HOD: TIKKUN CHATZOT תקון חצות – LESSON WITH RAV MICHAEL LAITMAN

Baal HaSulam. Study of the Ten Sefirot. Vol. 1. Part 1, Histaklut Pnimit, chapter 4, item 20

שיעור בוקר 03.05.22 – הרב ד”ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

ספר “כתבי בעל הסולם”, תלמוד עשר הספירות, חלק א’, עמ’ 21,

הסתכלות פנימית, פרק ד’, אות כ’ – פרק ה’, אות כ”ה

קריין: ספר “כתבי בעל הסולם”, “תלמוד עשר הספירות”, חלק א’, עמ’ 21, הסתכלות פנימית, פרק ד’, אות כ’.

אנחנו ממשיכים את הלימוד שלנו, כמו שהחלטנו שזה יהיה “תלמוד עשר הספירות”. נוסיף לזה עוד מאמרים, עוד חומר מתאים ונמשיך. זה יוצא “הסתכלות פנימית” של חלק א’, תלמוד עשר הספירות, דף כ”א, אות כ’.

אות כ’

“לפי שהרצון לקבל אינו נמצא בשורשנו,

אנו מרגישים בו בושה ואי סבלנות. וז”ש

ז”ל, שכדי לתקן זה” חוסר סבלנות ורצון לקבל, אז “”הכין” לנו” הבורא “בעוה”ז

יגיעה בתורה ומצות להפך את הרצון לקבל

על רצון להשפיע.”

קריין: אות כ’.

“המתבאר לנו מכל האמור, שכל הצורות הנמשכות לנו בהמשכה בלתי ישרה הימנו ית’, יהי’ בהם קושי הסבלנות. והוא נגד הטבע שלנו. ובזה תבין, שהצורה החדשה שנעשתה במקבל, דהיינו “הרצון להנות” אינה באמת שום פחיתות וחסרון בערכו ית’, ואדרבא זהו עיקר הקוטב של בריאתו, שבלא זה אין כאן בריאה כלל כנ”ל. אמנם המקבל, שהוא הנושא את הצורה הזו, מרגיש בה מחמת עצמו, בחינת קושי הסבלנות, והיינו משום שלא נמצאת צורה זו בשורש שלו, ודו”ק היטב.”

זאת אומרת, אנחנו לא מרגישים טוב ברצון לקבל. אנחנו מרגישים טוב אם אנחנו ממלאים אותו, זאת אומרת מרגיעים אותו, מנטרלים אותו, אבל בו עצמו אנחנו לא מרגישים טוב. למה? מפני שהרצון לקבל לא נמצא בשורש שלנו, ומה שלא נמצא בשורש, מורגש בנו כלא טוב, בכל מיני צורות, בכל מיני אופנים ומידות. ולכן כשמרגישים לא טוב, צריכים להבין שזה מגיע לנו מתוך שיש בנו, מתעורר בנו רצון לקבל והוא לא מסופק – לכן מורגש כרצון.

“ובזה הצלחנו להבין את תירוץ חז”ל, אשר העוה”ז נברא, משום דמאן דאכיל דלאו דיליה, בהית לאסתכולי באפי’. שלכאורה הוא תמוה מאד כנ”ל. ועתה יונעמו לנו דבריהם מאוד, שכוונתם על ענין שינוי הצורה של “הרצון להנות”, שנמצא בהכרח בנשמות, כנ”ל, משום דמאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה, כלומר שכל מקבל מתנה מתבייש בעת הקבלה, והיינו משום שינוי הצורה מהשורש, שאין בו צורה זו של קבלה. וכדי לתקן זאת, ברא את העוה”ז, אשר הנשמה באה בה ומתלבשת בגוף, וע”י עסק התורה ומצוות ע”מ לעשות נ”ר ליוצרו, מתהפכים כלי הקבלה של הנשמה, לכלי השפעה. כלומר, שמצד עצמה לא היתה חפצה בשפע הנכבד, אלא מקבלת השפע, כדי להשפיע נ”ר ליוצרה, הרוצה שהנשמות יהנו משפעו ית’. וכיון שהיא נקיה מהרצון לקבל לעצמה, שוב אינה בהית לאסתכולי באפיה, ונגלית על ידי זה, תכלית השלימות של הנברא. וענין הצורך והחיוב של ההשתלשלות הרחוקה עד העולם הזה, יתבאר לקמן, שהמלאכה הגדולה הנ”ל, שהיא התהפכות צורת הקבלה על צורת ההשפעה, לא תצוייר אלא בעוה”ז. כמו”ש עוד.”

שאלה: לא כל כך ברור המושג, “שלא נמצא בשורש שלנו”. אם אנחנו ככלל הבריאה רצון לקבל, אז למה הרצון לקבל, זה לא השורש שלנו כנבראים, למה השורש שלנו הוא הבורא?

השורש שלנו זה הבורא, שזה רצון להשפיע בלבד. האמת, שלעליון אין רצון לקבל ולא רצון להשפיע ולא כלום, אלא כלפינו הוא מתבטא כרצון להשפיע. אז אתה יכול להגיד, שוודאי שיש בו שורש ורצון לקבל, אבל הוא רק בעלמא, כי הוא מתכוון שיהיה בנו רצון לקבל, ובו זה לא נמצא ולא מתבטא בשום צורה.

תלמיד: אם אנחנו כנבראים רצון לקבל, אז למה השורש שלנו זה לא רק רצון לקבל, למה השורש שלנו זה רצון להשפיע – אם אנחנו לא בני השפעה?

מלכתחילה אין לו שום חיסרון כמו שכתוב, “כי ממי יקבל”. ולכן אין לו רצון לקבל אלא רק רצון להשפיע בלבד, וגם הרצון להשפיע הזה מתבטא כלפינו. ומה הוא בעצמו, עליו אנחנו לא מדברים, אנחנו לא יודעים, ולכן לא יכולים להגיד על זה שום דבר.

הבורא זה “בוא וראה” וכשאנחנו משיגים בצורה כזאת, כשאנחנו מגיעים לדרגה שלו, לתכונה שלו, אז אנחנו מרגישים בזה “בוא וראה”, בורא, שהוא רצון להשפיע בלבד ואין לו רצון לקבל כלום. כך המקובלים משיגים ומוסרים לנו.

שאלה: איך בכלל העולם שלנו עוזר להשגת המטרה, ולמה הכוונה כאן “העולם שלנו”?

“העולם הזה” זה אזור בבריאה שבו שולט הרצון לקבל, וברצון לקבל הזה עוברים כל מיני תופעות. השורש של התופעות האלה מגיע מהרצון להשפיע של הבורא, שמופיעות ברצון לקבל של הנברא – והתופעות האלה מתגלות בעולם הזה.

תלמיד: התיקון צריך לקרות דווקא ברצון לקבל?

וודאי, איפה עוד יכול להיות שינוי אם לא ברצון לקבל? הרצון לקבל צריך לתקן את עצמו עד שיהיה בהזדהות עם הרצון להשפיע של העליון, וככל שיזדהה אתו הוא יתקשר לעליון ויקבל מהעליון – ועל המצב הזה של התיקון והמילוי אנחנו מדברים.

שאלה: למה אנחנו חווים בושה בגודל קטן יותר מזה שהוכן בגמר תיקון?

אנחנו מרגישים בושה וחוסר סבלנות מפני שאנחנו לא מזדהים עם השורש. זה הכול. אם אני דומה לשורש, אז ככל שאני יכול להבין את ההבדל בינינו ולהידמות לו, במידה הזאת אני מרגיש את עצמי טוב. ובמידה שאני לא יכול להידמות לשורש, ואני משיג שאני לא דומה לו, אני מרגיש בזה חוסר סבלנות ורע.

במילים אחרות, חוסר סבלנות ורע אני מרגיש בזה שאין לי מה שאני רוצה, וככל שאני ממלא את עצמי אני מרגיש טוב. או שמדובר על התיקון, כשאני כבר רוצה להידמות לשורש לא במילוי אלא בתכונה שלו להשפיע. וכאן אני צריך לעבוד כדי להגיע להשתוות הצורה.

שאלה: למה סבלנות לא מספיקה? גם בגשמיות מורגש שהסבלנות תמיד חסרה לנו ברוחניות.

חוסר מילוי ברצון לקבל שלנו, מורגש בנו כחוסר סבלנות. כשאנחנו מרגישים את הריקנות שיש ברצון לקבל, אנחנו לא רגועים, כי הרצון לקבל רוצה למלא את עצמו – כך נקראת ההרגשה הזאת. ולמה חוסר סבלנות? כי ברגע שהרצון לקבל מקבל מה שהוא רוצה, הוא נרגע ולא רוצה לזוז – כי אין לו חיסרון. הרגשת החיסרון שמיתקנת על ידי המילוי, נמצאת במנוחה ואז נאמר שיש לו סבלנות. חוסר סבלנות היא רק במידה שהוא נמצא בחוסר מנוחה, נמצא בחוסר מילוי.

שאלה: בתחילת הקטע כתוב שכל הצורות משתלשלות ממנו לא במישרין, למה הכוונה?

מהרצון לקבל מגיע אלינו מילוי בצורה ישירה, הוא הרצון להשפיע ואנחנו רצון לקבל. מהרצון להשפיע מגיע אלינו “מילוי” שממלא אותנו, ואז אנחנו מרגישים טוב. מה שלא כך אם אנחנו לא מרגישים מילוי שמגיע מהרצון להשפיע של הבורא לרצון לקבל שלנו – אז אנחנו מרגישים רע.

כך הם כל החיים שלנו, להרגיש טוב או רע, ולהשתוקק להרגיש טוב בצורה אינסטינקטיבית. או, שאנחנו מחליפים את הטוב והרע, וכאילו יכולים לקבוע ממה ברצוננו ליהנות – אם ממה שאני מקבל מהבורא, או ממה שאני משפיע לבורא.

התיקון הזה שאני רוצה לקיים בתוכי, הוא אותו התיקון שאנחנו צריכים לעשות על עצמנו, שאיהנה לא מכך שאני מקבל מהבורא, אלא שאני משפיע לו – וזה תלוי במידת גודל הבורא בעיניי.

תלמיד: כמו שנאמר שהוא לא יכול לקבל את הרע בצורה ישירה.

כן.

תלמיד: בדיוק מה שקרה אחרי הכנס. הכול היה יפה וטוב, הכנס היה מהמם. ואחר כך אין סבלנות לכלום ויש ריקנות. האם על זה מדובר?

