HOCHMA: TIKKUN CHATZOT תקון חצות – LESSON WITH RAV MICHAEL LAITMAN

Lesson on the topic of “Sukkot”

סוכות תשפ”ג

שיעור בוקר 10.10.2022 – הרב ד”ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

סוכות 1 – קטעים נבחרים מהמקורות

קריין: שיעור בנושא – סוכות, קטעים נבחרים מן המקורות, תת נושא – ארבעת המינים, קטע מס’ 14.

אנחנו יכולים פחות או יותר להבין למה יש ארבעה מינים, מפני שיש לנו י’ ה’ ו’ ה’, ארבע אותיות בשם השם, ארבעה שלבים בהתפשטות האור מלמעלה עד אלינו, עד האדם, ולכן כנגד זה יש ארבעה מינים. זאת אומרת, כל הטבע מחולק לשורש ולארבע דרגות תחתיו, וכך זה בכל מקום, בכל דבר, הכול מחולק לחמש, שורש וארבע תוצאות ממנו.

לכן בחג הסוכות אנחנו מדברים על בניית העולם, על תיקון העולם, על כך שהעולם כבר יהיה מתוקן, כולו במכלול אחד, בסוכה אחת, מכוסה במסך אחד, שכל כולו מחזיק את האור הפנימי בפנים, בתוך הנשמה הכללית שכוללת את כל הנשמות, את כל סוגי האנשים, לבן, אדום, צהוב ושחור וכולם נכנסים יחד לאותו הכלי תחת סכך אחד, וכך אנחנו רואים את התיקון שלנו בנשמת אדם הראשון. אנחנו חוזרים לאותו מבנה אחד כמו שהיה לפני הבריאה אבל עכשיו כבר כולנו מבינים, מרגישים מה הטבע שלנו וכולנו רוצים ומסכימים שהטבע שלנו יהיה כולו בעל מנת להשפיע. הבורא אומר “בראתי יצר רע”, ואנחנו מעלים את הרע הזה לטוב.

וכך אנחנו מגיעים למצב של “סוכת שלום”, שלמות בכך שכולם נכנסים תחת הסכך, תחת מסך אחד לכל האנושות. זה מה שמסמל לנו חג הסוכות, ולכן הוא חותם לנו את כל חגי תשרי, והכול נגמר ביום האחרון של סוכות שנקרא “שמחת תורה”, יום שבו האור העליון מתלבש בכל הכלים המתוקנים.

אבל בינתיים אנחנו צריכים בכל זאת ללמוד את כל ההבחנות שיש במצבים האלו ולכן צריכים נלמד עכשיו על ארבעת המינים.

קריין: אז אנחנו קוראים במסמך בנושא – סוכות, תת נושא – ארבעת המינים, פסוק 14, כותב הרב”ש.

אנחנו רק צריכים קודם להבין שמדובר לא על המינים ולא על האנשים ולא על הצמחים, אלא הכול מדובר על ארבע בחינות שיש בתוך הנשמה שלנו, ואותן ארבע בחינות אנחנו צריכים לתקן ולקשור למקור, לבורא.

ארבעת המינים

“פרי עץ הדר. ארבעה מינים הללו, יש מהם שיש בו טעם וריח, כמו האתרוג, והוא כנגד הצדיקים, שיש בהם רוח תורה וטעם של מעשים טובים.

באילן שבו גדל הלולב יש בו טעם ולא ריח, וכנגדו הבינונים של ישראל, שיש בהם טעם של מצוות ואין בהם רוח תורה. ההדס יש בו ריח ולא טעם, והוא כנגד אותן, שיש בהם רוח תורה ואין בהם מצוות. וערבה אין בה לא טעם ולא ריח, וכנגדן עמי הארץ, שאין בהם לא רוח תורה, ולא טעם של מצוות.

ואנו אוגדין הארבעה ביחד, רמז שאין הקדוש ברוך הוא מתרצה לישראל עד שיהיה כולן לאגודה אחת.”

(הרב”ש. 893. “פרי עץ הדר”)

אנחנו לא צריכים לזכור את הדברים האלה, לא חשוב אם נתבלבל בהם, העיקר שאם כולנו מתחברים אז מגיעים לשלמות. זה בעצם העניין של ארבעת המינים, לקשור את ארבעת סוגי הצמחים האלה ולהעלות אותם לשורש העליון, לבורא.

שאלה: זה נושא מעניין, לא משנה מה החברים בעשירייה עושים, אם אנחנו מתחברים בצורה נכונה אז כל זה מתכסה. איך להתחבר בצורה נכונה אם כמו שמתואר כאן יש מישהו שאין בו טעם וריח?

אם אנחנו מתחברים כך שרוצים לעזור זה לזה ולהיות קשורים יחד אנחנו לא יכולים להבין מי מאיתנו בתכונות האלו ומי בתכונות האלו, אלא אם רוצים כולנו להתחבר כדי לעלות לבורא על ידי החיבור שלנו, להיות כלי שהוא יוכל להתלבש בו, אז כך זה קורה. אנחנו הופכים להיות לארבעה מינים המחוברים יחד, שהבורא מתלבש בנו.

זה סמל. אנחנו צריכים להבין שהצמחים האלה אתרוג, לולב, הדס, ערבה הם סמלים מהצמחים בעולם שלנו, ואנחנו כביכול כך עושים ומדברים עליהם, אבל באמת מדובר על ארבעה סוגי אנשים, שהם חכמים, טיפשים, יותר נוטים לעניינים כאלו וכאלו, ובסך הכול כולם שונים, אבל כשאנחנו מתחברים אנחנו משלימים זה את זה וכך זה כבר הוכן מלמעלה, שבחיבור בינינו אנחנו משלימים זה את זה לסט אחד שלם, ואז הבורא יכול להתלבש בנו במלואו, להתגלות.

