BINAH: TIKKUN CHATZOT תקון חצות – LESSON WITH RAV MICHAEL LAITMAN
Lesson on the topic of “The Ruin as an Opportunity for Correction”
שיעור בוקר 17.07.2022 – הרב ד”ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה
חורבן כהזדמנות לתיקון – קטעים נבחרים מן המקורות
אנחנו שנמצאים במציאות מיוחדת שנקראת “העולם הזה”, חלק מהמצבים שאנחנו צריכים לעבור הם בעולם הזה. ומה אנחנו יכולים ללמוד מכל התהליך שאנחנו עוברים? שמה שאנחנו עוברים יורד עלינו מהרוחניות, מעולם יותר גבוה, ממה שהיה קודם, שהכוח העליון הוא ש”ברא שמיים וארץ” ואת כל מה שנמצא בהם. לכן אין חדש תחת השמש, הכול מתגלגל מתחילת הבריאה ועד סוף הבריאה.
אנחנו בתהליך הזה מקבלים חלק קטן מהבריאה לתוך הרגשות שלנו, ויכולים על ידי זה לשנות את היחס שלנו ואת המקום שלנו בכל הבריאה כדי להצטרף אליה לא כמו יצורים שהבריאה הזאת עוברת עליהם ומגלגלת אותם מתחילת הבריאה ועד סוף הבריאה. אלא על ידי מה שאנחנו מקבלים בצורה מיוחדת לידינו, הבנה, הרגשה, כוחות, אנחנו יכולים לשנות את היחס שלנו למה שמתגלגל עלינו, לקבל את זה בצורה מטרתית, ולהבין ולהרגיש את זה בצורה מסוימת. כלומר אנחנו יכולים לשנות את היחס שלנו, ולא רק את היחס שלנו כך שכשנסתכל על כל מה שקורה לנו, אז נבין יותר, נרגיש יותר, נהיה בזה יותר, אלא העיקר הוא שעל ידי היחס שלנו למה שקורה נוכל להשיג את אותו כוח עליון שמקרין את הבריאה לפנינו ויותר נכון בנו.
בלרכז את הראייה שלנו על אותו כוח עליון אנחנו יכולים להבין אותו, להרגיש אותו ואפילו לשנות. כי כל הבריאה שנמצאת לפנינו ונפתחת לפנינו היא כדי שנבין מהו הזרם הזה שלוקח אותנו עימו ואיך אנחנו יכולים להשפיע עליו. איך אנחנו יכולים להתחיל לברר אותו, לכוון את עצמנו, לזרום עימו יחד, להבין את הזרימה, להגיע למקור הזרימה, לבורא, ולהשתלב עימו כך שנוכל לשנות את הבנת הזרימה, את איכות ומהות הזרימה בצורה כזאת שלפי הרגשות שלנו זה יהיה ממש כדבר שלם אחד. אנחנו נגלה שהבורא באמת לא מקלקל כאן שום דבר ולא עושה משהו, אלא הכול נמצא בתוך האור השלם, האינסופי, “אני הוי”ה לא שניתי”, שום דבר לא משתנה חוץ מהרצונות שלנו, הרשימות שלנו.
על ידי זה שאנחנו מתחילים לכוון אותם נכון, להסכים עם הזרימה, לשייך את עצמנו לזרימה, אנחנו יכולים להגיע למצב שבמקום שמשהו יזרום דרכנו וישנה אותנו, אנחנו נשתנה, ואז כל מה שקורה איתנו מבחוץ כביכול ייעצר, כי אנחנו נראה שהכול טוב ומיטיב, שהכול פועל לטובתנו. כשנסכים, נבין ונרגיש איך זה עובד בכוח טוב ומיטיב בלבד, נגיע למצב שהכול כביכול נעצר. המערכת היא סטטית, היא לא זורמת לאף מקום, חוץ מהרצונות הפנימיים שלנו שאם נתקן אותם נכון, אז נתקדם, נתקרב לאותו המצב השלם, הקבוע, האחד. אם הוא לא אחד, אז הוא לא שלם, וההיפך, אם הוא לא שלם, אז הוא ישתנה עד שיהיה שלם ואחד. זה מה שאנחנו לומדים.
כדי להגיע למצב שבו נהיה כמו הבורא במנוחה מוחלטת, עלינו לעבור את המצבים האלה. המצב הראשון שעלינו לגלות הוא את מצבנו עצמנו, איפה אנחנו, מה איתנו. לכן הכול מתחיל משבירה, מגילוי השבירה, מהרגשת השבירה, מהרגשת הכלים המקולקלים. השבירה הייתה לפנינו, היא מחטא אדם הראשון, ואנחנו בני האדם, הצאצאים של אדם הראשון, מתחילים להרגיש תוצאות מהכלי השבור של אדם הראשון. כל אחד צריך לראות שהוא כולל בתוכו רצון אגואיסטי שבור שרוצה לתקן את עצמו כך שירגיש בנוח, בטוב, וממלא את עצמו במה שחסר לו לפי הרשימות שלו, ושום דבר חוץ מזה לא מעניין אותו, לא חשוב לו.
לכן כל הדרך שלנו שהיא דרך תיקון השבירה מתחילה מגילוי השבירה. כך אנחנו מגלים את השבירה בהדרגה, כי אי אפשר לתקן את כל השבירה, היא דבר עצום, גדול מאוד. אלא כמו שאנחנו עם התינוקות, עם הילדים הקטנים, כך הבורא איתנו. כוחות הטבע מגלים לנו לאט לאט את התכונות שלנו, עד כמה אנחנו מקולקלים, נפרדים, ועלינו לראות בגילוי הפירוד הפנימי שבינינו את התקלה העיקרית, אפשר להגיד היחידה, ושכל העבודה שלנו צריכה להיות בזה שנרצה להתחבר, כמו שכתוב “ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה”, שהוא כולל הכול, וכך נתקדם. לכן יש קלקול אחד והוא שהנבראים נשברו והתרחקו זה מזה, ויש תיקון אחד והוא שאנחנו צריכים להתחבר בינינו.
אלו כמה דברים פתיחה.
שאלה: מהי אותה זרימה שתיארת, ואיך אנחנו מתכללים בה?
אנחנו לומדים בחכמת הקבלה שהבורא ברא רצון אחד, וכדי לתת לרצון הזה להכיר את עצמו, מהותו, שהוא רצון לקבל ליהנות, הבורא שבר אותו לחלקים, וכל החלקים האלו יכולים לגלות את עצמם, מי הם, בשביל מה הם וכן הלאה ושהם מנסים להתחבר ביניהם. הם לא יצליחו להתחבר לבד, אבל הם יגלו שהכוח העליון שנקרא “האור העליון”, האור הזה יכול להחזירם למוטב, זאת אומרת להחזירם לטוב, לאותו מבנה שהיה לפני השבירה.
הבורא עיצב את כל המצב השבור ושבו החלקים יכולים להשיג את מצבם השבור, להרגיש אותו כלא טוב, ולמצב הטוב הם יכולים להגיע בתנאי שמתחברים. במידה שיש ביניהם חיבור, החלקים השבורים האלה מתחברים ובחיבור ביניהם מגלים את הבורא, את הטוב. כך זה הבריאה, היא צריכה לתקן את עצמה ולגלות את הבורא. סך הכול.
