GEVURAH: TIKKUN CHATZOT תקון חצות – LESSON WITH RAV MICHAEL LAITMAN
Rabash. Hear Our Voice. 39 (1985)
שיעור בוקר 02.11.2022 – הרב ד”ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה
ספר “כתבי רב”ש” חלק א’, עמ’ 188, מאמר “שמע קולנו”
זה מאמר מאוד יפה, מאוד טוב, רב”ש כתב אותו עוד בתחילת הלימוד איתנו, ואני חושב שצריכים לקרוא את כולו מהתחלה ועד הסוף. נשמע מה הוא כתב, נשתדל לשמוע יחד כמו שהמאמר אומר, “שמע קולנו”, שהקול שלנו הוא יחד כאחד, ואם הבורא שומע, אם אנחנו מסוגלים לחבר במשהו את הקולות שלנו, אז מה אנחנו מצפים שייצא מזה.
קריין: כתבי רב”ש, כרך א’, עמ’ 188, מאמר “שמע קולנו”.
שמע קולנו
תשמ”ה – מאמר ל”ט
1984/85 – מאמר 39
“אנו אומרים בסליחות “שמע קולנו ה’ אלקינו, חוס ורחם עלינו, וקבל ברחמים וברצון את תפלתנו”. ובתחנון של יום שני וחמישי אנו אומרים “חוסה ה’ עלינו ברחמיך, ואל תתנו ביד אכזרים. למה יאמרו הגויים, איה נא אלקיהם. קולנו תשמע ותחון ואל תטשנו ביד אויבנו למחות את שמנו. ובכל זאת שמך לא שכחנו. נא אל תשכחנו”.
יש להבין את מה שמסיים “ובכל זאת שמך לא שכחנו. נא אל תשכחנו”. משמע שזה הטעם, שאנו מבקשים, שה’ יעזור לנו, מטעם שאומר “ובכל זאת שמך לא שכחנו”. איזה טעם וסיבה הוא בזה ש”שמך לא שכחנו”. שבשביל זה אנו אומרים “נא אל תשכחנו”.
ובכדי להבין את הנ”ל, צריכים לדעת, מי הם הגויים, ששואלים שאלת כפירה רחמנא לצלן. כי אנו אומרים “למה יאמרו הגוים, איה נא אלקיהם”. וגם להבין, מה שאנו אומרים לה’ “ואל תתנו ביד אכזרים”. מי הם “האכזרים”. ועוד, שמשמע אם לא היה אנו נמסרים בידי אכזרים בגלות, לא היה נורא כל כך, ולא היינו צריכים להתפלל להוציא אותנו מהגלות של גויים.
ונבאר את זה על פי דרכנו. היות שאנחנו נולדנו אחרי הצמצום וההסתר, ורק הרצון לקבל לתועלת עצמו מגולה אצלנו, שזה נותן לנו להבין, שלא כדאי לעבוד, אלא רק לתועלת עצמו. ועל ידי זה שאנו משועבדים לתועלת עצמו, אנו מרוחקים מה’. כידוע, שענין קירוב וריחוק הכוונה על שנוי צורה והשתוות הצורה.
ומשום זה, בזמן שהאדם משוקע באהבה עצמית, הוא נפרד מחיי החיים. וממילא הוא לא יכול להרגיש את טעם של תורה ומצות. כי רק בזמן שהוא מאמין, שהוא מקיים את מצות הבורא, ולא לתועלת עצמו, אז הוא יכול להיות דבוק בנותן התורה. והיות שה’ מקור החיים, אז האדם מרגיש את טעם החיים. ואז התורה נקראת אצלו “תורת חיים”. ואז הוא מה שכתוב “כי הוא חייכם ואורך ימיכם”.
אבל בזמן הפירוד, הכל חושך אצלו. הגם שחז”ל אמרו “לעולם יעסוק אדם בתו”מ שלא לשמה, ומתוך שלא לשמה יבוא לשמה”. אבל גם בזה יש הרבה תנאים. קודם כל הוא צריך, שיהיה לו צורך לבוא לשמה. כי האדם חושב “מה אני מפסיד, שאני עוסק שלא לשמה, שבשביל זה, אני צריך לזכור תמיד, את הסיבה, מה שאני לומד לשמה, היא לא בשביל שאני אקבל שכר גשמי או רוחני. אלא הסיבה, שאני לומד שלא לשמה, היא מטעם, שעל ידי זה אני אזכה להגיע למדרגת לשמה”.
אז מתעוררת אצלו השאלה “וכי לדבר שלא חסר לי, אני צריך לתת יגיעה”. כי הגוף בא אליו ואומר לו “מה אני ארויח, בזה שאתה רוצה לעבוד בעל מנת להשפיע, הנקרא “לשמה”. שאם אני אתן יגיעה בשלא לשמה, אז אני אקבל דבר חשוב, הנקרא “לשמה”.
ובאמת הוא להיפך. אם הוא אומר להגוף שלו “תעסוק בתו”מ שלא לשמה, שזו היא סיבה, שעל ידה תגיע לשמה”. אז בטח הגוף מפריע לו, אם זוהי מטרתו, בכדי להגיע לשמה. והוא מביא להאדם הרבה תירוצים, שלא יוכל לעבוד את העבודה דשלא לשמה.
ויכול להיות שמזה נמשך, שאלו אנשים, שלומדים שלא לשמה, על המטרה שזה יביא להם להגיע לשמה, הגוף מפריע להם, ולא נותן להם לעסוק אפילו שלא לשמה. כי הגוף מפחד “אולי האדם יגיע לשמה”.
מה שאין כן לאלו סוג אנשים, שלא לומדים על הכוונה בכדי להגיע לשמה, זאת אומרת, שהם עוסקים בתורה ומצות, משום שהקב”ה צוה לנו לקיים את התו”מ שלו, תמורת זה נקבל שכר בעולם הבא, אבל אין מכוונים בעת הלימוד התורה, ש”אני לומד בכדי שאני אצא מאהבה עצמית, ואני אוכל לקיים תו”מ בעל מנת להשפיע”. ולפי זה יוצא, היות שהוא לא הולך נגד הגוף, היינו נגד אהבה עצמית, משום זה אין הגוף מתנגד כל כך לקיים תו”מ. כי דעתו של הגוף, שהוא ישאר הכל ברשות שלו, היינו באהבה עצמית.
מה שאין כן באלו אנשים, שמכוונים בעת התעסקותם בתורה ומצות, שהם רוצים על ידיהם לזכות לשמה. לכן גם שלא לשמה קשה להם לקיים. כי הגוף מפחד, אולי הוא יפסיד את כל אהבה עצמית, ויעשה הכל לשם שמים, ולא ישאיר בידי הגוף שום דבר. נמצא, שיש הבדל גם בשלא לשמה עצמה. זאת אומרת, בהכוונה עצמה דשלא לשמה. שאם הכוונה להשאר בתוך השלא לשמה ולא ילך הלאה, היינו להגיע לשמה, אז האדם יכול להיות מתמיד בלימוד התורה, כי אין לו התנגדות אמיתית מצד הגוף.
מה שאין כן אם האדם מכוון בעת התעסקותו בשלא לשמה, שעל ידי זה יגיע לשמה, שזה נגד דעתו של הגוף, אמת הוא שעדיין עוסק בשלא לשמה, אבל היות שהמטרה היא להגיע לשמה, לכן על כל תנועה ותנועה הגוף מתנגד ונותן הפרעות על כל דבר קטן.
