KETER: TIKKUN CHATZOT תקון חצות – LESSON WITH RAV MICHAEL LAITMAN

Lesson on the topic of “Ibur [Impregnation]”

שיעור בוקר 08.12.2022 – הרב ד”ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

עיבור – קטעים נבחרים מן המקורות

עיבור זה המצב הראשון שאליו צריכים להגיע בדרכנו הרוחנית, ומובן לנו שזה המצב הראשון שאנחנו מתבטלים כלפי העליון, שאנחנו מתחברים בינינו ושאנחנו מגיעים למצב הראשון להיות “כאיש אחד בלב אחד”.

קריין: קטע מספר 2 כותב רב”ש.

“תחילת הכניסה לעבודת ה’, הוא בחינת עיבור, היינו שמבטל את בחינת עצמותו, ונכנס בעיבור לבטן האם, כמו שכתוב: “שמע בני מוסר אביך, ואל תיטוש תורת אמך”. וזהו מלשון “כי אם לבינה תקרא”, היינו שמבטל את אהבה עצמית המכונה “מלכות” שבחינתה המקורי היא נקראת רצון לקבל בעמ”נ לקבל, ונכנס לבחינת כלים דהשפעה המכונה בחינת “בינה”.

והאדם צריך להאמין, שטרם שנולד היינו מטרם שירדה הנשמה בהגוף היתה הנשמה דבוקה בו ית’, ועכשיו הוא משתוקק לחזור ולהדבק כמו שהיה לפני ירידתה, זה נקרא “עיבור” היינו שמבטל את עצמותו לגמרי.”

(הרב”ש. מאמר 31 “ענין יניקה, ועיבור” 1986)

זאת אומרת, עיבור זה כשאדם רוצה לבטל את עצמו כמו שהוא היה לפני שהתעבר בו הרצון לקבל הראשון.

קריין: קטע מספר 3 כותב רב”ש,

“זה שרוצה לצאת מאהבה עצמית ולהתחיל בעבודה דלהשפיע, דומה שעוזב את כל המצבים שבו היה חי בהם, ועכשיו הוא מניח ועוזב את הכל, ונכנס לתחום שאף פעם לא היה נמצא שם. ומשום זה הוא צריך לעבור בחינת “עיבור וירחי לידה”, עד שתהיה לו היכולת לקנות תכונות חדשות, שזה זרה לרוחו ממה שקבל מיום היולדו עד עכשיו.”

(הרב”ש. מאמר 22 “אשה כי תזריע” 1986)

עיבור זה באמת מצב מאוד מיוחד, נכנס לעולם חדש ולכן מה שהיה קודם הוא לא מחשיב כבר, הוא הולך למעלה עם התנאים האחרים. כמו שכתוב כאן, “נכנס לתחום חדש שאף פעם לא היה שם”, זה נקרא עיבור. כל פעם שאנחנו נכנסים לתחום חדש המצב הזה הוא עיבור, ובכל דרגה ודרגה יש עיבור. ביחס למה שעבר במשך החיים שלו, עכשיו זה משהו חדש, משהו אחר שלא היה קודם, מנוגד למה שהיה קודם, ולכן זו עבודה חדשה.

שאלה: מה הכוונה שכל פעם שאנחנו נכנסים לשטח חדש זה עיבור? ומה זה אומר שהמצב לפני שהתפתח באדם הרצון לקבל הראשון נקרא עיבור, גם זה לא ממש ברור.

בכללות, לכל כניסה למצב החדש אפשר לקרוא “עיבור”, שאדם נכנס ומתלבש במצב שיש במקום החדש ולכן זה נקרא שנכנס לעיבור. זה דבר ראשון, ודבר שני, שכאן הוא מתחיל להרגיש מה זה נקרא להיות בעיבור בעליון. הוא מבטל את עצמו כלפי העליון, הוא מקבל תכונות שהעליון מוסר לו ואז בצורה כזאת הוא מתחיל להיות קשור עם העליון כעוּבר ואימו. תיכף אנחנו נעבור עוד כמה דברים בנושא העיבור ואז יהיה לנו יותר ברור מה המכלול של המושגים האלו.

תלמיד: מה זה המצב החדש שאליו נכנסים בכל פעם, מצב של השפעה, של אהבה?

ודאי שאני נמצא בדרגה יותר גבוהה, ודאי שאני נמצא במצב יותר רוחני וכך אני עולה ועולה, משתפר, וכל פעם לדרגות של השיפור אפשר לקרוא “עיבור”. אני עדיין עוּבר.

שאלה: כאן מדובר על עזיבת הדברים ששייכים לעבר שלנו, אז מה הקריטריון שאני צריך להבין, מה להשאיר מהעבר ומה לעזוב מהמצב הזה בכדי שאוכל ללכת בצורה יותר קלה למצב העתידי?

את זה אנחנו נלמד, עדיין אנחנו לא מדברים על הפרטים. ודאי שהרצון לקבל שהיה לנו קודם צריך לעבוד בצורה אחרת, אבל לא עכשיו.

שאלה: הכנס הזה הוציא אותנו למדרגה חדשה וכולם מרגישים את זה, יש לנו איזה תחושות חדשות של החיבור שקיים כעולם חדש. איך אנחנו כעשירייה יכולים להחזיק זה בזה ולהרגיש אותם קני המידה החדשים שבהם התחלנו להתקיים?

באמת הכנס שעברנו העלה לדרגה חדשה את מי שכן נמצא והשתתף בו כמו שצריך. אנחנו צריכים ללכת בחיבור המתגבר עוד ועוד וכך אנחנו נגיע למה שכתוב על דרגת העיבור.

שאלה: איך אפשר להתחיל להרגיש את המרחב החדש הזה של האיחוד המלא?

רק על ידי החיבור, אין כאן שום דבר אחר. אבל על ידי החיבור המתגבר בינינו, המתייצב, אנחנו נבין על מה מדובר, איך גדל עובר בתוך אימו, שאימו היא רצון להשפיע והעוּבר לאט לאט מתחיל לצמצם את עצמו ברצון לקבל ולקלוט את הרצון להשפיע, להידבק באימו, וכך ממש בהדרגה הוא גדל בדרגות העיבור.

שאלה: איזה סוג של התכללות צריכה להיות בעשירייה כדי שנרגיש את החיסרון של מצב העיבור הזה, ומהי התחלה חדשה בזה?

אני קורא את כל הפסוקים האלה ואני רואה שאני עדיין לא בהם, אבל קנאה, תאווה וכבוד שיש לי לעומת החברים, דוחפים אותי קדימה, ולכן אני מתחיל לחשוב איך אני מגיע לאותם המצבים שאנחנו לומדים.

כתוב שצריך להיות חיבור, אז אני מוכן לגשת לחיבור. כתוב שצריכים בצורה כלשהי להתקרב לחברים, אני מוכן להתקרב לחברים, כי אין לי ברירה, אני לומד את חוקי הטבע, אז או שאני מקיים אותם ומתקדם, או שאני לא מקיים אותם ואז אני נופל מהדרגה הזאת לדרגת חי. אחד מהשניים.

שאלה: הביטוי “לעזוב את הכול” מכיל בתוכו שני חששות או פחדים שאני מרגיש בהם גם אצל החברים. יש פחד להיפרד מהכרויות ישנות וכן הלאה או לקרר אותם, וגם אולי לעורר שנאה מחשש שהפרט ייראה כמתנשא מולם. איך מתנתקים מהפחדים האלו?

רק על ידי התקרבות לחברים. אין לך שום ברירה אחרת ודרך אחרת, אלא עוד ועוד להתקרב אליהם עד שאתם מתחילים לבנות את צורת העיבור הראשונה ואז אתם מבינים מה זה שרק חיבור הוא בניית המצב החדש.

קריין: קטע מספר 4 כותב רב”ש.