תלמיד: הזרימה הזאת שתיארת, זה משהו שאנחנו מגלים בחיבור בינינו?
את הזרימה אנחנו מרגישים בזה שאנחנו משתדלים, משתוקקים לחיבור כשנכנסים לזרם החיבור. למה זרם? כי שם מתגלות יותר ויותר רשימות מתקדמות, מהקל אל הכבד וכך אנחנו מתחברים עוד ועוד, עד שמגיעים לגמרי לחיבור הגמור – לגמר תיקון.
חוזרים לאותו מבנה שנקרא אדם הראשון, רק המבנה הזה בגלל שאנחנו עשינו את זה נגד היצר הרע, נגד הרצון לקבל שלנו שמרחיק אותנו זה מזה ורוצה רק שאנחנו נשתמש בזולת, כל אחד לטובת עצמו, אז יוצא שכשאנחנו עובדים נגדו אנחנו מתוך המאמצים שלנו פונים לבורא, מבקשים ממנו כוחות.
הכוחות האלו מגיעים לנו כאור, ואנחנו מלכדים את האורות האלה ומתקדמים על ידם. את הרצון לקבל אנחנו הופכים לעל מנת להשפיע, וכך אנחנו בונים את הכלים שלנו, כלים לקבל על מנת להשפיע. יש שם כלים להשפיע על מנת להשפיע ואחר כך לקבל על מנת להשפיע.
וזו כל הדרך עד שאנחנו נאגור בתוכנו את כל הכלים השבורים שיש לנו מתחילת הבריאה, משירת האדם הראשון, מהמערכת הזאת, עד שאנחנו מסיימים את התיקונים, מחברים את כל החלקים ומגלים בתוך החלקים האלה בחלק אחד שלם את האור העליון השלם. זאת אומרת אז גילוי הבורא לנברא מתגלה בתוך הכלים המתוקנים, ואז אנחנו מגלים את הבורא לא כמו עכשיו כאיזו נקודה לא מובנת, לא מורגשת כמעט, שרק מושכת אותנו קדימה כמו איזה כוכב צפון, אלא אז אנחנו נגלה לפי הכלים שלנו עוד ועוד את הבורא שיתגלה בנו, בנבראים. וככל שהנברא יהיה אחד גם הבורא יתגלה בכל הנברא הזה בצורה אחידה.
ועד שמגיעים למצב “ביום ההוא יהיה ה’ אחד ושמו אחד”. “השם” זה הבורא ו”שמו” זה הכלים, שכולם מתחברים לעל מנת להשפיע. מצד הרצון לקבל, מצד הנבראים שיהיה בעל מנת להשפיע, ומצד הבורא יהיה הרצון להשפיע כולו כמו שהוא.
שאלה: אמרת שעלינו לגלות את השבירה ולפי מה שהבנתי זאת העבודה העיקרית שלנו, אבל אנחנו גם לומדים שאנחנו לא עובדים עם השלילי. אז איך מגלים את השבירה כשאסור לעשות עבודה עם גילוי השבירה?
בשביל מה אנחנו צריכים ללמוד שבירה? אנחנו צריכים ללמוד תיקון. זאת אומרת אנחנו צריכים להשתוקק לתיקון, אף על פי שאנחנו לא כל כך יודעים מה נשבר, מה בדיוק שבור, אנחנו צריכים להשתוקק להיות מחוברים. לא עלינו ללמוד את השבירה, אנחנו צריכים להתחבר ככל שאפשר בחיבור יותר קצר, יותר מהיר, יותר עוצמתי וזהו.
אני לא צריך לגלות את השבירה, אני בעיקר צריך לגלות את התיקון והשבירה כמה שצריכה, היא תתגלה בדרך. אבל להשתוקק לזה אני לא צריך, רק לתיקון, רק לחיבור. כתוב, “איפה שהמחשבות של האדם, שם הוא נמצא”, לכן אנחנו צריכים להשתוקק רק לחיבור ורק בזה שיהיו כל המחשבות והרצונות שלנו. מהבוקר עד הלילה ומהלילה עד הבוקר, כל הזמן שיהיה בראש שלי לא איך שנשבר אלא איך מתחבר.
וגם לא בדיוק איך זה מתחבר, כי זה לא חשוב לי כי זה עבודת הבורא, אלא איך אני מעורר את עצמי ואת החברים לחיבור. ואז כשאנחנו מבקשים, הבורא עושה את העבודה. על זה כתוב “ה’ יגמור בעדי”.
תלמיד: רשמתי את המילים שלך, “כל עבודה שלנו מתחילה מגילוי השבירה”.
אנחנו צריכים לגלות שאנחנו שבורים, שאין בנו כוחות לעשות שום דבר, שום תיקון ולכן אנחנו צריכים לפנות ולבקש שהתיקון יתקיים עלינו, מלמעלה. ולא שאנחנו צריכים לחטט מה בדיוק נשבר ואיך נשבר, אנחנו נרגיש את זה בדרך במקצת לפי התיקונים שלנו.
תלמיד: מה צריכה להיות הפעולה הכי נכונה כדי לגלות שאנחנו שבורים?
להשתוקק לתיקון.
תלמיד: תיקון של מה, של השבירה? אבל השבירה עוד לא התגלתה. מה נקודת ההתחלה?
נקודת ההתחלה היא שאנחנו בצורה ארצית, בעולם הזה לא מחוברים, כי אנחנו נמצאים באגו הארצי הקטן ביותר אבל תראה כמה הוא מפריד בינינו. ולכן אנחנו צריכים להשתוקק להתחבר. ותראה מה קורה לנו בעולם הזה, כל הזמן, בכל רגע בחיים שלנו, בתוך המשפחה, בתוך המדינה, בין המדינות, אנחנו מגלים אך ורק עד כמה אנחנו נמצאים מנוגדים זה לזה, ואת זה אנחנו צריכים לתקן.
אתה אומר “אנחנו צריכים ללמוד את השבירה”, אבל אתה לא יכול ללמוד את השבירה, אתה לא תראה אותה, היא נמצאת בכל עמקי האופי של האדם, ובין בני האדם, ובין קבוצות בני אדם, בכל הכיוונים, אתה לא יכול. אתה תגלה את צורת השבירה האמיתית רק בגמר התיקון זה כנגד זה. אבל עכשיו אין לך שום אפשרות להשיג אותה, לעכל אותה.
תלמיד: איך לגלות שאנחנו נפרדים?
תצא לרחוב ותדבר עם אנשים ותראה. אני לא מבין איפה אתה חי? כאילו נפלת מכוכב. תנסה להתחבר עם החברים בקבוצה ואתה תראה עד כמה אתם שבורים.
שאלה: במה השבירה הזאת באה לידי ביטוי? אני מרגיש שאנחנו כולנו יחד שמונה חברים מחוברים סביב השיעור, יש לנו מטרה אחת, עשינו הכנה מאוד טובה לשיעור, אנחנו מרגישים אולי כאחד שלם אפילו.
אתה צריך לקרוא את מאמרי רב”ש, שם הוא מסביר. ואפילו אם לא מסביר אלא כדאי לקרוא ואתה תראה עד כמה זה יהיה לך יתר מובן.
