YESOD: TIKKUN CHATZOT תקון חצות – LESSON WITH RAV MICHAEL LAITMAN

Baal HaSulam. The Freedom

שיעור בוקר 06.12.2022 – הרב ד”ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

ספר “כתבי בעל הסולם”, מאמר “החרות”, עמ’ 418

קריין: ספר “כתבי בעל הסולם”, מאמר “החרות” של בעל הסולם, עמ’ 418, הגענו לכותרת “הרגל נעשה לטבע שני”.

הרגל נעשה לטבע שני

“סבה הג’ הוא סדר גורם ונמשך באורח ישר, העובר על המצע ומשתנה על ידיהם. כי מתוך אשר הנטיות המורשות נתהפכו באדם בסבת הסביבה, לבחינות מושכלות, לפיכך נמצאות פועלות באותם הכוונים, אשר השכליות הללו מגדירות אותם. למשל, הקמצן מטבעו, אשר על ידי הסביבה נתהפכה אצלו הנטיה של הקמצנות למושכל, ומבין את הקמצנות על פי איזה גדר שכלי.

נניח שמגן על עצמו במנהגו זה שלא יצטרך לבריות, הרי שהשיג בחינת קנה מדה לקמצנות שיכול לוותר בזמן שלא יהיה לו מציאות מהפחד הזה. נמצא שהשתנה הרבה לטובה, מהמדה שירש מאבותיו, וכן לפעמים מצליח לעקור נטיה רעה מתוכו לגמרי, והוא על ידי הרגל, אשר כוחו יפה להעשות לו טבע שני.

אשר בזה יפה כח האדם מכח הצומח, כי החטה לא תוכל להשתנות רק בחלקה הפרטי כאמור לעיל, מה שאין כן האדם שיש לו יכולת להשתנות מכח ה”גורם ונמשך” של הסביבה, אפילו בחלקים הכללים, דהיינו, להפוך נטיה שלמה ולעקור משרשה אל ההפכיות שלה”.

שאלה: בעל הסולם כותב, “שיש לו יכולת להשתנות מכח ה”גורם ונמשך” של הסביבה”, הוא אומר במילים אחרות שהסביבה יכולה ממש לעשות היפוך של הרצון, האם הבנתי נכון?

כן.

תלמיד: אז למה צריך את הבורא?

לא צריך את הבורא.

תלמיד: אז צריך רק סביבה?

רק סביבה.

תלמיד: אנחנו אומרים שבסביבה אנחנו נותנים כוח אחד לשני אבל רק הבורא עושה את הפעולה, האם כאן הוא אומר שזאת רק הסביבה?

תכניס את האדם לסביבה כלשהי ותראה עד כמה הוא משתנה על ידי הסביבה.

תלמיד: אז כוח הבורא מלכתחילה נמצא בסביבה?

כן.

תלמיד: הכול תלוי בכמה אני מעורר את הסביבה?

כן.

תלמיד: אתה מרשה לי לתת התפעלות קצרה כדי לעורר קנאה?

קנאה? נגיד.

תלמיד: אתמול בשיעור אמרת שאחרי הכנס כדאי לנו להתאסף פיזית, לשבת ולחשוב על המטרה של העשירייה לאחר ההתפזרות. אנחנו בעשירייה מימשנו את זה, ואתמול בערב נפגשנו למפגש פיזי. אני רוצה לעורר קנאה בחברים, כי לממש את עצת הרב להפגש יום אחרי הכנס פיזית זה היה מעל הדעת, וזה נתן לנו המון כוחות, ממש איחד אותנו. תודה לך על כל העצות שאתה נותן לנו.

מצוין.

שאלה: בעל הסולם כותב ש”הרגל הופך לטבע שני”. איך אני מגיע להרגל כזה? איך להרגיל את עצמי למשל לקום כל בוקר? אני לא מסוגל לקום כל בוקר, איך מגיעים להרגל שהופך לטבע שני?

יש כאלה פעולות שאומנם הן נגד הרצון, אבל אתה עושה אותן בכוח ואז הרצון קולט אותן וכבר לא יכול להיות בלעדיהן. אנחנו רואים את זה בילדים, במבוגרים, בכולם. זה נקרא “הרגל נעשה טבע שני”.

תלמיד: כל הבעיה שלי היא להגיע להרגל הזה שהופך לטבע שני, אני לא מצליח להגיע להרגל הזה שאתה מדבר עליו, איך אני מגיע להרגל הזה?