“”עיבור” נקרא, בזמן שהאדם מעביר ממנו את עצמותו לזמן מה, ואומר עכשיו אני לא רוצה לחשוב משהו לתועלת עצמי, וגם איני רוצה להשתמש עם השכל שלי, והגם שזה הוא אצלי, דבר החשוב ביותר, זאת אומרת היות שאני איני מסוגל לעשות שום דבר מה שאני לא מבין, פירוש, אני יכול לעשות הכל, אבל אני צריך להבין את הכדאיות של הדבר, מכל מקום הוא אומר, עכשיו אני מסוגל לזמן מה, לומר שאני מקבל עלי בזמנים אלו שאני קובע לא להשתמש עם השכל שלי, אלא אני מאמין בלמעלה מהדעת, להאמין באמונת חכמים, להאמין שיש משגיח ומסתכל על כל אחד ואחד בעולם בהשגחה פרטית.”

(הרב”ש. מאמר 31 “ענין יניקה, ועיבור” 1986)

שאלה: אתמול בערב התכנסו כמה חברים משתי עשיריות, כהכנה לקראת הנסיעה בסוף השבוע, וכמה דברים שקרו שם היו מאוד מיוחדים ורציתי לברר אותם איתך.

הייתה הרגשה שכשהסתכלת על החברים, כל מי שהיה שם מחובר וירטואלית או פיזית איתנו, היה בהתגברות, ממש כך. זה היה מין מפגש של התגברות פנימית של כל חבר וחבר ואפשר היה ממש להרגיש את זה. האם זה נקרא עיבור, זה נקרא ביטול, זה לא בכיוון? מה היה שם?

את זה אתם צריכים להגיד.

תלמיד: איך אני יודע אם הפעולות שאנחנו עושים, הם כבר בעיבור או לא?

אתה קורא עכשיו מה שכותב לנו הרב”ש על זה, פסוק אחרי פסוק וכשאתה קורא, אתה יכול להגיד אם אתה נמצא בזה, או לא נמצא בזה, לפני זה, אחרי זה, זה קורה לך או לא? זה כתוב בשבילך.

תלמיד: זה בדיוק מה שאני שואל, כי יש לי הרגשה שזה כבר מתחיל להיות, זה כבר לא משפטים שאנחנו קוראים ולא מבינים אותם.

שהם מנותקים מאיתנו.

תלמיד: כן, זה כבר לא מנותק מאיתנו, זה כבר משהו שמתחיל להיות מורגש על הבשר ממש. והאמת אני לא כל כך יודע מה לעשות עם ההרגשה הזאת.

להתעמק בזה יותר ויותר. פשוט מאוד אנחנו רוצים יותר ויותר להיכנס לזה, להתחזק בזה.

תלמיד: אתמול אחד החברים אמר, שהוא נמצא במצב שהיה כך רוצה להישאר בו. והייתה שם באמת איזו הרגשה של “בואו נישאר ככה”. האם זו הרגשה נכונה להיות עובר ולרצות להישאר כך, או תמיד לרצות קדימה?

הוא הרגיש בזה מין התעלות ממצבו הרגיל ולכן הוא רצה להישאר בזה. אבל ודאי שאין מצב ברוחניות, שאדם יכול להגיד עליו שהוא רוצה להישאר בו לנצחיות. אפילו “הנקודה הסופית” היא לא הנקודה הסופית, היא גם כל הזמן מתרחקת ומושכת אותנו אחריה יותר ויותר. כמו שאנחנו חושבים על האין סוף, כך אנחנו חושבים על החיבור הסופי שלנו, שהוא בעצם אינסופי – ובעצם אין גבול להתקרב לבורא והוא אינסופי.

שאלה: פעולת העיבור היא פעולה שאנחנו עושים בצורה מודעת, בצורה פעילה, או שהיא קורית לנו?

מלמדים אותנו על הפעולה הזאת, שאנחנו יכולים להתקרב אליה בעצמנו, כך אנחנו חושבים. אבל באמת אנחנו עושים כאן יותר ויותר פעולת חיבור בינינו ועל ידי זה אנחנו מרגישים שפועל עלינו כוח המושך אותנו לבורא יותר ויותר.

תלמיד: מה התוספת בחיבור בינינו, שהופך את החיבור הזה לעובר?

אנחנו מחייבים את הגוף העליון, האמא, שהיא תטפל בנו. וככל שאנחנו מתחברים יותר, אנחנו גורמים לה, לבינה הכללית, שיותר ויותר תטפל בנו, וכשאנחנו מחייבים אותה, זה כהעלאת מ”ן.

תלמיד: אבל איך קורה החיוב הזה? למה ההשקעה הזאת בחיבור, היא הכניסה שלנו לעיבור, ומה שעשינו לפני רגע לא יצא ממנו עיבור?

עיבור זה תהליך ולא מקרה אחד. אלא כל התהליך שלנו, עד שאנחנו נעשים עוּבר לכל דבר ומוכנים ללידה, זה הכול נקרא עיבור, וזה הכול “תשעה ירחי לידה”.

תלמיד: אז בתהליך העיבור, איזה מאמצים של חיבור שאנחנו עושים, נחשבים כחלק מהתהליך?

רק חיבור בינינו, כל יתר הנתונים אנחנו מקבלים מלמעלה.

תלמיד: כל יגיעה בחיבור בינינו, תורמת לעיבור?

כן, ודאי. אין מה לעשות, אתה גם יכול לקרוא בכל מקום, שרק החיבור בינינו בכל המצבים עושה העבודה. ואנחנו עוד לא יודעים בדיוק איזה חיבורים ומה צריך לעשות, אלא הנטייה לחיבור בעלמא, היא בעצם מקדמת אותנו.

תלמיד: אני לא מצליח לתפוס, הרי אנחנו עושים יגיעה בחיבור, כולם עושים יגיעה בחיבור, כל העשיריות. אז מה התוספת ליגיעה הזאת, שבסופו של דבר היא תהפוך אותנו להיות עובר, או שמצב העובר הוא בכלל לא תלוי בנו, אלא זה כמו סאת היגיעה שבסוף עושים עלינו?

האמת שמצב העוּבר הוא כמו כל המצבים בשלבי העיבור, הוא לא תלוי בנו, אנחנו לא מייצבים את עצמנו בעיבור, אנחנו רוצים רק להתחבר. אבל באיזו צורה ואיך אנחנו מתייצבים – אפשר להגיד, איך שאנחנו מיוצבים אחד כלפי האחר ומה קורה לנו, את זה אנחנו לא יכולים לקבוע, אבל כשאנחנו נגלה את זה, אז נראה כמה זה דבר מעניין מאוד.

תלמיד: אז לְמה אנחנו משתוקקים?

רק לחיבור, לא חשוב באיזה צורה.

תלמיד: ומה שהעליון יעשה איתנו, יעשה?

כן, ודאי.

שאלה: בקטע ארבע אני מרגיש כאילו שזה שינוי בגישה שלנו לחיבור.

כן.

תלמיד: הכנס הזה היה קצת שונה מאשר בדרך כלל. בדרך כלל המצב הוא יותר חד, אתה מסכים?

כן.

תלמיד: יש תחושה של משהו יותר אינטנסיבי אבל המוח לא יכול לעבד את זה, ובדרך כלל מה שאנחנו עושים, זה שיש לנו נקודה חדה לגבי הבירור של המצב החדש, ואז אנחנו מתחילים לחיות את המצב החדש הזה, ופה הציטוט מדבר על כך שלא להשתמש בשכל. אז הכנס בעצם דוחף אותנו לכיוון של העיבור, ולא להשתמש בשכל שלנו?

כי אנחנו צריכים לקבל דרגת שכל חדשה, ולכן ככה זה נשמע.

תלמיד: אז המאמר הזה מדבר על השימוש באמונה מעל הדעת, כמו הפעם הראשונה כאן. האם זה העיבור האמיתי?

אנחנו עוד נראה את זה, כל הדברים האלה הם לא מתייצבים בבת אחת, הם נכללים זה בזה ומזה נולדים המצבים החדשים.

שאלה: בקטע ארבע, הוא אומר פעמיים שהוא עושה את הביטול לזמן מה, האם זה בשביל שהאגו יסכים, הוא כך מגדיר את זה במגבלה של זמן?

הוא צריך לתת לעצמו איזה פרק זמן כדי להתייצב במצב החדש.

תלמיד: הוא אומר, “אני מגדיר לזמן מה”, כמה זמן? חמש דקות, שבוע, איך זה?