זאת אומרת, שאלו אנשים, שהם לא הולכים על המטרה “בכדי להגיע לשמה”, כשמסתכלים על ההפרעות, שאומרים האנשים, שכן הולכים על דרך להגיע לשמה, צוחקים מהם. ואומרים עליהם, שאינם מבינים אותם, שעל כל דבר קטן הם חושבים, שזהו הר גבוה. וכל דבר קטן נעשה נגדם למחסום גדול. וצריכים התגברות גדולה על כל תנועה ותנועה. והם לא מבינים אותם, ואומרים אליהם “תסתכלו בעצמכם על דרך שלכם, איך שהיא דרך לא מוצלחת. ואנחנו, ברוך ה’, לומדים ומתפללים, ואין שום שליטה להגוף, שתהיה לו יכולת להפריע אותנו מלעסוק בתורה ומצות. ואתם, עם הדרך שלכם, אתם בעצמכם אומרים, שכל דבר קטן, שאתם עושים, אתם אומרים, כאילו כבשתם הר גבוה”.
ואפשר לדמות זה למה שאמרו חז”ל (סוכה נ”ב.) “לעתיד לבוא מביאו הקב”ה ליצר הרע, ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים. צדיקים, נדמה להם כהר גבוה. ורשעים, נדמה להם כחוט השערה”. והגם שם מדברים מלעתיד לבוא, אבל דוגמא יכולים לקבל משם. היינו לפרש כאן, שאלו, שהכוונה לבוא לשמה, הם בבחינת “צדיקים”, כי המטרה שלהם היא להיות צדיק, שפירושו, שכל כוונתו היא רק לשם שמים. ואצלם נחשב היצר הרע להר גבוה, כנ”ל.
ולאלו, שאין להם המטרה להגיע לשמה, היינו לצאת מאהבה עצמית, הם בבחינת “רשע”, מטעם שהרע הנקרא “מקבל על מנת לקבל”, נשאר אצלם. שהם בעצמם אומרים, שלא רוצים לצאת מאהבה עצמית. ואצלם, היצר הרע נדמה להם כחוט השערה, כנ”ל.
וזה דומה בערך, להמעשה, שמספרים על הרבי בונים זצ”ל, ששאלו אותו בעיר דאנציג במדינת גרמניה “מדוע היהודים בפולניה הם שקרנים והולכים במלבושים מלוכלכים, מה שאין כן היהודים בגרמניה הם אנשי אמת והולכים במלבושים נקיים”.
ורבי בונים השיב, זהו כמו שאמר רבי פנחס בן יאיר (עבודה זרה, כ”א:) “אמר רבי פנחס בן יאיר, תורה מביאה לידי זהירות, נקיות מביא לידי פרישות, יראת חטא מביא לידי קדושה”.
אי לזאת, כשבני גרמניה התחילו בנקיות, בא להם היצר הרע ואמר להם, אני לא אתן לכם ללכת לעסוק בנקיות, כי נקיות מביאה לשאר דברים, עד שמגיעים לקדושה. אם כן אתם רוצים, שאני אתן לכם להגיע לקדושה. זה לא יהיה. ומה הם היו יכולים לעשות, היות שהם השתוקקו לנקיות. אז הם הבטיחו לו, שאם יעזוב להם מלהפריע מעבודת הנקיות, אז הם לא ילכו הלאה. ואין לו מה לפחד, שהם יגיעו לקדושה, כי הם אנשי אמת. ומשום זה אנשי גרמניה הם הולכים בנקיות, כי היצר הרע לא מפריע להם.
וכשראה היצר הרע, שאנשי פולניה עוסקים בנקיות, גם כן בא אליהם, ורצה להפריע להם, מטעם שהם יבואו לידי קדושה. והוא נגד זה. אז הם אמרו לו, לא נלך הלאה. אבל מה עשו. כשהוא הלך מהם, אז הם המשיכו הלאה, עד שהגיעו לידי קדושה. כיון שהיצר הרע ראה, שהם שקרנים, לכן תיכף הוא לוחם עמהם על הנקיות. לכן אנשי פולניה, היות שהם שקרנים, לכן קשה להם ללכת בנקיות.
באותו אופן יש להבין את ענין של אלו, העוסקים בשלא לשמה, ואומרים, שחז”ל הבטיחו לנו “שמתוך שלא לשמה באים לשמה”. ולכן אין לנו להרבות יגיעות, בכדי להגיע לשמה. אלא סוף הכבוד לבוא. אם כן, מה שיש דעה, שצריכים לזכור תמיד, שכל מה שאנחנו עוסקים בתו”מ, הוא בכדי להגיע לשם שמים, וזה הוא השכר שלנו, ולזה אנו מצפים, אין לנו עסק עם דעות אלו.
אלא אנחנו נעסוק בשלא לשמה. וסוף הכבוד לבוא, כמו שהבטיחו לנו חז”ל, כנ”ל. ולכן אין היצר הרע בא להפריע להם מלעסוק שלא לשמה. כיון שהוא רואה, שאין להם בכלל השתוקקות להגיע לשמה. לכן הוא לא מפריע להם, כנ”ל במעשה של רבי בונים זצ”ל.
מה שאין כן באלו אנשים, שיש להם תשוקה להגיע לשמה. היצר הרע רואה, מה שעוסקים שלא לשמה, הוא מטעם שאין עצה, אלא מוכרחים להתחיל בשלא לשמה, כמו שאמרו חז”ל “שלא יעסוק בשלא לשמה, אלא מתוך שלא לשמה מגיעים לשמה”. והם יושבים ומצפים “מתי אני כבר אגיע לשמה”.
כיון שהיצר הרע רואה, שהם עושים מאמצים, בכדי להגיע לשמה עם הסגולה שלא לשמה, לכן תיכף הוא בא אליהם, ועשה כל מיני פעולות, להפריע להם, בכדי שלא יגיעו לשמה. ולא נותן לעשות דבר קטן שלא לשמה, מטעם פחד, היות שהם עושים מאמצים להגיע לשמה, כנ”ל בתשובה של רבי בונים זצ”ל.
ולפי זה משמע, שגם בשלא לשמה יש שתי הבחנות:
א. שמטרתו בהשלא לשמה הוא בכדי להגיע לשמה. והוא תמיד בודק את עצמו, אם יש לו כבר איזו פסיעה בתוך העבודה שלו, שכבר התקרב מעל לבחינת לשמה. וכשהוא רואה, שהוא עוד לא זז כמלא נימא, אז הוא מצטער על זה, ועושה את עצמו, כאילו עוד לא התחיל כלל בעבודת ה’. כי המודד שלו בתורה ומצות הוא, כמה שהיה בידו לכוון לשם שמים. ומשום זה, כשהוא רואה, שאפילו דבר קטן הוא לא יכול לכוון לשמה, אז ההרגשה שלו היא כאילו עוד לא עשה שום מעשה בעבודת ה’. ומחזיק את עצמו, כאילו הוא כלי ריק שלא יצלח לכלום.
ואז הוא מתחיל לחשוב, מה יהיה התכלית שלו. הימים עוברים והוא לא יכול לצאת ממצבו, שבו הוא נמצא. אך ורק באהבה עצמית הוא כל חשקו. ועוד יותר גרוע מזה, שבכל יום, במקום שהוא היה צריך להסתכל על דברים, המפריעים לו בעבודה, כאילו הם “מה בכך”, הוא מסתכל עליהם, כאילו הם “הר גבוה”. ורואה תמיד מחסום גדול לפניו, שלא יכול להתגבר עליו.