יש פעולות שאתה צריך לעורר אותן בהרגל, שמזה אתה מרגיש עד כמה זה טוב, ויש פעולות שמהן היה לך פעם רע, ובכל זאת על ידי ההרגל אתה מתרגל אליהן ומרגיש אותן כטוב, הכול תלוי בהרגל.

תלמיד: גם מערכת יחסים בין חברים יכולה להפוך להרגל?

ודאי שכן, אין ספק.

תלמיד: כל פעם אני נופל, ההרגל הופך לטבע שני ואז עוד פעם נופל, אפילו ההרגל לא עוזר לי.

לא, אתה עוד לא התרגלת. אתה נפלת פעם, פעמיים, זה לא מספיק.

תלמיד: בסוף אני לא אפול כתוצאה מההרגל?

יכול להיות שכן. תנסה יותר ויותר, ואתה תראה עד כמה זה יעזור לך לא להסתכל על הדברים האלה כרע אלא כטוב.

תלמיד: להיות בעל השגה זה בא מההרגל שלו, או שזה כל פעם משהו חדש?

מי שבא להשגה אז יש דברים שהוא קיבל על ידי ההרגל, ויש דברים שהוא קיבל על ידי ההשגה שעוד לא הפכה להיות הרגל.

תלמיד: אז השגה הופכת להרגל?

כן, לאט לאט ההשגה הופכת להרגל. אתה פותח את העולם החדש, והעולם החדש הזה נעשה לך כהרגל.

תלמיד: אז ההרגל הזה נשאר כהרגל, או שכל הזמן צריך לפתח את ההרגל הזה?

לא, אתה מתרגל, אתה מתחיל לקבל אותו כביכול שהוא שלך. זאת הדבקות של התכונות החדשות בך.

שאלה: הטבע השני שאני מפתח הוא לגשת לסביבה וממנה לעבוד, או שהרצון לקבל משתנה לרצון להשפיע?

לא, כל מיני סוגים שקודם לא יכולת לסבול עכשיו אתה לא רק סובל אותם אלא מרגיש שהם שלך, ומתרגל לכך שאתה לא יכול בלעדיהם, הגוף קיבל.

תלמיד: הגוף מקבל איזה כוח בעבודה כשיש את ההרגל השני הזה?

כן.

תלמיד: אז מה היא התוספת למעלה מהדעת, איך אני ממשיך בעבודה הרוחנית ולא נופל לאיזה הרגל קבוע של בהמיות?

אתה נותן יגיעה כדי לבצע את אותן הפעולות נגד ההרגל, או בעד ההרגל, תלוי מה אתה רוצה להשיג, והפעולות האלה מקרבות אותך לתוצאות חדשות.

שאלה: פושקין אמר ש”ההרגל שקיבלנו מלמעלה הוא תחליף לאושר”, והמקובלים אומרים ש”ההרגל הוא טבע שני”, אז איך עלינו להתייחס גם לזה וגם לזה?

אם אנחנו מתרגלים להרגל, אז הוא הופך להיות מקור לתענוג.

שאלה: מה זה אומר ש”החטה לא תוכל להשתנות רק בחלקה הפרטי” לעומת האדם, הרי גם האדם משנה את חלקו הפרטי?

האדם לא יכול להשתנות כמו החיטה, כי הוא נמצא תחת השפעת הסביבה בצורה הרבה יותר חזקה, עשירה, ומחוייבת.

תלמיד: בעל הסולם מתייחס למושג “אבותיי”, למה הוא מתכוון כשהוא אומר “אבותיי”, הרי אנחנו לומדים שחוץ מהאדם והבורא לא קיים כלום?

כל התכונות שהוא קיבל מהדורות הקודמים נקראות “אבותיי”.

תלמיד: איך הדורות הקודמים קשורים אלי?

הם נמצאים בך, אם אתה רוצה או לא רוצה, כל התכונות, אתה אפילו לא יודע איזה, אתה תוצאה מאלפי מקרים, סיבות שהיו לפניך, גשמיים, ורוחניים עוד יותר.

שאלה: איך לא ליפול לאזור הנוחות של ההרגל אלא באמת להמשיך בבירור האמת לצד ההרגל? מאיפה הכוח? איך עושים את זה?

להחזיק בחברות. אם את לא רוצה להיות טמונה בתוך התכונות שלך בלבד אלא להתקדם, אז את חייבת להתנתק מעצמך קצת יותר על ידי זה שאת מתחברת לחברות.

תלמידה: איך בחיבור הזה מתבררת האמת?

בחיבור שלך עם החברות שם את מתחילה לראות הבחנות חדשות שהן שייכות לאמת. למה לאמת? כי את מוותרת על האני שלך ומוכנה לקבל תכונות חיצוניות, זרות, ולכן זה מה שיקרה לך.