כמה שהוא רוצה לקבוע.

שאלה: הוא אומר כאן שהוא מבטל את עצמותו, ואז הוא מתחיל להפעיל את הדעת שוב. מתי הוא מתחיל להפעיל את הדעת אחרי שהוא התבטל?

כאשר הגיע לסיומו של המצב.

שאלה: כשאנחנו נרפאים אז אנחנו עוזבים מבנים ישנים ובונים חדשים. האם עיבור זה תהליך הדרגתי שבו אנחנו משדרגים, משפרים את החיבור בינינו עד שאנחנו מגיעים לדרגת אדם הראשון?

בעצם ככה זה, כן.

שאלה: כתוב בקטע שהוא מסוגל לעשות הכול אבל הוא צריך להבין את הכדאיות של הדבר. האם להבין את הכדאיות לפי חשיבות ההשפעה?

ודאי. להבין את הכדאיות לפי התקרבות למטרה, זה בשבילך עכשיו קנה המידה.

הלאה.

קריין: קטע מספר 5.

“בזמן שהאדם יכול ללכת בעינים עצומות, למעלה מהדעת, ולהאמין באמונת חכמים, וללכת עד הסוף. זה נקרא עיבור, שאין לו פה. ועיבור פירושו “קומת מלכות, שהוא הקטנות היותר מצומצם באפשרות, נקראת בשם עיבור, שהוא מלשון “עברה ודינין”, בסוד הכתוב “ויתעבר ה’, בי למענכם”. 

ויש לפרש את ענין עברה ודינין. היות זה שהאדם צריך ללכת בעינים עצומות למעלה מהדעת, הגוף מתנגד לעבודה זו, לכן זה שהאדם צריך תמיד להתגבר, זה נקרא “עברה, וזעם, וצרה”, היות שזוהי עבודה קשה ללכת תמיד בהתגברות להיבטל להעליון, שהעליון יעשה ממנו מה שהעליון רוצה. וזה נקרא “עיבור”, כנ”ל, שהוא קטנות היותר מצומצם באפשרות.” 

(הרב”ש. מאמר 38 “מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה” 1990)

שאלה: איך אפשר ללכת בעיניים עצומות אם הלב והשכל לא נותנים לו תמיכה?

הולך למעלה מזה. הוא רוצה להיכנס למשהו חדש, שאין בו מהחדש שום דבר. הוא צריך להתכלל עם התנאים החדשים, ולכן הוא מקבל על עצמו.

שאלה: עובר שאין לו פה, הכוונה שלא משתמשים בכלים דקבלה, זה להשפיע על מנת להשפיע?

הוא עובד רק עם כלים של העליון.

שאלה: אדם שהולך נגד השכל שלו, מאיפה לו לדעת שהוא הולך למעלה מהדעת?

כי הוא הולך למעלה מהשכל שלו.

תלמיד: אולי הוא מתחת לדעת?

צריכים לבדוק אם למעלה או למטה. האם הוא משתמש בשכל שלו כדי ללכת לעומתו, למרות השכל, או שנכנע.

שאלה: מה זה “וידבר ה’ בי למענכם”?

“וידבר ה’ בי למענכם”. זאת אומרת שאני נכנס לעיבור ואני נעשה חלק מהבורא למען כל החברים האחרים שלי.

תלמידה: האם אני נהיה עובר בבורא, מה זה אומר להתעבר?

כן. ודאי.

תלמידה: אז מה זה אומר “ה’ יתעבר בי”?

“ה’ יתעבר בי” כדי שאני אתעבר בו.

תלמידה: האם זו תוצאה מזה שאנחנו כאילו מתחברות בעשירייה ומשתדלות להשפיע אחת לשנייה? ומתוך זה שאנחנו כאילו מתעברות בתכונת ההשפעה – יוצא שתכונת ההשפעה כאילו מתעברת בנו כדי שנוכל להשפיע כמוהו.

כן. את אומרת הכול נכון.

שאלה: מה זה נקרא שאני משתמש במסך דעליון בעשירייה?

אני מתחבר לעליון ורוצה להיות עימו כגוף אחד.

שאלה: בזמן העבודה יכולים להרגיש בעיות, אבל אלה מצבים שהגוף מבטא. האם תמיד כשאדם מגיע למצבים האלה יש לו הזדמנות להיכנס לערבות, לעיבור, אם זאת הדרך להתמודד עם המכשולים שבאים לקראתו?

כן.

שאלה: למה העיבור נקרא “עברה ודינים”?

כי האדם צריך לעבוד נגד הרצון לקבל שלו. כל הזמן לצמצם את עצמו יותר ויותר.

תלמידה: אבל הרי מדובר כאן על כך שזו איזושהי הכנעה, ביטול עצמי מוחלט. מאיפה העברה והדינים האלה מגיעים ואיך זה קשור לעיבור?

כדי להגיע לביטול כלפי העליון הוא צריך להיות מאוד מאוד לחוץ ומצומצם.

שאלה: בתהליך הזה של עיבור אנחנו מחפשים להתבטא ולהיות מאוד קטנים. האם יש דרכים שונות לעשות את זה, זה חייב להיות דרך נפילה?

את לא יכולה לקבוע כאן דרכים, מצבים, צעדים, שבהם את הולכת קדימה. את צריכה לסגור את העיניים ולקבל מראש את מה שיעבור עליך, ובצורה כזאת את מגיעה ליישום הנכון.

שאלה: האם המימוש של מצב העיבור מתגלה כאמונה מעל הדעת גדולה יותר ורצון להשפיע גדול יותר?

כן, ודאי.

שאלה: אתמול עשינו בירור בעשירייה לגבי הקטע הזה ועלתה השאלה מה זה “ללכת עד הסוף”, וכל אחד נתן תשובה שונה קצת. מה זה “ללכת עד הסוף”?

“ללכת עד הסוף” זה אומר להיות דבוק לעליון בכל הכוחות שלך. אם אנחנו מדברים על מצב העיבור, אז זה להתבטל לגמרי כלפי העליון ככל שאתה מתאר לעצמך.

תלמיד: זאת אומרת האדם צריך ללכת נגד הרצון לקבל שלו כל הזמן.

כן.

שאלה: שכשעובר בתוך הבטן של אימו, איך אתה יודע שהוא חי? אם הוא כל הזמן בתנועה, נושם.

נכון.

תלמיד: אחד החברים אמר, “אני רוצה להישאר באותו מצב”. אני מרגיש שאני רוצה כל הזמן להרגיש את התנועה הזאת דרך החיבור, להרגיש עוד התנגדויות, איפה עוד אני יכול להרגיש את עוצמת החיבור. האם זו באמת הרגשת העובר? האם זה תהליך נכון מה שאני מרגיש?

כן.

שאלה: הרגשת העובר מצד אחד נותנת לאדם הרגשה מאוד רגועה ובטוחה, זה מההרגשה החיצונית שלו בעשירייה, ומהצד האחר, בפנימיות יש איזו בערה, יש מין לחץ כזה ליותר לעבודה, ליותר יגיעה. איך לשמור על האיזון הנכון בין הביטול ליגיעה?

אני לא יודע מה להגיד לך.

תלמיד: אני רוצה לברר את העבודה. מצב העובר הוא מובן, ההרגשה שבו. אבל איך מפה נותנים תוספת יגיעה מבלי לפגוע במצב?

תוסיף לאותו כיוון שעשית. אין לי יותר מה להגיד.

שאלה: יש כעס, זעם כשאני מתכלל עם מושג העיבור, אבל אני צריך לתת דוגמה לחברים שלי. איך אני צריך לשמור על הגבול בין שני המצבים האלה כדי למשוך את אור הבורא?

אתה מתבטל כלפי החברים, מראה לכולם שאתה מתבטל ושאתה לא רוצה כלום מהם. אין לך שום חשבון עם עצמך, רק כמה אתה יכול לשרת אותם. יותר מדויק, לשרת אותם למען החיבור בין כולם.

שאלה: על מה בדיוק האדם מתגבר?

האדם מתגבר על הדחייה שלו מהחיבור עם החברים.

שאלה: ומהי ההרגשה של היותך הכי מצומצם או המצומצם ביותר באפשרות?

