YESOD: TIKKUN CHATZOT תקון חצות – LESSON WITH RAV MICHAEL LAITMAN
Lesson on the topic of “Pesach (Passover)”
שיעור בוקר 14.04.22 – הרב ד”ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה
פסח – קטעים נבחרים מן המקורות
קריין: שיעור בנושא – פסח, קטעים נבחרים מן המקורות, קטע מספר 173.
אנחנו לומדים שאין נקודת התקדמות יותר חשובה מיציאה ממצרים. מצרים מסמל לנו את הרצון לקבל, את האגו שלנו שבו אנחנו נמצאים. ויציאת מצרים, פֶּסח, פסַח היא שאנחנו עוברים דרך הגבול, מהרצון לקבל, משליטת הרצון לקבל שזה נקרא “מצרים”, פרעה, לשליטת הרצון להשפיע שהיא כבר מחוץ למצרים.
ביציאת מצרים יש עוד כמה שלבים, אבל יוצאים מזה, מהשליטה, הרצון לקבל כבר לא שולט עלינו, ואנחנו יכולים להרגיש שליטות אחרות, ואפילו להגיע למצב שאנחנו קובעים איזו שליטה נמצאת עלינו. ולכן יציאת מצרים זה הדבר הכי חשוב. בכל הפעולות הרוחניות שאנחנו עושים אחר כך, אנחנו מציינים שהן “זכר ליציאת מצרים”, זאת אומרת הן בזכות זה שאנחנו מתעלים מעל הרצון לקבל, יש לנו אפשרות כזאת, ואנחנו יכולים להגיע לעל מנת להשפיע. זו בעצם הנקודה הכי חשובה שיש לנו בהתפתחות הרוחנית.
אני רואה שהדברים מסודרים כך שבדיוק בימים האלו, מחר ליתר דיוק, אנחנו חוגגים את החג הזה, “פֶּסח”. אומנם אין לזה כל כך חשיבות כמו שאנשים חושבים, אבל בכל זאת יש משהו מיוחד בזה שאנחנו כך מתגלגלים בהתקדמות הלימוד שלנו, של אנשים שלא רוצים להמשיך ולהתקדם לפי איך שהעולם מתקדם, אלא רוצים לזרז את המצבים שלהם, את מצבי ההתפתחות.
אנחנו מתקדמים לא באופן מקרי לפי הזמנים שכתובים בלוח, ואני בעצמי לא יודע למה כך יצא, אני לא תכננתי את זה, אבל יצא כך שבזמנים האלה אנחנו נמצאים בתהליכים האלה. גם קודם התחלנו לשים לב שבראש השנה לאילנות ובחנוכה, היו לנו פתאום צירופי חיבורים בין התאריכים הגשמיים ובין המצבים הרוחניים.
בואו ניכנס לעניין שלנו, זה עניין מיוחד מאוד, ואני חושב שכל אחד ואחד מאיתנו הרגיש, אפילו אלו שלא נמצאים איתנו מזמן אלא הם יחסית מתחילים, שזמן מה לאחר שנכנסנו ללימוד חכמת הקבלה, התחלנו להרגיש שלא כל כך הולך לנו, שזה לא כל כך קל. שזה לא כמו שחשבנו שהכול יהיה יותר ויותר שמח ונאור, אלא ההיפך, יש בדרך הרבה מכשולים והכבדת הלב וחוסר הבנה וחוסר הרגשה, ומתקדמים כביכול לא בצורה ישירה מהחושך שזה העולם הזה, לאור השלם שזה העולם הרוחני, גמר תיקון, העולם הבא וכן הלאה, אלא בדרך יש כל מיני מעצורים ומכשולים.
מה קורה כאן? בעל הסולם מסביר לנו, וכל התורה מסבירה לנו בעצם, שהדברים האלה הם דברים הכרחיים “כיתרון האור מתוך החושך”. ולכן אם אנחנו רוצים לגלות את האור העליון, ככל שאנחנו מגלים אותו, כך לפני כל גילוי האור חייבת להיות הרגשת החושך, וההרגשה הזאת צריכה להיות עוצמתית מאוד.
כמו שמרגישים את החושך, כך חייבים לפני זה להרגיש את האור, וההיפך. מלמעלה לא מביאים לנו חושך, אבל כשמגבירים את האור אנחנו רואים יותר את החושך, עד כמה אנחנו הפוכים מהאור, ואחר כך מביאים לנו את הרגשת האור בעצמו, במידה שאנחנו מסוגלים לקבל את החושך. ותמיד יוצא שהם הולכים יחד, אור וחושך, חושך ואור, ובצורה כזאת שכל אחד מזמין את האחר, כל אחד תלוי באחר, “כיתרון האור מתוך החושך”.
לכן כשאומרים לנו שחייבת להיות יציאת מצרים, זאת אומרת לא סתם מעבר מצד לצד, אלא צריכים ממש להתנתק מעל מנת לקבל ולעבור את הגבול כדי להיכנס לעל מנת להשפיע, אז חייבת להיות כאן איזו פעולה, חייב להתרחש עלינו מצב מאוד מאוד מיוחד, וזו בדיוק “יציאת מצרים” מה שנקרא. שאנחנו יוצאים, בורחים ומתעלים למעלה מהאגו שלנו ונכנסים לכוח של השפעה, כוח האור, ומתחילים להתיישב שם ולהבין איך להתקיים בעולם החדש, בעולם הרוחני.
אבל לפני שאנחנו עושים את זה, אנחנו צריכים לגבש כוחות יציאה, כוחות היציאה האלו נקראים “יד החזקה”. מה זאת אומרת? הבורא בעצמו מביא לנו הרגשה של חושך מסוים בהדרגה, כל פעם יותר חושך כדי שעל פניו נגלה כל פעם אור יותר גדול. כך הם הולכים יחד חושך – אור, מספר אחד חושך – מספר שתיים, אור וכן הלאה. עד שאנחנו מגיעים לכאלו שינויים בין החושך לאור שהם כבר באמת מקפיצים אותנו ואנחנו בורחים ממצרים.
לפני כן אנחנו יכולים להרגיש כמה פרעה רע, וכמה אולי יהיה טוב להתעלות ממנו, אבל זה לא מספיק כדי שנברח ממצרים. אנחנו צריכים להגיע למצב שחושך מצרים יתגלה בנו בכמות ובאיכות כזאת שלא נוכל להישאר במצרים אפילו רגע אחד, אלא נהיה מוכנים בכל מקרה, ובכל תנאי לברוח ממנו, משליטת האגו שלנו, משליטת הרצון לקבל, עד כדי כך כשהוא מראה לנו את החושך שבו, את הרע שבו.
אם אתם שמים לב, מה שקורה מאוד מזכיר לנו את מה שקורה עכשיו בעולם הזה. גם לנו בגשמיות יש תקופות של חושך ושל אור, יחסית, ואנחנו צריכים להתקדם להחלטה ולהחליט מה זה חושך אמיתי, מה זה אור אמיתי, ומה באמת אנו רוצים. איך אנחנו בוחרים במצב הרוחני המתקדם יותר על פני ההבדלים האלו כשמראים לנו מלמעלה מה זה טוב ומה זה רע, מה זה חושך מה זה אור.
שאלה: האם הרגשת החושך שקודמת ליציאה ממצרים נוכחת על רקע האור?
זה אותו דבר אור וחושך, רק שני הפכים, כי מחוצה לנו אין אור ואין חושך אלא זה פועל רק כלפינו. לכן כדי להראות לנו מה זה חושך אנחנו צריכים להרגיש את האור, ואחר כך חוסר האור יראה לנו כחושך כי באמת במציאות אין חושך, רק אנחנו בצורה כזאת, ביחסים ביניהם מבדילים בין זה לזה.