תלמיד: זה באמת מעניין, כי אנחנו בכל זאת דורשים מהחברים יחס שווה פחות או יותר כלפי המטרה, למשל אנחנו דורשים מהחברים להיות כל בוקר בשיעור בוקר, אבל יכול להיות שיש חבר שלא מצליח. אולי צריכה להיות גישה שונה, לא סתם לדרוש את זה אלא לדרוש איזשהו חיבור שיתאים לאפשרויות של אותו חבר?

אנחנו צריכים להיות במסירות נפש בסך הכול, וכל אחד כבר משתדל לפי השורש שלו, אחד בזה, ואחד בזה. כמו אנשים שבעולם שלנו, יש חכמים, יש טיפשים, יש זריזים, יש עצלנים וכל אחד משלים את עצמו על ידי כך שאם אנחנו משתוקקים למטרה אחת וכל אחד רוצה להגיע למטרה הזאת, אז בסך הכול בעבודה שלנו אנחנו מגיעים לשלמות.

קריין: 15. כותב בעל הסולם:

“כתוב “ולקחתם לכם ביום הראשון,” של סוכות, “פרי עץ הדר, כפות תמרים, וענף עץ עבות, וערבי נחל”. ויש לפרש: ענין “כפות” פירושו כפיה, שהאדם מקבל מלכות שמים על דרך הכפיה, כלומר אפילו שהדעת אינו מסכים. והוא הולך למעלה מהדעת, וזה נקרא “זווגין על דרך הכפיה”.” זאת אומרת, האדם רוצה לבצע חיבור, ואפילו שזה דוחה אותו והוא לא מסכים עם זה ולא יודע מה לעשות עם עצמו, אבל הוא חייב להתגבר כדי להתחיל להתקרב לחברים.

“תמרים” מלשון מורא, שהיא בחינת יראה (שזהו בחינת “אלקים עשה שיראו מלפניו”).” אנחנו צריכים לפתח בנו יראה, זאת אומרת איך לעשות נחת רוח לבורא. “ומשום זה נקרא “לולב”, כלומר, שמטרם שאדם זוכה יש לו ב’ לבות. וזה נקרא “לא לב”, היינו שהלב שלו לא היה מיוחד לה’. וכשזוכה לבחינת לו, שפירושו “לה’ לב”, וזהו “לולב”.” זאת אומרת שמכוון את עצמו ישר לבורא ככל האפשר, זה נקרא “לו לב”.

“וכמו כן צריך האדם לומר: “מתי יגיע מעשי למעשי אבותי”, שעל ידי זה זוכים להיות בחינת “ענף לאבות הקדושים”,” אז זו התוצאה מכל האבות שלנו, זאת אומרת מכל הספירות, מכל הכוחות של הבורא, “שזה סוד “וענף עץ עבות”, שהם ג’ הדסים.” תוצאה מהשורש הרוחני.

“ויחד עם זה צריך להיות גם בחינת “ערבי נחל”, שאין להם טעם וריח.” זאת אומרת הדברים הכי פשוטים כביכול, “וצריך להיות בשמחה מעבודה זו, אע”פ שאין לו טעם וריח בעבודה זו.” לא מרגיש בזה שום דבר שמושך אותו, שמסביר לו משהו, שהוא מבין בזה משהו אלא זה תפל, “ואז נקרא עבודה זו בשם “אותיות שמך המיוחד”, שעל ידי זה זוכים ליחוד ה’ בכל השלמות.”

(בעל הסולם. “שמעתי”. פ”ה. “מהו, פרי עץ הדר, בעבודה”)

אם הוא עושה את העבודה דווקא במצב שלא מרגיש בה לא טעם ולא ריח ולא שום מילוי ולא משהו שמושך אותו, שמסביר לו, שמובן לו בשכל, ברגש, במשהו, אם הוא עושה את זה, אז הוא דווקא מגיע לשלמות. מפני שבדרגה הזאת, כשהוא לא רואה שום תגובה, הוא חייב, אין לו ברירה אלא לעשות זאת למעלה מהדעת, נגד השכל, נגד הרגש, כי אין לו כל יכולת לשכנע את עצמו לעשות.

ולכן העבודה דווקא “בערבי נחל”, היא העבודה הכי קשה. כי אלו דברים שנמצאים בזלזול בעיני האדם, ואין בהם משהו מיוחד, זה לא אתרוג ולא כפות תמרים, זאת אומרת אין בהם טעם ואין בהם ריח, אין שום דבר, ולכן אין בגוף שלו שום תגובה לדברים האלה. לכן מפני שאין בהם שום חשיבות בעיניו, אז הוא אם נותן לדברים האלה למעלה מהדעת חשיבות גדולה ומתגבר על אי האכפתיות שלו, אז הוא זוכה לזה שמתגלות לו “אותיות שמך המיוחד”. ודווקא בדברים האלה הוא זוכה ליחוד של הבורא עימו בכל השלמות.

זה מה שבעל הסולם אומר, “ויחד עם זה צריך להיות גם בחינת “ערבי נחל”, שאין להם טעם וריח. וצריך להיות בשמחה מעבודה זו, אע”פ שאין לו טעם וריח בעבודה זו. ואז נקרא עבודה זו בשם “אותיות שמך המיוחד”,” מה מיוחד? “שעל ידי זה זוכים ליחוד ה’ בכל השלמות.” דווקא במצבים כאלו.

שאלה: מה זה “טעם וריח” בעבודה שלנו?