שאלה: כאשר נסכים שהכול הוא בכוח טוב ומיטיב, אמרת שהכול ייעצר והמערכת סטטית, מה זה?
זה גמר התיקון. אנחנו מגיעים למצב שהכול הוא טוב ומיטיב והמערכת סטטית. לא הייתה אף פעם שבירה ולא היה שום דבר, אלא הכול כמו שהבורא ברא מלכתחילה, הוא ברא מערכת שהיא כולה בטוב ומיטיב, הוא ממלא את כול המציאות וזו צורת השכינה הגלויה. אלא כדי שנגלה אותה, נבין ונרגיש אותה בכל העומק שלה, עלינו לעבור את כול ההכנות האלה בהדרגה משבירה לתיקון.
קריין: אנחנו קוראים במסמך “חורבן כהזדמנות לתיקון”, כותרת “שבירת הכלים”, קטע מספר 1, כותב בעל הסולם:
שבירת הכלים
“שבירת הכלים: ענין תיקון הבא ע”י הקדם השבירה הזאת, באופן שהשבירה עצמה היא תיקון גדול. ויש שפרשו שהוא קלקול ע”מ לתקן, אמנם הלשון אינו נכון, שיש להקשות על לשון זה, למה לו לקלקל ואח”כ לתקן? לא יקלקל ולא יהא צריך לתקן. אלא העניין הוא, אשר כל עיקר התיקון והריווח הגדול אשר חשב הבורא ית’ בתחילת הבריאה, כל זה לא היה בא לעולם, זולת ע”י קלקול הכלים באופן הזה, ואשר כל תיקונם הוא בסוד אגלאי מלתא [מתגלה העניין] למפרע, שלא היו מקולקלים מעולם.”
(בעל הסולם. “אור הבהיר”. “שבירת הכלים”)
בשביל מה אנחנו מרגישים אותם כמקולקלים? אך ורק כדי להרגיש את העוצמה שהבורא ברא, כי אנחנו כנבראים לא יכולים להשיג את השלמות אלא רק מהמצב הבלתי שלם. לכן השבירה מתגלה כך כלפינו, ואנחנו מגלים אותה בהדרגה מקל לכבד, כ”יתרון אור מתוך החושך”. ואם לא היכולת להשיג כך, אז היינו נמצאים לגמרי במצב של חוסר הבנה וחוסר הרגשה.
לכן כביכול הקלקול שהבורא עשה הוא בדומה למה שאנחנו עושים עם ילדים קטנים, אנחנו מקלקלים משהו כדי שתהיה להם אפשרות להבין יותר מה זה ענין שלם. אבל באמת זה לא קלקול ולא תיקון, אלא יש כאן רק לימוד וחינוך לכל הנבראים כדי להשיג, להרגיש, להבין, את הבורא.
שאלה: איך אני עושה את השינוי כלפי החברים בשלב השבירה? איפה השינוי מתחיל או איפה להתחיל את השינוי?
בכך שאתם מבינים שאתם נמצאים במצב השבירה ועליכם ללמוד מהמצב השבור באיזה מצב אתם צריכים להיות, ובין שני המצבים האלה, שבור ושלם, אתם מתקרבים, מתחברים לאחד.
אני לא יודע איך עושים היום פוקוס במצלמה, אבל בזמני היו מסתכלים דרך הצמצם על מה שרוצים לצלם, היו רואים שתי דמויות, ואז מסובבים את הצמצם עד שהדמויות האלה משתלבות לאחת וכך תופסים בדיוק את מה שרוצים לצלם בצורה ברורה על הפילם. זה מה שאנחנו צריכים לעשות.
תלמיד: איך אני עושה את השינוי שלי כלפי החברים בשלב השבירה? איפה או איך להתחיל את השינוי?
בשבירה אתם רואים את עצמכם מרוחקים זה מזה. ככל שאתם משתדלים להתקרב זה אל זה, לעשות הכול אחד למען האחר, כך אתם מגיעים בתוך הקבוצה להיות “כאיש אחד בלב אחד”, וכך אתם גם מתקרבים לבורא.
כשאתם מגלים את החיבור הזה בצורה הראשונה השלמה, אז אתם מתחילים לקבל כבר את הרגשת המדרגה הראשונה נפש דנפש. יש סך הכול 125 מדרגות, נרנח”י, בכל מדרגה יש עוד חמש מדרגות ועוד חמש מדרגות, אז חמש כפול חמש כפול חמש זה 125. נפש דנפש דנפש זו המדרגה הראשונה והיא לפנינו.
שאלה: את המצב השלם הקבוע האחד אנחנו מרגישים על פני המצב השבור, אבל עדיין המציאות השבורה עומדת לפנינו והיא לא מיתקנת אלא היא מתגלה כיותר ויותר שבורה. איך ניתן לקבוע שתיקנו משהו אם המציאות השבורה בעינה עומדת ומתחזקת?
מגלים לנו במה אנחנו נמצאים. אנחנו מרגישים רחוקים זה מזה, לא רוצים להתחבר, קשה לנו אפילו לחשוב על זה. אין לי רצון, במקום זה אני מחפש כל מיני עיסוקים ועבודות אחרות רק לא לחשוב על החיבור בינינו בקבוצה, נמאס לי לשמוע, שמעתי את זה כבר כמה שנים ואני מחכה מתי סוף סוף ישתנה משהו וכלום לא משתנה. למה זה לא משתנה? כי זה בעצם התיקון. אתה יכול להגיד זאת במילים אחרות, אבל מהות התיקון לא תשתנה. זה מה שאנחנו צריכים.
תלמיד: הוא כותב שהשבירה עצמה היא תיקון גדול.
השבירה בעצמה היא תיקון גדול מצד הבורא, מצד מי שהכין לנו אותה.
תלמיד: אני לא מרגיש טוב בעולמו של הקדוש ברוך הוא כי אני מרגיש כל הזמן תחת זרם קבוע של השבירה, לא רק עם החברים, אלא אני חי בבית ובכל מקום תחת זרם שכל הזמן מראה לי את השבירה, איך אפשר להרגיש טוב?
מצוין, תגיד תודה שכך לוחצים עליך כדי שלא תסבול את השבירה ותרצה באמת לתקן אותה. לתקן אותה אתה כבר יודע איך, על ידי חיבור עם החברים ופנייה לבורא.
תלמיד: איך אפשר להרגיש נוח וטוב בתהליך הזה?
אם תסכים עם אותה המטרה שלקראתה אתה עכשיו מתחיל ללכת, אז תיכנס למצב רוח טוב, תסכים עם הדרך והכול יהיה בסדר.
שאלה: לפי מה שכתוב בכתבים של רב”ש ובעל הסולם, מבקשים מהאדם לעשות את כל מה שביכולתו למען התיקון. איך זה מסתדר עם “אני ראשון ואני אחרון” בכל מה שקורה?
“אני ראשון ואני אחרון” הבורא אומר – אני התחלתי את הבריאה וקבעתי את סוף הבריאה, ואתם צריכים לעשות הכול באמצע כדי לגשת מהנקודה הראשונה לנקודה הסופית.
שאלה: אמרת שאת השבירה נגלה רק בגמר התיקון ועכשיו אין לנו אפשרות להשיג אותה, לעכל אותה.