תלמיד: איזה אור אנחנו צריכים להרגיש עכשיו ובאיזו מידה כדי שהוא יספיק לנו ליציאה ממצרים?
אנחנו צריכים להחליט שהאור זה כוח החיבור, האהבה, ההתקרבות אחד לשני, חיבור בלבבות, ככל שאנחנו מסוגלים לתאר לעצמנו, וזה מה שאנחנו רוצים, ושהחושך הוא ההיפך.
שאלה: שמענו עכשיו ממך שיש תהליך מאוד ברור וחד עד ליציאת מצרים, עד שהבן אדם יכול להתנתק. איך זה מסתדר עם “ישועת ה’ כהרף עין” שצריך להאמין שבכל רגע ה’ יכול לעזור? למה אני בכלל לא מרגיש שאני יכול להגיע ליציאת מצרים?
אתה יכול. אם אתה מתאר לעצמך שריחוק מהבורא, ריחוק מהחברים, ריחוק מהשפעה זה החושך, וחיבור איתם, השפעה טובה זה לזה זה האור, אתה בדיוק מכין את עצמך ליציאה ממצרים.
תלמיד: אבל יש תהליך, צריך להכנס למצרים, לעבור את כל הרגשות, כל הדברים שצריך לעבור, יש תהליך?
כן, זה נכון. אנחנו כבר למדנו את זה ונמצאים בזה, ועכשיו לפני היציאה ממצרים אנחנו צריכים לסדר את הדברים האלה יחד, לחבר אותם ושיהיה לנו ברור באיזה מצב אנחנו נמצאים, ובאיזה מצב רצוי שנהיה.
תלמיד: “ישועת ה’ כהרף עין” זה רק למדרגה הנוכחית שהבן אדם עומד בה, או שזה מתייחס לכל התיקון?
עוד נדבר על המדרגה הזאת, על המצב הזה.
שאלה: האם החושך והאור הם באותו מישור? אמרת שאור זה כוח החיבור והאהבה בינינו, בינתיים החושך מורגש יותר אולי בצד גשמי, האם במצרים מרגישים חושך אחר?
אנחנו צריכים להבין שכל האור והחושך זו סך הכול תופעה אחת. אם אנחנו מגלים רצון להשפיע זה אל זה טוב, או רצון לקבל זה אל זה רע, בהתאם לכך אנחנו מתקדמים. נסדר את הדברים האלה, ויהיה ברור לכולם.
תלמיד: אז שאדם מרגיש חושך בחיים הגשמיים זה חושך מצרים או שזה בכלל לא קשור?
זה לא קשור. בעצם לא שזה לא קשור, זה אחד התנאים שעל פניו הוא צריך לקבוע באיזה עולם הוא נמצא. יכול להיות שיש לו בעיות בחיים הגשמיים, טרדות, כמו שכותב בעל הסולם במאמר “גילוי והסתר של ה’ יתברך” וכמו שלמדנו על הסתר והסתר כפול וכנגד זה גילוי וגילוי כפול, אז יש ויש. אנחנו צריכים לסדר את הדברים האלה כדי שהם יהיו ברורים לנו.
שאלה: בהקדמה שלך לשיעור, לא הבנתי את הקשר בין רוחניות לגשמיות. מה המשמעות לכך שהמנהג של חג הפסח לפי לוח השנה נופל בתאריך לפי המצבים הרוחניים שלנו?
אני לא אומר שכך חייב להיות, ושככה יהיה. גם רב”ש כותב על זה שיום כיפור יכול פתאום להיות באמצע חורף, זה לא שייך לתאריכים שעל לוח השנה האסטרונומי שלנו, זה לא שייך.
אבל זה בכל זאת מעניין שככה נפל, שבדיוק כשאנחנו לומדים על “יד החזקה ישלחם”, שהבורא שולח את אלו שנקראים ישר-אל ממצרים, מהמצב על מנת לקבל שלהם לעל מנת להשפיע, זאת אומרת למעבר הגבול בין העולם הזה לעולם העליון, בדיוק אז זה יוצא לנו.
אני לא תכננתי שכך יצא, ולכן אמרתי. לא צריך לשים לזה לב, אל תתבלבל בזה, תעזבו את זה, העיקר זה המצב הפנימי שלנו.
שאלה: האם היציאה ממצרים חייבת להיות דרמטית, או יום אחרי יום לאסוף את אותם אלילים וככה לצאת ממצרים?
זה נכון שלאט לאט ככה מתקדמים. אנחנו מתקדמים לעל מנת להשפיע, יש לנו על מנת לקבל יותר ויותר גדול, והפער ביניהם נעשה יותר ברור וקריטי. אבל יחד עם זה בכל זאת יש נקודה שבה מתנתקים מעל מנת לקבל ונכנסים לעל מנת להשפיע, זה בכל זאת קורה באיזו נקודה בדרך.
אומנם יש לזה הרבה הקדמות, אפשר להגיד שמבריאת העולם ועד ליציאה ממצרים או הכניסה לעולם הרוחני זו רק חצי מהדרך, והחצי השני מתחיל מהכניסה לעולם הרוחני והלאה. גם שם יש עדיין המשך של מאבקים ומדרגות. אבל בכל זאת זו נקודה מאוד מאוד חשובה. לכן בכל הפעולות שאנחנו יכולים לעשות אחר כך בעל מנת להשפיע אנחנו אומרים שהן “זכר ליציאת מצרים”. זאת אומרת שאנחנו יכולים לעשות פעולות על מנת להשפיע בינינו לבורא שיש לנו כוחות, זה מפני שיצאנו ממצרים.
שאלה: ביחס לחדשות, למדיה ותפילות על החברים, איך אני יכול למצוא את עצמי בתפילה על האחרים בין מה שהמדיה מאכילה אותי לבין מה שחסר לחברים שלי, איפה אני בין שני הדברים האלה?
אני לא יודע איפה אתה בין שני הדברים האלה, כי אני לא נמצא בין שני הדברים האלה. אני בכלל לא נמצא במדיה. אני מקשיב למדיה רק מפני שאני צריך לדבר עם כולם, אבל סך הכול אני לא מדבר על זה כעל מצבים הרוחניים. אל תתבלבל, אני לא חושב שאנחנו צריכים את זה. אנחנו צריכים ללמוד רק על המצב הפנימי הרוחני שלנו ואז ניתן את כל הכוחות הקטנים שלנו למקום הנכון, איך להתעלות למעלה מהעולם הזה.
היחס בין שני העולמות יבוא אחר כך, כשתתחיל להרגיש ולהבין את התפקוד של העולם העליון, אז תוכל לחבר אותו לעולם התחתון שלנו. אני לא ממליץ להיות שקוע בשני העולמות בגשמיות שלנו וברוחניות, אתה לא תמצא ביניהם קשרים ולא תמצא ביניהם שום סדר נכון ותוצאה מזה. אז לא כדאי.
תלמיד: בכל הנוגע לעשירייה שלי, מה צריך להיות המיקוד שלי בחסרונות שלהם? על אלו דברים אני צריך להתפלל בשביל החברים שלי, על השיעורים, על החיבורים היומיים, על מה?
להתחבר לחסרונות של העשירייה שאתם משתדלים להתחבר אליה ומרגישים לאן אתם נמשכים, בחסרונות האלה אתם צריכים לעשות בירור ותיקון. ואולי שוב לעבור על המאמרים בנושא הקבוצה.