תנסה להתקרב לזה ותרגיש.

קריין: קטע מס’ 6.

“עיבור הוא, מלשון עברה וזעם. היינו, שהאדם צריך להתגבר בזמן שהמלכות שמים היא אצלו בבחינת נקודה, כלומר שאינה מאירה לו קבלת מלכות שמים שיהיה בשמחה, כמו שכתוב “עבדו את ה’ בשמחה”, אלא שאצלו היא בעצבות. 

וזה ענין עיבור, היינו שזה כמו עיבור בגשמיות, שהתחיל להכנס להריון, שאחר כך שאם יתנו התנאים הדרושים, יצא מזה ולד. 

נמצא שבזמן שהאדם נכנס בעבודה, ורואה איך שהוא, מרוחק מה’, וכואב לו, זה נקרא שזכה לבחינת קטנות, היינו הוא מרגיש את קטנותו. וזה נקרא חסרון כלי. ובשיעור זה יכול להשיג אחר כך את האור, הנקרא גדלות בערך הכלי.”

(הרב”ש. 799. “מולד הלבנה”)

זאת אומרת, לא לפחד ושלא ישפיעו עלינו כל מיני מצבים שאנחנו עוברים. ודאי שזה לא נעים לפעמים ולא פתוח אלא קצת לחוץ, אבל עוברים, לא נורא. גם נשים יודעות מתוך הניסיון הגשמי שלהן שלהיות בעיבור זה לא תמיד נעים. אומנם יש רצון גדול להיות אימא, אבל עם זאת המצבים בעצמם הם לאו דווקא נעימים. כך אנחנו צריכים ללמוד מזה.

שאלה: ענית קודם שביטול יכול לקרות רק תחת לחץ. האם זו דרך לבדוק את עצמי שאם אני לא מרגישה לחץ, אז זה אומר שאני לא מתבטלת?

כעיקרון כן.

תלמידה: לחץ של מה אני צריכה להרגיש? לחץ של האור שאני לא מסוגלת להעביר דרכי?

כן, מהאור המקיף את מרגישה לחץ.

שאלה: בסוף קטע 6 נאמר “ורואה איך שהוא, מרוחק מה’, וכואב לו, זה נקרא שזכה לבחינת קטנות, היינו הוא מרגיש את קטנותו. וזה נקרא חסרון כלי. ובשיעור זה יכול להשיג אחר כך את האור, הנקרא גדלות בערך הכלי.” האם ככל שמרגישים יותר ריחוק מה’ ויותר כואב מזה, כך יותר אור יכול להיכנס?

כן, ודאי.

תלמיד: המצב הזה, הכאב הזה בדרך כלל גם מרגיש כעצבות ופה בקטע הוא רושם שלא טוב להיות בעצבות, צריך להיות בשמחה. איך מסדרים את זה?

הכול תלוי במטרה, מה זה יכול להביא לך לפי החשבון שלך. יכול להיות שעכשיו אתה מרגיש רעב, אבל זה קורה לך לפי ידיעתך לפני סעודה יפה, טובה שעוד מעט תיכנס אליה, ולכן אתה לא שמח מההווה, אתה שמח מהעתיד.

תלמיד: זאת אומרת, צריך להרגיש כל פעם את הריחוק יותר חזק ואת הכאב יותר חזק?

העיבור כולו הוא לשם העתיד, כי במצב של עיבור כל התהליך מכוון ללידה.

שאלה: עיבור זה תהליך, ועובר זה מצב. אם כך האדם נקרא “עובר”?

אני לא יודע למה אתה מתכוון ביחס לאדם. עובר זה מצב של האדם שעליו עוברים מצבי עיבור. עיבור אלו המצבים ועובר זה מי שמשתנה כתוצאה מהמצבים האלה.

שאלה: מה עושים כשהרצון לקבל גדל וזה מביא להרגשה שמצב העיבור גם מתרחק?

מתחברים יותר ויותר לחברים. אתם רוצים לזרז את הזמן? תתחברו יותר.

תלמיד: איך להגיב בכל פעם שמרגישים שמצב העיבור מורגש פחות?

תתחברו יותר. אין לנו שום אפשרות לעשות כלום חוץ מלהתחבר יותר ולבקש מהבורא.

שאלה: כמו שבהריון גשמי צריך לשמור על תנאים מסוימים, מה התנאים שעליהם אנחנו צריכים לשמור כדי שהעיבור הרוחני יתקיים?

צריכים לשמור על החיבור בינינו, שכולנו מתחברים כדי להגיע למטרה שבה אנחנו בכלל נכללים זה בזה “כאיש אחד בלב אחד”, ואז אנחנו מולידים מהעובר שהיה את הוולד.

תלמיד: זו עבודה פרטית של כל אחד? כי אני מרגיש שיש כל מיני רצונות ומחשבות שמגיעים אלי בלי שום שליטה.

אתה צריך לבקר אותם, לבדוק אותם, ולהכניס אותם עם כל הרצונות והמחשבות של העשירייה כדי שייוולד משם וולד.

תלמיד: באיזו צורה אני צריך להכניס אותם?

לחבר אותם יחד ככל האפשר ואז תראה עד כמה הם יכולים או לא יכולים להיות בחיבור. אבל העיקר זו הנטייה לחיבור.

תלמיד: זו עבודה פרטית של כל אחד שמוסיפה לתהליך הזה?

כן, זו עבודה פרטית של כל אחד ואז מתאספים כולם יחד.

שאלה: בעבודה שלנו מתוארים מצבים של כאב ועצב מהשפלות של עצמך מול הבורא. האם זו לידה רגעית במצב החדש, במדרגה חדשה?

אלו יכולים להיות מצבים שונים, אבל ניתן להתמודד איתם רק אם אתם מתקרבים זה לזה. רק אם אתם מתקרבים זה אל זה אז אתם יכולים להתגבר על המצבים הללו.

שאלה: עיבור גשמי לוקח 9 חודשים, האם אפשר לצפות כמה זמן אורך תהליך העיבור הרוחני?

לא. העיבור הרוחני גם מחולק ל-7 או 9 או 12 חודשים, אבל אלו לא חודשים שלנו. עוד נלמד את זה.

שאלה: כתוב כאן שהמלכות העליונה הזו לא מאירה לו כך שזה יהיה בשמחה, וזה נקרא עיבור. איך לעשות כך שהאדם לא רק ירגיש מצבים רעים, אלא שזה באמת יהיה מטרתי, שזה באמת יהיה עיבור ולא שהאדם יהיה סתם בעצבות.

כל מה שפועל לליכוד העשירייה זה נכון. אז תבדוק את זה כך ותלך קדימה, כי בזה אתה בונה את העובר.

תלמיד: וחייב להיות מורגש על ידי העשירייה כמו שכתוב כאן מצב של עצבות או כל מיני חסרונות כאלה?

אם זה מתגלה אז מתגלה, אם לא אז לא. העיקר שזה יהיה כליכוד של כל החברים יחד.

שאלה: ככל שאני מבין לעובר עדיין אין מסך, כלומר זה לא מה שאנחנו קוראים לו “מעבר המחסום”, המעבר האמיתי לרוחניות?

כן.

תלמיד: האם עובר במצב כזה יכול לומר “אני עובר”? זאת אומרת, האם הוא יכול להעיד על עצמו, איכשהו לסווג את עצמו, לקבוע את מצבו בצורה ברורה? או שהכול בחושך וזה ביטול מוחלט, ורק אחר כך הוא יוכל לברר ולהבהיר לעצמו מה הוא עבר?

לא, את כל זה אנחנו נברר. אנחנו עדיין לא יכולים לברר, זה לא בדיוק כמו שאתה אומר.

תלמיד: העובר יכול להגיד “אני כבר עובר”? הוא יכול להיות מודע למצבו?

למי הוא יכול להגיד את זה?

תלמיד: לעצמו, כדי להבין.

תלוי באיזה מדרגות. עובר זה לא מצב אחד, זה 7 או 9 או 12 חודשים. חודש מהמילה חידוש.