ועל מצבים כאלו אמר אאמו”ר זצ”ל, שדוקא במצבים האלו, הנקראים “מצבים של אחוריים”, האדם מתקדם. אבל זה לא ניתן להאדם לראות, אחרת זה יחשב לו בחינת פנים. כי בזמן שהאדם רואה, שהוא מתקדם, אז נחלש אצלו כח התפילה, כיון שהוא לא רואה, שהמצב תהיה כל כך רע. כי סוף כל סוף הוא מתקדם, נגיד צעדים קטנים. אז יקח עוד קצת זמן, אבל הוא הולך. מה שאין כן כשהוא רואה, שהוא הולך אחורה, אז כשהוא מתפלל, אז התפילה היא מעומק הלב, לפי שיעור היסורים, שהוא מרגיש ממצבו הרע.
ובזה תבין את מה שאנו אומרים בתחנון “חוסה ה’ עלינו ברחמיך, ואל תתננו בידי אכזרים”. וצריכים לדעת, מי המה האכזרים. אז צריכים לדעת, בזמן שמדברים מעבודת הפרט, אז האדם הוא כלל. היינו, שכולל בתוכו גם בחינות “אומות העולם”. זאת אומרת, שיש לו התאוות והדעות של אומות העולם. והוא בגלות בידי “האומות העולם”, שיש בו עצמו. וזה נקרא “ידי אכזרים”. ואנו מבקשים מה’ “ואל תתננו בידי אכזרים”. ואכזר בגשמיות, הוא שעושה צרות לאדם בלי רחמנות, ולא איכפת לו, שגורם להשני יסורים.
כמו כן כאן בעבודת ה’, שהאדם רוצה לקבל על עצמו עול מלכות שמים, באים הדעות של “האומות העולם” שבו. ומענים אותו עם הלשון הרע, מה שהוא שומע מהם. והוא צריך להלחם עמהם. והם יותר חזקים ממנו. והוא נכנע בפניהם, ומוכרח לשמוע בקולם.
וזה גורם לו צער ויסורים, כמו שכתוב “ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה, וישמע אלקים את נאקתם”. הרי אנו רואים, שהיסורים מה שהאדם סובל מהיצר הרע, זוהי סיבה, שיהיה לו מקום תפילה. נמצא לפי זה, דוקא בזמן שיש לו מלחמת היצר, והוא חושב, שהוא לא יכול להתקדם, דוקא כאן יש לו מקום התקדמות.
והוא זצ”ל אמר, שאין אדם מסוגל להעריך את החשיבות של הזמן, שיש לו מגע רציני עם הבורא יתברך. היוצא מזה, שהאדם מרגיש, שהוא נמצא בידי אכזרים, ואין להאומות העולם שבקרבו שום רחמנות עליו, ועיקר אכזריות שלהם, שהם שואלים לו, כמו שכתוב “למה יאמרו הגויים, איה נא אלקיהם”, שזו שאלה של כפירה, שרוצים למחות את שם ישראל ממנו, כמו שכתוב “ואל תטשנו ביד אויבנו למחות את שמנו”.
נמצא, שעיקר מה שהם רוצים, הוא לעקור את אמונת ישראל בה’. ובטענות כאלו הם מפרידים אותו מה’, שלא יכול להתקשר לה’, להדבק בחיי החיים, ולהרגיש טעם בחיים הרוחניים. לכן הוא אומר, הגם שהוא שומע כל יום את רוח הכפירה שלהם, כמו שכתוב, “למה יאמרו הגויים, איה נא אלקיהם”, “אבל שמך לא שכחנו”, שאני עוד זוכר את הכתובת, לאן לפנות.
זאת אומרת, הגם שה’ לבד נשאר בנו, ולא מה שיש בהשֶם. כי הם גורמים לנו, שהשֶם ישאר לנו, שֶם יבש בלי שום טעם, אבל מכל מקום, על כל פנים “שמך לא שכחנו”. לכן אנו מבקשים “נא אל תשכחנו”. היינו, שהוא יתן לנו כח התקרבות אליו, בכדי שנוכל להשיג, מה שנכלל בהשם הקדוש.”
המאמר עצמו לא קשה, הוא לא מבולבל, הוא מטפל בכיוון אחד, ובעקבות זה ממשיך בשאלות עקביות.
שאלה: איך לכוון את עצמנו בצורה נכונה ל”לשמה”, מאיזה פעולות? איך לכוון את עצמי מבפנים, למקד את עצמי? הרי בדיוק על זה מדובר מתחילת המאמר.
הכיוון למטרה הנכונה מתחיל מזה שאנחנו חייבים להתארגן בקבוצה, להיות כאיש אחד בלב אחד ככל האפשר, לא אחד פועל אלא הקבוצה פועלת ככל שמסוגלת. זה לא חשוב כמה היא מסוגלת, כי זה הבורא כבר נותן להם אפשרות יותר או פחות, אלא הם משתדלים להיות בכיוון, הם רואים את ווקטור ההתפתחות שלהם שהוא לקראת החיבור. מתוך אותו חיבור שהם רוצים להשיג, אפילו שלא משיגים, הם רוצים לפנות לבורא. זה הכיוון הנכון.
כמה אפשר להיות במאמץ הזה? במידה שצריכים כדי להשיג את המטרה הסופית. הכול נפתר בדרך, הכול נפתור בדרך, את כל הבעיות, הקושיות, אי ההבנות, הסכסוכים, הכול בקשר בינינו ומבינינו לבורא, אין כל כך במה כאן להסתבך.
כך זה כתוב בכל המאמרים, וככל שנקרא יותר נראה שהם לא כותבים דברים חדשים. מה שאנחנו מגלים בתוך המאמצים האלה של הקשר בינינו לקשר עם הבורא, בשני הצעדים שאנחנו צריכים לעשות, אלו דברים חדשים – גילוי הקשרים, העולמות וממש מציאות חדשה. אבל הפעולות עצמן, התהליך עצמו הוא תהליך מאוד קצר ופשוט. זה שאנחנו לא יודעים מה זה חיבור בינינו ומה זה החיבור שלנו עם הבורא, את זה עלינו בצורה פרקטית לפתוח, להכיר ולממש.
תלמיד: כתוב כאן שהגוף לא מאפשר לך לעבוד ומקשה עליך אם יש לך באמת כוונה להגיע ללשמה, ומה כשמגיעים כבר ללשמה?
לפנות לבורא. היצר הרע שלנו נברא בצורה מאוד מיוחדת, הוא כל הזמן אומר לנו איפה אנחנו לא מסוגלים להתקדם, שבמקומות האלה אנחנו צריכים לפנות לבורא, ומה בדיוק לדרוש מהבורא. לכן היצר הרע נקרא “עזר כנגדו”, כנגד הבורא, כי הוא כל הזמן מצביע על הליקויים שיש לנו בחיבור בינינו, בפנייה לבורא, וכן הלאה. לכן עתיד מלאך המוות להיות המלאך הקדוש, אחרי שהוא גמר את תפקידו ועזר לנו לראות את כל הליקויים בדרך, אז אנחנו מגיעים דווקא בעזרתו למטרת החיים.
שאלה: כשרוצים להגיע ללשמה, איך הופכים את התפילה שתהיה כנה ומעומק בלב, במידת הייסורים, ולא רק בגלל שכתבו לנו שכך צריך להתפלל?
זה כבר מגיע מלמעלה כעניית התפילה. אתה צריך פשוט לבקש, להתחיל מזה שאתה מבקש. כמו תינוק שבוכה ואנחנו מבינים שהבכי שלו הוא סתם, לא שהוא ממש רוצה אלא בא לו, ואז הוא מנדנד ומנדנד ולא נותן לנו מנוחה עם הבכי שלו שהוא בכי מלאכותי, כך גם אנחנו צריכים ללמוד.
