HOCHMA: TIKKUN CHATZOT תקון חצות – LESSON WITH RAV MICHAEL LAITMAN

Baal HaSulam. One Commandment

שיעור בוקר 06.07.2022 – הרב ד”ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

ספר “כתבי בעל הסולם”, עמ’ 479, מאמר “מצווה אחת”

קריין: “כתבי בעל הסולם”, “מצוה אחת”. בספר בעמ’ 479, כותרת “עשיית נ”ר ליוצרו שלא מדעתו”.

כותב בעל הסולם שעשיית נחת רוח יכולה להיות “מדעתו” ו”שלא מדעתו”. נגיד תינוק, מה הוא מבין? אבל כשהוא שוכב לפני האימא, הוא כבר נותן לה תענוג בזה שהוא קיים ושייך לה, והיא נהנית ממנו. זה נקרא “שלא מדעתו”.

ו”מדעתו”, כשהוא כבר מתחיל להרגיש אותה, ובמה הוא יכול להנות לה, ועושה את הפעולות האלה בהתגברות על עצמו. זה ההבדל בין מדעתו ושלא מדעתו, בצורה פשוטה, ארצית. בואו נראה מה כתוב כאן.

עשיית נ”ר ליוצרו שלא מדעתו

“לעולם אין לקוות שיגיע הזמן ושימצא הפתרון שיוכלו להתחיל את עבודת השי”ת מתוך “לשמה”, אלא כמאז כן עתה, וכן לעתיד, מוכרח כל עובד ה’ להתחיל בעסק העבודה, “מתוך שלא לשמה”, אשר מתוכה יבוא אל ה”לשמה”. והדרך להגיע לדרגה זו, אינה מוגבלת בזמן, אלא במכשירים אותו, ובמידת שליטתו על לבו, ועל כן רבים חללים נפלו ויפלו על שדה העסק “שלא לשמה”, וימותו בלי חכמה. ועם כל זה, שכרם גדול מאד, כי אין מחשבתו של אדם מסוגל להעריך אותו היקר והערך של עשיית נחת רוח ליוצרו. ואפילו העושה שלא על תנאי זה, מכל מקום, מתוך שאינו ראוי באופן אחר, עושה גם כן נחת רוח ליוצרו. וזה נקרא שלא מדעתו.”

שאלה: האם ניתן לכנות את ההתנגדות הראשונית שבינינו כ”לא לשמה” שעליו עלינו להתגבר?

“לשמה” זה על מנת להשפיע. “לא לשמה” זה לא על מנת להשפיע. מדובר על כוונת האדם.

תלמיד: אני ממש לא מסכים עם זה שהחברים ימותו ללא חכמה בשדה הקרב כפי שנאמר בקטע.

אז תעבוד על זה טוב בעשירייה שלך, כך שתמשוך אותם להיות יחד. במידה שאתם עושים צורה אחת ביניכם הבורא יכול להופיע בכם כי הוא אחד, זה נקרא “חד מקבל חד”. ואם עדיין לא הרגשתם, לא הגעתם למושג אחד בחיבור ביניכם, אז גם הבורא לא יכול להתגלות בכלי הזה שלא הגיע לצורת אחד מכל החלקים שלו, ולכן הוא עדיין נסתר. אז תשתדל לעשות מהקבוצה צורת אחד, מהר ככל האפשר ובצורה חזקה ככל האפשר.

שאלה: אנחנו לומדים שאנחנו מתקדמים במאה עשרים וחמש מדרגות. אם האדם משתדל להשיג הרגשה באיזושהי מדרגה, האם אפשר להגיד שזאת השתוקקות שהיא לא לשמה?

בינתיים כן.

שאלה: כתוב בפסקה שקראנו שאדם שרוצה להגיע לשמה, זה תלוי במידת שליטתו על ליבו. ומצד שני, אנחנו יודעים שהלב הוא ביד ה’. למה הכוונה בשליטת האדם על ליבו?

שאדם יכול לבקש מהבורא שכוח ההשפעה ישלוט בליבו.

שאלה: איך אפשר להרגיש מבחינה פרקטית שאנחנו ב”לא לשמה”?