תלמידה: האם אני לא צריכה למדוד את זה שוב מול האמת שלי, אני פשוט יוצאת מעצמי והולכת לחברות ושם האמת?

כן. לא לפחד להתנתק מעצמך. זה בלתי אפשרי אף פעם.

שאלה: במאמר מדובר על תכונה של אדם להצדיק את עצמו, בדרך כלל זה מנוגד לאגו. האם אפשר לכוון את התכונה הזאת לתועלת ההתפתחות וההתקדמות הרוחנית שלנו?

לא. האגו יסובב אותך אלף פעם ולא ייתן לך אפשרות להסתובב לכיוון הנכון.

תלמידה: איך לעמוד כנגד אותה התכונה?

זה מה שאנחנו לומדים, את צריכה להשתדל להתעלות מעל האגו שלך ולהתחבר לאחרים.

שאלה: מהי המהות של ההרגל? איך קשור ההרגל שאני תמיד עושה אותן פעולות לסביבה שלי, שאני בוחר בסביבה אחרת?

הרגל הכוונה שאני עכשיו הולך לקנות הרגל חדש שלא היה בי קודם. ואז אני אבצע את ההרגל החדש וארגיש בזה סיפוק כמו שאני מרגיש סיפוק מקיום הרצונות הטבעיים שלי, זה “הרגל נעשה טבע שני”.

למה זה נעשה כך? כי זה העניין של הרשימות. כשאני עושה פעולה נשארות רשימות, ושוב אני עושה ושוב נשארות רשימות, וכשאני מתחיל לעבוד אני חוזר לאותן הרשימות והן מזכירות לי את עצמן ומחייבות אותי לעשות כפי שהן רגילות, וכך אני כבר נמצא בהשתדלות לקיים רשימות.

תלמיד: איך זה קשור לסביבה שאני בוחר?

הסביבה נותנת לך את הרשימות האלה, דוגמאות איך אתה צריך להתנהג.

שאלה: כשהרגל הופך לתענוג, איך למנוע את זה שזה יהפוך להתמכרות, שנעבוד רק בשביל התענוג? איך אפשר להבדיל את זה?

רק על ידי הסביבה, אם הסביבה לא תומכת בהרגל, אז ההרגל לא יכול להיות קבוע. אני חייב לקבל מהסביבה תמיכה בהרגל.

שאלה: אנחנו לומדים מהמאמר הזה שהסביבה נותנת לאדם את כל ההרגלים שהוא מקבל. אני רוצה לדבר על הסביבה החיצונית, לא עלינו. נראה שבחוץ הסביבה הולכת ונהיית יותר ויותר לא נורמלית, לא הגיונית, דברים שהיו ברורים לבני אדם במשך אלפי שנים פתאום נהיו לא ברורים, גברים רוצים להיות נשים, נשים רוצות להיות גברים, ילדים רוצים שיתייחסו אליהם כמו חיות והמורים עושים את זה, כל מיני דברים מוזרים קורים בעולם עכשיו.

עד איפה זה יתרסק? עד לאן זה צריך להגיע?

זה יהיה גרוע יותר מחיות בכל המובנים. מפני שאת כל הנטיות שיש לאדם למעלה מדרגת חי הוא יהפוך לצורה יותר גרועה ממה שיש בחי. חי קיים לפני אינסטינקטים, קצת לפי הרגלים, ובני אדם כשהם יורדים הם יורדים הרבה יותר למטה מזה. לכן עד כמה זה ירד? עד שאנחנו נשתדל לעצור אותם, אבל הם לא יבינו שהם נמצאים כבר בדרגה שהיא למטה מדרגת חי.

תלמיד: מה המטרה בזה שבני אדם יורדים מתחת למדרגה של החיות?

היום אתה עדיין לא יכול להגיד כך. אבל כן, זה יכול להיות. דומם, צומח, חי, אלו דרגות שקיימות בטבע, ודרגת המדבר יכולה להיות למעלה מכולן או למטה מכולן, תלוי לאן האדם מתאים אותן. הכול תלוי בנו.

תלמיד: מה שעוד מוזר, זה שהטבע של הרצון לקבל הוא ליהנות, אבל כשאתה מתחיל לדבר היום עם האנשים אתה רואה שהם רק יותר ויותר סובלים. בעיקר בגילאים יותר נמוכים, ילדים, נערים, נערות, כולם נמצאים במין סבל בגלל כל מה שקורה מסביב, והם לא כל כך יודעים את התשובה מה לעשות עם זה.