עם מה שאנחנו יכולים אנחנו צריכים כל הזמן להיות בפנייה לבורא. המקובלים, כמו שכבר קראנו, היו עושים תור, עכשיו אני מתפלל ואחר כך הוא וכן הלאה. איך אפשר לעבוד על תפילה לפי זמן? תפילה צריכה להיות צעקה מהלב. אם זו צעקה מהלב, אז האם אני צועק לפי השעה? זה כמו אצל הברון מינכהאוזן, היה כתוב לו בעשר בבוקר לעשות מצב גבורה, איך זה יכול להיות? הרי עושים זאת לפי ההזדמנות, לפי ההתפרצות.
כך אנחנו צריכים, כל הזמן להיות מוכנים, כל הזמן בתביעה, ולהחזיק בצד, אם אנחנו לא עוסקים עכשיו בתפילה. אבל בכל זאת אוספים כל מיני פירורים מהרגשות, מהמחשבות, ואחר כך מחברים אותם, אוספים אותם לפנייה לבורא, לתפילה.
תלמיד: זה מה שלא מובן, כיוון שבמאמר הרב”ש שם לנו גבולות מאוד ברורים בין שני המצבים של לשמה ולא לשמה, כאילו שיש ביניהם תהום. אבל המרחק ביניהם הוא מאוד מטושטש, קשה מאוד להיות מכוון ללשמה. זה לא מובן כיוון שזה כאילו פעם אחת החלטת להיות בלשמה או בלא לשמה וכך אתה נשאר, אבל קשה להחזיק זאת.
אנחנו צריכים להשתדל לתפוס, לתאר, לייצב, מה זה בדיוק לשמה, ולהיות מכוון לזה ככל האפשר. ואם אתה מזהה שאתה כבר מזמן נפלת מלשמה ללא לשמה, אז אתה שוב חוזר ככל האפשר. העיקר כאן הוא עד כמה כל הקבוצה נמצאת באותה המגמה.
שאלה: איך אני יכול להתעלות מעל הפחד של להגיע ללשמה?
אני מבין אותך, כי אין לך בזה שום הרגשה, אתה כאילו מאבד את מה שיש לך והולך למשהו שאין בו שום חיים, שום חיות. מה לעשות? לדבר עם החברים ולקרוא על החשיבות של לשמה. לשמה זה לטובת הבורא, ולא לשמה זה לכל המטרות אחרות.
שאלה: לא מובנת טכנולוגית העבודה של היצר הרע, היא מאוד סובייקטיבית, היא מדברת דרך כך מיני עמים מאוד שונים, האם זו מטפורה?
היצר הרע נמצא בכל האנשים שרוצים להתקרב לבורא ועוד לא מצאו את הכיוון הנכון. כדי להביא אותם לכיוון הנכון, כדי להביא אותם ללשמה, פועל עליהם רצון שנקרא לא לשמה, מבלבל אותם, מסובב אותם, ואז הם מתחילים להבין מתוך החושך את האור, מתוך לא לשמה את לשמה.
שאלה: יש כאן שלוש נקודות שעבורי הן מאוד חשובות. הנקודה הראשונה היא כאשר האדם רואה שהוא מתקדם בעבודה וזה מחליש את התפילה שלו, הנקודה השנייה היא להיפך, הוא רואה שהוא מדרדר אחורה וזה כביכול מחזק את התפילה שלו ומביא לתפילה עוד יותר עמוקה מהלב, והנקודה השלישית היא שהייסורים מתוך היצר הרע הם הסיבה לתפילה. האם תוכל להבהיר את כל הכוונות האלה?
אני לא חושב שיש כאן משהו להוסיף כי זה באמת כך. אך ורק האכזבות, ההפרעות, חוסר ההצלחה, הם אלה שדוחפים אותנו לתפילה, זה ברור. לכן יפה מאוד שאדם מתחיל לקבל הפרעות בדרך, כי הן דווקא שמכוונות אותו נכון למטרה, לכל צעד וצעד.
תלמיד: יוצא שחוסר התוצאות זה דבר טוב מאוד, זה מה שמחזק את התפילה, וכשאני סובל מהיצר הרע שמתגלה, זו ההזדמנות היחידה בכלל להתקרב לתפילה. האם זה התנאי?
כן.
תלמיד: יוצא שאני חייב לעבור את המשבר יותר ויותר לעומק כדי להגיע לתפילה. האם זה טוב להיכנס יותר לעומק המשבר?
כן.
שאלה: בעבודה בלא לשמה, כפי שאנחנו מרגישים, איך אנחנו יודעים שמתקדמים ללשמה, לפי איזה קריטריון?
לפי מה שאנחנו מבררים, לאיזה מטרות אנחנו צריכים להיות מכוונים.
שאלה: בתחילת המאמר הרב”ש כותב “בורא, תשמע את קולנו”. מה זה הקול שלנו?
זה בדיוק מה שמתייצב בתוכנו, ברצון לקבל המשותף שלנו, שהוא הקול של הנשמה שלנו, ואנחנו פונים לבורא ומבקשים בפנייה, בתפילה המשותפת שלנו, את מה שאנחנו רוצים ממנו. אנחנו מגלים לו את המצב שלנו ומה אנחנו רוצים ממנו שייצב לנו במצב הבא.
שאלה: במה בדיוק מסתכמת הבדיקה הזאת שכתוצאה ממנה אני מגלה שאני לא מוצלח ורק התרחקתי?
עד כמה אני וכל החברים נמצאים במגע עם הבורא, רוצים לפנות אליו ורוצים להרגיש מה מקבלים בחזרה ממנו, זאת הבדיקה שלנו, האם יש קשר בינינו לבורא.
תלמיד: אני רוצה לשאול על העבודה שלנו בעשירייה כדי לחזק זה את זה. אני רואה שאינדיווידואלית יש כוחות לעבודה, אבל כדי לעשות מאמצים יחד אין כל כך כוחות. למשל חברים מתים מסביב ונותנים להם למות, במקום שנדאג להם, נזמין אמבולנס, נעשה מפגש, לא כל כך רוצים, ממשיכים הלאה, סוגרים את העיניים, וכל אחד צריך למצוא כוחות מתוך עצמו בשביל להיאחז, וזה מאוד קשה ולוקח זמן.
זה מאוד קשה מפני שזו לא העבודה שלכם. העבודה שלכם היא בתפילה ולא בפעולות חיצוניות עם הרבה רוח.
תלמיד: וכשאנחנו מדברים בינינו?
יכול להיות שאתם סתם מדברים. אלא צריך לדבר קצר ובפנים כל אחד מבשל את זה כל הזמן בתוך עצמו.
תלמיד: איך להתפלל, האם לפי שעון? תפילה לא עובדת לפי שעון.
גם לפי שעון, ואתה תראה עד כמה אתה לא יכול להיות בהתמדה.
תלמיד: האם זה יעזור לנו להתחזק?
זה יעזור לכם, ודאי.
תלמיד: נתפלל שזה יעזור.
אתה מתפלל שזה יעזור. אתה צריך לעבוד לפי המסגרת שבה אתה נמצא בינתיים, ואתה נמצא בעולם הזה. ולכן אל תצחק על הזמן ועל כל מיני פעולות גשמיות שאתה חייב להפעיל כדי להתקרב לרוחניות.