לא נכון. את השבירה אנחנו מגלים בכל מדרגה, אחרת מה אנחנו מתקנים.
תלמיד: איזו שבירה אנחנו מגלים בכל מדרגה? מה אנחנו מסוגלים לגלות?
מגלים את השבירה שבאותה מדרגה, כל אחד בצורה אישית.
תלמיד: האם אנחנו צריכים להבין מהו התיקון ואיך הוא פועל עלינו?
התיקון הוא פשוט, רק בחיבור, בכל מיני אופני חיבור שאופייניים לכל אחד אינדיבידואלית.
תלמיד: האם גם השבירה וגם התיקון לכל אחד הוא אינדיבידואלי?
ודאי, כי כל אחד הוא חלק מיוחד מהכלי הכללי.
תלמיד: איך לא לברוח מהרגשת השבירה?
תחזיק בחברים.
שאלה: אנחנו יודעים ששיעור הבוקר הוא מצב מאוד אינטנסיבי וממוקד, איך מומלץ להשתמש בשיעור כאמצעי לתיקון? מה אני צריך להביא לשיעור כדי לתקן?
אני לוקח טקסט וקורא אותו, אני משתדל לשים שם פסיקים, נקודות, כל מיני סימנים כדי שיהיה לי ברור יותר ממה הוא מורכב. כך אני מרגיש יותר את הכותב, את בעל הסולם או את רב”ש. אני מוסיף פסיקים, נקודות, קווים, סימני שאלה או קריאה, וכך אני מרגיש יותר את הטקסט. אני קורא פסוק אחד כמה פעמים, קראתי פסוק ראשון, ואני כאילו רוצה לשכוח אותו, ואחרי כמה דקות אני מגיע לפסוק השני. אני לא קורא את כל הפסוקים באופן רצוף, אם כי יכול להיות שהם שייכים לנושא אחד, אבל לכל אחד מהם יש אופי משלו. כך אני מגיע לזה שאני לומד את הפסוקים, בזה אני מרגיש את הרב”ש ואת בעל הסולם, וכך אני מכין את עצמי לשיעור. כך אני קורא את זה גם אחרי השיעור. כל הדברים האלה נשארים אצלי בארכיון ומידי פעם אני נכנס לשם ושוב קורא.
תלמיד: באיזו הרגשה אתה מגיע כדי שזה יתחיל להיות תיקון? לאיזו הרגשה אני צריך להגיע תוך כדי העבודה הזו?
אני הולך לקרוא כשיש לי זמן ולא לפי הרצון שלי. ואז או שאני מתחיל מרחוק ומתחמם קצת יותר ורוצה יותר וכבר מתחיל להיכנס לתוך הקטע, או שאני לא מגלה כל כך רצון אבל אני קורא את זה בכל זאת ולומד נגד הרצון שלי.
למדתי מרב”ש שזה דבר מאוד חשוב, כי דווקא בצורה כזאת שאני לא רוצה אבל לוחץ על עצמי ובכל זאת מתעניין נגד הרצון, בזה אני עושה תיקון יותר גדול על הרצון. אז בסבלנות לקרוא כמה פעמים כל פסוק, להשתדל לחלק אותו לחלקים, לשים פסיקים ונקודות במקום שאתם חושבים שכדאי, ובצורה כזאת הדרגתית להתקשר לכל פסוק.
תלמיד: תיארת כמה חשוב להתכונן לשיעור כדי להגיע מוכנים. מה העבודה שלנו בזמן השיעור כדי לתקן?
להתקשר יחד עם החברים, זו הכוונה של השיעור. לא לדעת את הפסוק אלא להיות בקשר עם החברים.
תלמיד: אם יש לי נטייה לכתוב לחבר משהו קטן, להזכיר לו בזמן השיעור, האם זו הפרעה?
בדרך כלל זו הפרעה. זה שאתה רוצה זה לא בטוח שהוא רוצה. אני הייתי נמנע.
תלמיד: ואם הוא רוצה ומראה עניין?
אני לא חושב שזה כדאי. בזמן שאתם לומדים, בזמן שאתם עדיין בשיעור, לא כדאי להפריע אחד לאחר, זה האגו שפועל.
שאלה: איך השבירה מתבטאת בפועל בעשירייה, כי אני מרגיש שאלו שני דברים שלא קשורים אחד לאחר?
שבירה מתבטאת בעשירייה בזה שהיא לא נותנת לנו להתחבר, להתקרב כל כך בקלות, זו השבירה. זה שאנחנו מרגישים שאנחנו לא אחד, ואפילו לא יכולים לתאר מה זה אחד.
שאלה: מה הביטוי של הנברא כשהוא חוזר מהשבירה לתיקון השלם?
הביטוי שלו הוא שהוא חוזר שלם אחרי התיקון, שהוא כבר קשור לכל יתר הנבראים ויכול לגלות את הבורא בתוכו בצורה שלמה.
תלמיד: ומה הנקודה הייחודית שלו במצב הזה?
שמצדו הוא עשה את זה, וכך כל אחד מכל הנבראים. וכשכל אחד מהם עשה את התיקון השלם מצדו, אז כל הנקודות האלה מתחברות וזה הופך להיות לכלי אחד שלם.
תלמיד: וזה שהוא התכלל עם כל הנשמות מלמטה למעלה, איך זה משפיע על הייחודיות שלו?
זה הכלי שלו, זה מה שהוא ברא. הנברא ברא לא הבורא. הנברא ייצב את הכלי האחד השלם הזה ממטה למעלה וכך כל אחד. כל אחד מהנבראים אסף את הכדור מכל הרשימות שלו, ואז כל הכדורים האלה נכללים יחד לכדור אחד שהוא גופו של האדם הראשון המתוקן.
שאלה: אנחנו מרגישים את השבירה בצורה כל כך חזקה עד שאנחנו לא יכולים לסבול אחד את האחר. איך אנחנו נוכל להסכים זה עם זה?
אתם עדיין לא רוצים להרוג זה את זה, אבל יבוא הזמן שתרצו להרוג. כך אנחנו מתקדמים לגילוי האגו, הרצון לקבל האכזרי בצורה יותר ויותר גלויה, ועל פני זה אנחנו צריכים לתקן אותו, להפוך אותו לעל מנת להשפיע.
שאלה: אמרת שבגלל השבירה אנחנו אפילו לא יכולים לתאר מהו המצב השלם. איך ללא הגילוי הזה, ללא התמונה של המצב השלם או לפחות המדרגה הקרובה ביותר, אנחנו יכולים בכל זאת להתאמץ לאיזשהו כיוון שאנחנו לא יודעים מהו?
כלומר, איך בלי לראות את המצב השלם אנחנו יכולים להשתוקק אליו, להגיע, להתפלל וכן הלאה? איך להקים אותו בלי שאנחנו מבינים מהו? האם אנחנו יכולים מהמצב השבור שמתגלה ללמוד את המצב השלם, והאם אנחנו יכולים להבין את המצב השבור בפני עצמו בלי שנראה כנגדו את המצב השלם, זה כנגד זה? זו שאלה גדולה מאוד ולא פשוטה.