שאלה: האם אני מבין נכון מהקטע שהכניסה למצב העובר מתרחשת בעצבות ללא שמחה ורק לפי חשבון של המצב המחובר העתידי?

לגבי עצבות וחוסר שמחה, אני לא יכול להגיד את זה, אנחנו עוד נלמד זאת ואתה תבין.

תלמיד: הרי כתוב בפסקה הראשונה, שקבלת המלכות העליונה לא מאירה מלכות שמים, אינה מאירה לו קבלת שמחה אלא בעצבות.

זה לא משנה, למרות שהוא מרגיש כך הוא בכל זאת נמצא מעל זה בשמחה, כי הוא נכנס לעיבור, מכיוון שמצב העיבור חשוב לו יותר מההרגשה שלו.

שאלה: האם עיבור חדש קורה בכל מדרגה, ואיך אנחנו יכולים לעבור את התהליכים האלה ללא כאב?

רק על ידי חיבור מתגבר בינינו.

שאלה: אם עיבור הוא תהליך, האם התוצאה שלו היא מדרגת “לשמה”?

התוצאה שלו היא מדרגת “לשמה”, אבל מוגבלת.

שאלה: ההרגשה שהחיבור עם החברות בעשירייה לא מבטל אותי, אלא דווקא מחזק ומחזיק אותי, מסייע להתנגד ללחץ האור. עד איזו מידה אני יכולה להתנגד ללחץ הזה?

ככל שיידרש לחיבור.

תלמידה: למה אפשר לקרוא בתהליך הזה עובר?

למה שיצא כתוצאה מהחיבור.

שאלה: בעבודה שלנו יש שתי תנועות פנימיות, או שאתה מתבטל, נעלם ונטמע בתוך החברים, או שאתה רוצה לכלול אותם בתוכך. האם יש איזה דגש בתהליך של העיבור על אחת משתי תנועות האלה, או שצריך לעבוד בשניהם?

בשניהם.

תלמיד: אז האדם כאילו גם מתעבר בחברים, וגם החברים מתעברים באדם?

כן. זה אותו דבר.

קריין: קטע מס’ 7.

“האדם צריך להיות שמח בחלקו, היינו כמה אחיזה שיש לו בתו”מ, לזכיה גדולה הוא זה בעבורו, כי הוא רואה שיש אנשים, שה’ לא נתן להם את המחשבה ורצון אפילו לזה שיש לי כן קצת אחיזה, זה נקרא כח העיכוב, שלא יפול מהעבודה, וגם הוא יוולד אח”כ, היינו שמהעבודה זו, שהוא שומר עצמו בעיבור, היינו בתחילת עבודה, שיהיה ב’ קוים, היינו שמאל וימין, הוא יזכה להיוולד, ולהיות לבחינת יניקה דקדושה, כנ”ל, שע”י כח המצייר וכח המעכב, תצא מהעבודה זו ולד שלם בקדושה.”

(הרב”ש. מאמר 18 “מהו, שצריך להרים יד ימין על שמאל, בעבודה” 1991)

זאת אומרת שעכשיו פועלים עליו שני כוחות, כוח המצייר שמפתח אותו, וכוח המעכב שמגביל אותו, ואז כשהוא מגיע לגודל מסוים, אם אפשר להגיד כך, הוא נולד. ואז הוא כבר יכול להתחיל מחדש את תהליך הגדילה והיניקה שלו.

קריין: שוב קטע מספר 7.

“האדם צריך להיות שמח בחלקו, היינו כמה אחיזה שיש לו בתו”מ, לזכיה גדולה הוא זה בעבורו,” וזה לא חשוב באיזה מצב הוא נמצא, הוא יכול להיות מצב תחתון וקטן ביותר. הוא בכל זאת שמח כי הוא בכל זאת נמצא ושייך לזה במשהו. “כי הוא רואה שיש אנשים, שה’ לא נתן להם את המחשבה ורצון אפילו לזה שיש לי כן קצת אחיזה, זה נקרא כח העיכוב, שלא יפול מהעבודה, וגם הוא יוולד אח”כ,” זאת אומרת אם הוא מרוצה בכל מצב אפילו כשיש לו רק קצת קצת אחיזה בתהליך העיבור, הוא כבר ממשיך, וכבר נמצא בתהליך. “וגם הוא יוולד אח”כ, היינו שמהעבודה זו, שהוא שומר עצמו בעיבור, היינו בתחילת עבודה, שיהיה ב’ קוים, היינו שמאל וימין, הוא יזכה להיוולד, ולהיות לבחינת יניקה דקדושה, כנ”ל, שע”י כח המצייר וכח המעכב, תצא מהעבודה זו ולד שלם בקדושה.”

(הרב”ש. מאמר 18 “מהו, שצריך להרים יד ימין על שמאל, בעבודה” 1991)

שאלה: מה עשר הדיברות או התנאים כדי להשיג עיבור?

על עשרת הדיברות עוד לא דיברנו. לכן אין שאלה.

תלמיד: והתנאים? מה התנאים להשיג עיבור אם אפשר למנות אותם?

התנאים להשיג עיבור להגיע לעיבור זה ביטול. “ה’ מתעבר בי למענכם” זה נקרא שאני מבטל את עצמי לגמרי, ואז אני נעשה לגמרי מבוטל, פסיבי, ובצורה כזאת אני יכול להתכלל בעליון. וככה זה דרך אגב בכל דרגה ודרגה. גם כשאני עולה מדרגת 100 ל-101 גם שם זה אותו ביטול, רק התנאים אחרים.

שאלה: בזמן העבודה שאנחנו עושים להשיג עיבור, איך אנחנו יכולים להגיד שעברה תקופה מתוך התהליך הזה?

אנחנו לא יכולים להגיד, כי חודש ברוחני, זה לא חודש בגשמי.

שאלה: האם האדם נזקק תמיד לפעולות הכנה על מנת להישאר בהשפעה?

כן. הוא נצרך לתמיכה מהקבוצה.

שאלה: שלום. עד כמה שאני מבינה הכוח המצייר הוא כוח העשירייה כוח הרחם. אבל מה הכוח המעכב? זה לא כל כך ברור.

איך כאישה את לא מבינה? כדי שלא תהיה הפלה. צריך כוח מעכב. בשביל זה כוח אחד הוא מפתח את העובר בפנים, שהוא יתפתח ויגדל, והכוח השני הוא זה שמחזיק אותו כדי שהוא לא יפול.

תלמידה: אז מה עושה אותו כוח מעכב?

אלה שני כוחות שבעזרתם העליון מפתח את התחתון. זאת אומרת מצד אחד הוא מפתח אותו, ומצד שני הוא מחזיק אותו, מעכב אותו. בזה הוא מגדיר וקובע את הצורה שלו, את התכונות, את קווי המתאר הפנימיים שלו, את האופי שלו, את כל מה שיש באדם הקטנטן.

וגם מבחינה חיצונית הוא בונה את האיברים, את הגוף. הכול קורה כתוצאה של פעולה הדדית בין שני הכוחות, כוח ההגבלה, והכוח המפתח.

תלמידה: אז מה הכוח הזה שמגביל עבורנו, כלפינו?

את זה אנחנו צריכים לקבוע להגדיר בעצמנו. אנחנו רוצים להיות יחד עם החברים ולבנות בינינו את הצורה הרוחנית של האדם. אז אנחנו צריכים לפתח את עצמנו, את החיבור בינינו בצורה יותר ויותר קרובה, ברורה, שמורגשת בכל אחד ואחד מאיתנו ושכל הדבר הזה יהיה “כאיש אחד בלב אחד”. זה משהו שאנחנו צריכים לעשות מצד אחד.

מצד שני, אנחנו צריכים לחשוב על איך תוך כדי זה במקביל לזה שאנחנו מתחברים, כל זה גם ילך יגדל ויתפתח. ששני הכוחות ההפוכים המנוגדים האלה יאזנו אחד את השני וכל הזמן יגדלו ויתפתחו. כוח ההגבלה יגדל ויקבע את הצורה החיצונית של מה שמתפתח בתוך הרחם, וכוח ההתפתחות יגדל את העובר.