שאלה: הפחד הכי גדול במלחמה עם היצר הרע הוא שהוא נותן הרגשה שאני הולך ללשמה כשבעצם אני מרפד את הלא לשמה. מהי הפעולה שאני יכול להקפיד לעשות ששם היצר הרע לא יכול לבלבל אותי?
להמשיך.
תלמיד: במה להמשיך?
בזה שאתה רוצה להיכנס ללשמה.
תלמיד: מה זה ש”אני רוצה להגיע ללשמה”? מה אני בודק?
אתה בודק עד כמה אתה יכול לעשות פעולות שבהן תראה רק את הפעולה שלך, את הפעלת הרצון שלך, אבל לא את המטרה שאתה משיג. את המטרה אתה לא רוצה לראות, שאתה מצליח בלהשפיע, בלחבר חברים, בלהשפיע להם, זה לא.
שאלה: האם לנקות רק את הפעולה?
כן.
שאלה: אם אני הבנתי נכון שתורנות תפילה בעשירייה יכולה לקדם את העשירייה?
כן. אבל בלי לחץ. אל תלחץ על האחרים, רק על עצמך.
שאלה: הוא אומר ,”ואנחנו, ברוך ה’, לומדים ומתפללים, ואין שום שליטה להגוף, שתהיה לו יכולת להפריע”. מה זה “אנחנו לומדים”, לומדים את היצר הרע שלנו ביחד?
כן. ודאי. מה יש לנו ללמוד חוץ מהיצר הרע?
תלמיד: אנחנו אומרים כל הזמן שהבורא הוא “טוב ומיטיב” והוא ברא את יצר הרע. אנחנו צריכים לברך על זה שהוא הביא את יצר הרע שעל ידו אנחנו יכולים להגיע לשלימות.
כן, ודאי. אנחנו מברכים על היצר הרע שהבורא נתן לנו כדי שעל פניו אנחנו מתקדמים לבורא.
שאלה: נשמע כאילו יש איזה צורך או הכוונה להתפלל בלי לצפות לתוצאות.
למה? אין דבר כזה בלי לצפות לתוצאות. אפילו שאני מתפלל ולא רוצה לראות תוצאה גם זאת תוצאה.
תלמיד: אז תפילה כזאת, על מה היא?
על מה שאתה רוצה. תברר לבד או עם החברים.
תלמיד: כשאתה אומר שמתוך זה שאין תוצאות, זה בחיצוניות, במה?
אתה צריך לברר.
שאלה: אמרת שהפרעות שמופיעות לפנינו עוזרות לנו בצורה מדויקת יותר לעשות את העבודה הרוחנית שלנו כיוון שהן ממש מצביעות על המקומות שעלינו להשקיע את הכוח. אבל מתוך המאמר, יוצא שההפרעה יכולה להופיע משתי סיבות. או שלא הצלחתי לשכנע את האגואיזם שלי והתחלתי לעבוד בצורה לא מדויקת בלא לשמה ולכן האגואיזם שלי מתעצל ומביא לי את ההפרעות בהתאם. או שההפרעות באות בגלל שאיפשהו אני חשתי, דייקתי, והתחלתי כבר לעבוד בלשמה, ומתוך זה כבר האגואיזם שלי הגיב והביא לי את ההפרעות.
איך להבין שאותה הפרעה שמופיעה בפני היא זאת שבאה מתוך אגואיזם כתוצאה מזה שלא שכנעתי אותו במצב של לא לשמה, או בגלל שכבר גיששתי, מיששתי את הלשמה?
אני מבין אותך. אבל העניין הוא שבצורה כזאת אתה לא תמצא. לגלות לפניך מערכת דטרמיניסטית ברורה, מאוד מאוד לוגית, שכל דבר מחובר לדבר וכך אתה מתקדם עם שאלות ותשובות ממש כמו במכניקה יהיה לך מאוד קשה כך להתקדם.
ודאי שבסופו של דבר אתה תגלה את הכול ואיך הקשרים והכול. אבל בשביל זה אתה צריך להיכנס לפסיכולוגיה ולכל מיני צורות קשר שאין להם סוף. יותר קל אם אתה פשוט לוקח כמה עקרונות פשוטים והולך איתם ונכנס לחיים הרוחניים. כמו שאנחנו נכנסים לחיים הגשמיים האלו. וכמו שבחיים הגשמיים יש לנו כוחות, אבא, אימא, סביבה, שהם מחנכים אותנו, כך גם ברוחניות. יש כוחות שמחנכים אותנו. ולא כשאנחנו עוד תינוקות ברוחניות משתדלים כבר לברר אותם ולמיין אותם, זה מכאן וזה מכאן, וזה בגלל זה וזה בגלל זה.
זו דרך לא קלה ולא נכונה. כך אני חושב. אצלך כל הזמן יש רצון לבירור, לבניית המערכת לפניך, שאתה תוכל לבנות אותה, להכיר אותה ואז להשתמש בה, לנהל אותה, להצליח בה. ולי לא נראה שבסופו של דבר תצליח. תמשיך בינתיים, תראה. אבל נראה לי שיותר תצליח אם תתחיל לחבר לזה רגשות, פשוט להיכנס פנימה, כמו שאנחנו נכנסים לעולם הזה.
תינוק לא יודע מהם המערכות של עצבים, או ההכרות שלו בכך ובכך. הוא יודע שהוא צריך להיכנס בקשר בין כל הדברים שיש סביבו ולהסתדר איתם. ואז הוא בונה, ובונה, ובונה מערכות יחסים. הוא לא בא ללמוד אותם, אמנם לומד, אבל לא לשם זה אלא לשם שימוש הנכון שיש לפניו. אנחנו עוד נדבר על זה, אבל תחשוב. כי זה יכול לעצור אותך.
שאלה: אם תפילה זו התפרצות, איך מגיעים לתפילה משותפת, להתפרצות משותפת?
כשרואים לפנינו איזו בעיה והיא בעיה משותפת, אז כל אחד מתוך ליבו מעלה את התפילה, החיסרון – כך מתקרבים לאמת.
תלמיד: לא ברור איך אנחנו עושים את זה ביחד.
אנחנו צריכים ביחד לברר את הבעיה שעומדת לפני הקבוצה ומתוך זה מתקרבים. וודאי שאנחנו רוצים לעשות צעד קדימה, ולכל אחד זה נראה כצעד אישי שלו, אבל בכל זאת זה צעד של כולנו.
שאלה: האם ניתן לומר שהפונקציה של התפילה, זה ליצור את הקשר בין העשירייה לבורא?
כן, ודאי.
שאלה: הוא מזהיר אותנו שלא להיות כמו יהודי גרמניה, שהנקיות יותר חשובה מלהגיע למטרה.
נכון.
שאלה: איך אפשר להיזהר מסכנה כזאת?
אנחנו כל הזמן מעלים את חשיבות המטרה, ולא חשוב לנו על ידי איזה מעשים אנחנו צריכים להגיע לזה.
תלמיד: הוא אומר שהם צריכים להיות שקרנים, ולהבטיח ליצר הרע שהכול בסדר ואנחנו לא נלך.
כן. העיקר להגיע למטרה.
שאלה: בדרך אנחנו עוברים דרך עליות וירידות כדי להגיע מלא לשמה ללשמה. השאלה, במה משתנה החיסרון של האדם, או המטרה שהוא עובד בשבילה, כשהוא כבר הופך ללשמה?
ככל שהוא רוצה להיות בהשפעה לכולם ולבורא, ומתוך הרצון לקבל שלו היותר פנימי, הוא רואה את עצמו מסוגל לזה יותר מיום ליום, משבוע לשבוע, וחשוב לו להיות עוד יותר ויותר קרוב בלב לחברים ולבורא, והוא יותר ויותר מסוגל להרגיש את המערכת הזאת, את הקשר בינינו והבורא, שבא מתוך זה.