אז הם מקבלים את העולם כמו שהוא, ולא יקרה מזה שום דבר רע. עד שיבואו המקובלים ויתחילו להסביר לכולם שנכנסנו ממש למצב רע, למבוי סתום, למצב שצריכים לצאת ממנו ועל ידי מה. אחרת הם לא ימצאו את הדרך.

תלמיד: היום האנושות מקדשת משהו שנקרא “חופש” והחופש הזה גורם לאנשים לעשות דברים מאוד מאוד מוזרים. מתי האדם יבין שהחופש כמו שקורה היום הוא לרעתו?

אני לא חושב שהוא יבין את זה. אין לזה שום גבול, אין בזה מעצורים. לכן אנחנו צריכים לעשות את שלנו, לפזר את הדברים ככל האפשר, וברמה מסוימת שלנו ושל האנושות הכללית איפשהו נתחיל להבין זה את זה יותר. הם יבינו שאצלנו ורק אצלנו יש פתרון ומפתח לחיים מאושרים, והם יבינו שחיים מאושרים הם כפי שאנחנו מדברים ולא בדרגת חי בלבד, וכך נשתווה ונתחיל להעלות אותם.

תלמיד: מה לעשות עם הצער הזה שאתה מרגיש כלפי הסובבים אותך? אני מדבר על אלו שלא לומדים איתנו, יש לי משפחה, חברים.

אבל הם חיים, מה אתה רוצה מהם? אתה לא יכול לבוא אליהם ולהתחיל עכשיו להסביר להם שהם חיים לא נכון. למה?

תלמיד: כי הם סובלים.

הם לא סובלים. קודם כל תבין שאסור לנו לשים מכשול לפני עיוור. “המכה נפש בהמה ישלמנה”, במה תשלים אותם בכך שאתה מגלה להם רע בחיים שלהם? האם אתה נותן להם מיד טוב?

תלמיד: כלומר פשוט להסתכל, לנסות להפיץ ולתת להם ללכת לפי דרכם.

כן. אתה חייב לרדת אליהם ולהראות להם שיש כמה דברים בודדים בחיים שלהם שגורמים להם רע, ותמליץ להם לעשות את זה בצורה אחרת כדי שיהיה להם טוב יותר. וכך לאט לאט, עוד ועוד, רק בצורה כזאת.

שאלה: ב”הרגל נעשה טבע שני” אני מניח שבעל הסולם מדבר כשהלב והמחשבות וכל הפנימיות של האדם נמצאים כבר בקבוצה, במרכז העשירייה, זה בעצם הטבע השני שאנחנו דורשים, זאת אומרת להימצא בקשר עם הבורא ולא רק במסגרות החיצוניות.

כן, ודאי.

תלמיד: פה יש תמיד איזו מלחמה לדייק את זה יותר, להיות בזה יותר, זה אף פעם לא משהו שהוא הרגל.

אנחנו צריכים להסביר קודם כל לאיזה קהל, לא לכולם אלא לחלק מהקהל, שכדאי לקיים איזה הרגל חדש שעל ידו אנחנו מתקרבים לטוב. ואז אנחנו משתדלים ומבריגים את זה בתוכם.

תלמיד: אני אדייק, אני שואל לא על הקהל אלא עלינו, על קבוצת בני ברוך. כשאנחנו אומרים “הרגל נעשה טבע שני”, תמיד יש איזשהו מצב שאנחנו מתאמצים ורוצים להגיע אליו, ואחר כך יש עוד יותר מאמץ, אז איפה פה ההרגל? ההרגל הוא לא שבאת לשיעור בוקר והתיישבת על הכיסא, את זה אנחנו כבר לא מחשיבים כהרגל, נכון?

הרגל הוא שאתה משלב את זה לתוך החיים שלך, ואז הוא באמת נעשה חלק בלתי נפרד מהחיים שלך.

תלמיד: אבל הטבע השני הוא בפנים, הטבע השני הוא איפה שהלב והמחשבות נמצאים, שם אנחנו רוצים שיהיה טבע שני.

כן.

תלמיד: אבל שם אין הרגל, שם יש כל הזמן מלחמה. כל הזמן צריך לדייק את זה, להתאמץ בשביל זה?

אתה כבר מדבר על תיקונים, ולא סתם על טבע שני. בסדר, אז אתה צריך בהדרגה להסביר כמה זה יותר טוב אם נכניס לחיים שלנו הרגלים חדשים כי מתוך ההרגלים החדשים האלה אנחנו נצא מהצרות.