שיש לאדם עדיין במה לאחוז ולהגיד לעצמו שיש לו איזו תגובה, שהוא עובד ומקבל תגובה, פידבק. ואז בכל זאת האדם נמשך, האדם יודע איך לכוון, איך לנווט את עצמו. מה שאין כן ב”ערבי נחל” אין לו שום דבר, הוא כבר הוא הגיע לדרגה הרביעית, האחרונה, הכי קשה. אומנם זה נקרא אצלנו “ערבי נחל” שזה משהו זול, אבל הוא לא זול, אלא כך נראה לעיניים שלנו, לחושים שלנו שזה דבר זול ואין בו שום ערך, לא טעם ולא ריח, אבל אנחנו צריכים לכבד את חוסר ההבחנות האלה בעבודה הרוחנית כאילו שיש בהן הכול. אנחנו לא מגלים, אבל אם לוקחים את זה למעלה מהדעת אז אנחנו צריכים להאמין שדווקא בהן יש את השלמות הגדולה ביותר, הסופית.

תלמיד: איך אדם עובד כשאין לו טעם ואין לו ריח?

תגיד אתה.

תלמיד: למעלה מהדעת.

תגיד עוד.

תלמיד: דרך העשירייה, הוא מקבל כוחות ממנה.

יופי, זה הכול, אין יותר. דרך העשירייה הוא משתדל להיות למעלה מדעתו. דעת החברים, וכך אנחנו צריכים לפרסם את זה בינינו, בכל עשירייה ועשירייה, חשובה לכל אחד יותר מדעתו האישית. הוא לא יכול לעשות כך שדעתו האישית תכבד את העבודות האלה שאין לו בהן לא טעם ולא ריח, אלא רק אם הוא מחליף את היחס שלו ליחס של הקבוצה.

תלמיד: אבל במצב שאין לו טעם ואין לו ריח גם מהקבוצה הוא לא מסוגל לקבל.

למה? זה לא שייך לעבודה רוחנית, אלו פשוט אנשים שנמצאים לידו, והוא לא חייב להעביר את ההרגשה אליהם “דרך השמיים” מה שנקרא, דרך הבורא. הם נמצאים בקשר ביניהם, ולא סתם למדנו את המאמרים “מתן תורה” ו”ערבות” שבהם ראינו עד כמה צריכים להיות מקושרים זה לזה אפילו שלא מבינים כלום ורק מתחילים את הדרך, אלא אנחנו מתחייבים שאנחנו נהיה בקשר ובהשפעה הדדית.

תלמיד: במצב שאדם נמצא “בערבי נחל” ואין לו טעם ואין לו ריח, הוא נחשב משפיע יותר ככל שאין לו טעמים והוא פועל?

בטח. הוא לא תלוי בו, בעצמו, ולכן המסירות שלו היא שלמה ודרך הקבוצה כך הוא משפיע לבורא, ואם זה עובר דרך הקבוצה, אז הבורא מקבל את זה ובחזרה מתקשר אליו, “אני לדודי ודודי לי”.

תלמיד: השאלה היא, מה ההבדל בין ערבי נחל ששם אין לו טעם וריח והוא הולך בכפייה לבין ה”כפות תמרים”, או “הכפות” שגם שם הוא צריך ללכת בכפייה?

““כפות” פירושו כפיה,” אומר בעל הסולם, “שהאדם מקבל מלכות שמים על דרך הכפיה, כלומר אפילו שהדעת אינו מסכים.” שאינו מסכים בדעתו, “והוא הולך למעלה מהדעת, וזה נקרא “זווגין על דרך הכפיה”.”

תלמיד: מה ההבדל בין הכפייה הזאת לבין הכפייה בערבי נחל?

ערבי נחל זה כללי, אין טעם ואין ריח ואין חשיבות.

שאלה: לעבוד ללא ריח וללא טעם זה ביטול או סוג של ביטול?

בטח שאדם צריך לבטל את עצמו. אם אין לו לא ריח ולא טעם, כלומר אם הוא לא מקבל שום תגובה מהעבודה שלו, אז הוא לא יודע אם הוא עובד טוב או לא, אם זה נכון או לא נכון, בשביל מה לו לעשות את זה. אין לו שום תגובה ברצון לקבל שלו, ואז ודאי שזה קשה, ותמיד יש שאלות חדשות האם אני צריך את זה או לא, מאיפה אני אקח כוחות לביצוע? אלו דברים קשים מאוד, ולכן כל פעם צריכים להתקשר לקבוצה ולעזור, “איש את רעהו יעזורו”, עוד יותר ועוד יותר.

אם אתם עדיין לא מרגישים שאתם חייבים חיבור, חיזוק מהעשירייה, אז אתם עדיין לא נמצאים בשום צורה ברוחניות, בעבודה רוחנית. העבודה הרוחנית מתחילה מזה שאני חייב לקבל חיזוק מהקבוצה, אחרת אני לא אוכל לבצע מה שנמצא לפניי.

שאלה: האם כפייה ללא עזרת הבורא אפשרית?

כן, אבל עד איזשהו גובה מיוחד שאתה יכול לשכנע את עצמך. אבל באמת ללכת נגד הרצון לקבל אנחנו לא מסוגלים. אתה יכול לשכנע את עצמך שכדאי לך כך או כך, אבל זה בכל זאת בתוך הרצון לקבל. אבל למעלה מהרצון לקבל, כנגדו ממש, כשאין לך שום הצדקה לבצע משהו, אתה לא יכול.

שאלה: נאמר שאין השמחה שורה אלא במקום של שמחה, ושאלתי אותך פעם אם ניתן לזייף שמחה. אמרת לי, שאם הכוונה לשמח את החברים, זה מותר. אני מודה שאפילו אם יש לי כאבים עצומים, אם יש מנגינה, השמחה היא טבע שני. אין לי הסבר בכלל איך זה קורה, השמחה כבר יוצאת באופן טבעי. השאלה היא, איך אני אהיה בשאלה השנייה של בעל הסולם, “מתי יהיו מעשיי כמעשי אבותיי”?

תשאל את הבורא, אני לא יודע, זה לא תלוי בי.