אבל מה שאנחנו כן עושים, על ידי ביטול למצב השלם, שהוא הבורא שנמצא בתוך הקבוצה, מאיר לנו האור מהמדרגה העליונה יותר. ואז על ידי אותו אור שמאיר עלינו ממדרגה עליונה יותר, אפילו אור הרוח שמאיר לדרגת הנפש, אנחנו כבר יכולים להתחיל להתקרב לאותה דרגה ולעלות.
שאלה: האם תוכל לחזור על מה שאמרת לגבי קריאת הקטעים, שצריך לשבת ולקרוא כל משפט לאט ואפילו שלא רוצים עובדים נגד הרצון כפי שלמדת מרב”ש? לא הבנתי איך עושים את זה.
תחזור על השיעור ויהיה לך מובן מה אני אמרתי, ואם לא אז תשאל שוב.
שאלה: מה משמעות הפסוק שקראנו בקטע 1, “כל זה לא היה בא לעולם, זולת ע”י קלקול הכלים באופן הזה, ואשר כל תיקונם”, למה זה כתוב כך?
כתוב שאין לבורא ברירה כביכול, הוא חייב לברוא את העולם מקלקול ורק מתוך הקלקול הנבראים יכולים לעבור את הקלקולים האלה בצורה הדרגתית, מקלקול קל לקלקולים יותר כבדים, וכנגד זה הם ישיגו את השלמות שבבריאה. הם ירצו לקבל את האור המחזיר למוטב, את האור שממלא אותם, מקרב אותם, מתקן אותם וכך כיתרון האור מתוך החושך, הם יוכלו להגיע לגמר התיקון.
אין ברירה, לכן הקלקול הוא לא קלקול. אנחנו קוראים לו קלקול אבל בעצם בעיני הנבראים שכבר נמצאים במדרגות זה ממש אמצעי לתיקון, להבנה. כשאנחנו מקבלים בבית ספר כל מיני בעיות, כל מיני תרגילים שעלינו לפתור, האם זה קלקול? זה לא קלקול, אני כל פעם צריך ללמוד בצורה כזאת איך אנחנו להתגבר על עוד בעיה ועוד בעיה וכך מתקדמים, אנחנו לא רואים בזה קלקולים.
רק אנשים מיוחדים יודעים לכתוב ספרים עם בעיות כדי שאנשים יפתרו, לא כולם יודעים לעשות זאת, אבל לבורא זה היה כביכול יותר קל, כי הוא נמצא בשלמות, הוא שבר את השלמות וזה העולם שלנו. אבל באמת זה לא פשוט. תנסו לחבר תרגילים לילדים, לאנשים, כדי שהם יתחילו על פניהם לעלות בדרגות, בהבנות, בהרגשות, ותראו שתצטרכו לשם כך לדעת את פנימיות האדם בצורה ברורה.
שאלה: אני רוצה לברר איך מתגלה השבירה בעשירייה. אני רואה עכשיו שהחברים עייפים, אין להם כוח להתחבר, יש לי חוסר סבלנות, כל מיני דברים כאלה, זה נקרא שאני מגלה את השבירה?
נגיד, צריך לפעול כנגד זה.
תלמיד: אמרת קודם שאני צריך לבטל את עצמי. מה זה אומר?
כשאתה הולך לתיקון אתה לא מחטט בתוך השבירה, למה שבור ומה שבור ועל ידי מה, אלא אתה מקבל את הדבר הזה כנכון והולך לתקן. מה לתקן? חסר רק חיבור ביניכם עד שיתגלה בו בורא.
תלמיד: מה זאת אומרת שחסר לי חיבור? אני רואה עכשיו את השבירה אבל מה הביטול מוסיף לי עכשיו לתיקון?
לשבירה יש לך פתרון אחד, להביא אותה לחיבור.
תלמיד: לחיבור בעיניי?
לחיבור ביניכם, בין החברים. איפה אתה מגלה את השבירה? לא ברחוב, לא בשמיים, לא באף מקום. אתה מגלה אותה בחברים, שאתם לא יכולים להיות מחוברים ככלי גדול, ככלי שלם, עגול. ניסיתם, מספיק, אתם רואים שלא הולך לכם, תתחילו לפנות לבורא. תתחילו לפנות אליו בצורה כזאת שכל אחד פונה, אחר כך תראו שגם זה לא עובד, אלא צריכים לפנות כולם יחד, אז איך אנחנו מתחברים יחד כדי לפנות לבורא. וכשאתם כבר יחד ורוצים להתחבר לבורא, ליחד הזה כבר יש תוקף.
תלמיד: השאלה היא בדיוק על הנקודה הזאת, כי נניח שרק אני מגלה עכשיו משהו שמפריע לי?
אתה צריך לעורר את ליבם של החברים כמו שרב”ש כותב.
תלמיד: איך אני אעשה זאת?
תפנה אליהם, או שתעורר אותם בשיעור כשאנחנו מדברים. עכשיו מסתכלים עליך כמה מאות חברים, תתחיל לעורר אותם אפילו בלי מילים, מתוך הלב שלך תרצה שהם יתפעלו.
תלמיד: אני מבין מה שאתה אומר אבל אני לא מצליח להבין איך אני מציף את זה בתוך העשירייה אם רק אני מגלה את זה כרגע?
את זה אני לא יודע, תנסה למצוא דרך לליבם של החברים. בשמחה הייתי פותח את המרכז שלנו לחיבור, אבל אפילו אם היינו פותחים לא כולם יכולים להגיע ולהתחבר. אז איך? רק בהרגשה, רק בהרגשה בינינו, שאין לה מקום ואין לה מרחק. תנסה להשפיע כך לחברים.
תלמיד: איזו הרגשה של החבר אני צריך להרגיש?
אתה רוצה להרגיש מה שבלב של החבר, ואתה רוצה שהחבר ירגיש מה שבלב שלך. ולא חשוב כמה עוד זבל יש בתוך הלב של כל אחד ואחד, אתם רוצים להרגיש את הלב של כל אחד, ועל ידי זה שאתם תתחברו ביניכם, במידה שיש בכל אחד קצת יותר נטייה לנקיות, לחיבור, אתם תבקשו, הבורא ינקה את כל הלבבות, ויחבר אותם.
שאלה: לראות את העולם כל הזמן כשלם זה תלוי באדם או בבורא?
זה תלוי בבן אדם אם הוא משתוקק לזה, אם הוא רוצה אולי להצדיק את הבורא, ואז הוא משתדל לראות את העולם השלם, ובזה להיות בשלום עם הבורא השלם.
תלמיד: מה המאמצים שהוא צריך לתת לשם כך?
זה מה שדיברנו, להשתדל לפתוח את הלב שלו לחברים, על העולם אנחנו עדיין לא מדברים, ולרצות שהלב של החברים גם יהיה פנוי אליו, ושהם יגיעו כולם יחד למצב שהם מקושרים ביניהם, במידה שהם יכולים, בחלק הטוב שבכל הלבבות. ואז על ידי זה שהם יתחברו, הם יוכלו להתחיל לנקות את כל הלבבות, זו כבר עבודת הערבות, ולאט לאט הם יגיעו למצב שכל הלבבות יהיו שלמים בלב אחד שלם. תנסו כך לחטט בתוך הלב, בתוך הרצונות של כל אחד ואחד, וברצון הכללי, ותראו עד כמה זה עובד. זו ממש עבודה בידיים שאנחנו יכולים לעשות.