תלמיד: אבל זה כל פעם מחדש, זה לא הרגל. איפה פה הטבע השני?

הטבע השני הוא השפעה, חיבור, אהבה, עזרה הדדית וכן הלאה. זה הטבע השני. אז אנחנו צריכים לאט לאט להסביר להם שכדאי לנו להגיע לזה כדי שיהיה לכולנו טוב. זה הטבע השני. אתה מדבר על עמך, אתה מדבר על הקהל הרחב, אתה לא אומר להם שעל ידי זה אנחנו נשיג את הכוח העליון, נכיר אותו נרגיש אותו. אתה מדבר על חיים טובים יותר, זה מה שצריך.

תלמיד: אני שואל עלינו, על הקבוצה שעובדת ולא איך מסבירים את זה לקהל הרחב.

בשבילנו צריך לדבר רק על זה שנתחבר.

תלמיד: ויש הרגל בדבר הזה?

גם בזה יש הרגל, ודאי. אם אנחנו עובדים נגד הרצון לקבל אז זה תמיד הרגל, יותר ויותר, עד שהרצון לקבל מתחיל להבין שמתוך ההרגל החדש הזה הוא מקבל איזה מילוי.

שאלה: יוצא שאנחנו קודם כל צריכים להחליף את המראה של הרגלים רעים למראת ביניים של הרגלים טובים, ואחרי זה צריך לבטל גם את זה כמו שהחבר דיבר קודם על תיקונים?

את זה אנחנו נלמד.

שאלה: האם כשאנחנו דורשים הרגל חדש מהחברים אנחנו בעצם דורשים מהם לפתח הרגלים חדשים?

כן, ודאי. הרגלים חדשים שמביאים לכולנו מצבים טובים.

שאלה: האם בעל הסולם בא להגיד לנו כאן ששורש הנשמה שלנו תמיד נשאר נקי למרות כל הלבושים שיש עליו, וגם הרגל שהופך להיות טבע שני לא הופך לטבע, אלא הוא הופך להיות טבע שני, זאת אומרת עוד לבוש על המצע?

הלבוש הזה נקרא אור חוזר, זה מה שאנחנו צריכים לקבל על עצמנו ואז הכול יסתדר. במילים אחרות, שכל הפעולות שלנו יהיו בעל מנת להשפיע.

שאלה: האם הטבע השני שאנחנו מפתחים זה שמכסה את כל הנטיות הרעות שלנו או שאנחנו צריכים בכל זאת לשים לב לאיזה נטיות רעות מסוימות?

לא, רק אחד כלפי האחר. שום דבר חוץ מזה.

שאלה: האם אנחנו יכולים בכלל להגיע לנקודה הזאת שבה כל ההרגלים הרעים נעלמים או שאנחנו כל הזמן צריכים להיות במודעות ובתשומת לב? אני שואלת, כי שמתי לב שכאשר אני משתתפת באירועים של החברה הקודמת שלי אני מתנהגת אחרת ולכן אני מתנתקת מהם. האם אני אוכל להשתתף באירועים של החברה הקודמת שלי ולהתנהג כמו שאני מתנהגת עכשיו ולא אחזור להתנהגות הקודמת שלי, או שתמיד כשאבוא איתם במגע אני אחזור להתנהגות הקודמת שלי?

לא. כשאת מתקנת את מתקנת את הכול בצורה הסופית.

שאלה: יש אנשים בעולם שהם מובילי דעה שמובילים איזה כיוונים, קווים מסוימים, ויש את בני ברוך שמובילים דווקא נטייה אחרת, לעשות מעשים טובים. איפה שני הדברים האלה נפגשים ואיך?

בלקבל על מנת להשפיע. כוח הקבלה הוא בכל העולם, כוונה על מנת להשפיע תבוא מאיתנו, זאת אומרת מלמעלה אלינו ומאיתנו לכל העולם, ואז כל העולם יקבל את כוח הקבלה ואת כוח ההשפעה ויהיה מקבל בעל מנת להשפיע, וכך נהיה מקושרים כ”איש אחד בלב אחד”.

שאלה: אם אני בונה את ההרגל ביחד עם העשירייה שלי, האם ההרגל הופך להשפעה והופך לטבע שני?

כן.

שאלה: הרגל רע זו הכוונה בעל מנת לקבל?

כן.

שאלה: האם קבוצת חברים, נגיד עשירייה, יכולה כקבוצה לרכוש הרגל כטבע שני?

ודאי שכן, אדרבה זה הכי טוב.