תלמיד: האדם כבר מנוסה בעליות וירידות, והוא יודע מה קורה לו בירידות, ויש לו צער מזה שאינו מסוגל להחזיק את גדלות הבורא ואת הקבוצה בזמן הירידות. האם החסרון הזה יכול להוציא אותו לשמה?
כן, ודאי. החסרון הזה דוקר אותו מבפנים, מלמטה ועוזר לו – “איפה אני? איך נפלתי?”. בשביל מה הוא נפל זה ברור לו, כדי עכשיו שוב לעלות, אבל כל זה עוזר לו להיות יותר מסודר כלפי המצב הבא ומתוך הנפילה הזאת הוא בונה את היחס החדש למצב העלייה החדש, ודווקא בירידות נבנים המסכים.
שאלה: הרב”ש כותב, שבעתיד ישחט הבורא את יצר הרע בפני הצדיקים ובפני הרשעים. זה קצת לא מובן.
תן לנו עדיין להתקדם, אנחנו עדיין רחוקים מזה, זה יהיה בגמר התיקון.
שאלה: הוא מביא משל מעניין על יהודי פולניה ויהודי גרמניה, ואומר שיהודי גרמניה הם כל כך נקים, כיוון שהם לא רוצים את הכוונה הלא נקייה. וטמונה בהם מעין סכנה, שהרי לא רואים בהם את הכוונה הפנימית, ויכול להיות שהם בלשמה. וכשאני רואה מישהו כזה נקי, אז אולי עלי לתאר לעצמי שהוא בלשמה?
קודם כל זה לא שייך לחיצוניות, והיום זה בכלל לא עד כדי כך, אבל מרגישים את זה לפי ההתנהגות ולפי היחס. החסידים הפולנים הם יותר מלוכלכים ויותר קרובים לחכמת הקבלה, לעומת המתנגדים שהם יהודים מגרמניה, שהם נקיים, יפים ומסודרים. ההבדל הזה קיים עד היום הזה ומאוד מורגש. כי מי ששם לב למצב הפנימי שלו, לא כל כך שם לב למצב החיצוני וההיפך. אז יוצא שהיחס לפנימיות אצל יהודים מפולניה, הוא יותר חשוב מהיחס לחיצוניות שיש ליהודים מגרמניה.
החלוקה הזו הייתה בגלל החינוך.
שאלה: במצב של ירידה והפרעות, דווקא אז התפילה היא הרבה יותר טובה ובמיוחד כשמגיעים לייאוש. אבל גם כשאנחנו בחיבור מלא וטוב, אז הרבה יותר קל וזורם לבקש בשביל החברים. תוכל להתייחס לזה?
אין לי מה להתייחס, אמרת יפה ונכון. רק השאלה, איך מגיעים לזה.
שאלה: מה מאפשר לנו להוריד את הבגדים הנקיים, להרגיש את היצר הרע כדי להגיע לצעקה לתיקון?
רק החשיבות להתקרב לחברות. ויחד בקשר המשותף בינינו, אנחנו מגיעים לחיבור עם הבורא.
שאלה: אפשר לרמות את היצר הרע, בכך שאני אומרת לעצמי שלא אלך ללשמה, אבל בעצם ממשיכה לעבוד?
היצר הרע שלנו לא יודע, לא מבין, לא רואה, ולא מרגיש מה יש בלב שלנו. אני יכול לעשות כל מיני פעולות חיצוניות, ולהיות עם כוונות הפוכות בתוכי – וההיפך. כך אני עובד נגד היצר הרע.
שאלה: אם העבודה בקבוצה מתגברת ובגשמיות יש בעיות, איך להיפטר ממחשבות על הבעיות האלו?
להסתכל על החברים, על החברות, וללמוד מהם.
שאלה: מה זה להחזיק בלשמה בעשירייה?
זה דבר מאוד חשוב, גדול ונעלה. וכל אחד וכולנו צריכים להשתדל להיות בעל מנת להשפיע לעשירייה, ולהתעלות מעל עצמנו לקראת האחרים בעשירייה. להחזיק את הקשר בינינו כשאנחנו מתעלים מעלינו כך, שיהיה בינינו מקום לבורא ושהוא יתיישב בנו ויהיה מורגש בינינו, ונחזיק את הקשר בינינו כדי לא לאבד אותו, כי מרגע לרגע יכולים לאבד אותו ולפספס אותו – וכך אנחנו מתקדמים. בדרך יש לנו הרבה עליות, ירידות ושינויי מצבים, אבל העיקר אנחנו שומרים איך בקשר בינינו לתאר ולהרגיש את הבורא.
שאלה: המאמר מעולה והקריאה הרצופה בו מכוונת לתפילה לאורך כל המאמר כי הוא סוגר עלינו מכל הכיוונים ולא נותן מקום לברוח, אלא לתפילה. האם אפשר לקרוא יותר מאמרים כאלה בלי הפסקה, כדי שנצליח להתפלל יותר שאנחנו כולנו יחד בשיעור?
זה אפשרי בתנאי שיש מאמרים מתאימים לזה. וחוץ מזה, זה נשאר לכם כהזדמנות עוד פעם להיפגש ולקרוא יחד. אז תוך רבע שעה אתם עוברים על המאמר ואחר כך אתם יכולים כבר לעבוד עליו. אני חושב שזה חשוב ואפילו הכרחי.
שאלה: רב״ש כותב במאמר, שאדם בסופו של דבר שואל מתי תגיע כל עבודתו לשם שמיים, מתי הוא עושה את הבדיקה הזאת?
אין דבר כזה “מתי”. מתי שהוא שואל בכללות על העבודה שלו, זאת שאלה כללית, “מתי יגיעו מעשיי למעשה אבותיי”.
תלמיד: בעבודה שלנו במהלך היום, בשגרה שלנו, בשיעור, אני לא בודק את עצמי, כל הנטייה שלי היא החוצה, כלפיי חוץ, אז מתי נכנסים פנימה ובודקים מה יש לי בסל?
זה דבר פנימי, בדרך כלל זה מגיע מתוך קריאת המאמר במשותף, אבל מגיע גם בצורה פנימית שאדם שואל מתי אני מגיע, מתי אני בודק, מתי אני מקבל הבחנות חדשות. כשאדם שואל כאלה שאלות, אז זה מביא אותו לבדיקת המאמץ שלו.
שאלה: לפעמים אנחנו יכולים לא להרגיש את הנחיצות להגיע ללשמה, הלא לשמה נראה לנו כבר מספיק, איך לעבור את המצב הזה?
להמשיך, באותו המאמץ לחיבור החברים ולדחיפת כולם, כל הקבוצה, לבורא, לחיבור עם הבורא, אנחנו משיגים את הכול. רק לא לעזוב ובכל התנאים המשתנים, בעד, נגד, לא חשוב איזה, אנחנו רוצים לאסוף את כל החברים ולדחוף אותם לבורא, כך כל חבר וחבר מצידו, וכך אנחנו מתקדמים.
יש הרבה דוגמאות מעולם החי, איך אימהות אוספות את הצאצאים שלהם ודוחפות אותם לאיזה כיוון, יש כאלה שהולכים אחרי האימא ממש בשורה, ויש כאלה שמתקדמים לפני האימא. נניח אצל ברווזים, יש אימא ויש לפניה עוד חמישה שישה ברווזונים קטנים ששטים לפניה, הם לפניה והיא אחריהם, היא רואה את כולם והם יודעים שהיא שומרת עליהם מאחורה.