שני הכוחות ההדדיים האלה צריכים לאזן זה את זה, וככה בצורה הדרגתית במהלך תשע הספירות, תשעת החודשים, הם אלה שיקבעו את תהליך ההתפתחות של העובר.

אחר כך כבר מתחיל תהליך הלידה. כשהעובר מתהפך כלפי העליון שלו, מתהפך עם הראש למטה, הוא כבר לא רוצה להישאר ביחסים הקודמים, ומתחיל להתקדם לעבר היציאה. אז מופיעים כוחות חדשים לגמרי שלא מפתחים אותו, אלא מקדמים ודוחפים אותו. את כל זה אנחנו נלמד בתהליך הלידה. אבל בהתחלה הכול קורה רק כתוצאה מהתאמה, תיאום בין שני כוחות.

אל תדאגו אנחנו עוד נדבר על כל זה. זה תהליך ארוך, מתמשך וחשוב ביותר, כי הלידה בעצם מתרחשת מכלום, מאין, מתוך הרשימו בלבד.

שאלה: העשירייה היא כמו אישה בהריון, ככה אנחנו צריכים בזהירות להתייחס לזה?

אני לא רוצה לדבר על זה עכשיו, אתם תתבלבלו. אנחנו עוד לא צריכים את זה. בואו נלמד כמו בבית ספר, עולים מכיתה לכיתה, משיעור לשיעור, הכול צריך להיות מסודר.

תלמידה: הכוח המצייר זה כוח שמצייר אותנו מלמעלה? אולי זה יכול להיות מורגש ככוח קו שמאל דוחה, אנחנו צריכים להתבטל?

לא דיברנו על קווים ולכן אני לא עונה על זה. תשתדלו לשאול ולדבר באותן המילים שאנחנו משתמשים.

שאלה: אתה יכול לתאר מה הערבות שלנו אחד כלפי השני בכניסה לעיבור?

זו שאלה טובה. הערבות שלנו בכניסה לעיבור זה שאנחנו נעשים באמת ערבים זה לזה, כדי להבין שאחד בלי השני לא קיים. עד כדי כך.

תלמיד: אתה מנחה אותנו בעיקר להתחבר בינינו יותר כשמופיעים מצבים שליליים.

כן.

תלמיד: אם אני רואה חבר שנסוג, האם אני יכול לעזור לו בצורה אישית?

כן, תן לו דוגמה. ערבות זה דבר מאוד חשוב בזמנים כאלה.

תלמיד: אני יכול גם לפנות אליו ולהגיד לו, תשמע אני מרגיש חזק, תשען עליי?

אני לא יודע אם זה נכון. אבל לתת דוגמה בטוח שכן.

שאלה: כתוב פה בצורה מעניינת בקטע שעיבור הוא נכנס לזה בתחילת העבודה כדי שיהיו שני קווים ימין ושמאל. איך אדם יכול בתחילת העבודה להחזיק את עצמו שיהיו לו שני קווים ימין ושמאל?

הרי אנחנו מגיעים לעיבור לא מאפס. לפני כן אנחנו עובדים בקבוצה, אנחנו רוצים להתחבר, אנחנו לא יודעים בדיוק בשביל מה ולמה, אבל זה מה שמלמדים אותנו. לכן אנחנו מגיעים לזה באיזו צורה מוגדרת, מסודרת, קבועה. אני מתכוון מבחינת הקבוצה הגשמית של האנשים.

אחר כך אנחנו מתחילים להרגיש את עצמנו כמשלימים אחד את השני גם בצורה פנימית, כשאנו עובדים אחד עם השני בצורה הדדית. אולי לא בדיוק באותו אופן שמדובר בעיבור הרוחני, אבל בכל זאת פועלים יחד. כך אנו מגיעים למצב של העיבור, ולאט לאט בהדרגה הופכים מעיבור לעובר.

תלמיד: באופן כללי התהליך ברור, אבל הוא כותב כאן שאני צריך להיות שמח בחלקי, להודות על זה שיש לי מחשבות על עבודה רוחנית. ואני שומר את עצמי, מחזיק את עצמי בתחילת העבודה, ואז הוא כותב שני קווים שחייב להיות קו ימין ושמאל. מה זה העבודה הזאת בעשירייה כשאנחנו שומרים את עצמנו, ושיהיו לנו שני קווים?

זאת אומרת, גם ברצון להשפיע, וגם ברצון לקבל, אנחנו מבצעים פעולות. אנו פועלים בשני הכוחות האלה כדי להתקדם מבחינה רוחנית. לא יכול להיות זה בלי זה, צריך להיות איזון דינמי ביניהם.

תלמיד: איך אנחנו יכולים להחזיק כזה איזון דינמי?

מה זה איך? מאוד פשוט, אנחנו מבינים שהאחד לא יכול להיות בלי השני, אין לילה בלי יום, וכן הלאה. אנחנו מבינים שאנחנו חייבים להיות בשני מצבים הפוכים, והמצבים האלה צריכים להחליף זה את זה, ואפילו לתמוך זה בזה, למרות שהם הפוכים אחד מהשני.

תלמיד: רב”ש גם כותב פה שאדם צריך להיות שמח בחלקו, להודות, שהוא נמצא במצבים שונים אבל בכל זאת יש לו קשר עם תורה ומצוות. אותה הרגשת ההודיה, איך לפתח אותה, להחזיק אותה בעשירייה?

צריך ללמוד את זה, למרות שבעיקרון אנחנו כבר מתקרבים לזה איכשהו, במשהו.

תלמיד: אז העיבור זה לא שאני סתם נזרק שם ממצב למצב, אלא על פני כל המצבים צריך להיות גם בהודיה, זה נקרא מצב של עיבור?

עיבור זה כל התהליך, כל אותו זמן שהאדם נמצא בהתפתחות תוך רחמית. כל הזמן שבו אתה מבטל את עצמך כלפי העליון, נמצא בו, ודווקא בזכות זה אתה מתפתח, אז אתה נקרא “עובר”. וזה מסתיים אחרי תשעה חודשים, זאת אומרת אתה עובר את כל תשע הספירות עד לכתר, ואז אתה נולד.

תלמיד: יש רגעים קצרים שבהם אתה מצליח בכל זאת לבטל את עצמך בפני החברים, בעבודה בעשירייה שם אני מצליח להבין את זה. אבל בשאר הזמן כשאתה נזרק, כשאתה לא נמצא בקשר, כאן הרי כתוב וגם אתה אומר שגם זה נכנס בתוך אותו תהליך התפתחות.

כן, בטח, אין שום דבר מיותר, אל תדאג. מה שנראה לנו, כל מה שאנחנו עוברים, הכול מתוכנן ומחושב מראש על ידי הבורא.

תלמיד: והוא לא יזרוק אותנו לגמרי ברגע מסוים כזה?

מזה צריך לפחד, לפחד מזה, וטוב שאנחנו נפחד.

שאלה: במה זה תלוי שהעובר יהיה בשמחה, זה תלוי רק בקבוצה או בבורא או בשניהם יחד?

שמחה הוא מקבל מהקשר עם החברים כשהוא מרגיש שהוא קיים כעובר ואז הוא מרגיש סביבו את מה שמקיף אותו, את האור המקיף שמייצב אותו, בונה אותו.

תלמיד: הפחד הזה שדיברת עליו קודם הוא גם כוח מעכב שלא נותן לו ליפול?

הפחד עוזר לנו להחזיק את עצמנו, לייצב את עצמנו, להתייחס בצורה נכונה יותר לאחרים וכן הלאה. בלי פחד אף פעם לא היינו מרגישים צורך לקשר בינינו.

שאלה: אם אני נמצא במצב שאני שמח בחלקי ועם זאת אני גם חושב על זה שהבורא יהיה שמח, האם זה כבר מצב שמתקרב לגדלות או שזה עדיין מצב קטנות?

לא, אני לא יכול להגיד, בפנים יש עוד הרבה שאלות שצריכים לענות עליהן כדי לבדוק את המצב. זה שאתה שמח זה דבר ראשון, זה שאתה רוצה שהבורא יהיה שמח זה דבר שני, עד כמה הם נמצאים בקורלציה זה עם זה, זה דבר שלישי. אני לא יכול לענות על זה.