שאלה: האם אדם או עשירייה, צריכים לקחת בחשבון את השינוי בהרגשה של חושך ואור ולשנות קצב או נושאים שעליהם מדברים או שכל הזמן לשמור על מסגרת קבועה, מינימאלית?
מה זה לשמור על המסגרת, ומה זה מפריע להתקדם?
תלמיד: אני רואה שיש בין החברים מישהו שהיום הוא מרגיש שכואב לו אז הוא רץ לעשירייה, לא כואב לו אז הוא נבלע בחיים.
אז כך אנחנו צריכים לראות את החברים, שעדיין נמצאים בכאלו מצבים ולעזור להם אף על פי שמתרחקים מהעשירייה, להיות קרובים יותר. יש תנועות פנימה, החוצה, קדימה, אחורה, זה נורמאלי, זה צריך להיות, אבל יחד עם זה צריכה להיות עבודה קבועה, איך אנחנו מחברים את עצמנו כך שכל הזמן מתקדמים יחד.
תלמיד: השאלה היא כמה חשוב לפני שיוצאים שיהיה סדר ברור, מינימאלי, מבנה, כל חבר מחויב בתנאים שלו וכל העשירייה יודעת במה הוא מתחייב. אני מרגיש שזה שלב כזה.
עד כמה שאפשר, צריכים לסדר את זה ולא שאתה דורש תיאורטית “בואו, כך אנחנו חייבים להיות”, אלא צריכים לעשות מאמצים עד כמה שאפשר כי חובה לסדר את עצמנו בדרך. זה לא איזה תנאי צדדי, אלא אנחנו חייבים לקשור את עצמנו יותר, ועל פי מה שכתוב במאמרים צריכים להתקדם. וחוץ מזה, אפילו ללא המאמרים אנחנו מתקדמים וצריכים רק להיות עקביים, ויום יום להשתדל לעשות פעולות עם הקבוצה הכללית העולמית שלנו.
שאלה: איך אנחנו לפני כל מפגש בודקים שיש לנו את התנאים הכי טובים לקבל את האור המחזיר למוטב?
אנחנו צריכים לקבל את זה אפילו ללא שום בדיקה, אלא שככה זה, שכשאנחנו באים למפגש, לשיעור, לכל דבר ודבר לא חשוב עד כמה מרגישים את עצמנו מקושרים או מפורדים, אנחנו בכל זאת צריכים לקבל למעלה מכל הבדיקות שלנו, שאנחנו נמצאים במצב הכי טוב להתקדמות. אף על פי שנראה לנו שזה מצב לא כל כך טוב ואפילו הכי גרוע, ועל “ביד חזקה ישלחם” אנחנו צריכים ללמוד עכשיו. דווקא מפני שאנחנו עושים פעולה כקפיצה מהגשמיות לרוחניות דרך הגבול ממצרים החוצה, שם מתגלים כל הכוחות הרעים שמתנגדים לנו ואנחנו מחברים את הכוחות שלנו יחד עם הבורא וקופצים דרך הגבול ועוברים לעולם הנאור.
שאלה: האם ההסתכלות הנכונה על ההתקדמות שלנו זה לראות את כל העשירייה ככלי אחד או מול כל חבר וחבר?
בכללות כל עשירייה.
שאלה: שמעתי ממך היום ואתמול שזה חשוב לדעת איפה נמצאים בהתקדמות שלנו, למה זה חשוב ואיך לעשות את זה בצורה הכי טובה?
אני לא יכול לעשות מדידות כאלה, אין לי כלי שאני יכול למדוד בו עד כמה הוא ריק או מלא, אלא דווקא ההיפך, אני צריך לעשות צעדים קדימה ללא שום הרגשה, זאת אומרת ללא שום התחשבות בהרגשה שלי, עד כמה אני גבוה או נמוך, בעלייה או בירידה, העיקר קדימה, וזה העיקר בהתקדמות שלנו.
שאלה: אתמול היה נושא מעניין שנגענו בו, “אוזן משותפת” בעשירייה.
אל תכניס את זה לכולם כהפרעה. תשאל כשיהיה במקום.
קריין: קטע 173, כותבת: ביד חזקה ישלחם.
ביד חזקה ישלחם
“”ויאמר ה’ אל משה, עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם”. התשובה היתה, לא שהם לא אמרו את האמת, אלא מה אני רוצה מהם, שהם ירגישו את האמת, איך שהם כל כך מרוחקים מהאמת, היינו מלעבוד לשם שמים.” זה מה שהאנשים שעוברים מהרגשת העולם הגשמי להרגשת העולם הרוחני צריכים להרגיש, שהם רחוקים מהעולם הרוחני, שהם שקועים, לגמרי בעולם הגשמי, עד כדי חושך, מה שנקרא “חושך מצרים”. ובחושך הזה כבר ממש נמצא האור העתידי שהם צריכים לגלות, אבל בינתיים זה מתגלה כחושך, כחוסר הבנה, כחוסר הרגשה, כחוסר תפיסה, חוסר התמצאות, בכול, ממש חושך. אין במה לאחוז, איפה אני נמצא? זאת אומרת שהם הרגישו את האמת. מהי האמת? איך שהם כל כך מרוחקים מהאמת, היינו מלעבוד לשם שמיים. “ואז כשיהיה מצדם דרישה כזאת, שאין מסוגלים לעבוד לשמה, אז אתם תראו, איך שאני אתן לכם את הכח הזה לעבוד לשם ה’.” זאת אומרת מה בעצם צריך להיות? צריכה להיות הרגשת אפס, אפיסת כוחות, אין שום אפשרות, למרות שהם רוצים מאוד, אבל הם מגלים יחד עם זאת שאין להם כוח, שום שייכות לרוחניות, כלום, ממש כל כך חלשים, כל כך טיפשים, כל כך סתומים, שלא היה אף פעם דבר כזה, זה מה שמרגישים לפני היציאה ממצרים. זה נקרא “חושך מצרים”. “אבל אני לא דורש מכם שאתם תוכלו ללכת על דרך האמת, רק, אני צריך שיהיה לכם כלי לקבל את השפע; לכן כשאתם תתחילו לעבוד בעל מנת להשפיע, אז אתם תראו שאין אתם מסוגלים לעבודה זו, אז אני אתן לכם את הנקרא “ביד חזקה ישלחם”.” מה הבורא צריך? שאנחנו נרגיש שאנחנו לא יכולים לעשות כלום ממש, אין לנו שום שכל ושום רגש ושום הבנה איפה נמצאים, רק הרגשת החושך, שלא מסוגלים לכלום. לא שייכים לרוחניות, יחד עם זה שמאוד רוצים, אין לנו שום סיכוי לאחוז במשהו ברוחניות. כמו שאנחנו רגילים בחיים שלנו להשיג משהו בידיים, אבל כלפי רוחניות אין שום סיכוי. מה לעשות? לזה אנחנו צריכים להגיע.