גם “לא לשמה” זו מדרגה. ולכן אתה צודק כשאתה שואל, איך להרגיש שאנחנו בלא לשמה. זאת אומרת, אנחנו כבר צריכים במשהו להריח מה זה נקרא “לשמה” וכנגד זה להרגיש שאנחנו עוד לא בלשמה, שזה נקרא “לא לשמה”. על זה עדיין צריכים לעבוד.

דרגת לא לשמה היא גם דרגה גדולה. זו הכרת הרע, זו הכרה באי היציבות ובחוסר האיזון בעשירייה. זו הרגשת חוסר התחברות עם הבורא, אפילו בבחינה הראשונה, בחסדים, במשהו. לא לשמה זו דרגה גבוהה. הרב”ש כותב על זה, שככל שאנחנו מכבדים את דרגת לשמה, אנחנו עוד לא מבינים עד כמה לא לשמה זה גם דבר גדול.

לא לחשוב שלהיות באגו שלנו בצורה פשוטה זה אומר שנמצאים בלא לשמה, זה לא נכון. סתם אנשים ברחוב לא נמצאים בלא לשמה. לא לשמה זה הכרת הרע, שאדם מגלה, והוא יודע מה חסר לו, ועוד לא השיג והוא רוצה להשיג ונמשך לזה, אבל בפועל עוד לא השיג. אפשר להגיד שזה לא לשמה.

שאלה: למה ניתן ההסבר הזה שאנחנו באופן לא מודע עושים נחת רוח לבורא? מה נותן לנו ההסבר הזה אם אנחנו בכלל לא יכולים להעריך את המצב הזה? מה בעל הסולם רוצה להראות לנו?

בעל הסולם מסביר בצורה כללית את כל הדברים שאנחנו עוברים. לפעמים הוא כותב עליהם, לפעמים הוא לא כותב, אי אפשר לכתוב על הכול, ובין היתר הוא כתב המצב הזה. קודם כל, זה לא מאמר, אלו זה רק קטעים שאחר כך הוא רצה לפרש אותם בצורה יותר שלימה במאמר כנראה. כך זה נשאר לנו וכך יצא לאוויר העולם, לאור. זה מופיע אצלי בארכיון.

שאלה: כתוב כאן שמחשבתו של האדם אינה יכולה להעריך את הערך של עשיית נחת רוח ליוצרו. על מה מדובר פה? על זה שאנחנו לא מספיק מכירים את המנגנון?

ודאי שאנחנו לא מבינים, לא מרגישים, ולא מסוגלים להשיג מה שקורה. אלא במקצת על משהו שניתן לנו להשיג, על זה מדברת חכמת הקבלה. אנחנו גם לא משיגים את הכוח העליון במלואו, אלא במה שהוא רוצה להתגלות כלפינו, אותו החלק אנחנו משיגים. אנחנו לא יודעים מה יקרה הלאה, אבל אנחנו מקבלים ידיעה קטנה על כך שזה לא הסוף, שיש לנו עוד מה לעשות חוץ מגמר תיקון.

שאלה: איך אני יכול להיות מועיל לקבוצה אם אני נמצא בצורה מלאה בלא לשמה? מה יכול לעזור לי להיות מועיל לחברים?

במידה שאתה רוצה לצאת מלא לשמה ללשמה, במידה שאתה מעריך אפילו את זה שאתה נמצא בלא לשמה ולא כמו בני אדם רגילים, אתה צריך לפרסם את הדברים האלה בעשירייה, לעורר את החברים ואיתם יחד לעלות.

שוב אני אומר לכם, לא לשמה זה גם דבר גדול. כמה אנשים בעולם שלנו נמצאים בלא לשמה? זאת אומרת ברצון לבורא? לא סתם מתפללים באיזו צורה, אלא נמצאים ברצון להשיג, להרגיש, לעלות ולהתקרב במשהו לבורא? עוד לא ממשו שום דבר, אלא רק נמצאים ברצון הזה, כמה אנשים כאלו ישנם? סך הכול כמה אלפים ולא יותר. אז צריכים להעריך את המתנה הגדולה הזאת שקבלנו ולהשתדל לממש אותה.