הוא לא מדבר על הכנס, הוא מדבר על המצב הכללי שקוראים לו “נברא”. אם אתה כך מרגיש, זה אתה מרגיש, אחרים מרגישים אולי אחרת. אז אל תקבע שזה המצב הכללי.

שאלה: בעלייה מלמטה למעלה, אנחנו מגלים את הבושה במדרגה?

בכל מדרגה אנחנו צריכים לגלות פער בינינו לעליון, ולעשות תיקונים להשתוות הצורה.

שאלה: והתיקון עצמו נעשה באותה מדרגה, או כבר במדרגה שאחרי?

התיקון צריך להיעשות באותה מדרגה. כשאני מגיע למצב שאותו חיסרון מתגלה לי, אני מכסה אותו בהשפעה.

תלמיד: אז איפה מתגלה הבושה במדרגה עצמה?

במדרגה עצמה מתגלה הרצון, ובאותו הרצון מתגלה הפער בין הרצוי למצוי, שהם ייסורים או בושה, מילוי או הודיה וכן הלאה.

שאלה: במה נמצא שורש המסך?

שורש המסך הוא בבושה.

שאלה: איך האור הופך את מה שמנוגד לנו לחלק מאיתנו?

האור משפיע על החיסרון, אנחנו מזמינים את האור מתוך החיסרון שלנו אם אנחנו רוצים להיתקן, ואז החיסרון שלנו מעורר אותנו לבקש חיסרון אחר, לא מילוי לרצון לקבל אלא שתהיה לנו יכולת מתוך הרצון לקבל להגיע להשפעה. שהבקשה שלי תהיה, במקום רצון לקבל שאתה מעורר בי, תן לי אפשרות להשפיע, תן לי אפשרות לבקש ממך מילוי אחר. אני רוצה ההיפך, להתמודד עם הרצון לקבל שלי ולא לרצות למלאות אותו במה שהוא רוצה, אלא למלאות אותו עם הודיה ועם בקשה של מילוי אחר, של השפעה. זאת אומרת, אני מבקש מהבורא שיחליף לי את הרצון לקבל לרצון להשפיע וייתן לי מילוי ברצון להשפיע כדי שבהרגשת המילוי אוכל להודות לו.

תלמיד: זאת אומרת, ההנאה בסופו של דבר היא כל הזמן לבקש מהבורא עבור החסרונות של החברים.

לפנות נכון לבורא זו ההנאה. אנחנו בזה מגדילים אותו בעינינו, אנחנו מושכים אותו אלינו, אנחנו מקבלים שהוא העליון בכל מצב, בכל דבר.

שאלה: האם שכשאנחנו מתקנים את הכלי בצורה של להשפיע זה יוצר את חוסר הסבלנות, כלומר החיסרון לא נגמר?

כן, חוסר הסבלנות מגיע לנו במידה שאנחנו רוצים להשפיע.

תלמיד: כי אז החיסרון הוא אינסופי בעצם?

אבל החיסרון הזה הוא חיסרון נעים, טוב, אני מרגיש בו את האהבה שלי.

אות כ”א

רשעים משנה שברון שברם. וצדיקים

ירשו משנה.

זאת אומרת, הרשעים מגיעים לרע כפול והצדיקים מגיעים לטוב כפול.

“ובא וראה, אשר לרשעים, משנה שברון שברם, כי אוחזין החבל בב’ ראשים, כי העוה”ז נברא עם חסרון וריקות מכל שפע הטוב, וכדי לקנות קנינים צריכים אל התנועה. וידוע שריבוי התנועה מדאיב את האדם, להיותה המשכה בלתי ישרה ממהותו ית’. אמנם להשאר ריקן מהקנינים והטוב גם זה אי אפשר, שזה ג”כ מנוגד לשורש”, להישאר כל הזמן בחיסרון אנחנו לא יכולים, להתאפק ולהרגיע את עצמנו ולהתרגל לחיסרון גם לא יכולים. “שהרי השורש מלא מכל טוב. וע”כ בוחרים בסבל ריבוי התנועה, בכדי להשיג מילוא הקנינים, אמנם כיון שכל קנינם ורכושם הם אך לעצמם, והיש לו מנה רוצה מאתים, נמצא בזה, שאין אדם מת וחצי תאותו בידו”. ככל שהוא מקבל, אם הוא מקבל כביכול לעצמו, כך הוא חושב, כך הוא מגדיל את החיסרון. זאת אומרת, אדם שלא עובד בעל מנת להשפיע, כל הקבלה שלו היא בסופו של דבר לרעתו, כי היא מגדילה את הכלים דקבלה שלו, ובסופו של דבר היא יותר ויותר מגדילה את הסבל שלו. “ונמצאים סובלים מב’ הצדדים, הן מצער ריבוי התנועה, והן מצער החסרון של הקנינים, שחסרה להם מחציתם. אבל הצדיקים בארצם ירשו משנה, דהיינו אחר שמהפכים את “הרצון לקבל” שלהם לרצון להשפיע, ומה שמקבלים, הוא על מנת להשפיע אז ירשו משנה, כי מלבד שמשיגים את שלימות התענוג ומבחר הקנינים. המה משיגים ג”כ, את השואת הצורה ליוצרה ית’, שבזה נמצאים בדביקות האמיתית, ואז נמצאים ג”כ בסוד המנוחה, שהשפע מגיע אליהם מאליו, בלי שום תנועה ועמל”.

שאלה: מה זה אומר שהשפע מגיע אליו בלי שום תנועה ועמל, איך זה אפשרי?

כי אם אני פותח את הרצון לקבל שלי על מנת להשפיע, זאת אומרת אחרי צמצום מסך ואור חוזר, כשאני נמצא בהשתוות הצורה עם הנותן, אז מה שיש בנותן נשפך לתוכי ואין בזה שום מאמץ נוסף לקבל משהו מהנותן. בזה שאנחנו מתקנים את עצמנו אנחנו בסך הכול מבטלים את המחיצה שיש בינינו ובין הנותן, ואז אנחנו מקבלים את מה שיש בבורא לפי הכלי שלנו.

שאלה: איך בכלל נעשה הכיוונון הזה, הצמצום המסך והאור חוזר?

זה מה שאנחנו לומדים. זה מה שאנחנו צריכים, לעשות צמצום על הרצון לקבל שלנו ולמעלה מהצמצום על עצמנו, שנרצה להשפיע. להשפיע מתבטא אצלנו במצב פסיכולוגי, אני צריך להתקרב לחברים ולהרגיש שכשאני נותן להם, אני בעצם לא נותן, אני בונה כלי קבלה להשפעת הבורא אלינו. ואז במידה שאנחנו נותנים זה לזה ומתוך הנתינה שלנו כביכול מתחברים בינינו, אומנם החיבור יכול להיות אגואיסטי, אבל אם מתוך החיבור שלנו אנחנו גם רוצים להשפיע לבורא, להעלות את ההשפעה שלנו אליו, אז יוצא שאנחנו מכינים בזה את הכלי, שלכלי הזה הוא יכול להשפיע.

אז אנחנו נותנים לו כלי, והוא לתוך הכלי הזה מביא את המילוי שלו.

תלמיד: אני לא מצליח להבין בשביל מה צריך כאן את הרצון לקבל הראשוני שלי, אם אנחנו בכל זאת עובדים מעליו ולא משתמשים בו.

במידה שיש לי רצון לקבל אני יכול להשפיע, יש לי מה לתת לעליון. במה אני יכול למדוד שאני נותן לו? במה אני יכול להרגיש שאני נותן ל? רק במידה שאני מתעלה מעל הרצון לקבל שלי להשפעה, ואני עובד עם הרצון לקבל שלי בהשפעה.

תלמיד: נניח יש לי רצון לשתות קפה. מה זה אומר שאני עובד עם הרצון הזה בהשפעה? אני מתעלה מעליו, אני מתחבר עם החברים? איפה כאן הרצון הראשוני?

כתוב “סוף מעשה במחשבה תחילה”. אנחנו רוצים מלכתחילה לקבוע מה אנחנו רוצים לעשות, ואחר כך לחלק את כל הפעולות שלנו ליחידות. אני רוצה להגיע להשתות הצורה עם הבורא, כי בהשתוות הצורה אני מגיע לדבקות בבורא, אני נעשה כמוהו וזו המטרה.

למה זו המטרה? כי בזה אני גורם לו נחת רוח. אז העבודה שלי לגרום לו נחת רוח לבורא על ידי זה שאני נעשה כמוהו. איך אני, הנברא, יכול להיות כמוהו? אם אני סוגר את הרצון לקבל שלי, אז אני לא אהיה כמוהו, אני רק עושה מחיצה, אבל אם מעל הרצון לקבל שלי שצמצמתי אותו, אני עושה עימו פעולת השפעה, זאת אומרת אני מכון לקבל מהבורא, אבל כדי להשפיע לו, לרצון להשפיע שלו, ולא כדי להשפיע לרצון לקבל שלי, במידה הזאת אני כבר מתחיל להידמות לו.

תלמיד: אפשר לעשות את זה עם כל רצון, גם עם קפה?

בכל דבר ודבר אני יכול לעשות להשתמש ברצון, לא חשוב איזה רצון יש לי, על מנת להשפיע לבורא. כי כל הרצונות באים מהבורא ולכן בשינוי הכוונה שלי מליהנות בעצמי ל-להנות לבורא אני יכול לעבוד כך. ולא צריך שום דבר חוץ משינוי הכוונה. להפוך את הכוונה.

תלמיד: איך להחזיק כל הזמן את הבורא כדי שהוא ייהנה ולא ליפול חזרה לתוך התענוג שלי?

אתה לא יכול. כי ככל שתשתמש ברצון לקבל שלך הוא סך הכול קטן, זה איזה תא קטן, אז אתה תעבוד איתו וזהו. לכן אתה צריך לעבור מרצון לרצון, משינוי לשינוי, וכך על ידי ריבוי פעולות אתה בסך הכול מכוון את עצמך להשפיע נחת רוח לבורא, דווקא בגלל שיש בך רצון לקבל. לכן כתוב “כל הגדול מחברו, יצרו גדול ממנו”, אם הרצון לקבל שלך יותר גדול מהרצון לקבל של החבר שלך, אתה יכול להשפיע ממנו נחת רוח לבורא יותר גדולה.

שאלה: בסוף הסעיף הזה שקראנו עכשיו, בעל הסולם כותב שהצדיקים זוכים לדבקות אמיתית. מה זה אומר “דבקות אמיתית”, והאם יכולה להיות איזושהי דבקות אחרת ולא אמיתית?