כך אומר הבורא: “אבל אני לא דורש מכם שאתם תוכלו ללכת על דרך האמת,” בהשפעה, “רק, אני צריך שיהיה לכם כלי לקבל את השפע;” חיסרון, “לכן כשאתם תתחילו לעבוד בעל מנת להשפיע, אז אתם תראו שאין אתם מסוגלים לעבודה זו,” שלא שייכים לרוחניות, לא שייכים להשפעה, שאין לכם שום יסודות, שום התחלה, שום השפעה לנתינה, נטייה, אהבה כלשהי, חיבור זה עם זה, שום דבר, כל אחד ירגיש את עצמו שאף פעם לא הרגיש עד כמה הוא אגואיסט, בודד, לבד, לא קשור לכלום. “אז אתם תראו שאין אתם מסוגלים לעבודה זו לחיבור להשפעה, אז אני אתן לכם מה שנקרא “ביד חזקה ישלחם”.” כלומר אז נתחיל לקבל מהבורא כל מיני כלים לצאת ממצרים, כוחות, הבנה “כמו שכתוב, וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל, אשר מצרים מעבידים אותם, ואזכור את בריתי וכו’, והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים” (וארא).”
(הרב”ש. 877. “ג’ תפילות – ב'”)
דווקא בהרגשה הזאת של חושך, חוסר אונים, שלא מסוגלים לכלום, לא מבינים מהי עבודה רוחנית, אפס ממש, שלא היה מצב כמו זה, שאין הבנה, אין הרגשה, אין איזה כיוון, כלום, דווקא למצב הזה שמגיעים אז מרגישים שאנחנו אפס. כי באמת יציאה ממצרים נקראת “לידה רוחנית”, וזה כמו הנולד שמתחיל מאפס, יש שם איזה רשימו, זרע, שמגיע לא ממנו אלא מהבורא, שמזה הוא נולד.
קריין: שוב 173.
“”ויאמר ה’ אל משה, עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם”. התשובה היתה, לא שהם לא אמרו את האמת, אלא מה אני רוצה מהם, שהם ירגישו את האמת, איך שהם כל כך מרוחקים מהאמת, היינו מלעבוד לשם שמים. ואז כשיהיה מצדם דרישה כזאת, שאין מסוגלים לעבוד לשמה, אז אתם תראו, איך שאני אתן לכם את הכח הזה לעבוד לשם ה’. אבל אני לא דורש מכם שאתם תוכלו ללכת על דרך האמת, רק, אני צריך שיהיה לכם כלי לקבל את השפע; לכן כשאתם תתחילו לעבוד בעל מנת להשפיע, אז אתם תראו שאין אתם מסוגלים לעבודה זו, אז אני אתן לכם את הנקרא “ביד חזקה ישלחם”. כמו שכתוב “וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל, אשר מצרים מעבידים אותם, ואזכור את בריתי וכו’, והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים” (וארא).”
(הרב”ש. 877. “ג’ תפילות – ב'”)
אנחנו רואים על החברים ועל עצמנו איך אנחנו באים לפעמים לייאוש גדול מאוד, וחושבים שצריכים לעזוב את הדרך, ושבכלל היא לא בשבילנו, “מה יהיה, אני לא מסוגל, ומה הבורא עושה איתי”, וכן הלאה. אנחנו צריכים לדבר ולהסביר זה לזה עד כמה המצבים האלה הם מצבים שדווקא מקדמים אותנו, שהם צריכים עוד להצטבר בנו ולהביא אותנו למצב של יציאה, של אכזבה, של חוסר אונים, חוסר כוחות, חוסר יכולת, חוסר עתיד. כי את כל העתיד שלי אני מרגיש ברצון לקבל שלי, ועכשיו אני מגלה עד כמה הרצון לקבל שלי לגמרי לא מוכן, לא מותאם ולא מסוגל לעזור לי לעשות אפילו צעד אחד קדימה. הוא נגמר בגבול, ביציאת מצרים, ולכן אני מרגיש שאין לי מה להמשיך, אלא לחזור לחיים הרגילים כמו כל העולם.
כאן בדיוק ההפרעה הגדולה ביותר שנקראת “ביד חזקה ישלחם”. זאת הנקודה.
סדנה
מה זה נקרא נקודת יציאת מצרים?
*
אנחנו בעיקר צריכים להבין שכל העבודה שלנו הקרובה ליציאת מצרים בעצם נעשית יותר ויותר קשה. יותר ויותר דוחים אותנו מלהתקרב זה לזה, מלהתקרב ליציאת מצרים, לעל מנת להשפיע. אנחנו יותר מבולבלים, אנחנו פחות ופחות מרגישים שאנחנו יכולים להמשיך ולהיות בכוח רוחני. זה המצב. לכן צריכים להתרגל לזה, להמשיך לבנות את הכוח הזה, עד שכולו ייבנה בסופו של דבר.
קריין: קטע 174.
“למה הוא עושה שהעבודה של להשפיע יהיה כל כך קשה, הוא מסיבת שאני רוצה שיתגלה את היד החזקה, כמו שכתוב, “כי ביד חזקה ישלחם, וביד חזקה יגרשם מארצו”.
ובאיזה אופן מוכרחים יד חזקה, זהו הוא דוקא, שהשני מתנגד בכל תוקף, אז שייך לומר שצריכים להשתמש ביד חזקה, אבל לא שייך לומר, אם השני הוא איש חלש, שצריכים ללכת עמו ביד חזקה.”
(הרב”ש. מאמר 14 “הקשר בין פסח, מצה ומרור” 1987)
זה כמו בכל חוקי הטבע, שכוח אחד הוא כנגד הכוח האחר, כך זה עובד. לכן כדי לפרוץ את הגדר בין הגשמיות לרוחניות, בין העולם הזה לעולם העליון, אנחנו צריכים כוח גדול.
כדי שיהיה לנו כוח גדול שנוכל לאגור אותו, להעמיד אותו, אנחנו צריכים כמו ספורטאים לעשות כל מיני תרגילים, כדי לגבש כולנו את הכוח הזה, כדי שכל אחד ייתן את הכוח הזה כדי לפרוץ את הגדר, את הגבול.
לכן אנחנו צריכים כאן להבין שכל התרגילים שהבורא עושה איתנו הם כדי שאנחנו נתחבר יותר ונרצה יותר להיות יחד. העניין כאן הוא לא כמה כל אחד ואחד חזק, אין חזקים, לכל אחד יש יחידה אחת של כוח, אבל במידה שהיחידים האלה מתחברים ורוצים לפעול יחד, הם מצליחים.
כדי שאנחנו נעשה זאת, הבורא עושה הפרעות. ולאו דווקא כדי שלכל אחד יהיה כוח, אלא שיהיה כוח החיבור בינינו כלפי אותו מקום שבו נוכל לפרוץ את הגדר ולעבור לעולם הרוחני. ההבדל בין העולם הגשמי לעולם הרוחני הוא שבעולם הגשמי כל אחד חושב על עצמו, ובעולם הרוחני כל אחד חושב עבור כולם, בערבות. לכן הבורא עושה יותר ויותר חושך כדי שאנחנו נאתר מה נקרא האור.
האור נקרא חיבור בינינו, האור נקרא השפעה הדדית בינינו ומאיתנו לבורא. אם אנחנו מבינים את זה, מרגישים את זה, איכשהו מוכנים לזה, אז אנחנו מכינים את עצמנו לעבור את הגבול בין העולם הגשמי לעולם הרוחני ואז יוצאים ממצרים לעולם הנאור, לעולם העליון.
קריין: קטע 174.
“למה הוא עושה שהעבודה של להשפיע יהיה כל כך קשה, הוא מסיבת שאני רוצה שיתגלה את היד החזקה, כמו שכתוב, “כי ביד חזקה ישלחם, וביד חזקה יגרשם מארצו”.
ובאיזה אופן מוכרחים יד חזקה, זה הוא דוקא, שהשני מתנגד בכל תוקף, אז שייך לומר שצריכים להשתמש ביד חזקה, אבל לא שייך לומר, אם השני הוא איש חלש, שצריכים ללכת עמו ביד חזקה.”