שאלה: האם המקום שאנחנו קוראים לו “בהיסח הדעת” הוא סוג של חלל? ואם כן, אז במה אנחנו ממלאים אותו?

באור החסדים אנחנו ממלאים את כל החלל. ואחר כך, ככול האפשר כקו דק אנחנו ממלאים את אותו החלל באור החכמה.

שאלה: כתוב, “לעולם אין לקוות שיגיע הזמן ושימצא הפתרון שיוכלו להתחיל את עבודת השי”ת מתוך “לשמה”, למה הכוונה?

שאתה סתם קופץ כבר לדרגת לשמה, שאתה נמצא במגע עם הבורא, שאתה יודע מה לעשות ואתה פוסע מדרגה לדרגה. כל פעם אתה מבטל את האגו שלך, דורך עליו ובונה את הדרגה הרוחנית על פניו.

תלמיד: כלומר לא להיות שחצן, להגיד ש”השגתי ואני יכול לנוח”, אלא להמשיך לעבוד כדי להגיע למטרה?

הוא לא שחצן הוא טיפש. שחצן חושב שהוא יכול לעשות את זה, טיפש לא מבין על מה הוא מדבר.

תלמיד: אנחנו לא מוותרים או מאמינים שאנחנו יכולים להשיג את הדבר הזה, אנחנו פשוט עושים את העבודה לאורך הדרך?

נגיד.

שאלה: איך החולשה וחוסר היכולת שלנו יכולים לתת נחת רוח לבורא?

זה יכול לתת נחת רוח לבורא בזה שאנחנו מבקשים, שאנחנו מכירים בחוסר היכולת שלנו ואנחנו מודים על זה, ואנחנו מודעים שהבורא עשה אותנו כאלה חלשים ברצון להשפיע וחזקים ברצון לקבל ששולט עלינו. ואנחנו יכולים בכל זאת לבקש מהבורא מתוך הרצון לקבל הגדול שלנו, מתוך הניצוץ הקטן שיש בנו מהרצון להשפיע, שייתן לנו כוח ברצון להשפיע כדי שנוכל אפילו להתגבר על הרצון לקבל.

שאלה: כתוב שהדרך להגיע ללשמה לא מוגבלת בזמן, אלא במכשירים אותו, ובמידת שליטתו על לבו, למה הכוונה?

כי בסך הכול לא חשוב מאיזה מקום אתה באדם הראשון, איזה חלק הוא שלך באדם הראשון, אם הגיע הזמן שלך אז אתה צריך לעבוד ולהצליח.

שאלה: כתוב שכדי להגיע לשמה, “והדרך להגיע לדרגה זו, אינה מוגבלת בזמן, אלא במכשירים אותו,” מי הם המכשירים אותו?

זה תלוי בכם, ככול שאתם תתחברו ותדרשו מהבורא תיקון כך תצליחו. ילד קטן שיושב על הידיים של אדם בוגר יכול לבקש הכול והבוגר כבר מחליט מה כן ומה לא, מה כדאי, מתי, איך לתת לו וכן הלאה. כך גם אנחנו צריכים להבין שבדרישה שלנו, בבקשה שלנו, אנחנו כמו תינוקות שיכולים לדרוש הכול, ומה שמקבלים בטוח שזה לטובתנו.

שאלה: אם אני מתארח אצל בעל הבית, יושב ליד השולחן, והבנתי שיהיה לי טוב רק אם יהיה טוב לו, ואז הוא ייתן לי מאכלים יותר טעימים וטובים, אז האם זאת גישה אגואיסטית?

הכוונה היא לקבל יותר מבעל הבית, או לעשות לו בזה נחת רוח?

תלמיד: קודם כל העדיפות היא ההנאה שלו, אחר כך שלי.