יש כל מיני מידות דביקות בבורא. במשך העלייה בכל הסולם המדרגות, כל 125 המדרגות, יש בכל מדרגה את שלושת המצבים עיבור, יניקה, מוחין, ג’ קווים וכן הלאה, ולכן נמצאים בדביקות מתגברת בבורא ובכל מיני סוגי כלים, סוגי רצונות, רצון קטן, רצון גדול, רצון לחכמה, רצון לחסדים, לעיבור, ליניקה, למוחין. כשאנחנו עולים בסולם תמיד הרצון יותר גדול, אבל צורת הביטוי שלו היא שונה. אנחנו גם מורכבים מהרבה צורות של הרצון לקבל, כאשר בכל חלק של הרצון לקבל יש צורת ביטוי שונה כלפי הבורא. הביטוי יכול להיות על ידי צלילים, צבעים, צורות למיניהן, כל דבר. יש הרבה מאוד ביטויים ברצון לקבל כדי להשפיע.

שאלה: אני לא מצליח להבין את עניין ה”קניינים” בטקסט. אנחנו יודעים שגם למקובלים לא היה הרבה קניין, אז למה הם לא רוצים לקבל קניין אם הבריאה צריכה לקבל אותו?

למקובלים יש את כל הכלים כדי לבצע את כל הפעולות שהם צריכים לבצע, כל אחד בדרגה שלו ומתוך שורש הנשמה שלו. כשאנחנו מתקדמים אנחנו מרכיבים את הכלי הכללי, ואז כל אחד יכול להשתמש באחרים. הכלים נעשים יותר ויותר אינטגרליים ואנחנו יכולים להשפיע בהם צורות ביטוי יותר ויותר מורכבות.

תלמיד: השאלה היא על הסוף של אות כ”א, “הצדיקים בארצם ירשו משנה, דהיינו אחר שמהפכים את “הרצון לקבל” שלהם לרצון להשפיע, ומה שמקבלים, הוא על מנת להשפיע אז ירשו משנה, כי מלבד שמשיגים את שלימות התענוג ומבחר הקנינים. המה משיגים ג”כ, את השואת הצורה ליוצרה.” מה הם מבחר הקניינים האלה?

קודם כל מקבלים את האור העליון בעל מנת להשפיע, כלומר מקבלים אותו, מרגישים שמקבלים אותו, כי מגיעים למצב שהם יכולים סוף סוף לקבל ללא מחיצה, מעל הצמצום. הם מקבלים אותו בעל מנת להשפיע, וגם מרגישים עד כמה הם נותנים בזה תענוג לבורא, זאת אומרת עד כמה הבורא נהנה מזה שהם נהנים ממנו. וככל שהם מתחברים לבורא – זה כבר לא תענוג, זה כבר תוצאה מהחיבור – הם נהנים מזה שמחוברים בו, מתחברים עימו. יש כאן כמה תוצאות מהפעולה על מנת להשפיע.

אנחנו יכולים לדבר על זה אבל עדיין אין לנו בזה הבחנות גדולות. זה כמו תינוק שלא יכול להבחין בכל הדברים שנמצאים לידו, שהוא עם ההורים וההורים עימו. אנחנו עוד לא מפותחים ברגשות שלנו, זה יבוא בהדרגה.

שאלה: כתוב ש”רשעים ירשו משנה”, יסבלו משנה, גם מהצער של ריבוי התנועה וגם מצער החיסרון של הקניינים. אם לוקחים אותנו כדוגמה, אז מי שבדרך גם סובל מב’ צדדים, בגשמיות אנחנו זזים ונעים ולא מקבלים, וגם בעבודה הרוחנית אנחנו עושים הרבה ולא מקבלים. האם מי שלומד קבלה סובל פי ארבעה מאשר האדם הרגיל בעולם שלנו שסובל פי שניים?

נגיד שכן. מי שלומד חכמת הקבלה אבל עדיין לא הגיע לתוצאות, אז וודאי שהוא סובל יותר, פי שניים, פי ארבעה, לא חשוב פי כמה. אבל הייסורים האלה הם דווקא דוחפים אותו להזדרז ולגמור את היגיעה ולהגיע לדביקות.

תלמיד: למה זה כך, או שאתה רשע או שאתה מקבל פי שניים כצדיק? האם אין משהו באמצע, או שהסבל הזה מועיל בכך שהוא פי שניים או פי ארבעה?

ודאי שכן. אם היינו מקבלים פחות ייסורים, אז היינו מתקדמים פחות.

שאלה: כתוב “ואז נמצאים ג”כ בסוד המנוחה, שהשפע מגיע אליהם מאליו, בלי שום תנועה ועמל”. אתמול קמתי, הלכתי לעבודה, רציתי להרוויח המון כסף, סיימתי את היום בסבל גדול. היום קמתי לשיעור, קיבלתי אור והבורא הפך אותי לצדיק. האם אני לא צריך ללכת לעבודה, או שאני אלך לעבודה וזה לא יהיה עמל? מה הכוונה פה?

את הכוונה אתה צריך לברר בעצמך, מה כוונתך בחיים, ולא לשאול אותנו.

תלמיד: האם זה יתגלה ברגע שאגיע לכוונה?

אם כוונתך תהיה נכונה, אז זה יתגלה.

שאלה: למה שארצה להידמות לשורש בזמן שאין לי אפילו מושג מהו השורש? אני רק רוצה אושר ואני אפילו לא יודע אם זה השורש או לא.

אני מבין שהשאלות מגיעות מאנשים חדשים, לכן צריכים עוד ועוד להשקיע וברצינות ולא לחכות שיקרה משהו. זה יקרה אך ורק בהתאם להשקעה, מה שנקרא אצלנו “יגיעה”.

שאלה: איך מגלים את הפער, את מידת הריחוק מהבורא?

את מידת הריחוק מהבורא מרגישים במידה שרוצים להתקרב אליו, אז מרגישים כמה רחוקים.

שאלה: איך הבושה שמתגלה מובילה לבקשה?

ככל שהבושה יותר גדולה. זה לא פשוט להגיע לבושה, זה עוד לא לפנינו, אבל בושה היא כבר בניית הכלי הרוחני הנכון.

שאלה: למה מקובלים מרגישים “עד שאינו מניח לי לישון”? לכאורה הם היו צריכים להיות רגועים כי מתקרבים לשורש ומתרחקים מחוסר סבלנות.

מפני שהם מתקדמים בדרך לכן הם באמת נמצאים במצב שהוא “עד שלא מניח לי לישון”, כי הם רוצים להשפיע.

שאלה: בעניין הצדיקים שנמצאים בסוד המנוחה והשפע מגיע אליהם בלי עמל. אנחנו יודעים שלצדיקים אין מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא.

אבל בשבילם זו המנוחה.

תלמיד: האם תוכל לעשות סדר במושגים תנועה ומנוחה?

אני ראיתי, ולא פעם, אימהות שיושבות ליד העגלה של התינוק בפארק ומה הן עושות? הן כל הזמן מסתכלות על התינוק ומחפשות איך להיטיב לו, התינוק לא צריך את זה, אבל האימא נמצאת בחוסר מנוחה כי היא רוצה להוסיף משהו. תסתכל על זה, תלמד מהחיים ממה שקורה בצורה טבעית. אם אתה רוצה להיטיב לאדם, אז תמיד תחפש במה עוד אתה יכול להוסיף ואז תראה מה יש לך לעשות בחיים, במה אתה יכול להוסיף בהתקרבות לבורא.

תלמיד: אם כך, סוד המנוחה הוא היגיעה.

זאת המנוחה. זה שאני נמצא בתנועה אחת קדימה לבורא ורק רוצה להשפיע לו וכלום חוץ מזה, נמצא ממש בזיעה, בריצה ובמאמצים אבל לכיוון אחד ורק אליו, זה בשבילי מצב המנוחה.

קריין: פרק ה’.

פרק ה’

אות כ”ב

מחשבת הבריאה מחייבת כל הפרטים שבמציאות

לצאת זה מזה עד לגמר התקון.

“ועכשיו שזכינו לכל הנ”ל, יובן לנו באפס מה, עוצם יחודו יתברך וית’, אשר לא מחשבותיו מחשבותינו וכו’, וכל ריבוי הענינים והצורות המושגים לנו, בכל המציאות הזו אשר לפנינו, כל זה מתיחד אצלו ית’, במחשבה יחידה אחת, דהיינו, מחשבת הבריאה “כדי להנות לבריותיו”, אשר המחשבה היחידה הזאת, מקפת את כל המציאות באחדות גמורה עד גמר התיקון, כי היא כל מטרת הבריאה כנ”ל. והיא הפועל. כלומר, ע”ד כח הפועל בנפעל, כי מה שהוא אצלו ית’ רק מחשבה יהיה בנבראים חוק מחוייב בהכרח. וכיון שחשב עלינו להנות אותנו נתפעל בנו בהכרח הענין הזה, להיות מקבלים שפעו הטוב. והיא הפעולה. כלומר, אחר שהוטבע בנו החוק הזה של הרצון לקבל הנאות, אז מוגדרים אנו לעצמנו בשם פעולה, שמחמת שינוי הצורה הזאת, יוצאים אנו מכלל בורא לכלל נברא, ומכלל פועל לכלל פעולה, כנ”ל. והיא היגיעה והעבודה, שמחמת כח הפועל בנפעל כנ”ל, מתגברת והולכת כמות חשק הקבלה שבנו, ע”ד השתלשלות העולמות, עד לבחי’ גוף נפרד בעוה”ז, דהיינו בהפוך הצורה מחי החיים, שאין בגדרו להשפיע מחוצה לו כלל וכלל, שהוא המביא לגופים את המיתה, וכל מיני יסורים ויגיעות לנשמה כמו”ש עוד. והוא ענין עבודת השי”ת בתורה ומצוות. כי ע”י הארת הקו במקום המצומצם, נמשכים השמות הק’, התורה, והמצוות. וע”י העמל בתורה ובמצוות על מנת להשפיע נ”ר ליוצרו, לאט לאט מתהפכים כלי הקבלה שבנו, לכלי השפעה. וזהו כל השכר המקווה לנו. שכל כמה שכלי הקבלה אינם מתוקנים, אי אפשר לנו להרחיב פינו לקבל שפעו ית’, והיינו משום פחד של השתנות הצורה, בסוד מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה. כי משום זה היה הצמצום הא’, כנ”ל. אבל בהיותנו מתקנים את כלי הקבלה שלנו, שיהיה ע”מ להשפיע, משווים אנו בזה את הכלים ליוצרם, וראויים אנו לקבל את שפעו עד אין קץ.