שאלה: מה זה לדחוף את החברים לבורא, מה היא פעולת הדחיפה?
פעולת הדחיפה היא, שכל אחד מאיתנו חייב להיות אחראי לזה שהוא שומר על קשר בין כולם, ושהוא מעצמו מביא את הקשר הזה להתקרבות לבורא, וכך כל אחד. זאת ממש עבודה פרקטית שאנחנו צריכים לעשות. אני מרגיש שאתם מתקדמים לזה מיום ליום, ויותר ויותר קרוב יכולים לממש את זה.
שאלה: איך לא לחכות לסוף, אלא כל הזמן להיות במחשבה על הבורא ולרצות את הלשמה?
יחד, רק יחד.
תלמיד: מה זה אומר להיות במחשבה כל הזמן על לשמה, מתוך זה שאנחנו ביחד?
לא לשמה זה נקרא שקר, אני לא רוצה להיות בזה. אני רוצה לראות את העולם רק דרך החיבור של החברים המכוון לבורא, כי המערכת הזאת היא הנכונה היחידה.
תלמיד: אם כך, האם לא לשמה קיים בכלל? כי נראה שיש רק לשמה.
לא, לא לשמה קיים, הוא קיים כיסוד לכל הלשמה. יש כזה מאמר שככול שאנחנו חושבים שלשמה הוא גדול, לא לשמה הוא עוד יותר גדול.
שאלה: העשירייה שלנו עוברת תקופה קשה כבר זמן רב, אנחנו מתקשים להגיע לשיעור בוקר, דיברנו על זה בינינו ואנחנו לא יודעים איך לעבוד עם זה, מה נשאר לנו לעשות ברמה שאנחנו נמצאים כדי לחזור לדרך הרוחנית?
אתם צריכים להתקשר לאנשים שמטפלים בכם, מי הם?
תלמיד: יש ראשי שפות, יש הנהלה.
אז להתקשר אליהם. ואני מבקש מראשי השפות שיתקשרו אליהם ויבררו במה אנחנו יכולים לעזור. אנחנו לא יכולים לשלוח להם רצון לחיים, לחוכמת הקבלה ולחיבור, אין לנו רצון כזה שאנחנו יכולים לשלוח בדואר והם יקבלו וישתמשו בזה, אבל בכל זאת במה אפשר לעזור? אולי חסר להם מכשור, אולי ספרים, אולי עוד קשר עם אנשים שמדברים צרפתית או אנגלית, אנחנו צריכים להתעניין. אני מבקש מכל מי ששייך לזה להתקשר לאפריקה 1 ולטפל בזה. ואחר כך, נניח בעוד כמה שבועות נשמע איך המצב השתנה.
שאלה: איך אנחנו יכולים כעשירייה להגיד, כמו שכתוב בסוף המאמר, “לא שכחנו את שמך”?
אחרי שנעשה את כל העבודה אז בטח שתהיה לנו כזאת הרגשה “ושמך לא שכחנו”, נוכל לעשות את זה. תהיה לנו הרגשה כזאת, שדווקא חיזקנו את עצמנו להיות דבוקים בשם הבורא ולא שכחנו. מה זאת אומרת “ושמך לא שכחנו”? שאותו י ה ו ה, המבנה הכללי של הרצון המתוקן יתגלה בנו יותר, יתלבש בנו יותר, ודרכו נתחיל להרגיש את כל מערכת העולמות, את כל המערכת הכללית, והבורא שממלא אותה, זה נקרא “ושמך לא שכחנו.
שאלה: אנחנו רואים שדווקא כוח התפילה הוא שנותן לנו את הכוח, אבל אחרי שמעלים את התפילה זה מרדים אותנו, איך לא להירדם?
תנסה לדאוג בכוח התפילה להתארגנות של כל הקבוצה, ואתה תראה עד כמה חסרים לך רגשות חדים, הבחנות חדשות.
תלמיד: בכל רגע שאתה באמת מנסה להתחבר לקבוצה ולהתפלל יש הצלחה מסוימת, יש שמחה, ואז עוד פעם הבקשה נעלמת, זה באמת כמו שכתוב כאן בסוף המאמר.
בסדר גמור, מה אתה רוצה שזה יישאר?
תלמיד: לא, אני רוצה שהתפילה תתחדד.
אז תחדד אותה.
תלמיד: אני?
בטח. תפילה היא עבודה שבלב שלך, אתה צריך לעורר את הלב, אתה צריך להרגיש בה כל מיני דקירות וכך להתקדם.
תלמיד: אבל התפילה האמיתית מגיעה מעומק הלב, במצב שאני נמצא בחושך הכי גדול, שיש לי עכשיו ייסורים, שאני סובל.
אם יש לך ייסורים אז הלב שלך לא מת, הוא מרגיש ייסורים, מתוך הייסורים האלה תתחיל לעלות בקשה לבורא. מה אתה רוצה מתוך הייסורים האלה? אתה רוצה שהייסורים ייעלמו או שאתה מודה לו על זה שהייסורים האלה מכוונים אותך לבורא, ואז שהייסורים לא ייעלמו, אלא אתה רוצה שהם יהפכו לנקודות האחיזה שלך בבורא.
תלמיד: זאת בדיוק השאלה הראשונה שלי, אתה מגיע לנקודת האחיזה הזאת ואז אתה מבסוט, ואז אתה שוכח את התפילה עוד פעם, הבקשה נעלמת, איך לאחוז?
לברר את החיסרון האמיתי, שיכאב לך יותר ממה שקודם, כי קודם היו כל מיני חסרונות חיצוניים, ועכשיו אתה תישאר עם החסרונות הנכונים שאותם תדרוש שיתממשו.
שאלה: אמרת שהיצר הרע לא מרגיש מה שיש לנו בלב ואפשר כביכול לשקר לו, שאנחנו הולכים לא לשמה אבל בעצם הולכים ללשמה, האם אתה יכול להסביר את זה?
יצר הרע מביא אותנו ללא לשמה ולשמה, גם לזה וגם לזה. הבורא ברא רק יצר הרע, לא ברא את יצר הטוב, אלא על פני יצר הרע, לפי הבקשה שלנו, מגיעה הארה מלמעלה, השפעה מלמעלה, ואז חלק מיצר הרע הופך להיות ליצר הטוב. עד שאנחנו מתקנים את כולו וכל היצר הרע הופך להיות ליצר הטוב. כך אנחנו צריכים לעבוד.
שאלה: מה מומלץ יותר, לעשות סיכום בסוף השיעור או לקרוא את המאמר ביחד שוב?
לקרוא מאמר ביחד שוב.
שאלה: קצת הלכתי לאיבוד, כי לפעמים אנחנו קוראים מאמרים קלים, לפעמים מאמרים קשים. מניסיונך, איך למדת את המצב הזה משלא לשמה, לשמה ומה הרב”ש המליץ לך?
אני לקחתי טקסט מודפס והתחלתי לתרגם אותו מילה במילה, ואחר כך זרקתי את התרגום והתחלתי ללמוד את המילים בעברית. הייתי מסמן חלקים של הטקסט, ואת הקשרים בין החלקים השונים שהראשון יוצא מהשני, או שהשני שואל על הראשון וכן הלאה. זאת אומרת חקרתי את המבנה של הטקסט, ואז היה לי יותר קל להבין איך הוא כתוב, איך חושב האדם שכתב את המאמר הזה. אחר כך כבר פחות או יותר הבנתי על מה מדובר, מה המטרה שהייתה למי שכתב את המאמר וכן הלאה. זאת אומרת צריך לעבוד עם המאמר, צריך לתרגם אותה לרוסית, ואחרי שכל אחד ממכם יקבל אותו מתורגם, יקרא אותו טוב טוב, ואתה תקרא את המאמר בשפה שאתה מבין, תהיה לך כבר תפיסה אחרת לגמרי לגבי המאמר.