זאת כבר מדרגה רוחנית, היא עוד לא ב 100% נקייה אבל זאת כבר מדרגה רוחנית. לכן כשאנחנו עובדים עם הפרצוף אז בחלק מהפרצוף אנחנו מקבלים אור חכמה, בחלק מהפרצוף מקבלים אור חסדים, ובעוד חלק למטה מהטבור של הפרצוף אנחנו בכלל לא מקבלים. למה? אין שם את כוח המסך, אין שם כוונה על מנת להשפיע. אז אני צריך לחלק את עצמי לכמה חלקים, איפה שאני יכול ממש לעשות משהו עבור הבורא ולוותר על עצמי לגמרי, איפה שאני יכול במקצת לעשות את זה, ואיפה שאני לא מסוגל. תמיד אני אהיה מחולק כך לשלושה חלקים בינתיים, אחר כך אנחנו נראה מה קורה הלאה, נלמד את התיקונים האלה.

תלמיד: כשהגישה היא אגואיסטית הבורא מכוון אותי על ידי מכות?

זה תלוי בקבוצה, אם אני נמצא בקבוצה אני מתקן את עצמי בצורה הכי רכה וגם מהירה.

תלמיד: איך בכל המצבים כל אחד יוכל להרגיש מועיל, ושלא יהיו מצבים שאדם מרגיש שהוא בירידה ואז הוא בכלל רוצה לצאת?

שיחשוב שהוא נמצא בירידה וזה לא טוב, כל אחד שישתדל מהמצב שלו להגיע למצב יותר גבוה. אבל בכל רגע ורגע בציר הזמן אנחנו נמצאים ביחסים הנכונים בינינו, וחסרה לנו רק הכוונה שמכל המצבים האלה נמשך לבורא. אז ודאי שזה כמו בגלגל יש כאלה שלמטה, יש כאלה שלמעלה, יש כאלה שיורדים, כאלה שעולים, זה לא חשוב, העיקר שיחד, שיש מטרה אחת לכולם. יש כאלה שיכולים לכוון למטרה יש כאלה שלא מסוגלים, לא נורא מתקדמים יחד.

ולכן אדם לא יכול לבדוק את עצמו בצורה נכונה עד שהוא נכלל בקבוצה, כי בסך הכול הבורא מתייחס אלינו כמו לפרצוף, כלומר עשרה שמחוברים כאחד.

תלמיד: לא משנה באיזה מצב אני נמצא, כולנו שבורים, אבל אם בכל זאת באיזו מידה אנחנו מגיעים למחשבה על חיבור, השפעה, אז נבנה מאיתנו איזה פרצוף?

כן, נכון.

שאלה: דברת עכשיו על שלושת חלקי הפרצוף, יש כבר את היראה הזאת לא לקבל את האור למען עצמי, האם יש איזו אמת מידה לבדוק שאני באמת לא מקבל את האור למען עצמי?

הקריטריון שאני פועל נכון בתוך הקבוצה, בתוך הפרצוף הוא שאני כל הזמן חושב על חיבור בינינו ולבורא, זה הקריטריון, זאת הבדיקה.

תלמיד: אם אני משתדל להתקדם בכיוון הזה האם יש לי ביטחון שאני לא אקבל את האור לעצמי?

הבורא כבר יסדר את הכול, אבל אנחנו צריכים כך להתקדם. אנחנו נקבל בדרך ירידות, עליות אחר כך הרגשת מסכים ושבירת מסכים, כל מיני דברים, נקבל הבחנות מהשבירה הכללית שהייתה, וכך לאט לאט נתקן את זה.

שאלה: איך בכל זאת לשכנע את הבורא שלא נמות ללא דעת וב”לא לשמה”, אלא שנוכל להגיע ל”לשמה” בדעת, כדי להעניק לו נחת רוח ולשמח אותו?

אתה יכול לשמח את הבורא רק ככול שאתה נכלל בתוך העשירייה, תשכח את כל המעשים האחרים, אין כאלה. בסך הכול ככול שאתה נכלל בעשירייה רק בזה אתה יכול לעשות נחת רוח לבורא. ודאי שהפעולה הזאת היא הכי לא נעימה, הכי קשה, הכי מנוגדת לאגו הפרטי שלנו, של כל אחד ואחד, אבל אין מה לעשות, מצד אחד. מצד אחר, ברור שזה לפניך ואתה יכול לראות אם אתה פועל בזה או לא.

שאלה: כשאתה נכלל בעשירייה בדבקות עם החברים, אז איפה אתה מתחיל להבדיל בין שלושת חלקי הפרצוף, במה אני יכול להשפיע לבורא, ובמה לא?