שאלה: מה המשמעות של השמחה שאדם מרגיש כשהוא רואה את החברים בשיעור בוקר? על אף שהוא בא ממש הפוך, פתאום כשהוא נמצא עם החברים בעשירייה הוא מקבל את השמחה הפנימית הזאת. מה המשמעות של זה?

יש בזה הרבה דברים, מאחיזה אלמנטרית פשוטה, שאתה מרגיש ביטחון, שאתה סומך עליהם, עד המצבים הגבוהים ביותר, שאתה רואה שאתה יכול להיות בתוך החברה שלהם ובחיזוק ההדדי ביניכם אתם משיגים כל דבר. אנחנו יכולים לעלות בכל המדרגות ולהגיע עד גמר כל התיקונים שלנו רק על ידי זה שמתחזקים בעשירייה.

אין יותר מעשרה ואין פחות מעשרה, כמו שכתוב “עשר ולא תשע ולא אחד עשרה”.

שאלה: המצב הזה שאין טעם ואין ריח, זה מצב בלתי נסבל, אז האם נכון לבקש מהבורא שייתן טעם וריח?

לא. אנחנו מבקשים מהבורא שלא ייתן לי טעם וריח, אלא ייתן לי כוח לעבוד ללא שום טעם וללא שום ריח, ללא שום חיזוק.

תלמיד: אין טעם וריח רוחניים שאפשר לבקש?

לא.

תלמיד: אז צריך לעבוד בלי לקבל כלום?

כן, בלי כלום. שהבורא ייתן כוחות, מה אכפת לי. זה לא לפי השכל שלך, אלא אני רוצה לעשות עבודה, פעולות, ושלא אהיה זקוק לשום דבר כדי לבצע אותן. את זה אני מבקש מהבורא, והוא נותן לי כוח. ואז הכוח הזה שאני מקבל ממנו, כך שאני יכול לעשות כל פעולה ופעולה ללא שום הצדקה ומטרה והרגשה וכלום, זה נקרא “אמונה למעלה מהדעת”.

תחשוב.

קריין: 16. כותב בעל הסולם:

“אנו רואים באתרוג, שההידור נמצא בו דוקא טרם שראוי לאכילה.” אתרוג זה כמו לימון גדול. “מה שאין כן בזמן שהוא ראוי לאכילה, כבר אין בו הידור וזה בא לרמז לנו על ענין עבודה ד”ראשון לחשבון עונות”.” האתרוג יפה וטוב כשהוא עוד לא בשל. כשהוא בשל הוא הופך להיות חום, מתחיל להיות בו ריקבון מבפנים וכן הלאה. “כלומר, שדוקא בזמן עבודה דבחינת “ולקחתם לכם”, היינו העבודה בזמן קבלת עול מלכות שמים, שהגוף מתנגד אז לעבודה זו, אז יש מקום לשמחה של הידור. היינו, שבזמן עבודה זו ניכר ההידור.” מתי? מתי שאין לאדם שום סמיכה, אין לו שום תומכים, אין לו שום יסוד למה הוא עושה את זה, אז העבודה שלו היא על מנת להשפיע. רק איך אפשר לעשות את זה? אם הוא מקבל מלמעלה כוח לבצע. אבל את הכוח שהוא מקבל יתנו לו בתנאי שהוא רוצה רק לבצע את הפעולה, ולא להשאיר לעצמו שום דבר, אז זה נקרא פעולה רוחנית. “כלומר, אם יש לו שמחה מעבודה זו, זהו מטעם, שהעבודה זו הוא אצלו בבחינת הידור ולא בזיון.”

(בעל הסולם. “שמעתי”. י”ט. “מהו, שהקב”ה שונא את הגופים, בעבודה”)

קריין: שוב 16.

“אנו רואים באתרוג, שההידור נמצא בו דוקא טרם שראוי לאכילה. מה שאין כן בזמן שהוא ראוי לאכילה, כבר אין בו הידור וזה בא לרמז לנו על ענין עבודה ד”ראשון לחשבון עונות”. כלומר, שדוקא בזמן עבודה דבחינת “ולקחתם לכם”, היינו העבודה בזמן קבלת עול מלכות שמים, שהגוף מתנגד אז לעבודה זו, אז יש מקום לשמחה של הידור. היינו, שבזמן עבודה זו ניכר ההידור. כלומר, אם יש לו שמחה מעבודה זו, זהו מטעם, שהעבודה זו הוא אצלו בבחינת הידור ולא בזיון.”

(בעל הסולם. “שמעתי”. י”ט. “מהו, שהקב”ה שונא את הגופים, בעבודה”)

שאלה: האם ההידור לפני שהאתרוג ראוי לאכילה זה בעצם נעשה ונשמע?

אני לא רוצה לבלבל את האנשים. נעשה ונשמע זה נכנס לתוך ההידור אבל זה לא אותו דבר. יש פנים לכאן ופנים לכאן.

קריין: 17.

“ערבות שבלולב, רומזות שהעבודה צריכה להיות אפילו בבחינת ערבות. אף על פי שבערבות אין בהם טעם וריח,” ערַבות זה ענפים קטנים ובהם עלים ואין בהם לא טעם ולא ריח ולא כלום. כמו עשב. “אף על פי שבערבות אין בהם טעם וריח, כמו שאמר אאמו”ר זצ”ל על מה שכתוב (בהושענות), “בערבי נחל לשעשעך”. היינו שאפילו שהוא אינו מרגיש טעם בעבודה, אלא שהם כערבי נחל, שאין בהם טעם וריח, יהיו אצל האדם בעת העבודה, כמו שעשועים גדולים. וזה נקרא, כניעה ללא תנאי. וזהו מה שכתוב, “ועלזו לפניו”, היינו שיהיו בשמחה כמו שיש להם השגות הגדולות. וזהו שעשועים לפני ה’, וכך להאמין.”

(הרב”ש. מאמר 22 “מהי שושנה בין החוחים, בעבודה” 1991)

חוץ מאמונה אין כאן כלום כי זה לא טעם ולא ריח ולא שום דבר, אז דווקא בדברים הנמוכים האלו בערבות אנחנו צריכים להרגיש את השלמות כי בכל סוג מארבעת הסוגים אנחנו עולים עוד קצת ועוד קצת בזה שמוותרים על הריח, על הטעם, על היופי, על משהו שהוא למעלה מהדעת, ובערבות אנחנו לגמרי כבר לא יכולים לאחוז בשום דבר לכן כולנו נמצאים ללא שום סיבה בלכבד אותם למעלה מהדעת.

תלמיד: אני הבנתי שכאשר האדם עובד ללא טעם אז הפעולה עצמה כבר נחשבת לביטול וכך הביטול הזה מרפא אותו ומביא אותו לכוונה נכונה?

כן. אנחנו צריכים להשתדל, אם אנחנו רוצים לעשות פעולה על מנת להשפיע, שלא תהיה לנו שום הצדקה למה אנחנו עושים את הפעולה, אלא מפני שכך הבורא רוצה ואנחנו יכולים בזה להביע אליו את היחס שלנו.

תלמיד: איך להבדיל בין הטעמים שאפשר ליהנות בהם, כיוון שבכל זאת בתוך העשירייה יש כל מיני הנאות, אנחנו מנסים לתת אחד לאחר כל מיני טעמים וריחות אפשר להגיד, כסוג של תחליף לכך שאין לנו אולי משהו אמיתי ואנחנו מנסים להשלים את מה שחסר לנו. האם זו עבודה נכונה או לא?

אתם תעשו ותראו. לאט לאט אתם תקבלו יותר ויותר נקודות הרגשה, אחיזה, וכך תתקדמו. יש דברים שאי אפשר לבטא אותם במילים והפוך, שאם אתה מנסה לעשות את זה במילים אתה יכול לבלבל אנשים. לכן הכי טוב זה לכוון את האדם שישיג ויטעם. זה כמו שאתה אומר למישהו “תטעם”, אתה לא מסביר לו מה יש בפנים, כמה קפה, כמה סוכר, איזה ריח, איזה חום וכן הלאה, אתה אומר לו “תטעם”, ואם הוא טועם אז מבין הכול. הטעמים אלה הם האורות שמתפשטים מלמעלה למטה בתוך הפרצוף ואז מהם הכול מובן.

תלמיד: הכוונה שלי צריכה להמתיק את חיים הרוחניים של החברים שלי? עלי לדאוג לזה?

כן. לחזק אותם.

שאלה: אנחנו דיברנו על פעולות ברוחניות שצריכים לבצע ללא טעם וריח. מה זה נקרא פעולות ברוחניות? מה אני צריך לבצע?

פעולות ברוחניות זה כשאני מבצע פעולות השפעה כלפי חברים ואחר כך כלפי הבורא כמו שכתוב “מאהבת הבריות לאהבת ה'”. אלו הפעולות הרוחניות, ומספיקים לנו שני סוגי הפעולות האלו לקראת החברים ולקראת הבורא אם אנחנו רוצים להתחיל להרגיש את העולם העליון ולהתחיל לעבוד בו.

תלמיד: ואם אנחנו נמצאים בלי טעם וריח כלפי הפעולות האלה וגם אין טעם וריח כלפי החברים, מה הצעד הבא, מה הפתרון?

אם אנחנו יכולים להיות בלי טעם וריח בעבודה החברתית ולהיות בלי טעם וריח כלפי הבורא, ובכל זאת לבצע פעולות השפעה גם כלפי החברים וגם כלפי הבורא, אז אנחנו כבר נמצאים במדרגה מאוד גבוהה.

שאלה: מה בדיוק גורם שעשועים לפני ה’?

שאני נהנה לעשות פעולות לטובתו. כשאתה מסתכל על אימא שמטפלת בתינוק, עד כמה היא משחקת עמו, אתה רואה שזה נעים לה, היא משחקת עמו, היא אוהבת את העבודה הזאת. תגיד לה “אל תגעי בו יותר, אני אקח איזו אישה בתשלום, יש לי כסף, שהיא תטפל בו ואת תהיי חופשייה”, היא תסכים? ודאי שלא. זה נקרא שעשועים.

שאלה: אבל דווקא כשאדם נמצא באיזה חוסר מודעות למצב הזה, זה גורם עוד יותר הנאה, או שהוא צריך להרגיש שהבורא משתעשע?

אלה כבר מדרגות. אם הוא יכול לעשות את זה ללא מודעות זה בסדר, אם יכול לעשות את זה במודעות, יותר טוב, אם יכול לעשות את זה בהרגשה שהוא מרגיש שהבורא נהנה, ומקבל את התענוג שהבורא נהנה, בעל מנת להשפיע, זה לא שמקבל לעצמו, אלא על מנת להשפיע, שיש לו עוד יותר כוח לעשות את זה, אז בזה הוא כבר עולה מחסדים לחכמה.

תלמיד: זה השעשוע הגדול, ככל שהוא משפיע לו?

כן. יש בזה עוד דרגות.

שאלה: במה תלויים הטעם והריח בעבודה?

ריח וטעם בעבודה תלויים באור חכמה ואור חסדים. ריח זה אור חסדים, וטעם זה אור חכמה.

תלמיד: מה זה אומר בעבודה שלנו בעשירייה?

באילו כלים אתה יכול להשפיע, או להשפיע על מנת להשפיע אז זה ריח, או לקבל על מנת להשפיע אז זה טעם.

תלמיד: זה תלוי בעבודה שלנו או שאת זה אנחנו מקבלים?

זאת העבודה שלך שאתה צריך לבצע אותה.