שאלה: אם אני רוצה להיות באהבה והשפעה ואני מבקש מהבורא שייתן לי את הכוח הזה אז יוצא שאני הופך להיות שותף של הבורא בהפצה של הכוח הזה?
כן.
תלמיד: אם אני מעמיד את המטרה הזאת כלפי, שאני אוכל להפיץ את הכוח הזה, שאוכל להמשיך לתת ולאהוב ושזה יתפשט בקרב החברים, זה כבר נקרא “לשמה”, זה למען הבורא, למען ההפצה שלו.
כן, נגיד.
שאלה: אנחנו מגלים שבירה חדשה בכל מדרגה, האם אנחנו צריכים גם לבצע צמצום חדש מעל כל מדרגה ומדרגה כדי שנתעלה מעל השבירה בכל הדרגות?
צמצום נקרא – לא לטובת עצמי. אז ודאי שבכל מצב ומצב אני צריך לעשות צמצום.
שאלה: מה זה לרכז את הראייה שלנו לכוח העליון ולהבין אותו?
אין לי יותר מה להגיד, כך צריכים לעשות.
תלמיד: האם בגלל שאני מאמין מעל הדעת שמאחורי כל חבר עומד הבורא וזה הקשר שלי עם הבורא דרך החברים?
כן.
שאלה: אנחנו שומעים הרבה את הביטוי “ביחד, לפנות ביחד, להתבטל ביחד” וכן הלאה. האם יש אילוץ של זמן או מקום לביחד הזה, האם חייבים להיות באותו מקום פיזי או באותו זמן כדי לפנות ביחד?
לא, זה לא שייך למקום ולזמן, הביחד – שייך לרצון. אותו הרצון אצלנו אנחנו מרגישים שהוא בכולם ככה עובד, שאנחנו רוצים להתחבר זה לזה ורוצים לחבר את הרצונות הפרטיים לרצון אחד. וברצון אחד אם אנחנו מתחברים אז שם אנחנו צריכים להרגיש את הבורא.
קריין: קטע מספר 2, כותב רב”ש.
“”שבירה” ברוחניות הוא, כדוגמת שבירת כלי בגשמיות, כמו שכלי הגשמי, אם הוא שבור ואתה נותן בתוכו איזה משקה, אז המשקה יוצא לחוץ, כמו כן ברוחניות, אם נכנס בהכלי מחשבה של רצון לקבל לעצמו, אז השפע יוצא לחיצוניים, היינו לחוץ מהקדושה.
“קדושה” נקראת “לשם שמים” וחוץ מלשם שמים נקרא “סטרא אחרא”, שהוא צד השני של הקדושה. לכן אומרים, שהקדושה נקראת “להשפיע” וטומאה נקראת “לקבל”. ומשום זה, שאנחנו נולדנו אחרי השבירה, וממילא הרצון שלנו הוא רק לקבל, לכן לא יכולים לתת לנו שפע, שבטח הכל ילך לצד הסטרא אחרא.”
(הרב”ש. מאמר 19 “בא אל פרעה – א'” 1985)
שאלה: הוא כותב כאן דבר מעניין. אם בכלי נכנסת מחשבה של הרצון לקבל אז השפע יוצא לסטרא אחרא?
הרצון שלנו המקולקל – אם הוא לא מחובר לרצונות אחרים ולא חושב על התיקון – אז בזה מגדיל את הקלקול. הרצונות מתחברים ביניכם או בכיוון הטוב או בכיוון הרע – כך אתם מקושרים ביניכם. ולכן אתה רואה מה קורה בעולם? מיום ליום הרע, הקליפה עולה ומתחזקת.
תלמיד: אם אני עכשיו לא חושב על החברים אז אני כביכול מסייע בזה שהשפע יצא לחיצוניים?
ודאי, אין דבר כזה שלא קורה כלום, או לקליפה או לקדושה, אחד משניים. לכן כל רגע חשוב.
תלמיד: יוצא שרוב הזמן שלי אני בצד הקליפה?
אז תפסיק. תתחיל לתקן את עצמך ובזה תתקן את העולם. אבל זה קשור רק אלינו. אתה לא תקבל כוח מעצמך, מבפנים רק כשאתה תתקשר לאחרים. גם אני, כתוב “מכל תלמידי השכלתי”. אז אני לומד הרבה מחברים, מתלמידים. “מכל תלמידי” אמרו חכמים לפני מאות שנים. “מכל תלמידי השכלתי”1, זאת אומרת אני לומד מכל התלמידים, כך אומר המורה הגדול.
כתוב “הרבה למדתי מרבותיי יותר מחברי ויותר מתלמידי”2. ועוד משפטים כאלה. זאת אומרת, מכל אדם ואדם שנמצא במערכת, ברשת, לא חשוב כמה הוא גדול – אתה יכול ללמוד ממנו הרבה.
שאלה: הוא כותב – אם נכנס בהכלי מחשבה של רצון לקבל לעצמו, אז השפע יוצא לחיצוניים, היינו לחוץ מהקדושה”. למה היחס כזה שאם נכנסת רק מחשבה אחת כל השפע יוצא?
מספיק שיהיה קלקול אחד וכבר הכלי שבור, לא שלם, כבר יש בו חור ואז השפע יוצא לחוץ.
תלמיד: אז לא משנה מה גודל הכלי שבנית, מספיק שנכנס קלקול קטן ויכול לעשות לך נזק גדול?
כן, כי הרוחניות זה שלמות.
שאלה: באופן כללי ביחסים – מה שרוצה לבוא לידי ביטוי זה החלק של הגאווה, החלק שמרגיש פגוע ורוצה להיות צודק. איך להוציא מהחבר דווקא את החלק הטוב שבו?
על ידי דביקות חבר בחבר, אתם מבררים את המטרה המשותפת, מדברים עליה – איך להתקרב אליה דווקא כשאתם יחד, ומחפשים איפה היחד הזה יכול יותר ויותר לקרב אתכם הלאה, וכך אתה מתקדמים.
כשהקבוצה מתחילה לבדוק את עצמה באיזו מידה היא יכולה להיות יותר קרובה לכיוון המטרה, לחיבור ביניהם לכיוון המטרה, היא יכולה להצליח מהר ובגדול.
שאלה: לפני שאנחנו מסוגלים לקבל שפע מהבורא מה השלב המקדים של העשירייה, מה אנחנו צריכים לייצב בינינו?
חיבור.
תלמיד: כל אחד צריך להתחייב לא לקבל לעצמו?
כל אחד חייב להתחייב להיות מחובר עם אחרים בכמה שמסוגל. אל תחשבו על לא לקבל, תחשבו בצורה חיובית אנחנו חייבים להתחבר בינינו כדי להתקרב לבורא, בצורה חיובית, כך זה לא כל כך בולט שזה נגד האגו. “ואיש את רעהו יעזורו” כך שאתם משלימים אחד את השני זה יעבוד על כך שאתם תתעלו למעלה מהרצון לקבל. עוד נלמד על זה.