תלמיד: האם יכול להיות שההרגל שרוכשים כעשירייה הוא הרגל לא נכון?

זה יכול להיות.

תלמיד: מה אפשר לעשות אם זה קורה?

הבורא מתקן. הבורא מראה להם מה הם רוצים לעשות, מעביר אותם דרך המצב כך שהם לומדים מה כדאי לעשות. הייתי בכאלו מצבים וזה לימוד טוב.

שאלה: ההרגל הופך להיות תלות בקבוצה, ואז מתפתחים רגשות גם של אמון וגם של פחד באדם. איך אדם יכול להתגבר על הרגשת הפחד שמתפתחת בו?

רק על ידי קרבה לחברים, אני לא רואה שום אפשרות אחרת, ודרך חברים לבורא. ואז אין ממה לפחד, כי מה יכול להיות לי אם אני קשור לחברים ועוד יותר קשור לבורא? כבר אין סיבה לשום פחד.

שאלה: בעבודת העשירייה יש לנו הרגל להיפגש שלוש פעמים ביום, לחלוק את חומרי הלימוד, אך מעבר לזה לכל אחד מהחברים יש הרגלים משלו, לדוגמה יש מי שמתעורר וקורא איזה טקסט, אחר מתפלל. האם מתאים שבעשירייה נתחיל לחלוק את אותם הרגלים אישיים שיכינו אותנו גם לעבודה במשך היום?

בבקשה, תעשו. תנסו לעשות כל דבר שיעזור לכם, ותיראו עד כמה זה עוזר לעומת דבר אחר, או עד כמה זה לא עוזר אלא ההיפך מקלקל אתכם. תנסו, זה כדאי, בזה אתם מזרזים את הזמן, מקצרים את זמן התיקון.

שאלה: אם אני נהנית מהשיעור, נהנית מהשאלות של החברים, מהתשובות שלך, מתפעלת מהמקורות, אז האם כדי שזה לא יהיה אגואיסטי עליי להעביר את זה להודיה לבורא ולחברים?

כן, עליך לחשוב שאת כל ההנאה שלך את שולחת לבורא. את רוצה שהבורא ייהנה ממך, מזה שאת נהנית מהשיעור.

שאלה: למה קורה כך שמאוד קל להתנתק מההרגל ללכת לשיעור אבל מההרגל לעשן מאוד קשה להתנתק, אומנם שתיהן פעולות פיסיות?

ההרגל ללכת לשיעור זה לא הרגל זו חובה. אתה הולך כי התרגלת לזה שאם לא תבוא, אז יהיה לך לא נעים. אומנם אתה משקיע בזה קלוריות וכמובן שזה נגד הרצון שלך, אבל כשאתה כבר מתרגל, אז ההרגל הופך להיות לטבע שני, זאת אומרת כבר לא טוב לך מזה שאתה לא הולך עד כדי כך התרגלת. ואילו הרגלים אחרים כמו אותו הרגל לעשן הוא כבר הרגל מסוג אחר לגמרי, אתה מקבל ממנו תענוג, ולכן התענוג הוא זה שמושך אותך להרגל ולא ההרגל עצמו. בכל אחד מהמקרים האלה יש שילובים שונים בין ההרגל עצמו לתענוג.

תלמיד: אבל אני נהנה גם מהשיעור.

נכון, ביחס לזה כן. אבל בשביל לעשן אתה לא צריך לקום בלילה, להתחמם, לחשוב, לאלץ את עצמך, לעשות מאמצים, לעשן זה נעים. אני מבין אותך אני מעשן בעצמי.

שאלה: למדנו פעם שאם הפעולה ברוחניות היא בלי מאמץ, בלי יגיעה, אז היא לא מקדמת את האדם, זאת אומרת ברוחניות פעולה חייבת להיות מתוך מאמץ. והרגל הוא משהו שקורה בלי מאמץ אלא אוטומטית.

כן.

תלמיד: מה הם אותם ההרגלים הטובים שמקדמים את האדם ברוחניות?

זה שאתם אוהבים את אותן פעולות שגורמות לכם להתייגע, להתאמץ, אתם מרגישים שבאמצעותן אתם מתקדמים. וההתקדמות עבורכם הופכת לרווח יותר גדול מאשר ההפסד מהמאמץ עצמו. לכן אתם מחשיבים את הרווח שיש במאמץ ואת התוצאה שמתקבלת כדבר גדול יותר, אם התוצאה חיובית, מאשר הכוח שהשקעתם. כך זה עובד.

תלמיד: האם שמעתי נכון שהרגל טוב ונכון ברוחניות זה ההרגל להתייגע?