שאלה: האם נכון לומר שההפרעה מגיעה לא בשביל להסתכל על ההפרעה עצמה אלא בשביל לחדד את הכוונה ואת התפילה, ובכלל זה מגיע כי אני לא מדייק?
נכון, הכול נכון.
שאלה: במאבק הפנימי כשישראל מחליט לאחוז בעליון כמו ילד באימא, אנחנו עדיין תחת השליטה של אומות העולם האכזריות או שאנחנו חופשיים?
זה אומות העולם שנמצאות בנו והן לא נעלמות עד סוף הדרך, פחות או יותר.
שאלה: הלימוד של המאמר הזה גרם לנו לשנות את תפיסת המציאות, הוא נתן לנו משהו באמת עמוק. אבל הבעיה היא שהוא גם לקח אותנו אל מול תהום, והטבע שלנו מתחיל לפחד מלעזוב את הגשמיות. מה אנחנו יכולים לעשות כשאנחנו מול ההחלטה בין הגשמיות לבין הרוחניות, לעזוב את הגשמיות ולהיכנס לרוחניות, כשאנחנו נמצאים מול ההחלטה הזאת מה אנחנו יכולים לעשות?
כשאדם נכנס לרוחניות הוא לא מאבד את העולם הגשמי. יש לנו מאמר כזה, שאז אדם חושב שהוא נפטר מהקרובים. כתוב על זה ב”שמעתי ד’.
קריין: המאמר נקרא “סיבת הכבדות בעבודה”.
כן. אז אל תפחד, אתה לא מאבד את העולם הזה ואת הקשרים שלך עם כל העולם והמקצוע שלך וכולי, כלום. רק בהרגשה שלך מתאספים עכשיו דברים חדשים, לכן כך נראה לך, שאתה עובר לאיזו מערכת ששם אתה לא מתמצא. אתה תתמצא יותר יפה, יותר טוב, יותר ברור ובטוח גם בעולם הזה וגם בעולם העליון ויותר תצליח בשניהם.
תלמיד: אבל אני מוצא שהעבודה הזאת לא קורית בתוכי, זה קורה בתוך כל העשירייה ואנחנו חולקים ביחד את הכבדות הזאת. כשנכנסים למצב הזה שמולנו, יש את ההחלטה הזאת שאנחנו לא מצליחים לקחת אותה ולעשות אותה.
תשתדלו לקחת כולם, כל אחד ככל שמסוגל וכולנו יחד, ואתם תראו עד כמה שזה קל. וכל דבר שנראה לך קשה, זה עד שאתה לוקח את זה ורוצה להרים. ברגע שאתם מרימים את זה, זה נעשה קל. זה כמו ש”ארון נושא את נוסעיו”, זאת אומרת, לא שאתה צריך לסחוב את המזוודה הכבדה אלא ההיפך, כשאתה לוקח אותה ביד אתה פתאום מרגיש שהיא כמו בלון מעופף שסוחב אותך ממש באוויר.
שאלה: אפשר להסביר את הפיסקה האחרונה במאמר? הוא כותב שם ש”הגם שה’ לבד נשאר בנו, ולא מה שיש בהשֶם.” אפשר להסביר את זה?
טוב, אנחנו צריכים לקרוא שתי פסקאות.
“נמצא, שעיקר מה שהם רוצים, הוא לעקור את אמונת ישראל בה’. ובטענות כאלו הם מפרידים אותו מה’,” את האדם, “שלא יכול להתקשר לה’, להדבק בחיי החיים, ולהרגיש טעם בחיים הרוחניים. לכן הוא אומר, הגם שהוא שומע כל יום את רוח הכפירה שלהם, כמו שכתוב, “למה יאמרו הגויים, איה נא אלקיהם”, “אבל שמך לא שכחנו”, שאני עוד זוכר את הכתובת, לאן לפנות.
זאת אומרת, הגם שה’ לבד נשאר בנו, ולא מה שיש בהשֶם. כי הם גורמים לנו, שהשֶם ישאר לנו, שֶם יבש בלי שום טעם, אבל מכל מקום, על כל פנים “שמך לא שכחנו”. לכן אנו מבקשים “נא אל תשכחנו”. היינו, שהוא יתן לנו כח התקרבות אליו, בכדי שנוכל להשיג, מה שנכלל בהשם הקדוש.”
מה אתה שואל?
תלמיד: מה זה ש”אני עוד זוכר את הכתובת”? ומה זה “שנשאר בנו ה’ לבד ולא מה שיש בה'”?
ממדרגה למדרגה אני מאבד את המילוי הקודם ומתלבש בכלי החדש ומשיג מילוי חדש. אלו הדברים שאנחנו עוברים כל אחד וכולם יחד.
תלמיד: אבל יוצא שכשיש הפרעות, לא זוכרים את הכתובת. אז למה הוא כותב פה שאני בכל זאת זוכר את הכתובת?
כי המצב הכללי נשאר, והמילוי הכללי משתנה.
תלמיד: ומה זה ש”מבקשים “נא אל תשכחנו”.”?
זו התפילה שלנו כי אנחנו מפחדים להיפרד, ועכשיו מגיע לנו חיסרון חדש.
תלמיד: הבורא יכול לשכוח אותנו? מה זאת אומרת?
יש לנו כזאת הרגשה, “למה עזבתני”. יש לנו כאלה מצבים שאנחנו מרגישים שהבורא עוזב אותנו ואז אין לנו מה לעשות, צועקים, בוכים.
תלמיד: אבל הוא לא באמת עוזב אותנו אז מה זאת ההרגשה הזאת?
מה זה לא באמת? אם אנחנו כך מרגישים אז זה באמת. תראה את התינוק, אימא עזבה אותו, הלכה לחצי דקה לחדר אחר, עד כמה הוא בוכה ונכנס למצבים כאלה טרגיים, מתפרץ בבכי, נראה לו שעזבו אותו. זה כמו שלוקחים ממנו את כל החיים. את הקשר הזה עם החיים יש לו רק דרך האימא. כך אנחנו מרגישים. צריכים להגיע לזה שנרגיש “אבל שמך לא שכחנו”, שאנחנו כל הזמן מכוונים אליו למרות שכל פעם אנחנו עוברים כל מיני מצבים.
תלמיד: איך אנחנו עוזרים אחד לחברו לזכור את זה? כי לבד אי אפשר לזכור.
דווקא אז אנחנו חייבים להרגיש שאנחנו מחזיקים זה בזה, כי בלי זה לא תהיה לנו תשתית לקבוע שלב חדש.
שאלה: בטקסט יש קטע כזה שאדם צריך להאמין, האם הכוונה שהאדם צריך לדמיין לעצמו משהו, ואם כך מה הוא צריך לדמיין?
שאין חוץ מלבדו והוא אוחז בזה, והכוח הזה הוא כוח שמנהל את כל העולם והוא רוצה להיות קשור רק לכוח העליון הזה, כוח ההשפעה. ככל שהוא משפיע, כך הוא יהיה קשור עם הכוח העליון שמשפיע. וככל שהוא מרחיב את הקשר ביניהם, כך הוא ירגיש את הבורא עד שיוכל להגיע אליו למערכת אחת.
(סוף השיעור)