שאלה: אתמול קראנו בעשירייה את כתבי המקור האלה וניסינו לברר איפה באמת העיבור והביטול שלי כלפי העשירייה, ואחרי סבב בינינו הבנו שחוץ מלעצור ולהתפלל שהחברים יהיו דבקים בבורא במרכז העשירייה, אין כבר מה לעשות. הבנו שזה הביטול הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות כלפי העשירייה במהלך היום.

מצוין. על מה להתפלל?

תלמיד: שהחברים יהיו מחוברים במרכז העשירייה ודבקים בבורא עם רצון לעשות לו נחת רוח.

כן.

תלמיד: ואחרי שעשיתי פעולה כזאת, במקרה הטוב חמש דקות אני מתפלל ומתייגע בזה.

בסדר.

תלמיד: ואז כיוון שאין לי תוצאה בתוך הדעת, אני שואל אם באמת התבטלתי או אם באמת עשיתי פעולה נכונה, אם באמת לזה הבורא ציפה ממני באותו רגע. איך אני יודע את זה, אולי אני בכלל טועה ואני לא בכיוון?

אבל אפילו שאתה טועה ולא בכיוון, אתה בזבזת את חמש הדקות האלה מהחיים היקרים שלך כדי לפנות לבורא ולהשתדל להיות יותר דבוק בו. מה לא טוב בזה?

תלמיד: אם אנחנו רוצים להתקדם, האם פשוט להוסיף עוד בכמות ובאיכות? איך אני יודע שאני עושה את מה שהבורא מצפה ממני?

הבורא תמיד מצפה רק לדבר אחד, חיבור בין החברים וחיבור בין החברים אליו ברוך הוא. שני דברים אנחנו צריכים, חיבור בינינו וחיבור עם הבורא. שתי מדרגות יש לנו, אהבת הבריות, ומאהבת הבריות לאהבת ה’.

תלמיד: אם אני רוצה שגם העשירייה וגם אני נתקדם יותר מאתמול, אני צריך להוסיף עוד רגעים של תפילה, האם להתעמק בה יותר?

קודם כל לחשוב על זה כל הזמן, זו המטרה הכללית הטובה, הנכונה. דבר נוסף, שכולנו, כל אחד מחברי הקבוצה נשתתף בזה, ומדי פעם אנחנו צריכים לעצור את עצמנו ולבדוק את עצמנו ביחס למה שעשינו, מה שהשגנו ומה אנחנו חושבים להשיג בהמשך.

תלמיד: מהי התוצאה האידיאלית במה שהשגנו?

התוצאה האידיאלית היא שאנחנו חושבים שעשינו את המקסימום כדי להתקרב לבורא ולהראות לו את האהבה שלנו בחיבור בינינו.

שאלה: בדרך כלל אנחנו משתדלים ורוצים להתכלל בפעולה הזאת של התפילה והביטול כל הזמן, אבל לפני כן שאלו אותך לגבי השילוב בין ביטול וההתכללות, ובמהלך השנים ההרגשה היא שאין לך שום מילה להוציא בהתכללות כדי לעורר את התפעלות החברים, ואתה מעדיף פשוט לא לעשות את זה, ורק להתפלל. איך אני לא גונב את החלק של ההתפעלות ונותן לחברים גדלות?

אנחנו צריכים להרגיש את עצמנו כתאים בגוף אחד, שכל תא ותא מתקשר לכל יתר התאים ומספק להם את כל מה שהם צריכים, רק כדי שכולם יחיו ויחָיו את כולם. זה בעצם מה שאני רוצה שיקרה. אנחנו מדברים על זה פעמיים ביום נגיד בינינו, ממש שתי דקות, העיקר לחזור לזה בהתרגשות, באיזה פיצוץ פנימי קטן כזה כאשר כל אחד חוזר לזה, וכך נקדם את עצמנו למצב העובר התקין.

שאלה: איך לתת התפעלות כשאין מילים?

אתה יכול לשיר, אתה יכול לשרוק, אתה יכול לעשות כל דבר שעל ידו אתה מראה לחברים עד כמה אתה נמצא בהתפעלות.

שאלה: העיבור זה מצב אקטיבי?

הוא מאוד אקטיבי.

שאלה: איך האדם או העשירייה נמצאים במצב הזה בהדדיות עם הבורא? במה העשירייה משפיעה לבורא במצב הזה?

יש כאלה סרטים שבהם מוסבר עד כמה כל מיני חלקים שמרכיבים את העובר נמצאים בתנועה לא פוסקת ועד כמה מתוך זה גדל העובר הכללי.

שאלה: ומתוך זה שאנחנו מרכיבים את המצב הזה, מזה בורא נהנה?

ודאי. מה זאת אומרת בורא נהנה? אנחנו בזה מרכיבים את המערכת שמקיימת את חוקי הבורא, את תכונות הבורא. זה מה שנקרא “אתם עשיתם אותי”. אנחנו צריכים להתחבר בצורה כזאת, ביחסים של אלו עם אלו לכל הכיוונים של השפעה, של אהבה, של חיבור, של חום, כך שבסך הכול אנחנו מרכיבים מזה את בחינת הבורא.

שאלה: האם חבר שעוזב את העשירייה מעכב את תהליך הלידה או שכולם ממשיכים בעיבור גם בלעדיו?

אנחנו צריכים להשתדל לעזור לכולם ולא לעזוב אף אחד מחוץ לעשירייה, ואחר כך אנחנו נדע למה הבורא נתן לכל אחד ואחד את התפקיד המיוחד שלו.

שאלה: אמרת שאנחנו צריכים להרגיש כמו שני תאים באותו גוף. התאים באותו גוף מרגישים זה את זה דרך הגוף או שיש להם הרגשה ישירה אחד כלפי האחר?

דרך הגוף.

תלמיד: אם כך גם בעשירייה אנחנו צריכים להרגיש אחד את האחר דרך העשירייה ולא בקשר ישיר זה כלפי זה?

נכון.

תלמיד: ובצורה כזאת אנחנו בונים את הבורא בינינו?

כן.

שאלה: קודם כל, הייתי רוצה להודות לחברים שהכינו את ההכנה לשיעור, ובאמת אנחנו רוצים כל פעם לשאוב ממך את כל הדברים האלה. בנוגע לשאלות, אני משתדל להרגיש את כל שאלות החברים ולאסוף אותן לאחת. האם זה מועיל שבמהלך היום כל הקבוצה שלנו תעשה זאת ונגיע מחר עם שאלה אחת או שגם פיזור זה בסדר?

אני חושב שכמו שזה צריך להיות, כך זה צריך להיות. כל אחד מאיתנו צריך לעשות כל מה שהוא מבין ויכול ומבצע, ומה שנקבל, זה מה שאנחנו צריכים לקבל לעבודה שלנו מחר.

שאלה: אני מתפלל שתיים, שלוש, מקסימום חמש דקות במהלך היום, ויכול להיות קשור עם החברים באותו זמן או לא. בתפילה אני מבקש את מה שאין לי עכשיו בלב, אין לי צורך בערבות או במשהו אחר, ולכן התפילה היא לא מהלב, האם זה מועיל?

תכתוב, לאחר מכן זה יצליח, זה יסתדר, לאט לאט הלב נפתח.

שאלה: אחרי הכנס הבנו שיש לנו פה כוח נוסף בערבות בינינו, ועל הערבות הזו אנחנו בעצם מתחילים לקיים מערכת חדשה של יחסים. אחרי שהבנו מה עברנו בכנס, אני רוצה לברר עוד פעם על “הכוח המעכב והמצייר”. כי תמיד אחרי הכנס כולם מתחילים להיזרק הצידה, להיחלש ולהתעייף, האם זה הכוח המעכב שבעצם מתחיל להכניס אותנו לכל מיני שאלות של “מי? ומה” וכל מיני פחדים?

לי נראה שאחרי הכנס הזה יש דווקא התעוררות עוד יותר גדולה והתחברות עוד יותר יציבה, והקבוצות וכל מיני חוגים ועיגולים הם יותר ויותר צמודים ומיוצבים. כך אני חושב, כך אני מרגיש, לכן אני לא כל כך מסכים עם מה שאתה אומר, שכרגיל אחרי הכנס יש איזו התפזרות.