תלמיד: אז אפשר להגיד שככל שאני יותר משתמש בעבודה בעשירייה, כך יש לי יותר טעם וריח בעבודה?

כן. אבל אתה צריך לקבל את הטעמים האלה, התענוגים האלה בריח וטעם, גם בעל מנת להשפיע.

תלמיד: מה זאת אומרת, איך?

כי ריח וטעם זה התענוג. ריח זה שאתה נושם, וטעם שאתה טועם, ולכן אתה חייב להיות מוכן לגלות את התענוגים האלה בעל מנת להשפיע.

תלמיד: אז איך עוברים ממצב של בלי טעם ובלי ריח, לזה שאתה מריח וטועם?

בלי ריח ובלי טעם אתה עובד בהתחלה, כשאין לך בינתיים כלים לקבל את הטעמים ריח וטעם, קודם ריח ואחר כך טעם, אין לך, אז אתה עובד בינתיים על הכלים שאתה מוכן לעבוד בלי שום תמורה. לא נותנים לך כי התמורה שאתה תקבל תהיה בעל מנת לקבל. אם אתה מגיע לכלים דהשפעה, לכלים של בינה, אז אתה כבר יכול לקבל בעל מנת להשפיע – ריח, “רוח” מה שנקרא. ואם אתה יכול אפילו לקבל בעל מנת להשפיע חוץ מריח גם טעמים, זאת אומרת שאתה כבר מקבל טעם, שאתה טועם, אז אתה כבר עובד עם אורות החכמה, על מנת להשפיע.

תלמיד: ובמה תלוי המעבר הזה בין חוסר טעם, לטעם וריח?

ככל שאתה מקבל כוחות מלמעלה שבונים לך מסך.

שאלה: איך אפשר להרגיש את הטעם והריח של המינים ולהרגיש שמחה?

תלוי למה אתה קשור. כשאתה קשור למטרה, אתה רוצה להיות בה אפילו בזה שאתה מבטל את הכול, מוותר על הכול, ורוצה רק להיות קשור בנקודה אחת לבורא ובזה שאתה קשור אליו, את כל העולם להביא אליו, ואתה לא צריך יותר מאשר רק להיות קשור לנקודה אחת. זו העבודה שלך.

שאלה: תענוג שלא מבטל את הרצון זה תענוג בעל מנת להשפיע?

אני לא מבין מה זה שלא מבטל את הרצון.

שאלה: אנחנו לומדים שקבלת התענוג מבטל את הרצון וזה בעל מנת לקבל. מה זה לקבל בעל להשפיע?

לא מבטל את הרצון, מבטל את החיסרון.

תלמיד: ואם זה לא מבטל את החיסרון, זה אומר שאני בעל מנת להשפיע, אם אני מקבל תענוג והחיסרון לא מתבטל?

אם החיסרון לא מתבטל סימן שאתה לא מקבל תענוג.

תלמיד: אז איך אפשר להבדיל בין קבלה בעל מנת להשפיע או קבלה בעל מנת לקבל?

בעל מנת לקבל אתה לא יכול לקבל, אתה לא יכול להרגיש תענוג רוחני. כי את כל התענוגים הרוחניים אתה מקבל למעלה מהדעת בזה שאתה דווקא לא מקבל לעצמך אלא ככל שאתה יכול לוותר על התענוגים האלה, מזה יש לך תענוג.

תלמיד: אז מהשפעה אמיתית אין תענוג.

מהשפעה אמיתית דווקא יש תענוג רוחני. אם אתם לא תממשו את הדברים האלה בעשיריות, אז יישארו סתם מילים.

שאלה: בעברית יש פתגם, על טעם וריח אין להתווכח. האם הפתגם הזה מרמז לנו שכל אחד עם הכלים שלו מרגיש את הבורא, את האור העליון אחרת, לפי הכלים שלו?

ודאי שכל אחד ככה מרגיש. לכל אחד יש כלים אישיים משלו, רצון משלו.

שאלה: אם עבודה נכונה זה שאין טעם ואין ריח זה טוב, זה בשביל האגו שלי. אבל יש טעם, יש ריח, יש סידור בשביל הנקודה שבלב שלי. האם זה הסגנון הנכון?

נכון. תמשיך ותראה מה יצא מזה.

שאלה: מה זה אומר שאנחנו קושרים את כל ארבעת המינים?

זה נקרא שאני מחבר את כל הספירות לפרצוף אחד. זה שאני מחבר את הלולב, אתרוג, הדסים, ערבות – יחד, ארבעת הסוגים האלה, י ה ו ה, אני מחבר אותם תחת הכתר. ואז יש לי כל עשר הספירות שלמות.

שאלה: הופיעה הרגשה חדשה היום בשיעור. כמו בספורט נגיד, מקבלים מידה על איזו תמורה. ויש גם אופציה אחרת, כשאתה משחק מול יריב ראוי, אתה נהנה מהמשחק עצמו, אתה כבר לא מחפש את הפרס. האם בעבודה אל מול הבורא אפשר ליהנות ממנה?

כן, זה נקרא או על מנת לקבל שאתה רוצה מדליה או שאתה נהנה מהמשחק עצמו שזה נקרא “על מנת להשפיע”. עבור השכר שזה על מנת לקבל או על מנת להשפיע ללא שכר.

אושפיזין. אושפיזין זה אורחים. זה קצת יותר מזה כאילו הזמנה וקבלת האורחים וכל האירוע עצמו של קבלת האורחים.

קריין: 18. כותב הרב”ש.

“ענין “אושפיזין” אאמו”ר זצ”ל פירש, שזהו ענין המובא בזהר הקדוש, אורחא למעברי ביה, שאור החכמה אינו יכול להאיר בקביעות.

וזהו ענין “מזל”, שבני חיי מזוני – במזלא תליא מילתא, כמובא בתלמוד עשר הספירות (חלק י”ג), שהוא מלשון “יזל מים מדליו”, שענין נוזל, שהוא רק בבחינת טיפין טיפין, היינו שאינו מאיר, אלא בהפסקות. מה שאין כן קילוח זה שמאיר בלי הפסק.

לכן האורחין אוהבים שיהיה לו מקום רחב. מה שאין כן כשהם באים והמקום הוא צר, אין הם יכולים להכנס.

והכוונה היא, שאור החכמה אינו יכול להאיר, אלא בהתלבשות החסדים. וחסדים נקרא רחב, כמבואר בתלמוד עשר הספירות. ואור החכמה נקרא בחינת אושפיזין, כנ”ל. לכן, אם אין לו חסדים, אין הוא יכול להתלבש.”

(הרב”ש. 624. “ענין אושפיזין”)

זאת אומרת, הכול תלוי באור החסדים, ככל שרוצים לקבל אורחים, במידה שרוצים לפתוח לפניכם את הכניסה הרחבה, שולחן ערוך וכן הלאה. הכול תלוי באור החסדים בלבד, ואור החכמה כבר יתלבש לפי אור החסדים. לכן אושפיזין זה כשדואגים דווקא להרחבת החסדים.

שאלה: הוא כותב שחסדים זה רחב. האם חסדים זה לא חפץ חסד שצר, מצטמצם, שלא רוצה כלום?

לא, חסדים זה דווקא רחב, יד רחבה. אור החסדים פותח דרך לאור החכמה. רק לפי נכונות החסדים בכלי, הכלי מוכן אחרי זה לקבל את אור החכמה בעל מנת להשפיע. הכול תלוי בחסדים.

חסדים זו כוונה על מנת להשפיע. החכמה, אור החכמה שמתלבש באור החסדים, דווקא הוא הולך לפי הכלים דקבלה, רוצה לקבל.

שאלה: איך אדם מרחיב את החסדים שלו?

בזה שהוא יותר ויותר מעריך את ההשפעה, מתקשר לאחרים, עובד איתם יחד בתן וקח, ככל שלא רואה הבדלים בין הכלים שלו לכלים של החברים והחיבור שלהם, הוא הופך להיות לכלי אחד ולא הרבה כלים, “כאיש אחד בלב אחד”, ואז הכלי הזה מסוגל לקבל בעל מנת להשפיע. כל אחד ככל שהוא מוותר לחברו, מבטל את עצמו בשמחה, או קודם באונס אחר כך ברצון, בזה הוא מרחיב את הכלי דחסדים שלו עד שיכול לקבל בהם אור חכמה.

שאלה: איך מתבטאת בתוך העשירייה העבודה הזאת?

שאנחנו רוצים להיות יותר צמודים זה אל זה, להשפיע זה אל זה, ובכלי שאנחנו בצורה כזאת בונים מההשפעה ההדדית זה אל זה, כך כולנו בעשירייה, אנחנו בזה בונים את התנאי לקבלת אור החכמה. ובצורה כזאת מגיעים למאור החסדים, לאור החכמה.

“חסדים” נקרא רחב, כמו שהוא אומר, “ואור החכמה נקרא בחינת אושפיזין”, ובכך אנחנו מכינים את הכלי כדי להגיע לקבלת אורחים, לאור החכמה.

שאלה: המצב הזה של האושפיזין זה מצב שהעשירייה צריכה להשיג כדי להתקדם בדרך?

כן. “אושפיזין” זה נקרא שאנחנו מקבלים את אור החכמה בעל מנת להשפיע. זאת כול המטרה שלנו, לקבל את כל אור החכמה שיש בבורא או לקבל את הבורא עצמו בעל מנת להשפיע בכלים שלנו, שיתלבש בנו. זה נקרא “השגת הבורא בנברא”, על זה מדובר בסוכות. בכלל, בסוכות מדובר על כל גמר התיקון שלנו.

שאלה: אמרנו שכדאי לא לצפות ולא לבקש טעם וריח, אלא לעשות פעולה ללא טעם וריח. אבל אם יש ריח, זאת אומרת, כמו שאנחנו קוראים עכשיו שיש אור חסדים, אז כדאי שנשלים את הפעולה ונבקש טעם, זאת אומרת שאור החכמה ימלא את הכלים, לא?

אתה תלך לפי ארבע בחינות של אור ישר שמתפשט מכתר לחכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות ותבדוק, איך אתה מקבל ואיך אתה יוצא מבחינה לבחינה.

תלמיד: אם בכלי שמורגש בעשירייה יש אור חסדים, ויש כלי רחב, והעשירייה בנתינה אפשר לבקש את אור החכמה, מותר לבקש בשלב הזה?

לא. איך מותר אם אין לך אור החסדים? חייב להיות אור חסדים בכלי. ולפי העוצמה והגודל של החסדים, אם אתה מסוגל לקבל בזה בעל מנת להשפיע אור החכמה, אז בבקשה תקבל.

תלמיד: נניח שנרכש אור חסדים, אז הוא מבקש אור חכמה, או שזה כבר בא אוטומטי? מה הפעולה שם?

לא. הוא צריך למשוך את זה בעל מנת להשפיע. זה זיווג דהכאה. זה לאט לאט יתיישב ויתייצב.

שאלה: מה הקשר בין סכך לאור חסדים?

סכך הוא דווקא יסוד לזה שאני מוכן לשבת בצל בלי אור חכמה וליהנות אפילו רק באור החסדים.

תלמיד: אז זה שכבר יש סכך זה מראה על אור חסדים? אור חסדים מראה על סכך?

כן.

תלמיד: אפשר להסביר מה זה סכך בעשירייה, מה זה מסך בעשירייה?

שאתם רוצים להשפיע זה לזה כוחות כדי להתגבש בפנים ולא לקבל אלא רק על מנת להשפיע. זה נקרא שאתם כבר נמצאים בסוכה.

תלמיד: מה אנחנו לא רוצים לקבל?

אתם לא רוצים לקבל שום אור, כלום. אתם רוצים רק להיות בהשפעה.

תלמיד: אבל אנחנו רוצים לקבל השפעה אחד מחברו?

כן. חיזוק בהשפעה אחד מחברו. ודאי.

תלמיד: וזה לא נקרא “לקבל”?

זה לא נקרא “לקבל” כי אתה לא משתמש בכלים דקבלה שלך. לאט לאט. אל תחשבו שזה מיום ליום יכול להשתנות. זה ייקח עוד כמה זמן, אבל זה כבר נכנס ולאט לאט חודר פנימה.

שאלה: האם אפשר להשתמש בתענוג כסימן שיכוון אותנו לפעולה נכונה? כמו למשל, להרגיש שמחה מפעולת השפעה?

כן, ודאי. שאתה תעשה פעולת השפעה, וככל שהיא תהיה יותר רחוקה מהרצון לקבל שלך, זאת אומרת, יותר קשה, אתה תיהנה מזה עוד ועוד.

תלמיד: ואז התענוג מראה שאני בכיוון הנכון או לא, זה ממש סימן מוחשי?

חוסר התענוג מראה. למשל אתה נותן מתנות לאנשים שחיים בחצר שלך ואחר כך אתה נותן מתנות לאנשים שהם נמצאים מעבר לים. גם אלו וגם אלו לא מכירים בך. ואתה לא מגלה גם להם וגם להם שהם מקבלים ממך מתנות. אז אלו שאתה שולח להם מתנות מעבר לים, מביאים לך יותר תענוג.

שאלה: יכול לקרות דבר כזה שללא ניסיון אור החכמה יכול להזיק וכדי שזה לא יקרה צריך עשירייה?

נכון.

שאלה: הרבה פעמים אנחנו אומרים שרק משוגע עובד בלי שכר. לא ברור איך אפשר לעבוד בלי שום טעם וריח? אז מה אני בעצם מקבלת מהעשירייה אם לא טעם וריח לעבודה רוחנית?

זה שאני אעבוד בלי שום שכר, זה בשבילי השכר, כי בזה אני דומה לבורא.

שאלה: האם זה אומר לקבל טעם וריח לעבודה מתוך העשירייה?

זה נקרא לקבל טעם וריח רוחניים, וכך אני מתקדם.

תלמיד: כתוב שארבעה המינים הללו, יש מהם שיש בו טעם וריח כמו האתרוג, והוא כנגד הצדיקים, שיש בהם רוח תורה וטעם של מעשים טובים. אז מהי “רוח התורה וטעם של מעשים טובים”?

מה שמקבלים בזה שעושים פעולות השפעה, לכן הם נקראים “צדיקים”, שמצדיקים את הבורא בכל מה שהוא הכין להם, וזה כנגד האתרוג.

שאלה: האם האדם עובר ממצב למצב אותם מסמלים ארבעת המינים, או כל אדם שייך לסוג אחר של עבודה?

כל אחד לסוג אחר.

שאלה: שמעתי שאם אנחנו עדיין לא מרגישים שחייבים חיזוק וחיבור מהעשירייה, אז אנחנו עדיין לא נמצאים בשום צורה של עבודה רוחנית. אז איך מתחזקים בעשירייה? מה זה להתחזק בעשירייה?

להתחבר יותר בינינו, ומביננו אחר כך לבורא. אבל לא להתחבר לבורא לפני שמתחברים בינינו.

שאלה: איך אפשר לעזור לחברות שיש להן רצון וכוונה להתאחד, אבל יש מכשולים גדולים בחייהן ואין להן הזדמנות ללמוד?

לעזור להן ויחד איתן ללמוד, יחד איתן לעשות משהו, או פיזית לעזור להן.

שאלה: אם מבקשים כוחות מהבורא לעשות פעולות ללא שום הצדקה, אז מהו האדם, איפה החלק שלו?

החלק של האדם זה בנטייה לחיבור עם החבר. זה העיקר.

תלמיד: אבל הדבר הזה צריך להיות ללא הצדקה, ללא טעם וריח?

כן. אפילו בלי טעם, בלי ריח.

שאלה: מה התנאים לקבל כוח לעשות פעולה בלי להשאיר לעצמי שום דבר?

כוח האמונה שיתלבש בכלים.

שאלה: מה זה אומר לאחד את ארבעת המינים מתחת לכתר בעשירייה?

כשארבעת המינים מתלבשים תחת הכתר בעשירייה, זה אומר שכל העשירייה הגיעה לחיבור השלם שלה.

שאלה: האם כאשר אדם עושה על מנת להשפיע, אין לו מזה תענוג עצום מכך שמצליח לגרום לבורא נחת רוח? לאן הולכת ההנאה של האדם מנחת הרוח שגרם, כדי לא לפגום בפעולה הרוחנית?

לאור מקיף.

שאלה: אושפיזין זה אור חסדים. האם הכוונה לפתיחת הלב שלנו כלפי החברים ואיתם לבורא?

כן.

קריין: מתוך “זוהר לעם”, 19.

“כל אלו ד’ המינים הם האורחים, שבע ספירות חג”ת נהי”מ, שהעם הקדוש הזמינו אותם ביום הזה, על דרך שמתפללים בימי הסוכות קודם הסעודה, ואומרים, עוּלוּ אוּשְפּיזין עילאין, בואו אורחים עליונים. שצריכים למצוא אותם, מאחר שהזמין אותם, ובהם מתפלל האדם תפילתו אל המלך. וע”י ד’ המינים, שרומזים לאלו הספירות, הוא משיג אותם.”

(“זוהר לעם”. ויחי. מאמר “ד’ מינים”, סעיף 227)

(סוף השיעור)