אתה עוד לא נכלל. אם תנסה להתכלל בקבוצה וכל הזמן לשמור שאתה נכלל בקבוצה, אתה תתחיל לגלות שיש מחשבות ורצונות שאתה יכול איתם להיות כלול בעשירייה, יש כאלה שאתה יכול רק להסכים איתם איכשהו מהצד, ויש כאלה שאתה עדיין לא איתם. אתה יכול לברר, למיין את הרצון לקבל שלך לשלושה חלקים, מסכים, מסכים אבל לא יכול לקיים, ולא יכול, לא מסכים ולא מקיים, אלה בעצם שלושת החלקים. אפשר לחלק עוד אבל זה אחר כך, כל אחד ואחד כבר ירגיש מתוך הפרקטיקה שלו.

תלמיד: לגבי שלושת החלקים, מה זה מסכים ולא מקיים?

אני רוצה לעשות אבל אין לי כוח.

תלמיד: כלומר, זה אומר לחבר לדבקות עם העשירייה עוד מחשבות ורצונות?

כן.

תלמיד: ומה עם הבורא? איפה הוא בתמונה הזאת?

הבורא ממלא ומקיף אתכם, הבורא הוא מבחוץ, הוא שייך לקשר ביניכם ככול שאתה מבקש, ואז הוא משתדל לספק לך את הכוחות שאתה מבקש.

שאלה: כשאתה אומר, שאנחנו צריכים לחלק את הרצון לקבל שלנו לשלושה חלקים כמו פרצוף, האם אתה מתכוון לומר, שהרצונות הגשמיים כמו, לישון, לאכול, בית, משפחה, אלו רצונות שאותם אני לא יכול לחבר לעבודה הרוחנית בעשירייה? כלומר, אני לא צריך לערב אותם בעבודה, ובשאר הרצונות אני כן יכול להשתמש כדי להתחבר דרך העשירייה לבורא?

אני לא יודע מה זה שאר הרצונות. כל הדברים ששייכים לחיבור שלנו בקבוצה, אותם אני יכול לחלק לאלו שאני יכול לקיים בשביל החיבור בינינו ולבורא. רוצה אבל לא מסוגל ואפילו לא רוצה, שלושה חלקים, בינתיים, ראש, תוך, סוף ולהשתדל למיין אותם כך.

אם קשה לכם, תחלקו את זה לשני חלקים, רצונות שאני יכול להיות איתם בחיבור בשיעור, ורצונות שאני לא יכול להיות איתם בחיבור. אחר כך תראו שהם מתחלקים לראש, תוך, וסוף ותראו שזה למעלה מחזה, למטה מחזה. מחזה עד הטבור ועוד ועוד חלקי הגוף. זה הכול אותם רצונות שאנחנו נעבוד איתם, להיות דרכם כולם תלויים בבורא.

שאלה: מה זה החלק הזה, שאני לא מסכים ומקיים, כי זה קורה הרבה.

זו לא רוחניות. זה כמו בגשמיות, כשאומרים לך תעשה ככה, וככה, ואתה עושה את זה מטעם הבושה, או מטעם הפחד מעונש. אלה דברים גשמיים.

שאלה: כדי להיות יחד בעשירייה, למרות שאני לא מסכים, אני מתבטל כלפי הדעה של החברים.

אבל עדיין אי אפשר להגיד שזה רוחני, כי אתה לא מסכים.

שאלה: הוא כותב “והדרך להגיע לדרגה זו, אינה מוגבלת בזמן, אלא במכשירים אותו, ובמידת שליטתו על לבו,”. אבל אלה שמכשירים אותו יכולים להגביל אותו בזמן?

כן, אנחנו מזרזים את הזמנים, אבל בכל זאת מלכתחילה לא הכול תלוי בזמן, אלא עד כמה שאנחנו עובדים יחד. נגיד אם אנחנו עכשיו לא רוצים להתחבר בינינו, אז הדרך שלנו נמשכת ומתארכת ליותר זמן. אם אנחנו מתחברים בינינו ומבקשים, ודורשים, ו”מזרזים את הזמנים” כמו שכתוב, אז אנחנו מקצרים את הזמנים.