שאלה: הרבה פעמים אנחנו שומעים שאם אנחנו מנסים להתחבר בצורה אמיתית, מטרתית, אנחנו נרגיש אחרי זה את השבירה. אם עשינו מפגש פיזי והיה כיף ולמחרת באנו לשיעור ולא הרגשנו שום דחייה ושום שבירה לא זיהינו, אז סימן שלא עשינו עבודה במפגש יחד?
אל תחפש לגלות את השבירה, תחפש לגלות חיבור ואת הבורא בתוך החיבור. הגישה שלך היא גישה ממש לא טובה.
תלמיד: אבל אם אנחנו משתדלים ורוצים נורא להתחבר.
אז תתחברו ותבקשו שהבורא יהיה אתכם. זה הכול.
תלמיד: אז איך אנחנו מזהים את השבירה כי זו המטרה לזהות אותה?
בשביל מה לזהות את השבירה?
תלמיד: אז אפשר לזהות כל הזמן חיבור?
כן, כל הזמן לזהות חיבור המתגבר.
תלמיד: וזהו?
כן, זהו, אני אפילו לא רוצה יותר לשמוע. לא צריכים יותר, רק חיבור וחיבור יותר ויותר. ואל תדאג איפה שצריכה להתגלות לך השבירה, כל מיני ליקויים זה הכול יתגלה.
קריין: קטע מספר 3, כותב הרב”ש.
“ענין שבירת הכלים. שהיה התערבות הרצון לקבל לעצמו בקדושה, שמסיבה זו הכלים נשברו. והיה גם ענין חטא של עץ הדעת, שזה גרם, שניצוצין קדושים נפלו לתוך הקליפות. נמצא, ששבירת הכלים וחטא של עץ הדעת גרמו בזה, שהנבראים הבאים אחרי זה, שהרצון לקבל, מקבל חיותו מאבי”ע דקליפה.”
(הרב”ש. מאמר 13 “מהו שעל ידי יחוד קוב”ה ושכינתה כל העוונות מתכפרים” 1990)
זאת אומרת, היה רצון לקבל לפני השבירה, אחרי השבירה הוא התקשר למקור האור שהיה ממלא אותו לפני השבירה וקיבל משם על מנת לקבל האור ונכנס בו, ואז הרצון לקבל הפך להיות לקליפה. מה זו קליפה? אותו רצון לקבל שהיה קודם רק עכשיו הוא הרגיש מה זה נקרא “לקבל על מנת לקבל” ומזה יש לו עכשיו השתוקקות לאותו מצב, רשימו לאותו מצב על מנת לקבל, וזה נקרא “קליפה”.
וזה מה שמושך אותנו ולא נותן לנו לצאת, הוא מחזיק אותנו ברגלים ואנחנו רוצים לעלות ואותן הרשימות שקיבלו על מנת לקבל את האור העליון הן מחזיקות אותנו ולא נותנות לנו לעלות מתוך עומקי הקליפות, הן הפכו להיות לקליפות. אותו רצון לקבל שנשבר, וחוץ מזה שנשבר הוא קיבל התרשמות מהאור העליון שרוצה ליהנות, שיכול ליהנות ממנו הפך להיות לקליפה.
קריין: קטע מספר 4, כותב הרב”ש.
“אנו צריכים להאמין, במה שאמרו לנו חז”ל, במה שאמרו, שכל התענוגים שנמצאים בתענוגים גשמיים, אינם אלא נהירו דקיק בערך התענוגים הנמצאים ברוחניות. כמו שכתוב בהסולם (הקדמת ספר הזוהר דף קע”ג) וזה לשונו, “והנה גם זה סוד שבירת הכלים, שהיתה קודם בריאת העולם. כי ע”י שבירת הכלים דקדושה ונפילתם לבי”ע דפרודא, נפלו עמהם ניצוצין קדישין לקליפות, שמהם באו עניני תענוגות ואהבות מכל המינים לרשותם של הקליפות, שהם מעבירים אותן לקבלת האדם ולהנאתו”. נמצא לפי זה, כי עיקר התענוגים נמצאים בקדושה.”
(הרב”ש. מאמר 7 “חשיבותה של תפילת רבים” 1986)
זאת אומרת, על ידי שבירת הכלים האור נכנס לתוך הכלי והכלי הפסיק לקבל את האור, אבל ביני לבין עצמי בינתיים הוא הרגיש מה זה האור שממלא אותו, ואותן הרשימות מהאור שקיבל על מנת לקבל, אותן הרשימות הן נקראות הקליפות. והרצון לקבל עם הרשימות האלה משתוקק לאותו אור ורוצה להחזיר אותו בחזרה וליהנות על מנת לקבל, אבל זה בלתי אפשרי. בשביל מה הבורא עשה את זה כך? כדי שאנחנו נרגיש את עצמנו נמצאים בין טוב ורע, בין על מנת לקבל ועל מנת להשפיע ושאנחנו נעשה מאמצים כדי להתקרב לעל מנת להשפיע בניגוד לקליפה שהיא מושכת אותנו, מבלבלת אותנו ומקשה עלינו.
אבל זה נקרא “חיל בלע ויקיאנה”, שאנחנו דווקא על ידי כך שנלחמים נגד הקליפה, אנחנו על ידי זה מרוויחים במקום אור שהיה לנו קטן, מרוויחים אור, מושכים אור פי תר”ך פעמים יותר גדול. והוא נקרא אור ודביקות של גמר התיקון. על פני כל אותם הכוחות הרעים של פירוד שמושכים אותנו ממש ברגליים מושכים אותנו בחזרה לעולם הזה אנחנו מעלים את עצמנו ומתחברים לבורא ודבוקים בו ב”פי תר”ך פעמים” בכוח גדול מאוד, וכך אנחנו מנצלים את היצר הרע, את האגו.
למה הבורא עשה את זה? שיהיה כמו שכתוב “יתרון אור מתוך החושך”. שאנחנו הנבראים יכולים להרגיש את התופעות האלו רק זה לעומת זה “יתרון אור מתוך החושך”. ולכן הוא היה חייב לברוא מערכת קלקול כדי שאנחנו על פניה נעשה מערכת תיקון ובין שתי המערכות האלו אנחנו נתקיים. אבל בגמר התיקון מתחברות שתי המערכות האלה גם הרע וגם הטוב והכול נעשה טוב כפול, זה נקרא “פי תר”ך פעמים”.
שאלה: לפי מה שנאמר אין לנו את הדימוי של הטוב המקווה, אבל לפי המאמר פה הקליפה בנויה על משהו שכבר היה במצב טוב. האם זה נכון?
אין לנו רשימות מהמצב הטוב, והאמת שאין לנו רשימות גם מהקליפה. סך הכול מה יש לנו מהקליפה? רשימו הכי קטן, וכל יתר הרשימות אנחנו נקבל אותן בדרגות הסולם, גם בזה וגם בזה. אנחנו מסודרים בצורה כזאת שיהיה לנו בין הרע לבין הטוב תמיד מקום שלנו באמצע אנחנו חייבים את זה כדי שתהיה לנו בחירה חופשית.
תלמיד: זאת אומרת שהקליפה נבנית כמו שמאל וימין, שהקליפה נבנית כמו הרצון להשפיע?
הקליפה היא לא כמו הרצון להשפיע.
תלמיד: לא, היא כנגד.