(הרב”ש. מאמר 14 “הקשר בין פסח, מצה ומרור” 1987)
קראנו מאמרים כאלה של הרב”ש שבהם הוא אומר שאם האחד לוקח מקל, האחר גם לוקח מקל, ההוא לוקח תת מקלע, גם השני לוקח תת מקלע, ההוא תותח, גם השני. זאת אומרת בדרך כלל כל המצבים האלה הם מצבים של זה כנגד זה. ולכן גם כאן הבורא כל הזמן מעלה את ההתנגדות כדי שאנחנו נתחבר יותר ונעלה התנגדות כנגדו. ולאחר המאבק הזה בסופו של דבר הבורא אומר “נצחוני בניי”, הם יותר חזקים ממני. כי הגענו בתרגילים האלה שהוא עושה איתנו למצב שהוא נותן לנו לפרוץ את הגבול, את הגדר ואנחנו נכנסים לעולם העליון.
שאלה: אנחנו בסדנה דנו, לא רק לגבי הכוח לפי המודום אלא משהו מורכב שמתפתח, גם הכרה, גם ייאוש, גם תפילה, גם ערבות וכנראה עוד משהו. איך לאסוף את כל המצבים לנקודה אחת?
נכון. כל המאמצים שלנו, גם בעד וגם נגד, אנחנו צריכים לאסוף אותם יחד ועם הנקודה שכוללת בתוכה את כל הכוחות השליליים והחיוביים – לפרוץ לבורא. ואז אנחנו נראה שאין לאן לפרוץ, אלא ברגע שאנחנו מתארגנים בצורה כזאת הוא פותח. הוא אומר ” סוף סוף, חיכיתי שאתם תגיעו לזה”, ואנחנו נכנסים. פשוט זה התנאי. כמו במדע, בפיזיקה, בכל מקום, אנחנו מגיעים לאיזה מצב רב-פוטנציאלי ואז אנחנו עוברים את מחסום והולכים הלאה. וככה ממדרגה למדרגה, ממדרגה למדרגה.
אבל העיקר זה הקפיצה הראשונה, הפוטנציאלית. ואחר כך בכל דרגת עביות שאנחנו עולים, אנחנו נצטרך לעשות אותו דבר. אבל אנחנו כבר מבינים, רגילים לזה, אנחנו כבר יודעים איך לסדר את עצמנו, הדרך נעשית כבר יותר ויותר מוכרת. מה שאין כן עכשיו אנחנו עוד לא מסודרים כך. לכן מסבירים לנו המקובלים איך אנחנו צריכים להסתדר, להיות כאיש אחד בלב אחד וכולנו מכוונים לחיבור ומהחיבור איתנו לחיבור עם הבורא נגד כל כוחות הפירוד.
וכוחות הפירוד, כוחות פרעה, כוחות מצרים – מתגלים בכל התוקף, בכל מיני צורות בינינו ואנחנו צריכים בכל זאת להשתדל – למרות זאת – להתחבר. אני שומע משהו מהחברים ומה שאני מרגיש כלפיהם זה לא חשוב, אני פועל רק לחיבור. רק לחיבור. אם אני מוציא משהו מהפה אני צריך לבדוק גם במחשבה, האם בזה אני מחזק את החיבור בינינו, את הערבות בינינו, כי רק בצורה שאנחנו מתקבצים לאיזו מידה מסוימת אז אנחנו פורצים את הדרך.
שאלה: האם אפשר להגדיר שנקודת היציאה ממצרים היא הצד ההפוך של נקודת משה?
אפשר להגיד. אנחנו עוד נברר את זה.
שאלה: אחרי איזה פעולות של משה מופיעה ה”יד החזקה”, מהי אותה מכה של היד החזקה לפרעה?
אחרי שמשה מביא כל פעם לעם ישראל עצות איך להתקרב, איך להתגבר, איך להתחזק – עד הגבול והם עומדים כאילו על הגבול, כאן הנקודה החזקה ביותר של ההתנגדות בין הבורא לבין משה, אם אפשר כך להגיד. העם צריך להיות יותר מחובר. לא היה אף פעם כזה חיבור למרות שיש התנגדות, ומתגלה שהעם לא מסוגל לשום חיבור, שהוא חלש מאוד, הם לא יכולים להתחבר. לא היו אף פעם כאלו חלשים ולכן הם נמצאים במצב של חוסר אונים. איך יכול להיות שיתקדמו הלאה?
ואז הם צועקים – “לאן הגענו, מה עשינו, אנחנו מתקדמים לרוחניות? נדמה לנו שאנחנו הולכים אחורה”. כי כל החכמות שאנחנו לומדים לעת עתה, בזמן שנמצאים ממש כנגד המכשול הגדול, כל החכמות האלה נעלמות, נשכחות ורואים שלא מסוגלים. אלה תנאים שלא מסוגלים לעשות כלום. מה עושים? כאן אותה נקודה קריטית.
הכול כדי שאנחנו חייבים כאן לקיים את החוק של הטבע. סך הכול חכמת הקבלה היא חכמת הטבע, “א-להים” בגימטריה “הטבע” , וחכמת הטבע היא פשוטה. כוח בעד שחייב להיות ככוח הנגד ובאמצע נמצא האדם, כל החברה שלנו נמצאת באמצע בין הכוח השלילי לבין הכוח החיובי. אנחנו צריכים להתכלל משני הכוחות האלה, כי מהמצרים אנחנו לוקחים את כל הכלים, מהאגו שלנו לוקחים את כל הכלים, רק מתחילים איתם לעבוד בהדרגה על מנת להשפיע.
אבל יוצאים ממצרים עם כל הרצונות לקבל, סוחבים אותם מאחורינו ואחר כך במשך הזמן עד גמר התיקון אנחנו כל הזמן רק מתקנים את הרצונות על מנת לקבל שיהיו בעל מנת להשפיע.
לכן אי אפשר להתקדם ברוחניות בלי לעבור את מצרים. האדם חייב להיכנס לתוך הרצון לקבל שלו עד הסוף, עד הסוף, ואחר כך לצאת ממנו ולהמשיך לתקן אותו וכך להתקדם לגמר תיקון. לכן זה נקרא “גמר תיקון”, מתקנים את כול הכלים, כל הרצונות האגואיסטים שמוציאים ממצרים.
שאלה: האם יכול להיות מצב שבו יתנו לאדם לראות דרך חור המנעול כדי שיוכל לסובב את המפתח ולהתחזק?
אבל איך הוא יראה? אתה נמצא עכשיו בכל העולם הרוחני, הוא לא נסתר, אתה מסתיר אותו בכלים שלך. אתה חושב שיש איזה גבול, יש איזה קיר? אין כלום. זה כמו שבעל הסולם כותב באגרת שלו, שנראה שיש קיר, דלת – אין, זה אתה בכוח שלך, בתכונות שלך, בונה את הקיר הזה, זה קיר בתוך הלב שלך. כמו שעכשיו אתה לא יכול להרגיש את הזולת, תנסה להרגיש את החבר כמו שאתה מרגיש את עצמך, איפה הגבול הזה? בתוך הלב. אז איך אפשר לראות מה שיש בלב של החבר? רק אם אתה תפתח את הלב שלך.