תלמיד: אני רוצה לדייק בתוך התהליך הזה ולהבין מה הוא “הכוח המעכב”, אותו כוח שאני רוצה בעצם לדעת איך לעבוד איתו. אז אם אנחנו או חלק מהחברים מתחילים להרגיש את העייפות הגדולה של אחרי הכנס, או שיש את השאלות של “מי ומה” וכל הספקות במה שקורה איתי בתוך העשירייה, האם זה “הכוח המעכב”?

אני בכלל לא רוצה להסביר את זה. אם אתה לא מרגיש אז אל תרגיש, יבוא הזמן ותרגיש. אחרת תתחיל עכשיו לדמיין לעצמך כוח כזה וכוח אחר ותתחיל לעבוד איתם כאילו שהם באמת קיימים, לא כדאי. כשזה יבוא להרגשה שלך תבין מה זה.

שאלה: האם עיבור זה כשאני מתבטלת לחלוטין בפני הבורא ואז מקבלת כוח לבנות מסך?

כן, אבל לא ישירות כלפי הבורא, אלא דרך הקבוצה.

תלמידה: אז ההתפתחות שלנו כעובר היא, כשמעל כל הרצונות מתלבשת כוונת ההשפעה?

כן.

שאלה: אנחנו מדברים היום הרבה על הלחץ שיש בתוך המערכת ממנו נולד בסופו של דבר העובר. אני רוצה להגיד שמאז חזרנו לשבת באולם, אני מרגיש שיש פה כוח חדש, אני לא יודע אפילו להסביר אותו, החברים שיושבים עכשיו פה יחד נותנים כוח מיוחד. כשלמדנו באופן וירטואלי לא כל כך הרגשתי אותו. מה מיוחד בדבר שקורה פה? כי ישבנו שנתיים וחצי מאחורי המסך ולא הרגשתי את זה?

כי יש הבדל. כשהגעתי לרב”ש פגשתי שם שישה שבעה זקנים, הם התאספו במשך היום כמה פעמים, גם בערב, ומאוד מאוד החשיבו את זמן ההתאספות שלהם. בערב הם אכלו לחם, בצל, שמן ומלח, וכך העבירו את הזמן. לכן אין לי מה להגיד לכם מלבד שזמן ההתאספות בזמן השיעור ובזמן הסעודה הוא דבר מאוד חשוב. אני מקווה שאנחנו נשתדל ונראה את כולם בזמן השיעור ובזמן ההתאספות ואני מחכה לאישור לרדת למטה איתכם ושכולנו נשב יחד גם באולם הסעודות.

שאלה: אמרת שהאופי של העובר מתחיל להתעצב בתהליך העיבור. האם זה השלב בו האדם מתחיל לקבל את המקום שלו בתוך כל הבריאה?

כן, ודאי שכך קורה.

שאלה: אמרת שערבות מאוד חשובה בעיבור.

ערבות היא מה שקושר בין התאים של הגוף והופך אותו לגוף אחד.

תלמידה: האם זה תלוי בי? זו אחריות שלי?

כן, ככול שתהיי קשורה עם החברים, במידה הזאת תבני את הבסיס, את התשתית להתחברות כל התאים לאחד שלם.

שאלה: אמרת שאנחנו צריכים לתת דוגמה וכך לעזור לחברים. העניין הוא שכשחבר בירידה, הוא לא מחשיב את הקבוצה, את החברים, הירידה היא ירידה בחשיבות. לכן הדוגמה פחות אפקטיבית כי הוא לא מסתכל על החברים. אז איך עוזרים לחבר כזה שעכשיו הדוגמאות לא משפיעות עליו, איך נוגעים לו בלב כך שהוא יתעורר?

אני לא יודע, זו בעיה גדולה. אם הוא לא מרגיש איך החברים רוצים להשפיע לו מכל הצדדים, רוצים להסביר לו כמה הוא מנותק, מרוחק, ושמצפים ממנו לחיבור והוא לא מגיב, אז מה שלא עושה השכל עושה הזמן. נצטרך להמשיך, אבל פעם, לא מיד, הוא יקבל מלמעלה רגישות להשפעה שלנו.

תלמידה: כתוב שאדם רואה שיש אנשים שה’ לא נתן להם את המחשבה והרצון אפילו לקצת אחיזה וזה נקרא “כוח העיכוב”. האם אלה מצבים שעברנו קודם וכתוצאה מהם, אנחנו מקבלים את הכוח המעכב גם למחר?

יש ויש.

שאלה: בעניין של להיות בקצה החוט, האם מספיק שיש לי את הקצה של הקצה ואני מחזיק אותו?

כן.

תלמיד: האם יש תנאי סף, תנאי מינימום לקצה הזה של החוט?

כן, חיבור פיסי. אני לא יודע מה קורה, אני לא יודע איך להחזיק בקבוצה, אני רק יודע דבר אחד, הם מתאספים משעה זאת עד שעה זאת, אז אני מגיע למקום שבו הם מתאספים ואני נמצא שם. אני לא מבין את השפה שלהם, לא מבין מה שהם לומדים, לא מחובר עם אף אחד, אבל אני מגיע ונמצא איתם, זה קצה החוט.

תלמיד: ואם האדם רוצה, הוא אפילו מבקש מהחברים לבוא לעזור לו, לקחת אותו, אבל הוא לא מסוגל, לא מצליח להקים את הבהמה אפילו מהמיטה, הוא לא מצליח לקום.

אני הייתי מביא לו רמקול למיטה ושישמע אותנו. ככה שבוע שבועיים, אחר כך עוד משהו ועוד משהו עד שהוא יבין שהכי מועיל זה להיות בינינו פיסית.

תלמיד: במשך שנתיים וחצי דיברנו על כך שאנחנו יכולים להיות בצורה וירטואלית, מרגישים שוויון בינינו שכולנו כאחד, אז מה קרה פתאום שעכשיו הפיסי עולה על הווירטואלי, מה קרה שיש שינוי משמעותי כזה?

נפתחה הזדמנות. אני לא אומר את זה לקבוצות אחרות, אבל לפחות אלה שקרובים למרכז שלנו, “בני ברוך” בפתח תקווה, יכולים לבוא ולהשתתף יחד, אנחנו בזה גם מפיצים לכל העולם שאנחנו מתאספים. אז יש לנו לא רק התאספות בינינו, אלא אנחנו עושים את זה למען כל הקבוצות וכל החברים שלנו בעולם כולו.

תלמיד: איזו הזדמנות נפתחה?

נפתחה ההזדמנות להיות יחד בזמן השיעור, זה לא אותו דבר כשאנחנו נמצאים רחוק זה מזה, אלא כאן אנחנו נמצאים יחד ומשפיעים אחד על חברו כמו שהמקובלים היו תמיד מתאספים.

תלמיד: איך לעזור לחברים שהמציאות הווירטואלית הפכה אצלם כבר להרגל ממש, לטבע שני?

אני מבין את זה, גם אני במשהו מרגיש כך, אבל צריכים להתרגל אם יש הזדמנות למשהו “ישן חדש”. אתה יכול לבוא ולהשתתף, ללכת מהבית שלך חמש או עשר דקות, או אפילו לנסוע, ולא ולבוא תחת מבול של גשם או שלג כמו החברים שלנו מהכלי העולמי, אלא בצורה נורמלית, אז לא נורא אם תבוא. כשאתה נכלל עם החברים, עושה איתם כמה פעולות, יושב, שותה קפה, שומע, מדבר, זה בכל זאת מועיל.

שאלה: איך העשירייה יכולה לדעת שהיא עשתה הכול כדי לשמור על החבר שלא יעזוב?

אין גבול שעשירייה עשתה הכול כדי לשמור על החברים, הגבול יהיה בגמר התיקון. עד גמר התיקון אנחנו כל הזמן עלולים לקבל, יכולים לקבל, מקבלים תנאים חדשים בהתקרבות בינינו וכך נתקדם. עשירייה לא יכולה לדעת אם היא גמרה הכול ויכולה לעזוב ולהישאר בבית בשקט. לא.

(סוף השיעור)