והנך רואה שכל אלו הצורות ההפוכות שבכל הבריאה הזו שלפנינו, דהיינו צורת פועל ונפעל, וצורת הקלקולים והתקונים וצורת העבודה ומתן שכרה, וכו’, כל זה הוא נכלל רק במחשבתו היחידה ית’, הנ”ל, ובתכלית הפשטות, דהיינו “להנות לנבראיו” בדקדוק, לא פחות ולא יותר. ועל הדרך הזו הנ”ל נכללים ג”כ במחשבה ההיא, כל ריבוי המושכלות, הן המושכלות שבתורתנו הק’, והן החכמות החצוניות וכל ריבוי הבריות והעולמות, ושינוי ההנהגות שבכל אחת, כל אלו יוצאים ונובעים רק מהמחשבה היחידה, כמו שאבאר בהמשך ביאורנו במקומם”.

מה בעל הסולם רוצה להגיד כאן?

פרק ה’, “מחשבת הבריאה מחייבת כל הפרטים שבמציאות לצאת זה מזה עד לגמר התקון”, יש מצד הבורא מחשבה אחת והיא כוללת את כל מה שקורה כלפי הנבראים, כל מה שקורה עם הנבראים. מתחילת הפעולה, המחשבה הראשונה שלו, היא עושה וגומרת את כול התהליך כולל גמר התיקון במלואו. הכול נמצא במחשבה שלו ולא צריך חוץ מזה כלום. המחשבה הזאת היא כל כך שלמה וכוללת כך שחוץ ממנה אין שום דבר, הכול בה.

כל הפעולות בעד ונגד שנראות לנו נכונות ולא נכונות, כל מה שקורה איתנו, עם כל אחד בצורה פרטית ובצורה כללית, מתחילת הבריאה ועד סוף הבריאה, ממתי שזה התחיל – ואת זה אף אחד לא יודע כי זה כולל את העולם הרוחני ופעולות רוחניות – וודאי שכל מה שאנחנו מרגישים כאן בעולם הגשמי ומה שיקרה עם כל תהליך התיקון שעלינו לגלות בכל הדרגות – וזה קורה בנו, הכול מתרחש בנו, ברצון לקבל שלנו בלבד ולא מחוצה לו – כל הדברים האלה נכללים במחשבת הבריאה, במחשבה אחת. כך אנחנו צריכים לברר אותה בחלקים ואחר כך לחבר את החלקים האלה יחד, ואז נבין את מהות מחשבת הבריאה, דרכה נתקשר לבורא, נדבק בו ונגיע עד הסיום שלה שהוא גמר התיקון.

שאלה: בטקסט כתוב שברצון המצומצם יש הארה של קו, למה הוא מתכוון?

כשאנחנו מתקדמים מתחילת הבריאה ועד סוף הבריאה בקו אחד שמתפצל לכמה קווים ולעיגולים. אנחנו נלמד את זה.

שאלה: הרבה פעמים אנחנו תופסים את התורה והמצוות כמשהו שחור – לבן. האם אני צריך לעשות מאמצים בשביל החברים או שאני צריך לעשות משהו אחר? אבל כשאני חושב על הבורא ביחס למחשבת הבריאה – האם תורה ומצוות מעוררים חיים חדשים בקרבנו, שאנחנו יכולים לטעום את החיים כאילו בדרגה גבוהה יותר מהדרגה הנוכחית שלנו?

תורה ומצוות זה היחס שלנו לבורא בצורה הנכונה, המתוקנת. האור שמגיע אלינו מהבורא נקרא “תורה” וכדי לקבל את האור אנחנו צריכים לעשות פעולות שנקראות “מצוות”. לכן כל היחס שלנו עם הבורא נקרא “תורה ומצוות”. ככל שאנחנו עושים פעולות על מנת להשפיע זה מצווה, ציווי מהבורא שכך נעשה. כך אנחנו מעוררים את האור העליון שמשפיע עלינו שנקרא תורה. מנות של האור שמשפיעות עלינו ומתקנות אותנו נקראות “אורות התורה”. והפעולות על מנת להשפיע שאנחנו מעוררים את האורות האלו שישפיעו עלינו, יתקנו אותנו, ימלאו אותנו, הפעולות האלה נקראת “מצוות”, מהמילה ציווי. הבורא ציווה לנו כך לעשות ואז אנחנו מתקנים את עצמנו וממלאים את עצמנו ומגיעים לדבקות בו.

שאלה: האם אפשר להרחיב על הנושא שאנחנו מפסיקים להיות הנפעל בשביל להיות כמו הפועל?

לא, אנחנו לא מפסיקים שום דבר. אנחנו צריכים להתחבר בינינו כדי בקשר בינינו לעשות פעולות השפעה, הנאה לבורא, כל הדברים האלה. אתם יכולים להסתבך בכל ההגדרות “תורה”, “מצוות”, כל מיני פעולות. סך הכול יש לנו לעשות חיבורים כדי להשפיע לבורא, זה הכול. וכל צורות החיבורים נקראות “מצוות”. הבורא מצווה שאנחנו נעשה כך ועל ידי זה נגיע לדבקות בו, להשתוות לו, להידמות לו.

שאלה: האם הדומם, צומח, חי – מממשים את מחשבת הבריאה ובזה מבטלים את המוות או שהם מצפים לדרגת האדם עד שהיא תממש את עצמה?

הכול מדובר במה שקורה בתוך האדם. דומם, צומח, חי, גם הם נמצאים בתוך האדם. ואנחנו עוד נלמד עד כמה שום דבר אין במציאות, חוץ מהאדם.

שאלה: איך מגדילים את חשיבות הבורא לכל הפעולות האלה? להשפיע זה כאילו ללכת לקראתו, צריך את החשיבות שלו. מאיפה מקבלים אותה?

אדם לא יכול בעצמו להגדיל חשיבות לשום דבר, אלא רק על ידי הסביבה. יש לו כלי ויש לו סביבה. אם הוא נדבק לסביבה שמגדילה את החשיבות, סוג החשיבות, מידת החשיבות, הכול תלוי בחברה. אנחנו רואים אצל בעל הסולם במאמרים הראשונים שלו “גדלות הסביבה”, “הערבות”, הכול תלוי בסביבה.

תלמיד: כנראה שהסביבה עושה את זה, אבל אני סופג אולי 5-10% מזה. איך אני אספוג את זה?

זה כבר תלוי בך. תלוי בך באיזו מידה אתה מחשיב את הסביבה.

תלמיד: צריך לבקש, צריך להתפלל, מה זה להחשיב את הסביבה?

להחשיב את הסביבה? לחשוב כמה הם גדולים. לחשוב כמה הם גדולים יותר ויותר ויותר, ואפילו שאתה לא מגלה בהם שום חשיבות, אבל אם תדבר ואם תחשוב על זה יותר, אז אתה תפתח אותם יותר ויותר בעינייך ובהתאם לזה תוכל להתפעל מהם.

תלמיד: ואז אני אשמע מהם שהבורא חשוב?

ואז מה שהם מדברים יהיה לך חשוב.

תלמיד: אבל אני אשמע שהבורא חשוב, אני ארצה להשפיע לבורא?

ודאי, אתה תשמע מה הם מדברים.

שאלה: אין מחשבותיי מחשבותיכם. מה אני עושה עם המחשבות שלא עוזבות אותי, מתרוצצות 24/7. אם אני רוצה להיות בהשתוות ודבקות עימו, אז איך משתלטים על המחשבות האלה?

ללמוד. ללמוד, לקרוא, כל רגע ורגע פנוי שיש לך – תשתדל להשקיע את עצמך בכל החומרים ששייכים להתפתחות. אין לי מה להגיד לך, אתה מספיק זקן כדי להבין שככה עושים.

שאלה: האם אתה יכול להסביר את המושג “להיות במחשבת הבריאה”, כלומר ממפעיל למופעל?

מחשבת הבריאה מתפשטת מהבורא לנברא. האדם קולט אותה במידה שהוא רוצה לקלוט אותה, לא לפי הרצון לקבל שלו אלא לפי הרצון להשפיע של הבורא, וזה מה שאנחנו צריכים לעשות. אני רוצה להבין ולהרגיש איך הבורא מתייחס אלי באמת, איך זה יוצא מהרצון להשפיע שלו ולא איך אני מרגיש זאת ברצון לקבל שלי – כך אני רוצה לגלות את אהבת הבורא. אני יכול להרגיש ולהבין זאת רק במידה שאני מפתח בי את אותו היחס אליו – “תעשה רצונך כרצונו”. כך זה קורה.

מתי אנחנו יכולים להבין איך ההורים התייחסו אלינו? כשאנחנו נעשים בעצמנו הורים ומתייחסים לילדים שלנו, אז אנחנו יכולים איכשהו להבין מה הם הרגישו כלפינו ואיך התייחסו אלינו, מה הייתה המחשבה שלהם עלינו, מחשבת הבריאה. לכן אנחנו צריכים לתקן את עצמנו בלהשפיע לבורא, אבל לא כדי להשפיע לו, הוא לא צריך את ההשפעה שלנו, אלא כך אנחנו משיגים מה הוא חושב עלינו, איך הוא משפיע לנו. כך אנחנו משיגים את מחשבת הבריאה שזו האהבה שלו אלינו.

שאלה: אני רוצה להשקיע מאמץ כלשהו ומגלה שאין את חשיבות הבורא בעשירייה או בסביבה החיצונית. מה זה אומר שאנחנו צריכים לקבל את חשיבות הבורא מהסביבה?

אני צריך להגדיל את הסביבה שלי לדרגה כזאת שאני אתפעל ממנה, אפילו שהיא נראית לי כזו קטנה. אין מידות בסביבה אלא אני נותן לה אותן. החברים לא נמצאים כגדולים או כקטנים. אחר כך אני אגלה שכולם היו בגמר התיקון, אלא אני גיליתי אותם בצורה כזאת קטנה, אחר כך יותר גדולה ואחר כך עוד יותר גדולה, כי “כל הפוסל במומו פוסל” – אם אני אומר על מישהו שהוא כך או כך, אז אני נותן לו את הצורה שלי. לכן אנחנו צריכים לקבל כל חבר כגדול הדור ולהתפעל מכל הקבוצה שנמצאת בגמר התיקון.

שאלה: האם חופש בחירה גם כלול במחשבת הבריאה?

הכול כלול במחשבת הבריאה.

אות כ”ג

מלכות דא”ס, פירושה, שהמלכות איננה עושה

שם בחינת סוף.

“ובהנ”ל יובן, המובא בתיקוני זוהר מבחי’ המלכות דא”ס ב”ה, שע”ז נרעשו הספים מקול המתמיהים, דהיתכן לכנות שם מלכות בא”ס ב”ה, דא”כ יש גם שם ט’ ספירות ראשונות וכו’. ובדברינו מתבאר היטב, דענין הרצון לקבל הכלול באור א”ס ב”ה בהכרח, כנ”ל, הוא נקרא מלכות דא”ס ב”ה, אלא ששם לא עשתה המלכות בחי’ סוף וגבול על האור א”ס ב”ה, משום שעוד לא נגלה בה שינוי צורה מחמת הרצון לקבל, לכן נק’ א”ס ב”ה, כלומר שהמלכות אינה עושה שם בחי’ סוף וכו’, לאפוקי מאחר הצמצום ולמטה, נעשה בכל ספירה ופרצוף בחי’ סוף בכח המלכות.”

שאלה: למה נעשה הצמצום? קודם קראנו ואנחנו תמיד לומדים שזה נעשה בגלל הבושה ושהבושה היא שינוי צורה, אבל גם בפרק א’ שקראנו בעמוד 7 וגם פה הוא אומר שאין שינוי צורה במלכות דאין סוף, אלא הסיבה הייתה בגלל שרצונו לברוא את כל העולמות וכולי.

יש את מטרת הבריאה, שהנברא צריך להגיע לדבקות ולהזדהות השלמה עם הבורא כדי להשיג את כל הפעולות של הבורא שמכוונות כלפי הנברא. כדי לעשות זאת הנברא חייב להיות למעלה מכל ההגבלות של הרצון לקבל שמבדילות ומרחיקות אותו מהבורא והופכות אותו לממש ההיפך ממנו. הוא לא מבין איפה הוא נמצא, הוא מכוון לתוך עצמו ומרגיש רק את מה שבתוך בטנו. לכן הצמצום חייב לקרות כדי לתת לנברא אפשרות להתפתח בצורה נכונה. במידה שהוא יכול להגיע להשתוות הצורה עם הבורא, במידה הזאת בלבד הוא מרגיש את הנותן, הוא מרגיש עם מי יש לו עסק.

תלמיד: למה הוא אומר גם בפרק א’ בעמוד 7 וגם פה שלא נגלה במלכות דאין סוף שינוי צורה מחמת הרצון לקבל?

כי במלכות דאין סוף זה עדיין לא נגלה. אחרי זה, כשהתגלתה בה כל התכלית, אז היא עושה צמצום. כשהיא מקבלת בלבד ושלא נגלה בה תגובה על המקבל, אז לא נגלה צורך לצמצום. השורש לצמצום הוא חוסר השתוות הצורה, חוסר דבקות, ניתוק. במלכות דאין סוף כשהיא מקבלת, כשהיא נמצאת בבחינת אינסוף, עדיין אין לה שם מקום לצמצם את עצמה.

תלמיד: מאיפה מגיעה אותה הרגשה של חוסר השתוות הצורה?

זה עוד לא נגלה.

תלמיד: למה יש צמצום, למה היא מחליטה להצטמצם?

לכן אין צמצום עד שנגלה חוסר השתוות הצורה.

תלמיד: למה הוא נגלה, מה התוספת? אם במלכות אין סוף לא הייתה הרגשה כזאת, אז מאיפה מגיעה הרגשה כזאת?

לכן היא נקראת מלכות דאין סוף. יש מצב שנקרא מלכות דאין סוף, שהבורא מילא את הרצון לקבל שברא ללא שום הגבלה. אחר כך התחיל להתגלות בה היחס בכמה היא שונה מהבורא, מהמילוי. אחרי שהיחס הזה התגלה במלואו, בחמש הדרגות שיש במלכות דאין סוף, אז היא מגיעה למצב שאין לה ברירה והיא צריכה לצמצם את עצמה, זאת אומרת להתרוקן מכל מה שהיא מקבלת מהבורא, אפילו שזה מביא אותה למצב של מוות וריקנות כללית.

תלמיד: האם בזאת הכוונה שהבושה היא בריאה בפני עצמה כי היה מצב שלא הייתה ההרגשה של חוסר השתוות?

לא. אם זה היה נובע מכאן, אז זו לא הייתה בריאה בפני עצמה. בושה זו בריאה בפני עצמה מפני שברצון לקבל יש תכונה כזאת שמתגלה שהוא שונה מהמשפיע, והשוני הזה מהמשפיע מתגלה בו כפחת דרגה שהיא נקראת בושה.

תלמיד: האם הרגשת ההבדל מגיעה מלמעלה?

ודאי שהכול מהבורא, אין מקור אחר.

תלמיד: הבורא יוצר בהתחלה את מלכות דאין סוף שהיא רצון לקבל מלא באור בלי שום הבדל בין הרצון לאור. מה הוא עושה שגורם להרגשת הבושה?

לא שאין הבדל בין רצון לאור, יש הבדל אבל הוא לא מורגש ברצון. הרצון נהנה מהמילוי בצורה פסיבית ואין לו בזה שום בושה. אחר כך מתגלה כבר פער בין הרצון למילוי שמביא לרצון בושה, עד כמה הוא נמצא בפחת דרגה לעומת איך שהיה קודם. הפער בין מצבו הקודם שבו הוא היה מלא, לבין מצבו העכשווי שהוא גם מלא אבל מרגיש שהוא מקבל, מביא אותו להכרחיות לעשות על עצמו צמצום, ואז הוא עושה זאת.

תלמיד: האם זו תוספת בבחינה ד’, בכך שהבורא נותן לה להרגיש?

מבחינה ד’ יוצאות עכשיו תוספות כאלה ועוד, כל פעם בחמש דרגות. עד שכל דרגה בבחינה ד’ היא חייבת לעבור עם המצב החדש הזה, עם ההיכרות החדשה הזאת במצבה.

שאלה: מה המשמעות של “שכל פרצוף נגמר בכוח המלכות”, האם זה ביחס לספירות?

כל פרצוף וכל התפשטות של האורות בתוך הרצונות נגמרים תמיד במלכות שהיא הדרגה הסופית של כל ההתפתחות. כי הרצון לקבל שמתגלה בתוך ההתפשטות צריך להתגלות במלואו ככל שהוא מקבל את האור ואת השפעת הבורא עליו בהתפשטות הנוכחית.

תלמיד: האם הקבלה של האור, ההשפעה, אין לה סוף?

לקבלת האור ולהשפעת האור לשתיהן אין סוף. אלא הסוף תלוי בכמה מגדירים, או את העליון – התפשטות האור, או את התחתון – קבלת האור. על זה אנחנו מדברים ולכן זה נקרא “חכמת הקבלה”.

שאלה: כתוב, “דענין הרצון לקבל הכלול באור א”ס ב”ה בהכרח, כנ”ל, הוא נקרא מלכות דא”ס ב”ה, אלא ששם לא עשתה המלכות בחי’ סוף וגבול על האור”. למה מתכוון בעל הסולם שהוא לא שם לזה סוף ולמה?

המלכות קיבלה את כל מה שאור אין סוף ברא בארבע בחינות ובעיקר בבחינה החמישית, שם המלכות נקראת “מלכות דאין סוף”. היא מקבלת לתוכה את כל מה שיש באור אין סוף, זו “מלכות דאין סוף”.

תלמיד: הוא כותב, “משום שעוד לא נגלה בה שינוי צורה מחמת הרצון לקבל,” מה זה אומר שהוא צריך לעשות שינוי צורה ברצון לקבל?

הוא לא צריך שום דבר. אבל האור שבורא את הרצון לקבל הוא בורא אותו כך שהוא מקבל את האור במלואו ללא שום שינויים, מתגלה בו רק רצון לקבל במה שבונים אותו, במה שעושים אותו, זה נקרא “ללא הגבלה מצדו”, והוא “מלכות דאין סוף”.

תלמיד: האם זהו שלב העבודה שלנו?

זה לא שלנו, זה מה שקרה עוד לפנינו בבניית כול הכלים התחתונים שבתוכם גם אנחנו. זה הרבה הרבה לפנינו.

תלמיד: כלומר, זה לא חלק מהעבודה שעלינו לעשות.

זה לא חלק מהעבודה, זה אפילו לא אנחנו.

תלמיד: אז מה זה?

זה מה שקורה בכלים שמתפתחים מאור אין סוף.

שאלה: הרצון לקבל שמתגלה וגורם להרגשת הפער, האם הוא תמיד במעבר בין בחינות או מדרגות?

הרצון לקבל מתגלה בבחינה ד’ של כל מדרגה ומדרגה, והוא מתגלה כתוצאה מכל המדרגות שנמצאות לפניו.

שאלה: כתוב שמצב הסוף בכל ספירה ופרצוף הוא “בכח המלכות”. מה זה אומר ש”בכח המלכות” נבנה המצב של הסוף?

מלכות שהיא המקבלת, הרצון לקבל שמתפשט על ידי האור ומתגלה יותר ויותר, מגיע למצב שהוא מגיע לסיום ומקבל כול מה שנמצא לפניו, זה נקרא “מלכות דאין סוף”.

תלמיד: מה זה אומר “בכח המלכות”?

הרצון לקבל בכוח שלו מקבל את כל המילוי שיש לפניו.

תלמיד: האם הצמצום לא עוצר את זה?

עדיין אין צמצום, איפה ראית צמצום?

תלמיד: בשורה הזאת כתוב, “לאפוקי מאחר הצמצום ולמטה,”.

נכון, אחרי הצמצום. אבל לפני זה בכותרת כתוב “מלכות דא”ס, פירושה, שהמלכות איננה עושה שם בחינת סוף.” ואחר כך בסוף הקטע הזה הוא כותב “כלומר שהמלכות אינה עושה שם בחי’ סוף וכו'”, וצמצום, “לאפוקי מאחר הצמצום ולמטה, נעשה ספירה ופרצוף בחי’ סוף בכח המלכות”. יש מצב שהוא לפני הצמצום בהתפשטות האור בתוך המלכות, ויש מצב שמלכות עושה את הצמצום. אחרי הצמצום יש את התפשטות האור בצורה אחרת, המלכות קובעת כמה היא נותנת לאור להתפשט לפי השתוות הצורה.

שאלה: האם שינוי הצורה הוא גילוי?

שינוי הצורה הוא גילוי ההבדל בין הרצון לקבל שבנברא לרצון להשפיע של הבורא.

שאלה: עבור כל מי שעובד עם התרגומים של תע”ס, מהו הצמצום הכי נכון שאנחנו צריכים לעשות כדי לספוג ולהרגיש אותו בצורה הכי נכונה?

אנחנו צריכים ללמוד את מה שכתוב בטקסט ולהתפלל שהוא ישפיע עלינו – שיתקן אותנו, שיצמצם אותנו, שיפתח אותנו, שייפתח אותנו, שיעשה מה שיעשה. אנחנו צריכים לקרוא את הטקסט ולהתפלל שהלימוד הזה, שהקריאה שלנו תשפיע עלינו. ומה שישפיע, ישפיע, ואיך שישפיע, ישפיע, אנחנו פתוחים כלפי הטקסט. זה הדבר היחידי שמגיע אלינו ודרכו אנחנו מתקשרים לבורא ורוצים שהבורא ישפיע עלינו.

שאלה: מחשבה היא תכונה גופנית. מה הכוונה במושג מחשבת הבריאה?

מחשבת הבריאה היא יחס הבורא לנברא הכללי שהוא ברא והיא כוללת הכול. היא כוללת בתוכה כל מה שיקרה עם כל הנבראים מתחילת הבריאה ועד סוף הבריאה, מה שיש לכל הכיוונים עם כל אחד ועם כולם יחד.

שאלה: לאיזו מחשבה או פעולה אדם צריך להרגיל את עצמו כדי שבכל פעם שהוא טועם לחם בושה הוא ישתמש בו לתיקון והעלאה?

רק בחיבור. רק דרך החיבור עם החברים הוא יכול להגיע למצב שיממש נכון את עצמו.

שאלה: האם כל הקשרים שלנו מבוססים על השתוות הצורה בינינו?

השתוות הצורה בינינו זה על החיבור בינינו והשפעה לבורא.

שאלה: איך הופכים כל רצון שמתעורר לכוונה להנות לבורא?

אחרת אני לא משתמש ברצון. אני צריך לעשות עליו צמצום ורק בתנאי שאני עושה את זה בכוונה לעשות נחת רוח לבורא, אני פותח את הרצון כדי להשתמש בו.

שאלה: איך מקובל מתקדם לאחר שהוא זוכה בסוד המנוחה?

כתוב שאין מנוחה לצדיקים, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. יש להם תמיד עבודה. אבל העבודה שלהם הרוחנית היא המנוחה שלהם.

שאלה: כאשר ההגבלה היא מתוך כוונה להשפיע האם זה קשור לשפע שמגיע מעצמותו?

כן. כי בזה שאנחנו עושים פעולה נכונה, אנחנו פותחים דרך לשפע שימלא את כולם ובצורה כזאת אנחנו מגלים את הבורא.

פרק ן’

אות כ”ד

אי אפשר שהרצון לקבל יהיה נגלה באיזו מהות,

זולת בד’ בחינות, וה”ס ד’ אותיות הויה.

“ונרחיב מעט את הענין הזה, להבין היטב ענין הסוף שנעשה בדבר המלכות.

ונקדים מתחילה לבאר, מה שגדרו לנו המקובלים, ומובא בזוהר ותקונים, שאין לך שום אור גדול או קטן, הן בעולמות העליונים והן בעולמות התחתונים, שלא יסודר תחת סדר, של השם בן ארבע אותיות הויה.

וזה מותאם עם הכלל, המובא בעה”ח, שאין לך אור בעולמות שלא יהיה מלובש בכלי. פי’, דכבר ביארתי ההבחן בין עצמותו ית’, לאור המתפשט הימנו ית’, שהוא רק מטעם הרצון להנות, שנכלל באורו המתפשט, שהוא בחי’ שינוי צורה מעצמותו, שאין בו ח”ו הרצון הזה. ובזה נגדר אור זה המתפשט בשם נאצל, כי מסבת שינוי הצורה הזו, יוצא האור מכלל המאציל לבחי’ נאצל. ומבואר ג”כ, שהרצון להנות הכלול באורו ית’, הוא ג”כ מדתו של גדלות האור, והוא נק’ מקום של האור, כלומר שמקבל שפעו ית’ כפי מדת רצונו לקבל, וחשקו, לא פחות ולא יותר כנ”ל.

ומבואר ג”כ, שענין זה של הרצון לקבל, הוא כל בחי’ החידוש, שנתחדש בבריאת העולמות, על דרך המצאת יש מאין ממש. כי רק הצורה הזאת לבדה, אינה כלולה ח”ו כלל בעצמותו ית’, ורק עכשיו המציא אותה הבורא ית’ לצורך הבריאה. שז”ס ובורא חושך, מפני שצורה זו, היא השורש לחושך, מפני שינוי הצורה שבה, וע”כ כהה היא מן האור המתפשט בתוכה ובסבתה.

ובזה תבין, שכל אור המתפשט הימנו ית’, תיכף נבחן בזה ב’ בחי’. בחי’ א’, היא עצמות האור המתפשט, טרם נגלתה בו הצורה של הרצון להנות. ובחי’ ב’, היא אחר שנגלתה בו הצורה של הרצון להנות, שאז נתעבה ונחשך מעט, בסבת הקנין של שינוי הצורה כנ”ל. והנה בחי’ א’, ה”ס האור. ובחי’ ב’, ה”ס הכלי. וע”כ נבחנות בכל אור המתפשט, ד’ בחי’, בדבר התפעלות הכלי. כי צורת הרצון לקבל, שנק’ כלי אל האור המתפשט, אינה נשלמת בבת אחת, אלא בדרך פועל ונפעל. ויש ב’ בחי’ בפועל, וב’ בחי’ בנפעל, ונק’ כח ופועל בפועל, וכח ופעולה בנפעל שהם ד’ בחינות.“

אות כ”ה

אין הרצון לקבל נקבע בנאצל, אלא ע”י

התעוררותו לקבל מכח עצמו.

“והענין, משום שהכלי הוא שורש החושך כנ”ל, אשר הוא הפוך מן האור, וע”כ הוא מחויב להתפעל לאט לאט, ע”ד המדרגה, בדרך עילה ועלול, שז”ס המים הרו וילדו אפילה (מד”ר שמות פ’ כ”ב) כי החושך, הוא תולדה מהאור עצמו, ומתפעל הימנו ע”ד הריון ולידה, שה”ע כח ופועל. והיינו, כי בהכרח, שנכלל תיכף בכל אור המתפשט בחי’ הרצון לקבל כנ”ל, אלא שאינה עולה בשם של שינוי הצורה, עד שיקבע באור, זה הרצון להדיא. ולזה, לא די בחינת הרצון לקבל הנכלל באור מצד המאציל, אלא הנאצל בעצמו, מחוייב לגלות הרצון לקבל שבו, בפועל, מצד עצמו. כלומר, שמחוייב להמשיך שפע ברצונו, יותר מכפי שיעור האור של ההתפשטות שבו מצד המאציל. ואחר שנפעל הנאצל מכח עצמו בהגדלת שיעור רצונו, אז נקבעים בו החשק והרצון לקבל, ואז אפשר לאור להתלבש בכלי הזה בקביעות.”

שאלה: למה הכוונה פה שהנברא צריך בכוחותיו עצמו להגדיל את מידת הרצון, ואז הוא ייתן אפשרות לאור להתלבש בכלי בצורה תמידית?

במידה שאנחנו רוצים להשפיע לבורא, הרצון שלנו גדל בהתאם לחשיבות, למי אנחנו משפיעים.

אנחנו הופכים רצון לקבל לרצון להשפיע ולפי חשיבות המשפיע, זאת אומרת הבורא בעינינו, הרצון לקבל נעשה הרבה יותר גדול בצורת ההשפעה ממה שאנחנו מקבלים מהבורא, פי תר”ך פעמים, וכך אנחנו מתקדמים, וכך אנחנו מגלים את הבורא, את הבריאה, את האין סוף. כי הבורא סך הכול נותן לבריאה ניצוץ קטן ואנחנו מגדילים אותו עד אור אין סוף, כך זה קורה.

שאלה: כתוב שהוא חייב למשוך עם הרצון שלו מידה יותר גדולה מצד האור המתפשט, מצד המאציל, אז למה בשביל למשוך מידה כלשהי של אור לתוך הכלי, הנברא חייב לגלות פוטנציאל יותר גדול מהרצון שיש בו?

הבורא נותן לנו רצון קטן מאוד, אבל במידה שאנחנו מגדילים את החשיבות שלו בעינינו, עם מי יש לנו עסק, אז אנחנו יכולים להגדיל השפעתנו אליו פי תר”ך פעמים, זאת אומרת הרבה מאוד פעמים, פי שש מאות עשרים פעם, וזה בידינו לעשות.

זאת אומרת אנחנו קיבלנו מהבורא קצת תענוג אבל בזה שאנחנו מגדילים אותו בעינינו התענוג הזה נעשה בנו פי שש מאות עשרים פעם יותר גדול.

נניח שעכשיו אימא נותנת לי כמו לתינוק, איזו דייסה, אבל התינוק בזה שהוא מקבל את זה מאימא, בגלל שיש לו חשיבות לאימא שהיא עושה לו, אז התינוק הזה מקבל מאימא לא סתם דייסה אלא הוא נהנה שהוא מקבל את זה מאימא, באהבה, ולכן מה שהוא טועם במה שהוא מקבל זה פי שש מאות ועשרים, זה בצורה יותר אין סופית, יותר גדולה ממה שהוא מקבל. הוא לא מקבל סתם חמישים גרם דייסה, אלא הוא מקבל ממנה אהבה, חיבוק, כל מה שהיא רוצה למלא בו, את הרוחניות שבדבר הוא מקבל.

אתם מבינים מה שאמא רוצה למסור לו בבקבוק הזה? שכל מה שיש בלב שלה, יעבור אליו, בבריאות, בהרגשה הטובה שלו, שיגדל טוב וימלא את כל המציאות. אז זה מה שאנחנו צריכים לגלות ביחס הבורא אלינו. וזה ניתן לנו בתור הבחירה, ואם אני מתייחס נכון לבורא, דרך החברים ואני מגדיל את היחס שלי למה שאני מקבל ממנו, אז בזה אני מתחיל להרגיש באמת את שלמות הפעולות שלו כלפיי, את המילוי שלו. וזה נקרא שאני מגלה את העולם העליון. זה מה שיש. תחשבו על זה.

בכל הדברים שהוא כותב לנו כאן, בהסתכלות פנימית חלק א’, יש את כל היסודות של היחסים בינינו ובינינו לבורא.

שאלה: בכל אור שמתפשט מהמאציל יש רצון ליהנות שמותאם לו ומהרצון הזה הוא מתהווה. אז איפה שינוי הצורה שהוא מדבר עליו?

אין שינוי הצורה עדיין, הנברא צריך לגלות את זה. חכה.

תלמיד: מה זה שינוי צורה? אם הרצון מותאם לגמרי לאור לקבל, התענוג והכלי מותאמים במאה אחוז, אז איפה שינוי הצורה?

אם מותאמים לגמרי אז אין שינוי צורה.

“והן אמת, אשר אור א”ס ב”ה מתפשט, כביכול, ג”כ על ד’ הבחי’ הנ”ל, עד שיעור גדלות הרצון מצד הנאצל עצמו כנ”ל, שהוא הבחי’ הד’. זה שאומר “אשר א”ס מתפשט, כביכול,” האור בעצמו לא מתפשט. אלא הרצון לקבל שבנאצל מוציא את האור, מושך אותו, ולכן האור נמשך לפי הרצון לקבל וכך הוא מתפשט. האור עצמו נמצא במנוחה מוחלטת. “כי בלאו הכי לא היה יוצא כלל מבחינת עצמותו ית’, להיות נקבע בשם לפי עצמו, דהיינו א”ס. אמנם, בכל יכלתו יתברך, לא נשתנתה הצורה כלל, מחמת הרצון לקבל, ולא נבחן שם שום שינוי, בין האור, ובין המקום של האור, שהוא הרצון להנות כנ”ל, והם אחד ממש. והיינו דאיתא בפדר”א, שקודם שנברא העולם, היה הוא אחד ושמו אחד, שבאמת קשה הלשון הכפולה הוא ושמו, כי קודם שנברא העולם מה ענין שמו לשם, והיה לו לומר קודם שנברא העולם היה הוא אחד. אלא הכוונה, על אור א”ס ב”ה, שהוא טרם הצמצום, כי אע”פ, שיש שם בחי’ מקום, ובחינת רצון לקבל השפע מעצמותו ית’, אמנם בלי שום שינוי והבחן בין האור ובין המקום. והוא אחד, היינו האור א”ס ב”ה. ושמו אחד, היינו הרצון להנות הכלול שם בלי שום שינוי ח”ו כלל וכלל. והבן את אשר רמזו ז”ל “אשר שמו” בגי’ “רצון”, דהיינו “הרצון להנות”.”

אני לא מבין למה אין שאלות?

קריין: אין שאלות בגלל שאנחנו לא מבינים אף מילה.

מאיפה הפסקתם להבין? מאיפה אני צריך להתחיל?

קריין: אות כ”ה.

אות כ”ה

“אין הרצון לקבל נקבע בנאצל, אלא ע”י

התעוררותו לקבל מכח עצמו.”

כל עוד הרצון לקבל שבנאצל נקבע על ידי המאציל שנמצא למעלה מהנאצל, המאציל קובע כל מה שיש, ואז אנחנו לא נחשבים כנאצל שיש לו רצון לקבל מעצמו. למשל כמו תינוק שאין לו שום דבר מעצמו, הוא חתיכת בשר, שוכב בעריסה שלו וזהו. אז אין לו רצון לקבל מעצמו. אלא הכול הטבע עושה בו.

ולכן ממתי אנחנו יכולים להגיד על אדם שהוא עצמאי? עצמאי זה לפי הרצון לקבל שמתעורר בו מעצמו. גם את זה אנחנו נצטרך לברר. מה זה “מעצמו”? שהוא רואה את זה באחרים? שמקבל מלמעלה? משהו מגיע לו מבפנים? מה זה שיש לו תוספת רצון לקבל משלו? נראה.

אבל יש בנאצל רצון לקבל שמקבל מהלידה, וכך זה מתפתח בו, ויש לו גם רצון לקבל שמתעורר בו מכוח עצמו. מתי? אם זה מתעורר בנאצל בצורה טבעית, כמו שאנחנו רואים ילד בן 5, בן 10, בן 15 וכן הלאה שמתפתח בצורה טבעית, כמו חיה שמתפתחת בצורה טבעית. אז אנחנו לא יכולים להגיד שזה הרצון לקבל ששייך לו אלא זה שייך לטבע שלו.

אבל אם הנברא יכול להיות כגורם לרצון לקבל שלו המסוים שיתפתח בו בצורה מסוימת, מכוונת, אז אנחנו יכולים להגיד שזה הרצון לקבל של הנברא. אם אני מסתכל בצורה כזאת על כל האנושות, אז אני צריך להעביר אותם דרך פילטר, מסננת, שרק מי שקיבל רצון לקבל חדש, שלא התפתח מכוח הטבע שלו, בצורה טבעית, רק הוא נקרא “נברא”. כל היתר כולם כבהמות נדמו, שמתפתחים לפי אותו רצון לקבל שנקבע בהם מהלידה.

לכן הוא אומר “אין הרצון לקבל נקבע בנאצל, אלא ע”י התעוררותו לקבל מכח עצמו.“ “מכוח עצמו”. זה העניין. זאת אומרת שלא התפתח בצורה טבעית, אלא מחוץ לטבע על ידי אילו פעולות נוספות שהאדם גרם לרצון לקבל שלו להשתנות. ואז אותו שינוי שהוא גרם לעצמו, בזה אפשר להגיד שזה הוא. כל היתר על חשבון הבורא.

אות כ”ה

אין הרצון לקבל נקבע בנאצל, אלא ע”י

התעוררותו לקבל מכח עצמו.

“והענין, משום שהכלי הוא שורש החושך כנ”ל, אשר הוא הפוך מן האור, וע”כ הוא מחויב להתפעל לאט לאט, ע”ד המדרגה, בדרך עילה ועלול, שז”ס המים הרו וילדו אפילה (מד”ר שמות פ’ כ”ב) כי החושך, הוא תולדה מהאור עצמו, ומתפעל הימנו ע”ד הריון ולידה, שה”ע כח ופועל. והיינו, כי בהכרח, שנכלל תיכף בכל אור המתפשט בחי’ הרצון לקבל כנ”ל, אלא שאינה עולה בשם של שינוי הצורה, עד שיקבע באור, זה הרצון להדיא. ולזה, לא די בחינת הרצון לקבל הנכלל באור מצד המאציל, אלא הנאצל בעצמו, מחוייב לגלות הרצון לקבל שבו, בפועל, מצד עצמו. כלומר, שמחוייב להמשיך שפע ברצונו, יותר מכפי שיעור האור של ההתפשטות שבו מצד המאציל.” מתי אנחנו אומרים שהנאצל פיתח את הרצון לקבל שלו מעצמו? כשהוא מזמין תוספת שפע מהמאציל אליו.

“… והן אמת, אשר אור א”ס ב”ה מתפשט, כביכול, ג”כ על ד’ הבחי’ הנ”ל, עד שיעור גדלות הרצון מצד הנאצל עצמו כנ”ל, שהוא הבחי’ הד’. כי בלאו הכי לא היה יוצא כלל מבחינת עצמותו ית’, להיות נקבע בשם לפי עצמו, דהיינו א”ס. אמנם, בכל יכלתו יתברך, לא נשתנתה הצורה כלל, מחמת הרצון לקבל, ולא נבחן שם שום שינוי, בין האור, ובין המקום של האור, שהוא הרצון להנות כנ”ל, והם אחד ממש.”

שאלה: יש הרגשה שאנחנו כבר מכירים את הנושא, עברנו עליו לא פעם, לכן לא ברור מה לשאול ולמה אנחנו מתעמקים, הטקסט מאוד טכני, לא חי, כאילו לא לומדים שום דבר חדש. ואולי אני מדבר מתוך ההרגשה שלי?

בדיוק. תדבר בשם עצמך לא בשם כולם. יש כאלה שחושבים שאין כאן שום חידוש ויש כאלה שהטקסט לא מובן להם ורואים בו מאה אחוז חידוש.

שאלה: אתה רוצה שבכל רגע נוכל להגדיל כל רצון למידת רצון שיכולה להגיע לתיקון. אנחנו שומעים את זה ומקנאים שניתן בכלל לעשות דבר כזה.

יפה מאוד אבל איפה התפילה, איפה הבקשה, זה מה שאני רוצה שיקרה. שאתם לא מסוגלים זה בטוח, שאתם סתומים זה גם נכון, על כך שאף אחד מכם לא מבין בזה בכלל אין דיון, אבל איפה התגובה הנכונה. כל חכמת הקבלה מדברת על כך שאומרים משהו לאדם והוא מגלה שהוא סתום, לא יכול להבין בשכל, לא יכול להרגיש בלב, הוא בכלל לא יודע מה רוצים ממנו. אני לא יודע מה רוצים ממני, לא בא לי שום דבר, אחרי שאני שומע את כל הדברים האלה אני רוצה רק ללכת לישון, או לפחות לראות משהו במחשב ובטלוויזיה או לצאת לטבע לטייל, לשחק עם הכלב שלי, כל מיני דברים כאלה. אני לא תופס מה רוצים ממני. לכן הטענות שלכם הם לא חידוש, החידוש צריך להיות בכך שאלך לעשירייה ובעשירייה אשתדל להרכיב את הדברים האלה כמו פאזל ולהבין מה רוצים. אני שומע חברים, אני מדבר אליהם והם מדברים אליי וכך לאט לאט.

אנחנו לא מגיעים לדבר חכמה, לא, זה אף פעם לא יקרה, אבל אנחנו פונים לבורא, דורשים ממנו שילמד אותנו, שיחבר אותנו בצורה נכונה ויגלה בינינו את התמונה הזאת, שאנחנו נבין, זה נקרא “ממעשיך הכרנוך”. זה מה שאנחנו צריכים, שהכול יתגלה בצורה מעשית בחיבור בינינו, אחרת לא נבין. אין לנו לא שכל ולא רגש להבין את הדברים באופן של שכל ורגש גשמיים, אין החכם לומד, זה מה שכתוב. אין כאן חוכמות אתם יכולים להביא לכאן חכמים כמו איינשטיין, ממש חתני פרס נובל, שום דבר לא יעזור רק חיבור בינינו, בקשה לבורא ואז הוא יגלה בינינו את המצב הנכון, את הפתרון. כך אנחנו צריכים ללמוד.

אנחנו צריכים רק דבר אחד להתקשר בעשיריות, כל אחד לבטל את עצמו כלפי העשירייה, ולבקש מהבורא שיגלה את המצב שאנחנו לומדים בעשירייה, כי היא עשר ספירות, כי זו קבוצה, מבנה שבו זה יכול להתגלות, זה נקרא חכמת הקבלה המעשית. אני לא דואג האם אחרים מבינים, אף אחד לא מבין, אני לא צריך לשמוע את זה מכם, אני רוצה לראות שכולנו מתחברים ואתם מראים לכולם וגם לי איך אתם פותרים את הבעיה בצורת הקבלה ולא בצורת השכל, כאן זו לא אוניברסיטה. הפתרון הוא רק בצורת קבלה מעשית, בקשר בינינו. לכן כשלא מובן זה סימן שהגענו למצב של בעיה הדורשת פתרון.

“והן אמת, אשר אור א”ס ב”ה מתפשט, כביכול, ג”כ על ד’ הבחי’ הנ”ל, עד שיעור גדלות הרצון מצד הנאצל עצמו כנ”ל, שהוא הבחי’ הד’. כי בלאו הכי לא היה יוצא כלל מבחינת עצמותו ית’, להיות נקבע בשם לפי עצמו, דהיינו א”ס. אמנם, בכל יכלתו יתברך, לא נשתנתה הצורה כלל, מחמת הרצון לקבל, ולא נבחן שם שום שינוי, בין האור, ובין המקום של האור, שהוא הרצון להנות כנ”ל, והם אחד ממש. והיינו דאיתא בפדר”א, שקודם שנברא העולם, היה הוא אחד ושמו אחד,” אור ורצון כאחד.

“שבאמת קשה הלשון הכפולה הוא ושמו, כי קודם שנברא העולם מה ענין שמו לשם, והיה לו לומר קודם שנברא העולם היה הוא אחד. אלא הכוונה, על אור א”ס ב”ה, שהוא טרם הצמצום, כי אע”פ, שיש שם בחי’ מקום, ובחינת רצון לקבל השפע מעצמותו ית’, אמנם בלי שום שינוי והבחן בין האור ובין המקום. והוא אחד, היינו האור א”ס ב”ה. ושמו אחד, היינו הרצון להנות הכלול שם בלי שום שינוי ח”ו כלל וכלל. והבן את אשר רמזו ז”ל “אשר שמו” בגי’ “רצון”, דהיינו “הרצון להנות”.”

שאלה: מה גרם לאור אין סוף להתפשט מד’ הבחינות, האם זו אהבת הבורא אלינו?

כן. רצון להשפיע של העליון.

שאלה: הטקסט באמת מאוד סוחף. כתוב כאן שבין האור למקום האור, כלומר הרצון לקבל, יש העדר של שוני והם הופכים לאחד שלם, האם עלינו להגיע למצב כזה שבין הרצון לקבל שלנו ולבורא אין מרחק ואנחנו דבוקים זה בזה?

כן, ודאי. הרצון לקבל שלנו בכוונה על מנת להשפיע והרצון להשפיע של הבורא יהיו ממש בכיוון אחד, בהשלמה זה לזה.

שאלה: האם אפשר להגיד שהנאצל זו העשירייה?

כן.

שאלה: בקשר לתוספת המשכה עליה דיברנו קודם, הנברא עצמאי רק כשיש לו תוספת המשכה משל עצמו, האם מלכות דאינסוף כוללת את כל התוספת שהוא מקבל במלכות דאינסוף?

עדיין אין, לכן היא נקראת “אינסוף”.

תלמיד: זו השאלה, איך הוא יכול לבקש תוספת אם הוא קיבל כבר הכול?

הוא לא מבקש שום תוספת. כדי להתחיל להביע את עצמו הוא צריך קודם לעשות סוף, צמצום, ואחרי כך הוא יכול לקבוע את עצמו.

שאלה: פה כתוב שהמים הולידו את החושך, יש משהו שאני לא יכול לתפוס, זה כאילו נס שקרה. איך יכול להיות שמהאור פתאום מופיע הכלי?

זה בדיוק עניין הבריאה, בריאה היא בר ממדרגה, הוצאת יש מאין, שקודם לא היה ואחר כך נעשה, מה זה לא היה ואחר כך נעשה? הרצון לקבל שהתהווה באור העליון, הוא בדיוק מעשה הבריאה, זה בדיוק מה שעשה הבורא, שהוא כביכול נגד כל החוקים. כביכול, כי לא היו חוקים לפני זה, מאז והלאה התחילו להתפשט החוקים. זה נקרא בריאה, בר, מחוץ לאור, ואחר כך כבר הכול לפי החוקים שהתהוו מתוך ההתנגדות, ההתנגשות בין האור לרצון.

שאלה: הוא אומר פה “שמחויב להמשיך שפע ברצונו, יותר מכפי שיעור האור של ההתפשטות שבו מצד המאציל. ואחר שנפעל הנאצל מכוח עצמו בהגדלת שיעור רצונו, אז נקבעים בו החשק והרצון לקבל,” אתה אומר לא להשתמש בשכל, אז במה משתמשים? איך אני יכול להמשיך את השפע בלי שכל?

אתה צריך את השכל רק כדי להבין מה נדרש ממך, עד כאן. כל היתר לא תלוי בשכל אלא רק בביצוע.

תלמיד: הוא אומר “אז נקבעים בו החשק והרצון לקבל, ואז אפשר לאור להתלבש בכלי הזה בקביעות.” איך אני ממשיך את האור? מה המעשה שדרכו אני יכול למשוך את השפע הזה אליי?

המעשה הוא להגדיל את הרצון, ואת הרצון אתה מגדיל על ידי הרצון להתחבר לחברים ולמשוך את המאור המחזיר למוטב שיתקן את החיבור ביניכם.

תלמיד: איך עושים את זה, בהתייחסות לחבר, לעשירייה, בהתבטלות וכל העבודה שיש מסביב?

כן. נכון.

שאלה: אפשר להגיד שהתוספת נקראת “בחירה חופשית”?

כן.

שאלה: היום בבוקר ז’נייה ליטבר, חבר גדול שלנו נפטר. הוא היה איתנו עשרים שנה, הוא השקיע המון בקבוצה, בהפצה, הוא העריך מאוד את הקשר איתך, תמיד נתן לנו דוגמה גדולה לחשיבות השיעורים. האם תוכל להגיד עליו כמה מילים? גם יש כל מיני רגשות, דאגות, מחשבות, איך לסדר את כל זה כדי שזה לא יפזר אותנו אלא להפך, יעזור לנו?

כן, סיפרו לי כבר לפני שעתיים על המקרה הזה. הכרתי אותו מעל 20 שנה, הוא היה חבר מסור, חבר לנצח, חבר מיוחד מאוד. הוא עשה הפצה גדולה לחכמת הקבלה, הביא המונים לחוגים שלנו שילמדו ויתכללו. יש בינינו עד היום הזה הרבה אנשים שהגיעו בעקבותיו ללימוד ולהתקדמות הרוחנית, והכול ממש נרשם כמפעל שלו.

אנחנו מאוד מצטערים מצד אחד שאין בנו כוח כזה כמו של ז’נייה, מצד אחר אנחנו צריכים לשמוח שהוא עלה למקום המיועד לו, ואנחנו כן קשורים אליו ונצליח יחד, נביא את כל הנשמות לגמר התיקון.

נקווה שיתגלו עוד הרבה אנשים כמוהו שיוכלו לדבר ולמשוך אנשים לחכמת הקבלה, לתיקונים. יהי זכרו ברוך, אני באמת מצטער מאוד. הוא עשה הרבה דברים בחיים שלו, ב-20 השנה שהיה איתנו, בעניין ההפצה הוא עשה המון.

שאלה: למה חשוב שהאדם ידע את יחס הבורא אליו?

אנחנו צריכים להגיע לדבקות בבורא, ודבקות בבורא זה נקרא שאני מרגיש אותו כמרגיש את כל החברים. כך כתוב, שאני מרגיש אותו, שאני נמצא בתוכו, בכל מיני צורות קשר שרק יכולות להיות, שאין עוד מלבדו בתפיסה שלי, בהרגשה שלי, הכול רק ממולא בבורא, אני נמצא בו ובזה אני נעלם.

שאלה: איך נוצר הכלי המתאים לאינטראקציה עם אור הבורא?

את הכלי המתאים לאינטראקציה עם אור הבורא אנחנו בונים בתוך העשירייה. אחרת איך מגיעים לדבקות בבורא, איך מגיעים לגילוי הבורא, להתאמה לבורא? רק מתוך זה שמתאימים את עצמנו לחיבור בינינו.

שאלה: האם הרצון הוא התפתחות עם סיבה ותוצאה במערכת הבריאה?

ודאי שכן, הרצון מתבטא בחיבור שלנו במערכת.

שאלה: במה שונה הרצון לקבל שהבורא ברא בצורתו השלמה בעולם אינסוף מהרצון לקבל שהתגלה ותוקן על ידי הנברא בגמר התיקון?

ההבדל הוא גדול מאוד. מהבורא מגיע רצון לקבל בעלמא, רצון לקבל בלבד. מה שאין כן כשהוא מגיע מהנברא, הוא עובר דרך הנברא, דרך צמצום, מסך, אור חוזר, הנברא מתקן את הרצון לקבל הזה, מפרמט אותו, נותן לו צורות בהתאם לזה, ואז הרצון לקבל מוכן לדבקות, הוא נעשה מתאים לצורת הבורא.

שאלה: איך זה שהרצון לקבל בעצמו פועל?

הוא לא פועל בעצמו, אלא בתוכו נמצא האור העליון, והרצון לקבל הוא כלבוש על האור.

שאלה: האם על ידי כך שרוצים להבין את החומר אנחנו מקרבים את עצמנו למושג “נברא”?

נברא זה אותו רצון לקבל שעשה על עצמו פעולות התאמה לבורא, ולכן הוא נקרא “נברא”. כל האחרים, דומם צומח וחי, הם לא נבראים. אלא דרגה ד’ של התפתחות הרצון לקבל שהיא דרגת “המדבר”, כשהיא מתאימה את עצמה לדבקות בבורא, במידה שהיא דבוקה בבורא היא נקראת הנברא.

שאלה: מה עלינו לבקש כדי שבחיבור בינינו נוכל להבין את החומר?

אנחנו צריכים לעשות מעצמנו עשיריות נכונות, ובזה נבין מה הבורא רוצה מאיתנו. תצליחו נשים.

קריין: תרצה לומר משהו לפני סיום?

אני מאוד ממליץ לכולם לעבור על החומר שלמדנו בשיעור בוקר, ואם יש שאלות אתם יכולים לרשום אותן ואחר כך אולי נברר אותן, אבל באמת חשוב מאוד שתעברו על החומר. החומר של חלק א’ בתע”ס, במיוחד ב”הסתכלות פנימית”, זה חומר שהוא יסוד לכל חכמת הקבלה, לגישה לחכמה. תקראו יותר ויותר ותבינו עד כמה יש בזה גם תשובות לשאלות שבטח שאלתם את עצמכם ולא קיבלתם תשובה. כאן התשובות נמצאות. נתקדם.

(סוף השיעור)