אותו דבר כאן, אתה יכול לראות את העולם הרוחני, בבקשה הוא נמצא, אתה עכשיו נמצא בו, העולם הרוחני נמצא כאן עד גמר התיקון, כל העולמות נמצאים כאן. איך לגלות אותם? תפתח את הלב, שהרצון לקבל יהיה מתוקן, אם הוא יהיה מתוקן במאה עשרים וחמש מדרגות הרצון שלו, אז אתה תגלה את הרצון להשפיע ובו חמישה עולמות רוחניים.
זה לא בעין אחת, או דרך איזה חור קטן שאתה יכול לראות את זה, זה הכול ככול שאתה פותח את עצמך. אין שום הסתרה מצד העליון, יש רק הסתרה שנמצאת בנו. וככול שאנחנו מתקרבים זה לזה אנחנו שוברים את הגבול בינינו, ודרך זה אנחנו רואים את העולם העליון. רק בצורה כזאת, תשתדלו, תנסו ותצליחו.
שאלה: למה לצפות מהניסיונות שלנו לנתינה, להיות מיואשים?
אנחנו צריכים להמשיך, כל אחד במצב שהוא נמצא חייב להמשיך, והנטייה שלו חייבת להיות רק להתחבר לכולם. כולנו עכשיו בכל העולם קבוצה אחת, אנחנו חייבים להרגיש שאנחנו מסה אחת, גברים, נשים, כולם. שאנחנו רוצים לצאת מהעולם הזה, מההרגשה הרעה של העולם הזה להרגשת העולם הרוחני. לראות את כל המציאות מקצה לקצה, שיהיה לנו ברור, מובן, ושאנחנו נוכל עם כל הדברים האלה לעבוד, זה הכול נמצא לפנינו.
ועכשיו בדיוק זה המצב שאנחנו לומדים על הגבול, ואיך עוברים את הגבול. הגבול נמצא בנו, זה גבול פסיכולוגי, זה לא גבול כמו קיר שצריכים להעלות לך את המחסום ואתה עובר, לא, אין כאן גבול ולא בודקים את הפספורט שלך, לא שואלים אותך לאן ולכמה זמן באת, וכן הלאה, כלום. יש תנאי לעבור את הגבול, זה גבול אוטומטי, אם אתה יכול להתקרב לפי התכונות שלך לגבול, אתה מתקרב ואתה עובר, זה הכול תלוי בתכונות שלך, כשהתכונות משתנות, משתפרות, זה נקרא שאתה עובר.
וההכנה לזה היא שיש לנו חברה, ואנחנו צריכים בתוך החברה לעבוד על התכונות שלנו כדי להתקרב זה אל זה, במידה הזאת מתקרבים לגבול. במידה הזאת שיכולים לעשות את החיבור הראשון עוברים את הגבול.
שאלה: מה זה אומר לפתוח את הלב שלי? אתה אומר את זה הרבה פעמים ואני ממש לא יודע מה לעשות, האם זה אומר לרצות משהו בצורה נואשת?
זה לרצות רק דבר אחד שהחבר יהיה בתוך הלב שלך, אין יותר מה להוסיף, תן לחבר להיכנס ללב שלך, זה הכול.
שאלה: איזו עבודה פרקטית חשוב לבצע דווקא עכשיו בקבוצה?
רק חיבור ביניכם, חיבור עד כדי כך שאתם תרגישו שאין גבולות, אין מחיצות בין החברים. הכוונה היא בהשתוקקות לרוחניות, בחיבור בקבוצה, כמו שרב”ש כותב על הקבוצה, אם אנחנו נקיים בחיבור בקבוצה את מה שהוא כותב, אז זה נקרא שנמצאים בגבול ליציאת מצרים.
שאלה: מה זה אומר לתפוס נכון את נקודת משה? שאנחנו משתוקקים לבנות חיבור בינינו, או שזו כבר תוצאה של חיבור כלשהו בינינו ואנחנו מתחילים להוביל את הרצונות הלאה?
נקודת משה זה החיבור בינינו, שאחרי החיבור הזה אנחנו נמשכים לעולם הרוחני. זה נקרא “נקודת משה”.
תלמיד: אנחנו לומדים שהחושך זה מצב שבו האור היה ולאחר מכן עזב. ואנחנו גם יודעים שחושך זה כשיש אור, פשוט אנחנו לא מסוגלים לתפוס אותו. אז איך נכון לעבוד עם מצב החושך, אנחנו משתוקקים להחזיר את האור או לקבל אותו?
מה זה חוסר חיבור בינינו? חושך זה חוסר חיבור בינינו, זה הכול, בלי חכמות, בלי כל מיני מחשבות גדולות. חוסר חיבור בינינו זה חושך.
תלמיד: נראה לי שאנחנו יכולים להיאחז בך ואתה תוציא אותנו ממצרים.
לא. ודאי שאני נמצא אתכם ולא עוזב אתכם לרגע, אבל זה לא טוב, כי אז אתם עוזבים את העבודה וסומכים על משהו אחר, אסור לנו. אנחנו צריכים בעבודה הזאת לסמוך רק על עצמנו ועל הכוח העליון.
וזה שאני נמצא – נמצא, אבל אני נמצא בכל זאת בצד, אני לא אתכם יחד. ולא לחשוב שאם אתם תחשבו עלי אז זה יעזור לכם. יעזור לכם רק ביטול של כל אחד כלפי העשירייה שלו, חיבור של כולם בתוך העשירייה ופניה לבורא מתוך העשירייה. גילוי הבורא בתוך העשירייה זה כבר מעבר למחסום.
שאלה: איך מתגברים על הפחד מאכזבה, מייאוש, מבלבול?
יושבים ובוכים.
תלמיד: אבל כבר לפני שעושים פעולות חיבור מרגישים את האש הזאת, את הקושי הזה, ולפעמים אני לא נכנס לזה כי יש פחד.
פחד? ודאי. אכזבה? ודאי. כל מיני חרדות, יש. בעיות? כן. מהי הבעיה הכי גדולה, שתמות? אז תמות. מה הבעיה?
תלמיד: הבעיה היא איך לעשות למרות שמפחדים, איך אתה נכנס לזה?
הפחד הכי גדול הוא מוות, אז שימות. תוותר על האגו שלך ותראה שאפשר כך לדבר עליו “שימות”. אני זוכר את רב”ש שאמר על עצמו, “שיסבול”. העיקר זאת החלטה, אין בזה שום דבר באמת מסוכן, אין שום דבר קשה חוץ מההחלטה עצמה. אם אתה מחליט אתה עובר, אבל מחליט ממש.
שאלה: האם הנקודה שבלב יכולה לרצות לצאת ממצרים, והאם יש דרגות שונות של מודעות ביציאה ממצרים בדרך?
ביציאה ממצרים יש 125 מדרגות שבהן אתה מעבד את הכלים לקבל האלה, את הרצון לקבל שאתה מוציא ממצרים אתה מעבד בעל מנת להשפיע עד גמר התיקון שלו, זה השלב הבא, קודם אנחנו צריכים לעבור. אנחנו צריכים לעשות פסיעה מחוץ למצרים, זה נקרא “פ-סח”. שאנחנו פוסעים, אנחנו עוברים את הגבול, שיש כאן גבול ואתה עושה מעבר אליו צעד אחד, זה נקרא “פסח”, פסח, פסיעה. ואז איך ללכת הלאה? נלמד ונעשה.
שאלה: האם אדם או חבר בודד יכול לצאת ממצרים או שזו השגה קבוצתית?
לא. ממצרים אנחנו לא יכולים לצאת לבד, מפני שכל התיקון שלנו הוא בחיבור הכלי של אדם הראשון, שאנחנו צריכים לחבר את עצמנו יחד לכלי אחד. ואפילו להתקרב ליציאה ממצרים אנחנו לא מסוגלים לבד, רק יחד, רק בביטול הדדי, בחיבור הדדי, בכלי ככול היותר גדול, חזק, רחב.
