא מה שאני מוסר לאחרים, אם כולם עושים את זה בצורה כזאת, אז אנחנו יכולים כבר ליהנות מסוף הסעודה ולקרב את גמר התיקון אלינו אפילו עכשיו.

שאלה: איך לדעת אם אנחנו באמת מתאמצים בעשירייה? כי לכל אחד יש גבולות משלו לתת יגיעה ואפשרויות לעבוד?

כל אחד הוא מוגבל, ואנחנו עוד לא מבינים עד כמה אנחנו אפסים ממש. אלא כל העבודה שלנו היא ברצון להוסיף לשני, לתת מקום לשני. אנחנו לא בונים משהו בעצמנו, אנחנו נותנים רק מקומות ריקניים מכל אחד לאחרים ובזה אנחנו בונים. זה כאילו בנייה הפוכה שהבורא אז ממלא אותה. תחשבו על זה.

שאלה: אמרת שאת בניית החוש המשותף הקולקטיבי וההרגשה הכללית המשותפת, אנחנו מרגישים במידה מסוימת בכל מקום, אבל האתגר הוא, שכל אחד נמצא בכיוון אחר בתוך השדה הזה. אז איך אפשר למדוד את היגיעה הנוספת מעל היגיעה הרגילה, איך אנחנו יכולים לדעת להבין מהי אותה התוספת שאנחנו יכולים לעשות בעבודה שלנו כלפי הכנס הזה?

בינתיים לא יכולים, כי את האקסטרה הזה אתה צריך למדוד לא כלפי היגיעה שלך האישית, אלא גם כלפי כל היגיעות שכולם נתנו והשפיעו עליך, ואיך הושפעת מזה ונתת יגיעה משלך אינדיבידואלית וזה חשבון לא פשוט.

אבל לנו לא חשוב מה שאנחנו נותנים, חשוב לנו לתת, ואם הנתינה הזאת היא ללא גבול, ללא הגבלה, כמה שאני מסוגל, אז כבר אני נכלל בכולם, ואני בזה פותח את הכלי שלי. וכמה שהוא נפתח, הכול אני נותן לבורא והוא כבר מארגן לי את הכלי, כך שיתמלא בכל אור האין סוף. וזה הכול הולך בהתאם להתאמה ביני לתכלית הבריאה, ואז יוצא שאני תמיד מתמלא באותו חלק מתכלית הבריאה שאני צריך לקבל.

לא בטוח שאמרתי את זה ברור, אבל עוד נברר את זה

שאלה: איך אני צריך לעורר את עצמי לחפש טעויות בי ולתקן אותן, או למצוא את הטוב ולהמשיך הלאה?

הכי נכון זה להמשיך הלאה. לא חשוב לי באיזה מצב אני נמצא כרגע, אני תמיד צריך להיות מוכן לקבל את זה כתחילת המדרגה הבאה ולהמשיך. ולא לבקר מהנקודה שאני עכשיו נמצא, אם היא טובה, רעה, איך, מי, מה. אלא העיקר להמשיך, העיקר קדימה. זו בעצם העבודה שלנו. אנחנו מסכימים עם כל מה שמקבלים שזה בא מהבורא כי “אין עוד מלבדו”, אנחנו מסכימים לעשות צעד קדימה כי זה לקראת החיבור המתגבר, וכך אנחנו ממשיכים.

שאלה: כשמדובר על יגיעה כלפי אישה זה כמו לידה, האם אנחנו צריכות מראש לזהות כבר את הבעיות שעומדות לפנינו ואז להתייגע כדי להתגבר מעליהן, להתפלל לחיבור?

כן ולא. יש “תפילה לפני התפילה”, יש עבודה שאנחנו עושים אותה למפרע, ויש עבודות ותפילות שאנחנו מוציאים אותם לעת הצורך כבר מהמצבים שבהם הם נקלטים. לכן צריכים להבדיל בין אלו לאלו, העיקר היא התגובה למצב שאני נכלל, ואני מחפש בזה קודם כל שזה בא מהבורא, ובצורה כזאת אנחנו מתקרבים אליו. שאלה טובה.

שאלה: הרבה זמן היגיעה מורגשת כמאבק נגד האהבה העצמית, כאילו אנחנו ניגשים לזה באיזושהי צורה אגרסיבית. אבל עכשיו כאן בין החברים כשאני שומע אותך מדבר, אז היגיעה מורגשת יותר כהסכמה לאפשר לבורא לארגן אותנו, לבנות אותנו, זה מורגש מאוד חדש. אז שאלתי, האם באמת היגיעה הכוונה, זה לשחרר, או שאנחנו עדיין צריכים לאחוז בכוח ולהתקדם בכוח?,

היגיעה שלנו זה להסכים עם הבורא במה שהוא עושה איתנו, ואחרי ההסכמה להמשיך את העבודה שלו. זה בעצם הכיוון הנכון.

שאלה: מה זה אומר שהבורא מגיב, איך הוא מגיב?

אם אני מתייחס אליו ואני מצפה לתגובה ממנו ואני מכוון לתגובה הזאת נכון, אני מקבל את התגובה הזאת דרך כל מיני ערוצים מהעולם הזה, וזאת תשובת הבורא. ואתם תרגישו שזה בא ממנו.

שאלה: נראה שכמה שאנחנו יותר מתקרבים לחיבור, העולם כולו רועד כדי להשתדל ולהגיע לאיזון. מה אנחנו צריכים לעשות כדי שהרעידות האלה לא יהיו הרסניות?

זו בעיה גדולה, העולם עדיין נמצא ויהיה עוד קצת זמן בכל מיני רעידות. גם ברעידות סיסמולוגיות ופוליטיות ועוד. נקווה שאנחנו נוכל להרגיע אותו ולהעביר אותו להתפתחות הדרגתית יפה, טובה, חלקה, לשלב הבא של התיקון. אני מאוד מקווה שאנחנו נוכל לעשות את זה.

יש כבר שני חלקים בעולם מאוד ברורים, חלק אחד הוא החלק הקטן שלנו, שמבין איך צריך להיות, והחלק השני, החלק הגדול של העולם, שלא יודע מה צריך להיות, אבל נמצא במצב לא טוב, ואנחנו נחבר את שני החלקים האלה יחד כדי להחליט על המצב הבא הרצוי היחיד. וזה רק בחיבור בין כולם מאין ברירה ואחר כך מתוך רצון, מתוך הכרה אנחנו נתקן את העולם.

קריין: אולי אתה יכול לתת לנו סיכום לשיעור, עם מה אנחנו יוצאים היום?

דיברנו היום טוב לפי נושא השיעור. דיברנו איך התיקונים מגיעים אלינו, איך הם מעוררים אותנו, איך אנחנו צריכים להגיב אליהם, זה שיעור הבוקר כהכנה לכנס, ומה יש לי להגיד, אני חושב שההכנה היא נכונה וטובה.

(סוף השיעור)


  1. “ארץ אשר יהוה אלהיך דרש אתה תמיד עיני יהוה אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה” (דברים, י”א, יב’)

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *