HOCHMA: TIKKUN CHATZOT תקון חצות – LESSON WITH RAV MICHAEL LAITMAN

Lesson on the topic of “The Ruin as an Opportunity for Correction”

שיעור בוקר 26.07.22 – הרב ד”ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

חורבן כהזדמנות לתיקון – קטעים נבחרים מן המקורות

קריין: שיעור בנושא – חורבן כהזדמנות לתיקון. קטעים נבחרים מהמקורות, מקטע מס’ 44.

חורבן הוא באמת הזדמנות לתיקון, ולכן אנחנו גם רואים לפי המקורות שכשהחכמים ראו את חורבן בית המקדש לפני אלפיים שנה, אז רבי עקיבא צחק. הוא היה גדול החכמים, וכשהם הגיעו לפרוורי ירושלים וראו את חורבן בית המקדש, שהמקום שבו הוא היה קיים נחרב כולו, אז כולם בכו ורבי עקיבא צחק. הוא אמר, עכשיו בטוח יש הזדמנות להגיע לבניית המקדש, זאת אומרת למקום שבו יכולים לגלות את הבורא בינינו.

כי כל זה מסמל לנו, שככל שאנחנו שבורים בפנים, כך יש שבירה מבחוץ. אז אם אנחנו מגלים שככל שאנחנו שבורים מבחוץ, כך אנחנו שבורים בפנים, יש לנו אפשרות “להקים שכינה מעפר”. וזה המצב שבו אנחנו נמצאים, שמגלים עד כמה אין לנו כוח, אין לנו הבנה, אין לנו שום תחילה לבניית החיבור בינינו שנקרא “בית המקדש”, מקום שבו הבורא יכול להתגלות, ולכן אנחנו יכולים גם להיות בשמחה מכך שאנחנו מבינים שאין כוחות.

הרבה חברים, בזמן האחרון במיוחד, מתלוננים שאין לנו סיכוי, אין לנו כוח, אין לנו שום אפשרות. וזה טוב שאנחנו מגיעים למצב שאנחנו מבינים עד כמה אנחנו הפוכים מתכונות המקדש, מתכונות המקום שבו הבורא יכול להתגלות, מהיכולת לבנות מצידנו את הכלי שבו הבורא יתגלה. אם אנחנו מבינים שזה לא בכוחנו, לא באפשרותנו, שאנחנו הפוכים מכל זה, זה דווקא טוב. אז נשאר לנו רק לדרוש, להתפלל, לבקש.

אנחנו צריכים להשתדל להתקרב בינינו ככל האפשר, ואז לצעוק לבורא. השלב הראשון הוא להתקרב נגד האגו שלנו ככל שמסוגלים, ואז בשלב השני לצעוק לבורא שאנחנו לא מסוגלים יותר, שהוא חייב לעשות לנו את העבודה הזאת, לצרף אותנו ולחבר אותנו כך שנהיה ככלי שבו הוא יכול להתגלות. זה נקרא “ה’ יגמור בעדי”.

זה מה שאנחנו צריכים לבצע, לכן גילוי השכינה, זאת אומרת גילוי המקום שבו הבורא צריך להתגלות זה הדבר הראשון, והמקום הזה זה הקשר בינינו. אם אנחנו לא מסוגלים להתחבר בינינו בעשירייה כך שכולם יהיו קשורים לכולם כאיש אחד בלב אחד, אז זה סימן שאנחנו נמצאים במצב של שבירה.

ואם כבר מגלים שזו שבירה, מגלים שזה המצב שבו אנחנו נמצאים, ואנחנו לא מסכימים עם זה ורוצים לתקן את מהות הקשר בינינו משבירה לתיקון, זה כבר אומר שאנחנו מוכנים להקים שכינה מעפר. זאת אומרת, אנחנו לא מסוגלים מצד אחד להתחבר בינינו, כך שהחיבור יהיה לפחות באיזו מידה דומה להשפעה של הבורא, ומצד אחר אנחנו לא מוותרים על החיבור ורוצים אותו.

להיות בנחיצות לזה, בדריכות לזה, זה המצב שאליו אנחנו חייבים להגיע, להשתוקק אליו, ואז אנחנו מגיעים כבר לשלב הראשון של התיקון. זה נקרא בשם הכללי “להקים שכינה מעפר”. ואחר כך יהיו לנו עוד כמה צעדים עד שנגמור את הכלי והבורא יתגלה בו, וזה כבר נקרא חיבור בין הנבראים ובין הבורא, או זיווג קודשא בריך הוא עם השכינה, הבורא עם השכינה. “שכינה” זה המקום שבו הבורא מתגלה. הרצון לקבל מורכב מהרבה רצונות שונים, זרים, שכל אחד מהם מוכן להתקשר למעלה מהאגו הפרטי שלו, וכשהם רוצים בכך, הבורא מחבר אותם, הם מתחברים ביניהם, יוצרים מעין סריגה, קשר ביניהם, וכך מגיעים לחיבור המתאים לגילוי הבורא.

קריין: אנחנו בתוך המסמך של – חורבן כהזדמנות לתיקון, בכותרת “להקים שכינה מעפר”, קטע מס’ 44. אומר הרב”ש:

להקים שכינה מעפר

“אם האדם מחליט, שהוא רוצה לעבוד בבחינת “עפר”, היינו אפילו שהוא טועם טעם עפר בעבודה, הוא אומר, שזה חשיבות גדולה אצלו, אם הוא יכול לעשות משהו לטובת הבורא, ולעצמו לא חשוב לו איזה טעם הוא מרגיש, והוא אומר, שעבודה זו, בזמן שטועמים טעם עפר, היינו שהגוף צוחק מהעבודה הזאת, הוא אומר להגוף, שלפי דעתו נקראת עבודה זו בחינת “לאקמא שכינתא מעפרא”.

כלומר, שהגם שהגוף טועם בעבודה זו טעם עפר, האדם אומר, שזה הוא קדושה, ואינו מודד כמה טעם שהוא מרגיש בעבודה, אלא שהוא מאמין, שהבורא כן נהנה מעבודה זו, היות שאין כאן שום עירוב של הרצון לקבל, היות שאין לו מה לקבל, כי אין שום טעם וריח בעבודה זו, כי רק טעם עפר יש כאן. לכן הוא מאמין, שזו היא עבודת הקודש, וממילא הוא שש ושמח.”

(הרב”ש. מאמר 24 “מהו, שהאדם צריך להוליד בן ובת, בעבודה” 1991)

שאלה: האם לפי הקטע הזה יוצא שטעם העפר הוא הסימן שאנחנו נמצאים בעבודת הקודש?

כן. יפה אמרת. אם אני מרגיש בחיבור שלי עם החברים בפנייה לבורא טעם עפר, אומנם זה לא הכול, אבל זה סימן שאני נמצא בכיוון הנכון, כי לרצון לקבל שלי אין שום מילוי.

שאלה: איך לדעת שהבורא כן נהנה מהעבודה?

תשאל אותו.

שאלה: כתוב כאן שכשאדם מרגיש טעם עפר עדיין האדם אומר שזו קדושה. מה זה להגיד שזו קדושה? הרי זה לא עניין של מילים, כך צריך להיות בהרגשה.

אפילו אם אנחנו טועמים בטעם של השפעה, בטעם של חיבור, טעם עפר שהוא כמו חול, אין בו שום טעם, אנחנו צריכים להגיד שזה מפני שאנחנו נמצאים עדיין ברצון לקבל שלנו ולכן כך אנחנו טועמים. אבל אם היינו ברצון להשפיע, אז היינו טועמים באותן הפעולות של החיבור לא טעם עפר אלא טעם גן עדן. את זה אנחנו צריכים להגיד לעצמנו. לכן לא ללכת לפי החושים הגשמיים, האגואיסטים, אלא למעלה מהם.

תלמיד: איך לעשות את הסוויץ’ הזה, את המעבר הזה מטעם עפר לכלים של השפעה?

זה מה שאני מתאר לעצמי, שאם אני עכשיו נמצא בכלים דקבלה, אז אני מרגיש טעמים גשמיים, ואם הייתי נמצא בכלים דהשפעה, אז הייתי נמצא בטעמים רוחניים.

שאלה: רב”ש כותב פה בסוף ש”ממילא הוא שש ושמח”. איך אפשר להחזיק בשמחה הזאת?

זה מפני שיש לו שתי הבחנות. ההבחנה הראשונה היא, שהוא נמצא בטעם עפר, בכלים האגואיסטיים שלו, והטעם השני, ההבחנה השנייה היא, שהוא נמצא בהשפעה ורוצה בהשפעה הזאת להשיג גילוי של פעולת ההשפעה, תוצאה מפעולת ההשפעה וטעם מפעולת ההשפעה. מזה הוא שמח, שלפחות נמצא במעבר מכלים דקבלה לכלים דהשפעה.

תלמיד: אבל אפשר להחזיק במצב הזה? כי הגוף בטח עוד פעם יצחק ועוד פעם יקפוץ.

זה נכון, אבל בכל זאת הוא מידי פעם הוא מחזיק וחוזר לזה עוד ועוד, עד שמתפלל לבורא, מתחזק עם החברים. בסך הכול הוא מושך כל מיני אמצעים כדי להישאר במצב הזה של חיבור עם כולם, חיבור עם הבורא והערכת המצב שמקים, כי הוא מקים שכינה מהעפר, וכך הוא מתקדם.

שאלה: מה זה טעם עפר בעבודה שלנו בעשירייה?

לעפר יש טעם? לא, אין טעם. זאת אומרת בחיבור, בלהחזיק, בלתמוך בחברים, בלחבר אותם, בלהשתוקק לבורא אין בזה טעמים, אנחנו מרגישים בזה טעם עפר. זה בדיוק המצב של המעבר מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע. צריכים להשתדל לעבוד בגשמיות אפילו בטעם עפר ולחפש לגלות טעם ברוחניות.

שאלה: איך לדעת שאנחנו מבינים את הטעם של הגשמיות או שמרגישים אותו? איך להרגיש, איך לפתח את התחושה הזאת?

היא פשוטה מאוד. אנחנו מתחילים מהעולם הזה, עד כמה אתה מרגיש טעם בחיבור בין החברים, ולעומת זאת עד כמה אתה מרגיש טעמים בכל מיני דברים אחרים שבעולם הזה. יש לפניך דוגמאות מאוד מוחשיות, זה לעומת זה. מצד אחד כל העולם עם התאוות שלו, עם התענוגים שלו, עם כל מה שיש, ומצד אחר חיבור בין החברים, מה שיש לך ביניהם. תנסה לראות מה חשוב, אחד מהשניים. תתחיל מזה.

שאלה: לגבי תחילת הקטע, “אם האדם מחליט, שהוא רוצה לעבוד בבחינת “עפר””, אפשר לקרוא את זה בשני אופנים. הראשון, שהאדם משתוקק לעבוד במצב של עפר, והשני, שהוא כבר עובד במצב עפר ועדיין משתוקק לעבוד בעפר.

אין בזה שום הבדל. פשוט להיות במצב מחובר עם החברים ככל האפשר אפילו שאתה מרגיש בזה טעם עפר. זה לא מושך, אתה לא יכול להעריך את זה, אתה לא יכול להחזיק את זה, אתה לא יכול להימשך לזה, אלא אתה פשוט יודע שכך צריך להיות, זה המצב. ואז אתה מגיע לזה במידה שאפשר ומבקש עם החברים מהבורא שיעזור.

תלמיד: האם האדם ממש יכול להשתוקק למצב כזה?

כן, מפני שזה בדרך לתיקון. הוא יודע שזה לפניו.

שאלה: האם אנחנו מרגישים את המצב הזה רק כשאנחנו עובדים בכפייה?

כן.

שאלה: מה זה נקרא להרים את השכינה? מהי שכינה?

שכינה היא חיבור בינינו שבו הבורא צריך להתגלות. אנחנו צריכים להקים את החיבור הזה בינינו, ובמידה שאנחנו מתייחסים לחיבור בינינו כלדבר החשוב ביותר מכל מה שיש לפנינו, במידה הזאת אנחנו בונים את השכינה שהיא “השכינה הקדושה”, כי היא בנויה מכל ההשפעות שלנו זה לזה כדי שנשפיע לבורא מכולנו. ואז לפי ההזדהות, השתוות הצורה הוא יתגלה לנו בתוך החיבור בינינו.

שאלה: זה יוצא קצת מוזר. כי כשאדם מבין שהוא מרגיש טעם עפר ואין לו כבר שום טעמים והוא נזכר שזה טעם השכינה בתוך העפר, אז כשהוא מתחיל לעשות את עבודת הקודש, המחשבות האלה ממתיקות את הטעם של העפר וזה נעשה לרצוי.

כן, ודאי. יש כאן הרבה מצבים. קודם כל כשאנחנו לא רוצים את החיבור, הוא נותן לנו טעם עפר. אף אחד מאיתנו לא רוצה חיבור. אחר כך אנחנו אומרים שכן צריכים לעשות חיבורים אפילו בצורה מלאכותית כמו שאנחנו עושים כנסים וחיבורים אחרים. לאט לאט יחד עם הלימוד, כשבזמן הלימוד המאור המחזיר למוטב מאיר עלינו, אנחנו מגיעים למצב שאנחנו מתחילים לקדש את החיבור הזה, כי אנחנו רואים שדווקא בחיבור בינינו צריך להתבצע, להתייצב, להתגלות הקשר שלנו עם הבורא.

מה זאת אומרת הקשר שלנו עם הבורא? בחיבור בינינו אנחנו בונים את הבורא, מתוך הצורות האגואיסטיות שלנו אנחנו מגלים את כוח ההשפעה, את כוח החיבור, שאנחנו רוצים להקים. כמו שהבורא אומר “אתם עשיתם אותי”, לא שהכוח הזה היה קיים קודם, אנחנו מולידים, אנחנו בונים, אנחנו עושים אותו. מתוך האגו, מתוך הצורה ההפוכה ממנו, אנחנו לאט לאט מגלים בינינו את צורת הקשר שתיקרא “בורא”. וכך אנחנו מגלים אותו.

ודאי שיש כוח עליון שהוא למעלה מאיתנו, אבל הכול מתגלה אך ורק לפי המאמצים שלנו.

תלמיד: האם כשאני פשוט לא מרגיש שום טעם, זה מצב כזה שאני לא מבין בכלל מה קורה ומרגיש מבולבל?

נכון.

תלמיד: כשאני כבר נזכר, או מישהו סיפר לי שזה נקרא שהשכינה נמצאת בעפר, אז כבר מופיע הטעם הזה של העפר. מהו המצב שיותר מועיל לתיקון, האם כשאני לגמרי לא מבין מה קורה, מבולבל וחסר טעם, או כשאמרו לי שזה טעם העפר?

זה לא משנה, זה משתנה מפעם לפעם. ולכן העיקר כל הזמן להחזיק את עצמנו בחיבור ולתאר את החיבור הזה ככלי לגילוי הבורא. בכלי הזה יש לך רצונות לחיבור, עוצמת החיבור וכוונה לגילוי הבורא.

שאלה: הוא כותב בפסוק, “היינו שהגוף צוחק מהעבודה הזאת, הוא אומר להגוף, שלפי דעתו נקראת עבודה זו בחינת “לאקמא שכינתא מעפר.” מה מועיל להיכנס עם הגוף לדיאלוג?

הכול תלוי ברצון. תשמע מה שאנחנו לומדים ותבין. זה לא כל כך יעזור לשאול כל הזמן. צריכים יותר להיכנס פנימה.

קריין: קטע מספר 45. אומר הרב”ש.

“איך האדם יכול לקבל כח התגברות על הגוף, בזמן שהוא מרגיש בחינת “שכינתא בעפרא”. איזו שמחה הוא יכול לקבל מעבודה זו. וביותר קשה, איך יש אפשרות לאדם, שיהיה לו צורך וחשק לעבוד עבודה, שאין אדם מרגיש בה טעם. כלומר, בשלמא שאין לו ברירה. יש להבין, שהאדם עובד בכפיה, אבל לחשוק לעבודה כזו, שאין בה טעם, איך אפשר. והיות שאין לו כח להתגבר, ושתהיה לו שמחה מעבודה כזו, ואיך אפשר לשמש את המלך בצורה שפלות כזו, היינו שמרגיש טעם עפר בעת שהוא משמש את המלך. 

לכן על זה הוא מבקש מה’, לא שיתן לו בחינת גילוי גדלות יתברך, שירגיש בזה טעם. אלא הוא מבקש מה’, שיתן לו כח, שיוכל להתגבר על הגוף ולעבוד בשמחה, בזה שעכשיו הוא יכול לעבוד בלתי ה’ לבדו, היות שאין הרצון לקבל נהנה מעבודה, שיש לה טעם עפר.”

(הרב”ש. מאמר 40 “מהו כי אתם המעט מכל העמים, בעבודה” 1990)

העניין הוא פשוט, למרות שקשה לנו מאוד להסכים איתו, להבין אותו, לממש אותו, אנחנו צריכים להרגיש ולהבין שאנחנו לא נרצה אף פעם לעשות פעולות השפעה. הטבע שלנו, הרצון לקבל, נשאר ולא עובר מאיתנו. מה שאנחנו צריכים לעשות, זה רק לבקש שתהיה לנו אפשרות מעל הרצון לקבל שלנו לעשות פעולות להשפיע. איך זה קורה? במידה שהבורא נותן לנו הזדמנות, אז נוכל לעשות פעולות השפעה למעלה מהרצון לקבל. זו כל חכמת הקבלה. כך אנחנו מדברים, כך אנחנו עובדים, כך אנחנו מתעלים לרצון להשפיע מעל הרצון לקבל.

לכן לא לחכות שפעם יהיה לי רצון להשפיע, רצון לאהוב, כל הדברים האלה. אמנם אנחנו מרגישים אותם לפעמים ברצון שלנו, אבל הכול עדיין בעל מנת לקבל ואין בזה שום דבר מהרוחניות האמיתית. לכן מה אנחנו צריכים? אנחנו צריכים רק לתאר לעצמנו את גדלות הבורא ולבקש את גדלות הבורא. ולבקש מהבורא שייתן לנו אפשרות להכניע את הרצון לקבל שלנו ולהתעלות מעליו. את הכוח הזה אנחנו מקבלים מלמעלה ורק בזכותו אנחנו יכולים כן להתקיים.

קריין: שוב 45, אומר הרב”ש:

“איך האדם יכול לקבל כח התגברות על הגוף, בזמן שהוא מרגיש בחינת “שכינתא בעפרא”. איזו שמחה הוא יכול לקבל מעבודה זו. וביותר קשה, איך יש אפשרות לאדם, שיהיה לו צורך וחשק לעבוד עבודה, שאין אדם מרגיש בה טעם. כלומר, בשלמא שאין לו ברירה. יש להבין, שהאדם עובד בכפיה, אבל לחשוק לעבודה כזו, שאין בה טעם, איך אפשר. והיות שאין לו כח להתגבר, ושתהיה לו שמחה מעבודה כזו, ואיך אפשר לשמש את המלך בצורה שפלות כזו, היינו שמרגיש טעם עפר בעת שהוא משמש את המלך. 

לכן על זה הוא מבקש מה’, לא שיתן לו בחינת גילוי גדלות יתברך, שירגיש בזה טעם. אלא הוא מבקש מה’, שיתן לו כח, שיוכל להתגבר על הגוף ולעבוד בשמחה, בזה שעכשיו הוא יכול לעבוד בלתי ה’ לבדו, היות שאין הרצון לקבל נהנה מעבודה, שיש לה טעם עפר.”

(הרב”ש. מאמר 40 “מהו כי אתם המעט מכל העמים, בעבודה” 1990)

שאלה: הוא אומר – לא לבקש את גדלות הבורא שיהיה בזה טעם אלא לבקש כוח התגברות אפילו שאין טעם. מה ההבדל בין שתי הבקשות האלה?

או שאתה עובד עם הכלים דקבלה שלך, שיהיה לך טעם, או שאתה עובד ללא כלים דקבלה שלך, שאין לך שום טעם אלא נתנו לך כוחות לעבוד למעלה מהטעם.

תלמיד: איך אפשר לא לבקש לראות את גדלות הבורא, שזה יהיה בעצם השכר?

אתה צריך לבחור לאן אתה הולך. כאן אתה מבין שדווקא כל אותם המצבים שאתה עובר – מלמדים אותך ללכת ללא שכר.

תלמיד: אבל צריך חומר דלק, שחומר הדלק יהיה משהו.

חומר דלק יהיה דווקא כשאתה הולך ללא שכר. דווקא זה הופך להיות השכר שלך.

תלמיד: הוא בכל זאת מדבר על מצב שיש אפשרות שיהיה שכר, שתהיה גדלות הבורא. ואפשרות שלא יהיה שכר ואדם צריך לבחור בזה שלא יהיה שכר.

כן.

שאלה: הביטוי “לאקמא שכינתא מעפרא”, להרים שכינה מעפר, יוצא כאילו שכתוצאה מהעבודה צריך להיות יותר טעם עפר?

אבל לא חושבים על הטעם. איזה טעם יש לי? טעם גן עדן או טעם גיהנום. לא חושבים על זה. חושבים איך אני אעשה פעולה להשפיע לבורא, ולא חשוב לי עכשיו באיזה טעם זה יהיה.

שאלה: איך להבדיל את הטעם הטוב בעבודה מהשמחה, שהוא מדבר עליו?

זה שאנחנו רוצים בכל זאת להתקרב למצב שאנחנו נעשה פעולה ללא שום טעם, ושיהיה לנו חשוב דווקא שאנחנו עושים ללא שום טעם, זה מן מצב מאוד מיוחד. תתאר לעצמך מצב שקרוב אלינו. אדם שמאוד רוצה להרזות. הוא אוכל עכשיו איזו פטרוזיליה, איזה עשב, כדי לתת לגופו קצת ויטמינים ואולי מילוי לבטן, אבל הוא לא מרגיש בזה שום טעם, אפילו טעם לא טוב. אבל אין לו ברירה, הוא חייב למלאות את עצמו. כי יש לו מטרה חשובה מאוד, הוא רוצה להרזות.

תלמיד: האם אנחנו יכולים לזהות איזה כיוון בקשר בין החברים, איך לנווט את ההתקדמות הזאת?

כן, זה מה שאנחנו לומדים לעשות.

שאלה: איך לבקש בצורה נכונה כוח התגברות מעל חוסר הטעם בעבודה, מבלי להתבלט בעשירייה?

אבל אתה מבקש כוח התגברות כדי לשרת את העשירייה, כדי לשרת את הבורא, אז אין לך כאן מה להתבייש. אנחנו צריכים ההפך, לתת בפעולות כאלו דוגמא לחברים.

שאלה: כאשר אנחנו מרגישים כל מיני ירידות ויש כוח להצדיק את הבורא, אז אפשר לקרוא לזה השפעה?

כן

תלמיד: אנחנו עושים הרבה פעולות חיבור בעשירייה, למרות טעם העפר. זה נקרא רוחניות?

לא. אם אתם עושים פעולות כמו שאנחנו עכשיו מדברים, זה כדי להגיע בחיבור שלנו לכוח השפעה, להפוך את עצמנו מקבלה להשפעה, להפוך את החיבור בינינו מחיבור אגואיסטי לחיבור אלטרואיסטי, וזה הכול ניתן לעשות רק בקבוצה ולכן “ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה”.

למה “כלל גדול בתורה”? מפני שדווקא כשמגיעים לחיבור כזה, אז בו אנחנו עושים פעולה מהותית, אנחנו עושים את השינוי מעל מנת לקבל, לעל מנת להשפיע. ודווקא בצורת החיבור שלנו בעשירייה, אנחנו יכולים לבצע את פעולת המעבר, מהעולם הזה לעולם הרוחני.

תלמיד: כשאני משתדל לעשות פעולת התגברות, מה אני צריך לבדוק?

הדבר הראשון זה, כמה אנחנו נמצאים לא ברצון לקבל הפרטי של כל אחד.

שאלה: איך אפשר להגיע לשמחה אמיתית בעבודה כזאת? כי יש פה תהליך של התגברות, של קושי, של בקשה.

אם אנחנו עושים את זה יחד ומבינים שבזה אנחנו הולכים כבר ממש בצעדים פנימה, נכנסים בתוך העולם העליון, אז אנחנו צריכים להיות בשמחה.

תלמיד: האם השמחה היא מזה שטעם עפר זה הכיוון הנכון?

אנחנו לא שמחים שנמצאים בטעם עפר, זאת לא מטרת הבריאה, אלא אנחנו שמחים שלמרות טעם העפר, שאנחנו הולכים קדימה, וזה לא עוצר אותנו.

תלמיד: ממה השמחה?

השמחה היא שהולכים קדימה, אפילו בטעם עפר.

שאלה: האם היא ממתיקה, או שמחזיק בשניהם?

כן, זה ממתיק.

שאלה: מדוע יש ציפייה שהטעם בעבודה יגיע, שהזמן יסדר, ויכולים לעבור ככה שנים, עד שרוצים לנקוט פעולה בחיבור?

זה באמת לוקח זמן מה שלא יהיה. אבל אנחנו צריכים טוב טוב להבין שהזמן לא עושה את שלו. הוא אמנם עושה וכתוב, “תן לזמן לעשות את שלו”, אבל מאידך אנחנו צריכים לזרז את הזמן. ואם אנחנו לא מתקדמים בדרישה לזמן לשנות את המצבים שלנו, אז אנחנו כבר נמצאים בקליפות.

שאלה: האם ישנה מדרגה עד לגמר התיקון, שאדם כבר לא רוצה לבקש על גדלות הבורא כמו שכתוב כאן, אלא עבורו גדלות הבורא והמטרה הסופית היא ללא שום ספק וזה מה שנותן לו את הכוח?

לא חשוב אם נראה לו שזה בטוח וברור, אלא השאלה לאיזה מידת גדלות הבורא הוא דבוק. והדבקות הזאת יכולה להיות רק בדבקות של כל הקבוצה בבורא. ולכן בלי להתקדם בדרגות הדבקות, כלומר עוד ועוד לתקן את הרצונות לקבל הפרטיים, שיהיו עוד יותר דבוקים בעל מנת להשפיע לבורא, הוא לא יכול לעצור בזה.

תלמיד: ישנה מידה מסוימת של דבקות עם הקבוצה, שאחריה כמו שכתוב כאן,, משם והלאה אדם כבר לא ירצה לבקש על גדלות הבורא. צריכה להיות סיבה מיוחדת שאני לא אבקש, אני צריך להיות דבוק במידה מסוימת.

אני ממש לא מבין למה אתה נסחף לכל מיני כיוונים פילוסופיים. אין לנו שום אפשרות לעשות שום הבחנה, ולגלות הבחנה רוחנית חדשה, אם לא על ידי חיבור בינינו, ולא על ידי תיקון הרצון לקבל בעל מנת להשפיע – שנגיע לקצה שלו, כשכל הרצונות יהיו בעל מנת להשפיע ויוכלו להתחבר אחד לשני ואז הבורא יתגלה במלואו באור האין סוף.

שאלה: מה מקור השמחה שהיא לא במסגרת של הרצון לקבל, איפה מורגשת שמחה כזו?

היא מורגשת ברצון להשפיע המשותף בינינו. מזה שהבורא מאיר לתוך הרצון המתוקן.

שאלה: איך אני יכול לשכנע את הרצון לקבל שלי, שהטעם האמיתי נמצא בעפר?

מה שעכשיו בשבילי זה עפר, אני אשנה את עצמי, את היחס שלי לפעולות ההשפעה שעכשיו הן אצלי כעפר, ואז אוכל להרגיש בהם טעמים מיוחדים שעכשיו הם נסתרים. כל העולם נסתר בפעולות האלה של העפר.

שאלה: מה הפירוש להרגיש טעם טוב ולא לבקש גילוי גדלותו?

אנחנו מגלים בסופו של דבר את גדלות הבורא, אבל אני רוצה לגלות את הגדלות שלו, לא כדי שזה ישלוט עליי ולכן אני אעשה פעולות שהוא דורש ממני. אלא אני רוצה לעשות לו פעולות השפעה כי אני בעצמי רוצה להיות הגורם לעשות לו נחת רוח. לכן אני מקטין את עצמי כמה שיותר ושם לפניי את הקבוצה והחברים, וכך אני עושה נחת רוח לבורא ולא לעצמי.

שאלה: האם טעם העפר ניתן לנו כדי שתהייה לנו בחירה חופשית?

יש לנו בחירה חופשית שאנחנו מעל טעם העפר רוצים לבנות טעם רוחני, טעם של השפעה.

שאלה: למה במאמר כתוב, כי אתם המעט מכל העמים?

כי הרצון לקבל שיש, זה הרצון שהבורא ברא, ויש שם חלק קטן מאוד שיכול להתרשם מהאור העליון ואלו הכלים, הרצונות לקבל שמשתוקקים לאור העליון, רוצים להידמות לאור העליון, וזו כמות מאוד קטנה שנקראת ישראל, ישר אל, וכל השאר לא.

ואותו חלק שמתרשם מהאור העליון, שנקרא ישראל, הוא חייב לתקן את עצמו ראשון ולהיות כמעבר לאור העליון, להאיר בכל יתר הכלים שלא מסוגלים להתחבר בלי האור. ולכן כל יתר הכלים שונאים את ישראל, שכאילו מונע מהאור העליון להגיע אליהם – וזו כל ההיסטוריה שלנו.

אנחנו צריכים כמה שאפשר להתחבר בינינו, כדי למשוך את המאור המחזיר למוטב ולהעביר את האור העליון, את גילוי הבורא דרכנו לכל האנושות וזה יקרא גמר התיקון.

שאלה: הטעם שאדם מרגיש הופכת לעביות?

כן.

תלמיד: הבחירה החופשית זה ללכת מעל טעם העפר, אבל זה נעשה על ידי עזרת הבורא?

כן.

תלמיד: אז הבחירה החופשית נעשית בעצם על ידי הבורא.

נכון. הבורא נותן לנו הזדמנות ואחר כך כמו שכתוב, “שם את ידו של האדם על הגורל הטוב ואומר קח לך” ואנחנו צריכים רק להתחזק בדרך שהבורא מוביל אותנו, מוליך אותנו.

שאלה: האם כדי להגיע להשתוות הצורה זה עניין של כוונה, או שזה עניין של פעולה? איך לבנות את הצמצום על הכלי כדי להגיע לכוונה של השתוות הצורה?

זה רק על ידי המאור המחזיר למוטב, אם אתה רוצה שהאור ישפיע עלייך, יחבר אותך לחברים, כדי לבנות רצון משותף – אז האור מאיר והוא מצמצם את האגו שלך ומחבר אתכם, עד שאתם מגיעים לחיבור כזה שיכולים להיות כלי לאור העליון.

שאלה: לפי הקטע שקראנו אנחנו צריכים לבקש מהבורא כוח לעבוד אותו בלי טעם. אני מרגיש שבתפילות שלנו אנו מנסים לבקש את זה, אבל הבקשה הזאת לא אמיתית, אין בה תוקף, אנחנו כאילו מבקשים כוח, אבל בפועל מתכוונים תביא לנו רגש. איך להפוך את המשפט היפה הזה של רב”ש, לאמיתי, שהבקשה תצא תקפה, חזקה, אמיתית שייתן לנו כוח ולא הרגשה ברצון לקבל?

צריך להבין שלעבוד בלי רגש זה לא בדיוק נכון, אלא צריך לעבוד בלי הרגש האגואיסטי הקודם, צריך לחפש רגש חדש, וכך נתקדם. לכן לעבוד בלי רגש זה נקרא שאנחנו עובדים ברגש שנקרא בלי רגש לעומת הרגש הקודם.

למשל דוגמה הפשוטה, קודם התרגשתי ממשהו מתוק, אני טועם ואני נהנה מזה שאני טועם דבר מתוק. אחר כך הבנתי שמתוק מאוד מזיק לי, אבל אני חייב לאכול, אז אני לוקח מאכל לגמרי לא מתוק, ואפילו שאני מרגיש בו טעם עפר, אבל אני מתפעל מזה שאני לוקח את המאכל החדש הזה שאין בו שום דבר מתוק, ומזה שאני אוכל משהו בריא.

אז זה לא שאין לי טעם, רק הטעם החדש שלי שונה לגמרי מהטעם הקודם, ואני נהנה מזה. למשל אנשים טבעונים או אנשים שחיים על פי דיאטה, לפעמים הם מאוד נהנים מכך שהם שומרים על הדיאטה, ויש להם תענוג מכך שהם נעשים יותר בריאים.

אבל התענוג לא הולך, אי אפשר בלי תענוג. כשאנחנו אומרים בלי תענוג הכוונה היא בלי התענוג הקודם, כי אנחנו מחליפים אותו למשהו אחר. כמו עם החיבור בין החברים, קודם לא הרגשתי בו שום טעם, אפילו דחייה, ולאט לאט אני משכנע את עצמי ומתחיל להרגיש שאפשר ליהנות מזה.

תלמיד: אבל זו בדיוק הבעיה, אנחנו כל הזמן מבקשים טעם של העבר, ולא טעם של השפעה.

לא חשוב לנו איזה טעם, העיקר שאני רוצה ליהנות, אז אני רוצה עכשיו ליהנות מהשפעה ולא מקבלה. אנחנו לא יוצאים לאיזה חלל, אנחנו עוברים מהכלים האלו, לכלים אחרים. תנסו לחטט בזה, לבדוק את זה, ואחר כך תראו. לאט לאט תראו שבכל זאת אנחנו נמצאים בתענוגים, אבל תענוגים מגדלות הבורא, מגדלות המצב שלעומת המצב הקודם נקרא מצב חיצון.

שאלה: בדיוק עכשיו אמרת, שמופיעים התענוגים מעבודת הבורא, מגדלותו, וזה נאמר גם בקטע. כתוב, שכשמגיע הרצון לקבל עם השאלות שלו, בכל זאת צריך לתת לו כמה תשובות לשאלות שלו כדי שיהיה לו כוח לעבוד. וכמו שכתוב שהוא מבקש לא גדלות אלא כוח התגברות כדי לעבוד בשמחה על כך שאני עובד עבור הבורא הגדול. אז כבר יש לי את גדלות הבורא. אדם שיכול להגיד דבר כזה, יש לו כבר גדלות הבורא?

כנראה, אני לא בטוח. ולא רוצה להיכנס ולהתבלבל בפילוסופיות האלו. רק תבינו, אנחנו כל הזמן הולכים מתענוג לתענוג, אנחנו לא יכולים ללכת ללא תענוג. אנחנו רצון לקבל ואת זה אי אפשר לשנות, רק השאלה כל פעם היא בתוך איזה סוג רצון לקבל אני נמצא, מאיזה סוג של רצון לקבל אני נהנה.

אם אני משכנע את עצמי שאני רוצה ליהנות מחיבור בינינו, מחיבור עם הבורא, ומהנתינה שלנו לבורא, אז ככה אני מתקדם, אבל בכל זאת תענוג הוא נשאר תענוג. תחשבו על זה. אנו משנים רק את סוג התענוג, החכמה נקראת “חכמת הקבלה”.

שאלה: מהי גדלותו של הבורא?

גדלות הבורא היא שהוא שולט בכל.

שאלה: אם אדם מחליט שהוא רוצה לעבוד במצב של עפר, איך מתקבלת ההחלטה הזו, ואיך להבין שהיא התקבלה?

ההחלטה שלנו צריכה להתקבל בהרגשת האיחוד בינינו.

שאלה: ואיך לא ליפול לייאוש, אם אתה מרגיש רק עפר?

אם אני נמצא בייאוש, אז אני כבר נמצא בייאוש. אם אני מרגיש טעם עפר, אני יכול לכבד את העפר, ולהבין שמתוך העפר אני יכול לעלות לפסגת החיבור עם הבורא ועם כל הבריאה.

צריכים לקרוא את המאמר בזוהר על רבי חייא, שנפל על העפר ונישק אותו. הוא מסביר שם מאוד יפה, כדאי לקרוא אותו. נבקש שיכינו לנו אותו לשיעור הבא.

שאלה: איך להשתמש בטעם העפר בעשירייה?

זה הכי נגיש והכי קל. אין לנו מספיקה קשר בינינו, אנחנו מרגישים שיש בינינו עוד מרחק, ובמרחקים האלה בהם אנחנו לא יכולים להרגיש זה את זה, יש לנו טעם עפר. זה לא מושך אותנו, לא בטעם ולא בריח, אנחנו לא מרגישים שיש לנו בזה משהו, ולכן לא יודעים מה לעשות עם זה.

אם אנחנו רוצים דווקא בהבחנות הללו להביא טעמים חדשים, אז אנחנו מאוד מתקרבים זה אל זה. איך במקום טעם עפר להביא טעם החיים? צריכים להביא מים, והעפר הופך לאדמה. מאיפה להביא מים? אפילו מהדמעות שלכם. בבקשה, תבכו על זה שיש ביניכם טעם עפר. אנחנו צריכים להחיות את הקשרים בינינו, ובהם נתגלה את הבורא.

שאלה: איך נוכל לגרום לטעם העפר הזה להפוך לטעם מתוק ונעים?

אם אנחנו מצטערים שאנו לא יכולים להתקרב זה אל זה. במאמר הזה כתוב, שרבי חייא נפל על הקרקע, נישק את העפר, ובכה כמה הוא קשה. שהרצונות האגואיסטים שלנו לא נותנים לנו להתחבר בלב אחד שבו נגלה את העולם העליון, את המציאות הנצחית, את הבורא, ולא מסוגלים להתקרב בלבבות זה אל זה. אז צריכים לבקש, ודאי שאנו לא מסוגלים לכך בעצמנו, אבל הכוח העליון שיופיע עלינו, האור העליון שישפיע עלינו, הוא יחבר אותנו.

שאלה: האם עליי לדאוג שהחברות שלי לא ירגישו מצב של עפר?

לא, אנחנו דווקא צריכים להרגיש טעם עפר כי זו האמת, ולעבוד יחד כדי להפוך את העפר הזה, את המדבר הזה לגן עדן.

שאלה: איך מגיעים למצב שאין לאדם שום תערובת של הרצון לקבל? נראה שהוא קיים בכל האטומים של..

אין דבר כזה שלא יהיה רצון לקבל, אלא שיהיה רצון לקבל מתוקן. הרצון לקבל לא מתבטל אף פעם. כשאנחנו אומרים ללא רצון לקבל, אנחנו מתכוונים לעל מנת לקבל. אבל הרצון לקבל הוא כל חומר הבריאה, והוא לא נעלם. אנחנו רוצים להוסיף עליו רק כוונה על מנת להשפיע.

שאלה: אם מרגישים שהרצון לקבל מחפש איך ליהנות גם מהעבודה הרוחנית, האם זה סימן שהתקדמות היא לא נכונה?

כן, ודאי שהוא רוצה. אותו מלאך המוות, אותה הקליפה, אותו הרצון לקבל שהבורא ברא, הוא שדוחף אותנו לרוחניות, כי הוא רוצה לקבל את הרוחניות בעל מנת לקבל. לכן אנחנו מסתובבים הרבה שנים עד שאנחנו רואים שאי אפשר וחייבים להוסיף לו כוונה על מנת להשפיע, ואז מגיעים לרוחניות.

שאלה: אמרת קודם שאף פעם לא נרצה לעשות פעולות השפעה. אפשר להבין מזה שכאשר היה לי רצון לפעולות השפעה, זה לא היה באמת רצון להשפיע?

לא, לפעמיים אנחנו מקבלים התעוררות להשפעה מפני שהאור העליון מאיר עלינו ומעורר אותנו, זה נקרא “התעוררותא דלעילא”. לפעמים זה מגיע אם אנחנו מבקשים, ולפעמים זה מגיע כשאנחנו לא מבקשים, אבל מפני שאנחנו קשורים יחד לכלי גדול מאוד של כל הנשמות, ומפני שמגיע התור, לאיזה כלים להיתקן, אז מעוררים אותנו כדי שגם אנחנו נשתתף בזה. יש בזה הרבה חשבונות.

שאלה: מה הסיבה שכאשר אנחנו מרגישות את הרצון לאהוב, זה בתוך הרצון שלנו לקבל?

הכול נמצא בתוך רצון לקבל שלנו, אין לנו שום דבר חוץ מרצון לקבל, שום חומר, אלא כוונות, או על מנת לקבל או על מנת להשפיע.

קריין: קטע 46. אומר הרב”ש במאמר “טנת”א”.

“”טעמים”, היינו מי שרוצה לטעום טעם בחיים, אז הוא צריך לשים לב לנקודה שבלב שלו. שלכל אדם יש נקודה שבלב, אלא שהיא לא מאירה, שהיא כמו נקודה שחורה. כי הנקודה שבלב היא בחינת נפש דקדושה, שטבעה הוא כלי דהשפעה. 

אבל היא בבחינת שכינתא בעפרא, שאין האדם מחשיב אותה לכלום, אלא שאצלו היא בבחינת חשיבות כמו עפר. וזה נקרא “נקודות”. 

והעצה שתעלה את חשיבותה ויעשה את חשיבותה כמו תגין, היינו כמו “תג על ראשו”. זאת אומרת במקום שהיה מקודם בבחינת עפר, שיעלה את חשיבותה כמו כתר על ראשו. 

ואז הנפש דקדושה מתפשטת באותיות, היינו בהגוף, שהגוף נקרא “אותיות”, כידוע. היינו שהקדושה מתפשטת מבחינת כח לבחינת פועל, המכונה אותיות וגוף”. 

(הרב”ש. 34. “טנת”א”)

זה סגנון אחר ממה שדיברנו עליו קודם, כי כאן מדובר על השפעה אחרת של האורות על הכלים.

שאלה: מהן נקודות, תגין ואותיות, הן תנועה פנימית של חשיבות הבורא?

כן. בעברית בכלל אין אותיות שהן תנועות, יש רק עיצורים שמצוינים בכתב בנקודות. לכן הכתב בעברית הוא בשלושים אחוז יותר קצר מכתב בשפה האנגלית נגיד, או ברוסית.

תלמיד: אז מה הן התנועות במקרה הזה?

אה, או, או, אי, אה (a o u i e), זה אומר על העברת האור בתוך הכלים, והכלים בעצמם הם האותיות הרגילות, כשנגיע לזה יהיה לנו ברור.

תלמיד: כשמקובל קורא את הטקסט הזה, הוא עושה כאלה תנועות פנימיות יחד עם האותיות?

הוא מרגיש את זה, ודאי. המקובל שקורא את הטקסט מרגיש את הטקסט בפנים בכלים שלו. כמו שאתה קורא דף, נגיד רומן, אז אתה עם הרגשות שלך, עם ההבנות שלך, עם השכל, עם מה שעברת בחיים, עם הכול אתה קורא ואתה מתפעל מזה, כך גם המקובל. ככול שאנחנו נקבל “אותיות עבודה”, אז אנחנו אחר כך נקרא את הטקסטים ולפי הטקסטים האלה נעבור ממצב למצב, מעולם לעולם. קריאת הטקסט תהיה ממש כמו תהליך של עליות, ירידות, כמו שאתה מטייל בגלקסיות.

תלמיד: מהי העצה שהוא נותן, שאת אותה נקודה שהוא מרגיש כמו עפר הוא מעלה מעל הראש?

כן, שמלכות עולה לכתר. שקודם חשיבות הרוחניות הייתה הכי תחתונה, והוא מעלה אותה לדרגה הכי גבוהה, מעל עצמו, מעליו.

שאלה: מה עוזר לאדם לשים לב לנקודה שבלב שלו ברגע שהוא מרגיש טעם עפר?

כל מה שאנחנו לומדים, חיבור עם חברים קודם כל, הפצה ותפילה.

קריין: קטע מתוך המאמר “החיזיון של רבי חייא”. מתוך הקדמת ספר הזוהר, מאמר “החיזיון של רבי חייא”. סעיף 49.

החיזיון של רבי חייא

[חזווא דר’ חייא]

.49” השתטח רבי חייא על הארץ, ונשק את העפר, ובכה, ואמר, עפר עפר, כמה אתה קשה עורף, כמה אתה בעזות, אשר כל מחמדי העין יהיו בָּלים בך, כל עמודי האור שבעולם תאכל ותטחן. כמה אתה חצוף. רבי שמעון, שהיה מאיר לעולם, השליט הגדול, הממונה על העולם, שזכותו מקיים את העולם, מתבלה בך. רבי שמעון, אור המאור, אור העולמות, אתה בָּלה בעפר. ואתה קיים ומנהיג את העולם. השתומם רגע אחד ואמר, עפר עפר, אל תתגאה, כי עמודי העולם לא יהיו נמסרים לך, שהרי רבי שמעון לא מתבלה בך.

יש להבין היטב עניין ההשתטחות הזאת של רבי חייא”. את זה אמר רבי חייא, ועכשיו בעל הסולם מפרש, מסביר לנו את זה.

“יש להבין היטב עניין ההשתטחות הזאת של רבי חייא. עיקר העסק של רבי חייא ורבי יוסי בדרך שהולכים יחד, באותו השער הסתום, מלכות דמלכות, שאינה מקבלת כלום מכל אלו המוחין העילאין שב-6000 שנה מטרם גמה”ת. ורבי יוסי השיב לרבי חייא, בשם רבי שמעון, שוודאי השער הזה נשאר סתום, וכל השלמות רק במפתחא. וזה שהציק להם מאוד.

עד שבא רבי חייא להתעוררות גדולה, השתטח רבי חייא על הארץ, ונשק את העפר, ובכה, ואמר, עפר עפר, כמה אתה קשה עורף. ואמר, כמה אתה בעזות, אשר כל מחמדי העין יהיו בלים בך.

כי ע”י חטאו של אדה”ר, נשרו כל הנשמות ממנו, ונפלו בשבי אל הקליפות, שהן כוללות כל הנשמות שבעולם. ואדה”ר בתשובתו תיקן רק את חלקו בלבד, וגם זה לא בשלמות הגמורה. ואחריו הן הנשמות, המתבררות בכל דור, ע”י תשובה ומע”ט עד גמה”ת. ונמצא, שכל אלו הנשמות הגבוהות, מיחידה וג”ר דחיה, תלויות בבירור ובזיווג על המלכות דמלכות, השער הסתום, שאין לה בירור וזיווג.

הנה כל הנשמות ההן מתבלות בעפר, שהוא הקליפות, כמ”ש, והנה דִמְעת העשׁוּקים, ואין להם מנחם. כי קליפת העפר שולטת עליהם בחוצפה ובקשיות עורף, בהיותה בטוחה בכוחה, שאין מי שיוכל להציל אותם מידה.

וזה שבכה רבי חייא, ואמר לעפר, לקליפות, כמה אתה קשה עורף, כמה אתה בעזות, אשר כל מחמדי העין יהיו בלים בך. כי כל אלו הנשמות הגבוהות מכולם, שהן מחמדי העין, נרקבות בך בלי תקווה להצילן מידך.

וכל עמודי האור שבעולם תאכל ותטחן. כל צדיקי העולם, המאירים את העולם, נמצאים גם הם חסרים מהשלמתם, מסיבת השבי של אלו הנשמות הגבוהות. משום שכל הנשמות כלולות זו מזו. ולפיכך נמצא שגם הם נאכלים ונטחנים, בכוח החוצפה של העפר הזה.

ורבי שמעון לא מתבלה בך. תחילה רצה לומר, שגם רבי שמעון נבלה בעפר הזה. כי שמע מרבי יוסי, שגם הוא הסכים, ששער זה סתום ואין לגלותו. ואח”ז תמה ואמר, רבי שמעון, כיוון שהוא המקיים כל העולמות ומנהיג אותם, איך אפשר שלא יהיה שלם בכל שלמותו? אח”ז השתומם רגע אחד, כלומר, שהתיישב בדעתו, ואמר, בהחלט שרבי שמעון לא מתבלה בך. כי הוא ודאי בתכלית השלמות, אלא שלא יכול להבין האפשרות הזו”.

(“הקדמת ספר הזוהר מאמר “החיזיון של רבי חייא” סעיף 49)

אנחנו רואים כאן דוגמה יפה מאוד שמביא לנו בעל הסולם. שבהחלט גם המקובלים הגדולים מגיעים לפעמים לכאלה הרגשות שאי אפשר להתעלות למעלה מהרצון לקבל על מנת לקבל שנקרא “עפר”, ממש נופלים עליו, בוכים ולא יודעים מה לעשות עימו. ואחר כך בכל זאת קמים ואומרים, לא, לא יכול להיות שכך צריך להיות, זה רק כדי שאנחנו נעבור מעליו, נגלה עפר ונגלה שאנחנו יכולים להיות מעליו, נתפלל, ניקח כוחות מהבורא ונצליח בכל זאת להתגבר.

שאלה: נראה שלרבי שמעון לא היה מצב כזה של עפר, שהוא היה מעל זה, או חזק יותר מזה, איך זה יכול להיות?

גם לרבי שמעון, “אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא”, אין אדם שלא עבר את כל המצבים הללו, אין, רק המהירות היא שונה. אחרי שהייתה שבירה של כל הרצון לקבל, וכל הרצונות נכנסו בכוונה על מנת לקבל וכולם צריכים לקום, אז אין צדיק בארץ כמו שכתוב אשר עשה טוב, שהגיע לעל מנת להשפיע ולא יחטא, שלא ירגיש עד כמה הוא נמצא ברצון לקבל על מנת לקבל קודם.

ולכן אל תחשבו שאת מה שאתם עוברים המקובלים האחרים לא עברו, ודאי שכולם עברו וכולם יכולים להבין זה את זה בסופו של דבר, אין בזה שום דבר יוצא מהכלל. זה דווקא מה שהקטע הזה שקראנו עוזר לנו להבין, שרבי חייא היה גדול מאוד.

מסופר כאן שהוא עובר את הנקודה הזאת של השבירה הפרטית שלו, ואומר איך יכול להיות שאפשר לצאת ממנו, ואם כן אז איך רבי שמעון עבר את זה, הוא גם חייב לעבור או לא? וכאן נגלה לו שכן. אחר כך יש עוד סיפורים שרבי שמעון יושב בגן עדן ודן באותן המחשבות, קושיות, שרבי חייא ועוד חברים דנים בהן. כלומר, לכולם הכול אותו דבר, מפני שאנחנו מגיעים לכלי אחד שבור, שדווקא על ידי שבירה אנחנו מגיעים למצב שהכול מעורבב בסלט כזה שאי אפשר להבדיל בין אחד לשני.

ואם אנחנו רוצים לתקן אחד אנחנו חייבים לתקן לפחות עוד עשרה, תשעה נגיד, ורק בצורה כזאת אנחנו מגיעים לתיקונים. ולכן כולם כלולים מכולם, וזה דווקא מביא אותנו לשלמות.

שאלה: האם צריכה להיות לנו גישה מדעית, לטעום בכוונה את טעם העפר כדי שנעבור את הניסיון הזה ואז נוכל לדעת?

לא, אין לך שום אפשרות למצוא שיטת תיקון אחרת, כי יש לך ערבוביה בין כל הרצונות עם כל הכוונות על מנת לקבל. ואת הסלט הזה, הדייסה הזאת אי אפשר לתקן, אין לך שום כלים, אין לך אור כדי לעשות הבחנות בין אלה לאלה לאלה, אין לך כלום.

יש לך רק דבר אחד למצוא את החיסרון הנכון, בזה שאתה ברצון לקבל שלך הארצי האגואיסטי הקטן שבו אתה נמצא בכל זאת מתחבר לרצונות האחרים, מחבר אותם ומבקש. ככול שאתה יכול להתחבר אִתם, ומתוך זה לבקש שהבורא יאיר עליכם את האור שלו, לא כדי שאתם תיהנו אלא כדי שתהיה לכם יכולת להשפיע אחד לשני, ובהשפעה ההדדית הזאת אתם מעבירים השפעה לבורא.

אתם מייצרים ביניכם איזה מכשיר של השפעה, שבצורה הדדית כמו שאתם משפיעים, ובצורה הדדית בסך הכול גם הבורא נקרא “הכולל”, אז אתם מעבירים אליו את ההשפעה שלכם. אם אתם יכולים לעשות את זה, אז הוא כבר מרגיש שיש לו כאן מקום להתגלות. ואז במידה הזאת שאתם יכולים להשפיע זה אל זה הוא מתגלה בכם.

שאלה: אותם הרגעים של ההארה שנקראים “טעמים” המקובל אוסף אותם, צובר אותם לאותיות, ואז הוא מעלה את האותיות האלה למקום שלהם ברוחניות? כלומר, בזה שהוא עושה צמצום הוא מתנתק לגמרי מהתוצאה?

כן, נכון.

תלמיד: אפשר להגיד שההנחיה הזאת איך לקבל את האור, בעצם מתגלה באור עצמו שבתוך הכלי.

בינתיים אתה אומר כך כי אין לך עדיין אחיזה בזה, אבל בסדר, תחשוב גם לכיוון זה.

שאלה: איך מתבטא “טעם עפר” בעבודה?

כשאין כוח לעשות שום דבר בחיבור בינינו זה נקרא “טעם עפר”. שהרצון להשפיע שנקרא “שכינה” נמצא בעפר.

שאלה: האם יכול להיות טעם ביכולת עצמה לעבוד מעל טעם עפר?

כן, ודאי. האדם צריך לקבל טעם לעבוד למעלה מטעם עפר.

(סוף השיעור)