שאלה: אמרת שזה תלוי בהחלטה, אם אתה באמת מחליט אתה יוצא. מה צריכה להיות ההחלטה הזאת?
שאני חייב לעזוב את כול היחס שלי לחיים הרוחניים, אפילו אולי לחיים הגשמיים, כדי שכוח ההשפעה יגדל בינינו ובין החברים. בצורה כזאת ארגיש שאני מתעלה מעל לאגו שלי ויוצא ממצרים שלי.
שאלה: מה זה אומר להיכנס עד הסוף לתוך הרצון לקבל?
ככול שרוצים להתקדם לרצון להשפיע, הרצון לקבל נפתח יותר ויותר לעומק.
שאלה: איך אפשר להבין שכתוב, הכלי לקבל את השפע ביציאת מצרים?
אותו רצון לקבל שגדל לפני יציאת מצרים, הוא נפתח אחרי יציאת מצרים ככלי לקבלת השפע העליון.
קריין: קטע 175.
“אם האדם מתגבר על כל הקשיים, ופורץ כל הגדרים, שעושים לו מחסומים, ועם דברים קטנים לא יכולים לדחותו, אז הקב”ה שולח לו קליפות ומרכבות גדולות, שיטעו את האדם מלהכנס להדבק רק בה’ ולא בדבר אחר. וזה נקרא “ביד חזקה הקב”ה דוחה אותו”. כי אם הקב”ה לא יגלה יד חזקה, קשה לדחות אותו, משום שיש לו רצון גדול להדבק רק בה’, ולא בדברים אחרים.
אבל במי שאין לו כל כך רצון חזק, כשהשם ית’ רוצה לדחותו, בדבר קל הוא מדחה אותו, כשנותן לו תאוה גדולה לגשמיות. כבר הוא עוזב את כל עבודת הקודש. לא צריכים לדחותו ביד חזקה.”
(בעל הסולם. “שמעתי”. ע’. “ביד חזקה ובחימה שפוכה”)
אנחנו רואים איך הבורא כאן מקדם אותנו דווקא בזה שעושה בתוכנו קשיים. הוא מגלה בכל אחד רצון לקבל גדול יותר, בזה שאנחנו מרגישים שאנחנו מתרחקים מהחברים, ומגלה לנו שהחברים שלנו הם לא בדיוק נמצאים בדרך, לא בדיוק נמשכים לדרך, לא בדיוק חברים נכונים, טובים ומבינים וכן הלאה.
והבורא כאן עושה הכול כדי שאנחנו נרגיש עד כמה אנחנו נמצאים בשליטת פרעה. ושהאגו שלנו שולט עלינו, ולא נותן לנו לראות שאנחנו נמצאים בעולם הרוחני, אלא במקום זה רואים את העולם הגשמי כמה הוא יותר גרוע, וגם את עצמנו כמה אנחנו יותר גרועים וכמה שהחברים שלנו הם יותר חלשים, גרועים ושפלים.
ולכן כאן אנחנו צריכים טוב טוב להבין שרק בעבודה הדדית בינינו, כשאנחנו מתחברים בינינו יותר ויותר, בזה נוכל להתגבר על כול המכשולים שהבורא שם לפנינו, ורק בזה אנחנו יכולים לתלות את ההצלחה שלנו.
ולכן קבוצה יכולה להראות לכל אחד באיזה תנאים אנחנו צריכים להיות כדי להתקדם, כדי להרגיש שאנחנו מתקדמים למטרה. זאת אומרת, כאן העיקר זה החיבור בינינו שיהיה עוד יותר ויותר גדול. זה כבר לקראת היציאה וזה הדבר החשוב ביותר.
שאלה: איך להבין שצריך לעורר את החבר ליציאה ממצרים, או שזאת עבודת הבורא?
אנחנו צריכים להשתדל לעשות כל מה שביכולתנו כדי לעורר את החברים. ואם אנחנו רואים שיש חברים שהם לא כל כך מבינים עדין שאנחנו צריכים להיות בחיבור בינינו, אנחנו צריכים לעבוד עליהם. אנחנו צריכים איכשהו לדבר איתם, לקרוא איזה חומר מבעל הסולם והרב”ש, ולעבוד כולנו יחד על כל אחד מהחברים כדי לעורר אותו, כדי לשמור עליו.
זאת אומרת, אנחנו צריכים להבין שאין כאן עבודה של אחד, יש כאן עבודה של הקבוצה. ואם נמצאים חברים בעשירייה שאנחנו מרגישים שהם עדיין לא נמשכים באותו כיוון כמונו, אז אנחנו צריכים לשבת איתם ולעורר אותם בכל מיני צורות, עד שנרגיש שאנחנו מתקרבים לאותה מטרה, לאותו הלב המשותף.
אסור לנו לעזוב את זה, דווקא ההפך. אנחנו צריכים להבין שבזה שהבורא מגלה לנו חבר שהוא נגד, לא רוצה, נחלש, זה כדי לתת לנו עבודה להתקדם. וזו לא בעיה באותו חבר, זאת בעיה בנו ואנחנו צריכים לעבוד. וזו בעצם לא כל כך בעיה, אלא דווקא מקום לעבודה שאנחנו על ידי זה נתקרב לבורא.
לכן אין לוותר על אף אחד. לפעמים אני שומע, “טוב, נוותר עליו. הוא נגד, הוא מקלקל הכול, אי אפשר, נזרוק אותו” זה הדבר האחרון ביותר שצריכים לעשות. וגם לא צריכים לעשות, אלא הבורא יעשה. אנחנו צריכים להבין שלכל חבר שנמצא בקבוצה יש מקום, ואנחנו צריכים בכל זאת לשמור עליו, לסחוב אותו עד שנניע אותו והוא יתקדם איתנו יחד.
שאלה: אני רואה שהבורא מנהל אותי, והרגשות שלי זה משהו שניתן לי מהבורא. אז איך אני יכול להרגיש את החבר שלי, האם אני צריך להרגיש את החבר, או את הבורא?
גם וגם. כדי להרגיש את הבורא, אני צריך להרגיש את כל החברים קרובים אליי וסך כול הרגשת החברים תביא לי את הרגשת הבורא – זה נקרא “מאהבת הבריות לאהבת ה'”. אחרת אני לא מגיע לבורא, הבורא נמצא אחרי החברים.
שאלה: אם החבר בכוונה לא משתתף בהתקשרויות?
אבל בשיעור הוא נמצא?
תלמיד: כן, הוא איתנו.
אז יכול להיות שקשה לו, הוא עדיין לא הגיע לזה. אלה דברים באמת קשים. אני גם מרגיש על עצמי, כשלפעמים באמצע היום אני צריך להתחבר לעשירייה, ואני נמצא בכל מיני עבודות חשובות – אבל ודאי שהחיבור בעשירייה הוא יותר חשוב. בכל זאת זה מפריע. צריכים בכל זאת להשתדל לעשות איזה סדר שיהיה מקובל על כולם.
שאלה: איך להשתמש נכון בכלי העולמי כולו, בקבוצה העולמית, כשאתה עובר מצב שנקרא “ביד חזקה”? מה החשיבות של עבודה בעשירייה?
אני רוצה שכל החברים שלנו בכלי העולמי, גברים ונשים יתחברו יחד כי אנחנו צריכים את כל הכוחות שיתחברו, ולכן לזה אני נמשך. בלעדיהם איך אני אעבור מחסום?