כן, ברוחניות ההרגל הוא להתייגע, להתאמץ, והאמת שגם בעולם שלנו יש כאלה תוצאות. ההרגל להתייגע, להתאמץ, כבר לא מביא לך סבל, אלא איזו שמחה, והגוף כמו חי, הוא מתרגל.

שאלה: יוצא שהבורא פונה לאדם, כמו מין בדיחה כזאת, שהאימא צועקת לילד שנמצא בחצר “בוא הביתה,” ואז הוא שואל “מה, אני כבר רעב, או שאני רק רוצה לבוא ולהתחמם בבית, למה לחזור?” גם כאן, הבורא פונה, ואתה מנסה להבין מה הוא רוצה, למה הוא פונה אליך?

איך לעשות ככה שנוכל לגלות זאת לפני שהבורא מעורר אותנו? שנבוא קודם, כמו אותו הילד שמרגיש שאם עכשיו אני אחזור עכשיו הביתה, אימא שלי תשמח.

מה הזמין באדם את התנועה הזאת?

תלמיד: כאב ממה שהבורא מרגיש.

אז שוב אני שואל, מה יעורר בו את זה, מאיפה יבוא לו כאב כזה?

תלמיד: כאב מתוך מאמץ, מיגיעה, מתוך חוסר היכולת שלו להגיע לזה בעצמו.

ומאיפה זה יגיע אליו?

תלמיד: אני חושב שזו צריכה להיות הרגשה משותפת מתוך הקשר עם החברים.

אתה כבר מתחיל לפתח כאן שיטה שלמה. חברים, קבוצה, שהם צריכים להיזכר בזה, ובזה הם משפיעים עליו.

תלמיד: אז מה נכון לעשות?

כמו שאנחנו עושים, לאט לאט בצורה הדרגתית משפיעים זה על זה.

תלמיד: אם עשיתי בירור, בחרתי נכון, וביטלתי את עצמי בפני הבורא בניסיון לעשות את זה באמונה למעלה מהדעת, אז אחרי זה צריך כבר לעשות משהו, אבל מה לעשות אני לא יודע. אז עוד פעם זה להתבטל, כדי שהבורא יתן לי אולי דעת איך לפעול?

בוודאי שהבורא הוא זה שעושה את הפעולות באמונה למעלה מהדעת, ולא אתה.

תלמיד: ברור שהוא עושה. מה שאני מתכוון זה שבלי הפנייה הזאת אליו כדי שהוא יבצע את העבודה, זה כאילו חצי עבודה, זה לא נחשב.

כן.

שאלה: לגבי ההרגל של הגעה לשיעורי בוקר. תמיד ומזמן היה לנו ידוע שמסגרת זה דבר שהוא ראשון במעלה אצל מקובלים. היום בקבוצת פתח תקווה, ואולי בעוד קבוצות בעולם, יש מציאות חדשה של השתתפות בשיעור מהבית, והשתתפות פיזית באולם. זאת אומרת וירטואלי או פיסי. בחלק מהעשיריות יש שאלה, כל עוד אני בשיעור, וזה לא משנה מאיפה, בבית או באולם, ולא משנה אם זה קבוע מראש או לפי החשק, כלומר יום אחד אני בפיסי, יום אחד אני בווירטואלי. האם זה באמת כך, או שיש חשיבות לקבוע מראש מה ההרגל שלי, ומה המסגרת שלי?

אני רואה שאתם צריכים גננת שתארגן אתכם, תאסוף אתכם, תנקה לכם את האף, ותסדר כל אחד במקום. אני לא יודע מה להגיד לכם. אני מבין ש”משנה מקום משנה מזל” וזה הבדל, או לשבת בבית כמו שהתרגלתם בזמן הקורונה, או שאתם באים לכאן ללמוד.

אבל אני חושב בכל זאת שלבוא לכאן זה באמת לבוא לשיעור, וכך זה צריך להיות. לקום מהמיטה, להתלבש, לבוא לכאן עד המרכז, וכאן להתיישב וללמוד יחד. יש לנו ברוך ה’ מספיק מקום, וזה מה שצריכים לעשות. אני בעד זה.

ומי שנשאר בבית, זה לא נחשב שהוא בא לקבוצה, ובא ללמוד עם האחרים. הלימוד צריך תמיד להיות יחד, בצוותא. ואני גם לא כל כך מבין מה הבעיה לבוא מהבית לשיעור. יש כאן כמה מאות מטרים. אני לא מדבר על אלו שגרים במקומות רחוקים, אבל כאן באזור פתח תקווה, לא נראה לי שזה קשה. גם נשים, אם הן חופשיות, ורוצות לבוא ללמוד, כדאי שיהיה להם כאן מקום ללמוד. אומרים שיש להן מקום, מצוין.

שאלה: אני עכשיו עם העשירייה שלי בשיעור, יש פה לא מעט חברות, חלקן עם מצלמה סגורה, ולכן לא רואים אותן. האם עדיף לי לבוא למרכז עם חברות שפנויות כמו שהמלצת, או שעדיף לי להיות בתוך המסגרת של העשירייה בשיעור?

עדיף להיות במרכז עם כל העשיריות שיכולות להצטרף ולעבוד מהמרכז. זה הדבר הכי נכון.

תלמידה: לגבי “הרגל נעשה טבע שני”. יש נקודה שעדיין לא ברורה לי, בעצם האדם מרגיל את עצמו לעשות את הפעולות הטובות ועל ידי זה הוא מקבל את ההרגלים הנכונים. אז מה יוצא ממנו, בהמה עם הרגלים טובים?

למה בהמה?

תלמידה: אני לא מבינה איפה פה ההידמות לבורא, איפה נכנסת בו תכונת ההשפעה?

באיזה פעולות, באיזה מצבים?

תלמידה: אם האדם רואה את החברים משקיעים בחברה, בעשירייה, בתורנויות, בהפצה, והוא מקבל מזה הרגלים נכונים, זה נקרא השפעה? זה מה שצריך?

חלק מהדברים האלה נכנסים להרגלים, וחלק מהם בכל זאת נשארים תחת השפעת הכוחות. אנחנו כל הזמן צריכים להוסיף ולהוסיף כוחות, עד שהבורא מתחיל להתגלות יותר ויותר בכל התיקונים שלנו, ואז מתוך זה אנחנו באמת נכנעים כלפי הגילוי הבורא, ונעשים עימו “כאיש אחד בלב אחד”. גם אנחנו, גם עימו.

תלמידה: אם לעשירייה היה איזה מוטו, מה ההרגל שהכי נכון והכי מומלץ שיהיה לנו בעשירייה?

אנחנו צריכים שיום יום יהיה לנו תורן, שיהיה אחראי על זה שאנחנו מתאספים במקום אחד כולנו יחד, ומתחילים את השיעור בזמן.

חובה שזה יקרה, ויהיה. יש עוד כל מיני דברים אחרים, כל אחד יכול להכין קפה לכולם, לסדר את מקום הלימוד לכולם, ודאי שיש בזה הרבה דברים. אז תבואו לכאן, תיכנסו לחלל הלימוד, ותסדרו לעצמכם מקום לימוד קבוע.

תלמידה: נעשה את זה. כשנבוא למרכז וניכנס לאולם הלימוד, האם אתה ממליץ לנו לשבת בעשיריות אקראיות, או שעדיף שכל יום נשב עם אותן נשים?

אם אפשר עדיף כל יום לשבת עם אותן הנשים, זה יותר טוב, ולפעמים אפשר גם אחרת. אבל בכל זאת כשנמצאים יחד בעשירייה קבועה, זה עדיף.

תלמידה: ואז אני הולכת הביתה ובמהלך היום אני בזום עם העשירייה שלי, ואלו לא אותן נשים שהיו במרכז בשיעור בקר?

כן, למה? רצוי שאלו יהיו אותן הנשים, גם בלילה, גם בבוקר, גם בערב, ואת נמצאת איתן בקשר כל הזמן.

תלמידה: אבל זה לא המצב. זאת אומרת כרגע בעשירייה לא כל הנשים יכולות ופנויות להגיע למרכז.

אני מבין, לנשים יש בעיות, אבל לגברים פחות. אז צריכים לחשוב. לנשים זה לא כל כך חשוב, ולגברים זה דווקא כחוק.

שאלה: אם אדם מעלה תפילה עבור העשירייה כהרגל, איך זה קונה לנו טעמים חדשים ומשנה את שדה הכוונה? האם תפילה יכולה להיות כהרגל? ואם נשנה את שדה התפילה איך זה יתבטא בעבודה?

אני לא חושב שהתפילה שלנו יכולה להיות כהרגל, כי אנחנו כל הזמן משתנים. אפילו אם אני קורא אותן המילים, ועובר על אותם הפסוקים, אני מרגיש שאצלי יום לא דומה ליום. תנסו לעשות ככה ותראו כמה זה משנה אתכם.

אני מחבק את כולכם, ולהתראות.

(סוף השיעור)