כנגד, אפשר כך להגיד. לכן יש לנו קליפות ורשימות מעל מנת לקבל לאורך כל הסולם. כי בכלי שהלך על השבירה הוא הלך על גמר התיקון, הוא עשה זיווג בדרגה גדולה ביותר ולכן הכול נשבר. אין לנו כלים שקיימים במציאות בכלל שהם לא שבורים, הכול נשבר, ולכן אנחנו דווקא כנגד זה צריכים לעלות בקו ימין ויש לנו מאיפה לקחת. דווקא על ידי הקליפה אנחנו גדלים.
לכן זה נקרא “קליפה קדמה לפרי”, קודם מקבלים לכל מיני התעוררויות והאורות מהקליפה ואחר כך מתקנים אותה. אם לא הייתה קליפה לא היינו נמשכים לקדושה ולבורא, הקליפה היא דווקא זו שמעוררת אותנו, כל הזמן כך ממש מוציאה אותנו מהרוגע. אם לא הקליפה היינו שוכבים ממש כמעט באפס תענוגים, היינו נהנים רק מהמנוחה, אני לא רוצה כלום, אני מת, שום דבר אני לא צריך. זה ללא קליפה. והקליפה היא דווקא מעוררת אותם, “בואו נרוויח, נצליח, בואו נהיה נגד אחרים, יותר גדולים מזה וזה, תעשה, תעשה”. זו הקליפה.
ולכן קליפה שומרת על הפרי, על הרצון לקבל ונותנות לו גירוי שהוא יגדל יותר ויותר, ואז אנחנו על ידי זה גדלים ואחרי זמן מה אנחנו מתחילים כבר להיות מוכנים למיין מאיפה אני צריך את זה, למה אני צריך את זה. קליפה גם עוזרת לנו להבין שהיא לא מסוגלת לתת לנו מה שאנחנו נרצה, קשר עם הבורא, אורות עליונים, את זה הקליפה לא נותנת, היא לא יכולה, אין לה קשר. היא יכולה להעביר לנו רק את האורות הקטנים לקבל שאפשר להרגיש אותם בעל מנת לקבל. לכן אנחנו גם צריכים לכבד את הקליפות, יש על כך סימנים שנותנים מים אחרי הארוחה, כמה טיפות של יין ועוד כל מיני דברים.
אנחנו צריכים במשהו לכבד את הקליפה על זה שהבורא הכין אותה כדי להניע את הרצון לקבל מאפס ולהביא אותו במשהו שיתחיל לחפש מה יש כאן, ומה יש כאן, זה הכול הרצון לקבל על ידי האורות הקטנים האלה מתעורר ומתחיל. אחר כך הוא כבר מתחיל למיין זה לטוב וזה לרע וזה בורא וזה כנגד וכן הלאה, אבל זה לוקח זמן. אנחנו גם עכשיו מנוהלים על ידי הקליפה, וצריכים להתאושש, להתעורר, לעלות מעל זה.
שאלה: בקטע השלישי רב״ש כותב על אבי”ע דקליפה, ובקטע הרביעי על עולמות בי”ע דפרודא, האם אלה אותם עולמות?
לא, זה לא אותו דבר. יש אבי”ע דקדושה ויש כנגדה אבי”ע דטומאה, את זה צריכים ללמוד. לא לומדים את זה ב”תלמוד עשר הספירות” אלא ב”עץ חיים” של אר”י, אנחנו נלמד את זה פעם, למדתי את זה עם רב”ש, הוא לא למד את זה עם אף אחד אבל אני אלמד אתכם, זה דבר מאוד מעניין.
תלמיד: כתוב שכתוצאה משבירת הכלים ונפילתם לבי”ע דפרודא אז נפלו איתם אל תוך הקליפות ניצוצי השפעה, אז אותם עולמות אבי”ע דפרודא ואבי”ע דקליפה זה משהו אחר?
כן.
תלמיד: האם יש משהו מתוך העולמות האלה שאנחנו יכולים לעבוד איתו עכשיו?
אתם מקבלים בכל רגע ורגע הבחנות קטנות מאבי”ע דטומאה ואבי”ע דקדושה. אנחנו נמצאים בין שתי המערכות האלה אבי”ע דטומאה ואבי”ע דקדושה, ואם אנחנו רוצים לעלות, אנחנו רוצים להתחבר עם הקבוצה באמצע ועם הבורא שמאיר לנו לקבוצה, אז ככול שנקבל מקליפה ומקדושה זה כבר תלוי רק עד כמה נייצב בפנים בינינו את הכלי הזה השלם. זאת בעצם העבודה שלנו.
אנחנו לא צריכים לדעת מהו המבנה של הקליפה והמבנה של הקדושה, איזה אורות מגיעים, דרך איזה פילטרים הם מגיעים, אנחנו לא יכולים ללמוד את זה עכשיו, אנחנו נדע את זה מתוך המעשה, אתם תרגישו ותבינו שזה כך. כמו שאנחנו מגלים בעולם הזה, כשחיים בעולם הזה מגלים אותו, רואים שזה קורה כך וזה פועל כך. כך אנחנו נגלה גם את הרוחניות, אי אפשר לגלות אותה בצורה אחרת, בלימוד סתם לא נלמד, זה צריך להיות לימוד מוחשי מתוך הקשר בינינו, שם הכול מתברר.
תלמיד: כשהרצונות של הקליפות מיתקנים והופכים לרצונות דקדושה, האם אפשר להשוות את זה לאותם שומשומים שמוסיפים לכף המאזניים?
כן.
תלמיד: נגיד שיש לי רצון שבור בדרגת עשיה, אם אנחנו מתקנים אותו ומוסיפים את אותו שומשום לכף ההשפעה, אז השומשום המתוקן הזה נותר אצלי יחד עם כל אותם החלקים השבורים, הוא רק מתווסף?
ודאי, כן.
שאלה: האם אחד יכול להתבטל מול החברים ולפתוח את ליבו בלי מצב הקליפה?
אין דבר כזה בלי מצב הקליפה, תמיד יש קליפה, האם אנחנו מזהים אותה או לא זאת השאלה. אבל להתבטל זה נקרא שאני מתבטל כלפי החיבור עם החברים, ובזה אני כבר מנצח את הקליפה.
שאלה: האם יש הבדל בין תחושת השבירה האישית לבין תחושת השבירה בעשירייה?
לא נכון, אין שבירה אישית יש רק שבירה בעשירייה. אתה יכול לדבר על שבירה רק בתוך הרגשת הכלי, שאתה לא מסוגל לאסוף אותם, לחבר אותם, לאחד אותם, זאת בעצם השבירה. כשאתה מתאר לעצמך מה זה נקרא עשירייה ואתה רואה עד כמה לא מתאספים, הצער מזה הוא השבירה.
תלמיד: לבד אני כלום, בסופו של דבר אני חלק שבור, וכשאני מגיע לעשירייה אז אני מצליח לעשות עבודה טובה כשאני מתחיל לחבר את הכלי?
כן, אבל אנחנו עוד נלמד את זה.
(סוף השיעור)
- מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי. (תהלים קי”ט, צ”ט)↩
- “דאמר ר’ חנינא: הרבה למדתי מרבותי ומחברי יותר מרבותי ומתלמידי יותר מכולן” (תענית דף ז’ עמוד א’)↩