הזמן נמצא בידינו. כשאנחנו מתעלים למעלה מהרצון לקבל, אז אנחנו כבר מתחילים להרגיש שבכלל אין מושג זמן. איפה כאן הזמן? איפה תיאוריות איינשטיין וכל הדברים האלה? הכוחות האלה לא נמצאים, אנחנו נמצאים למעלה מהזמן – רק ברצון.

תלמיד: אבל יש הגבלת זמן, כי בפועל יש עיכובים.

כן, ודאי, בינתיים אנחנו נמצאים במושגי הזמן.

תלמיד: איך מתגברים על זה?

מעל הצמצום. אם תעלה למעלה מהצמצום לאור חסדים, שלא לומר לאור חכמה, אז אתה נמצא למעלה מהזמן.

תלמיד: מה זאת אומרת מעל הצמצום, איך עושים את זה בעשירייה?

מעל הרצון לקבל. אתה עושה חשבונות ופעולות לא לפי הרצון לקבל, אלא לפי הרצון להשפיע.

תלמיד: נגיד אני עושה את זה, אבל יש עוד חברים בעשירייה וכולנו נמצאים במצבים שונים.

אפילו שאתם לא מבינים איך ומה, אבל אתם משלימים זה את זה. ולא רק בעשירייה, גם בכל העשיריות. כשאני מסתכל עכשיו עליכם, יש לפני שש עשרה קבוצות שמתחלפות, אז אנחנו כולנו נמצאים בתהליך אחד, עוזרים זה לזה, ומשלימים זה את זה, ממש מתקדמים יפה מאוד.

שאלה: נחת רוח לבורא ואמונה זה אותו דבר?

לא. אמונה זה כוח השפעה ונחת רוח לבורא זה מה שאנחנו גורמים לבורא.

שאלה: אמרת לחבר שלא רוצה להתחבר ומכריח את עצמו, שזה לא רוחני כי הוא לא מסכים. במה מתבטאת ההסכמה לחיבור?

הסכמה עם הבורא – כשאני מבצע לפי הדרגה שלי את הפקודה שלו. נגיד מתחבר עם החברים כדי לארגן מקום לקבלת האור ממנו. רצון הבורא הוא להתיישב בתחתונים, אז אני מכין לו מקום.

תלמיד: והמקום זה כשאני מסכים, אבל אני מבין שאני לא יכול?

אז אני מבקש שייתן לי כוחות והכשרה לאותו מקום. “מקום” זה נקרא הרצון המשותף שלנו, שאנחנו מתחברים, או רוצים להתחבר.

שאלה: אם אני לא מסכים, אבל עושה, זה ביטול כביכול, וביטול זו כבר עבודה רוחנית?

אם אתה לא מסכים, אבל אתה מבקש להסכים, או מה?

תלמיד: אם הקבוצה קיבלה החלטה, אני לא מסכים איתה, אבל אני עושה, אני מבטל את עצמי.

במה אתה מבטל? במעשה בלבד?

תלמיד: אני מכופף את עצמי.

אתה מסכים במעשה. פנימיותך לא מסכימה לזה, אבל חיצוניותך מסכימה.

תלמיד: נכון.

אז מה אתה שואל?

תלמיד: זה לא נקרא ביטול?

זה ביטול, אני לא אומר שלא, אבל מה קורה בתוך זה? אתה מבקש להיות בהסכמה השלמה איתם, או שאתה מצפה שהם ישברו ויעברו לנקודת המבט שלך?

תלמיד: בזה יש שלבים, אבל בסופו של דבר אני מקווה שאגיע לזה, אבל אני בתהליך.

למה כוונתך?

תלמיד: כוונתי לא לגרום לפירוד, לגרום לחיבור.

יפה, אז אתה בדרך. מצוין.

שאלה: עד כמה שאנחנו מבינים, אנחנו מתקדמים עם עיניים סגורות, ואנחנו לא מתייחסים לתוצאות, ובכל פעם אנחנו מתעלים מעל מה שאנחנו מגלים וזה נקרא “אמונה”. האם זה נכון?

בינתיים כן.

(סוף השיעור)