כמו בשדה תעופה באיזו מדינה. מגיעים לגבול, נותנים דרכון ועוברים. מצביעים ואומרים, “כל אלו איתי יחד”. וכך שואלים בגבול כל אחד: “מי עומד אחריכם?” ואתם עונים, “כל “בני ברוך” – כך אתם צריכים להרגיש.
תלמיד: אני מרגיש שיש לי כוח כזה שכולם איתי?
אתה צריך להיות מוכן ומזומן ולהרגיש שאתה מחבר את כולם וכולם תלויים בך ושייכים לך. אתה עובר ביקורת גבולות והם כולם עוברים אחריך, אתה מעביר אותם ככה ברשותך. וכך כל אחד עושה עם האחרים, זה נקרא “ערבות”.
שאלה: כל העשיריות מתאספות לפני השיעור פעמיים או שלוש בשבוע, נראה שההתאספויות האלה נותנות לנו כוח למהלך השבוע, כמו שאמרת לעבור את ביקורת הגבולות. מה אנחנו יכולים לקרוא או לעשות בפגישות כדי שיינתן לנו כוח ל-48 השעות הבאות אחרי כל פגישה ופגישה, שנוכל לצאת ממצרים?
רק בזה שאתם מרגישים יחד, אתם עוברים את הגבול. אתם מגיעים לביקורת הגבולות ועוברים את הגבול כשאתם מתחברים יחד כאיש אחד, רק אז נותנים לכם להיכנס.
שאלה: האם יש זמן שבו אנחנו מרגישים משהו חוץ מסבל, או שזה בעצם מה שיש בזמן הגלות?
אם אתה מרגיש סבל, אז אתה מרגיש את הגלות מרוחניות. ואם אתה מרגיש גלות, אז אתה מרגיש את הסבל. כאילו האחד לא שייך לאחר, אבל האחד קובע את האחר. לא יכול להיות שאני נמצא מחוץ לרוחניות ומרגיש טוב. וגם ההיפך, לא יכול להיות שאני מרגיש טוב ונמצא מחוץ לרוחניות. אני צריך לעשות כאלו תרגילים שיקדמו אותי אל מעבר לגבול.
שאלה: כשאנחנו מנסים לברר שאלה בעשירייה או שאלת סדנה וחבר לא נצמד בדיוק לשאלה, נראה לי שהוא מדבר יותר על מה שהוא רוצה לדבר. איך אני צריך להתייחס לכך שהוא לא נצמד לשאלה?
צריך להסביר לו מה חשוב לכם לעומת מה שחשוב לו, ושהוא יעביר את תשומת הלב מעצמו לקבוצה.
תלמיד: לפעמים נדמה שהוא רוצה להגיד משהו שלא בא לי לשמוע, יותר נוח לי שהוא ידבר דברים שנוחים לי. יש פה בירור שלא נוח לי איתו.
אני לא יכול להיכנס לכל הדקויות שלכם. אתם צודקים, אבל בכל זאת אתם צריכים להגיע למצב שתהיה לכם אוזן אחת ולב אחד ושתהיו כמה שיותר קרובים זה לזה.
שאלה: בעל הסולם כותב בקטע 175 שיש דחייה קלה כשמוסיפים לאדם רצון חזק לגשמיות, ויש דחייה ביד חזקה כשהבורא שולח לאדם קליפות ומרכבות שיסיטו אותו מהדרך. איך להבדיל מה הן אותן הקליפות והמרכבות ומתי הבורא דווקא רוצה להסיט את האדם ביד חזקה מהדרך?
הכול תלוי ביחס שלך, איך אתה מתאר זאת. אנחנו בכל זאת צריכים להתגבר על היד החזקה ולהבין שהיא מיועדת לזה שנתחבר בינינו עוד, ואז נרגיש את היד החזקה כחיבוק. כשאנחנו לא דוחים זה את זה, אנחנו מגלים שגם הבורא לא דוחה אותנו. וכשאנחנו מתחבקים זה עם זה, אנחנו מגלים שהוא מחבק אותנו. זזה מה שקורה.
תלמיד: מה ההבדל בין יד חלשה לבין יד חזקה? האם ביד חלשה זה אומר ששולחים רצון לגשמיות? ובמה הבורא דוחה את האדם?
כשנתקדם הלאה נראה במה הוא דוחה אותנו. על ידי כל מיני תענוגים, יכול להיות גם, זה לא עכשיו כי זה עניין של קליפות, אבל יכול להיות שגם יהיו לנו כאלו רצונות ואפשרויות שאנחנו נהנה מהשגה רוחנית בעל מנת לקבל. אבל זה עוד לפנינו, זה עוד רחוק.
שאלה: איך אנחנו מתחבקים עם החברים כשיש כמו קוצים בינינו?
אנחנו רוצים להתחבק כך, שכל אחד ירגיש שכל הקוצים שיש בינינו, אלו הקוצים שלו בלבד ולא של החבר, ואז הוא יתחבק עם האחרים. ככל שאני מרגיש קוצים מכולם, דחיות מכולם, אלו הדחיות שלי ולא הדחיות שלהם, אפילו שאני ממש מרגיש בכל החושים שלי שזה מגיע מהם ,אבל זה שלי. כך אנחנו בכל זאת מתחברים.
תלמיד: האם בכל זאת אנחנו מתחבקים בכל הכוח?
כן, זה נקרא “למעלה מהדעת”, אנחנו בכל זאת מתחבקים, קודם בכוח ואחר כך ברצון.
תלמיד: כשמתחבקים הקוצים נעלמים?
כן, כשעובדים על זה, הם נעלמים. ולא רק שהם נעלמים, אלא הם הופכים להיות לחומר דלק, לחומר דבק בינינו.
תלמיד: אם אין לנו שליטה על הרצון של החבר, אז איך אנחנו צריכים לעורר זה את זה?
אתה חייב לעורר בחבר רצון, אתה חייב לעורר בחבר אהבה. אפילו שזה לוקח הרבה זמן והחבר לא מרגיש והלב שלו קשה ואתה רוצה להיכנס לתוכו ואתה לא יכול, הוא לא מבין ולא מרגיש, ואפילו ההפך, הוא דוחה אותך. בכל זאת אתה צריך להמשיך ולהשתדל ככל האפשר להיכנס לתוך ליבו. זה קשה מאוד, אבל זו העבודה החשובה ביותר כי כמה שאתה פורץ לתוך לב החבר, כך אתה פורץ לרוחניות שלך.
תלמיד: איך עושים זאת כולם ביחד ובמקביל?
אני לא יודע מה זה יחד, שכל אחד יעשה כלפי החברים שלו ותראו כמה זה מתחבר מעצמו. הבורא יסייע, העובד כבר הכולל.
שאלה: האם דחיה ביד קלה היא הדחיה הראשונה של האדם לחיבור עם החברים לפני מעבר המחסום, ודחיה ביד חזקה זו כבר עבודה אחרי המחסום?
לא, הכול לפני המחסום. אחרי המחסום אין כלום, שם נלמד מה לעשות, שם עקרונות העבודה אחרים.
תלמיד: מה זאת אומרת “ביד חזקה”? האם זו יד חזקה של הבורא ודחיה על ידי הקליפות והמרכבות לפני המחסום?
אתה לא מבין בזה עדיין. אתה רוצה להתחיל להבין מה זה קליפות ומרכבות? אנחנו עוד לא שם. אומרים לך מה העבודה עכשיו, תתרכז בזה. למה אתה חודר לדברים שהם לא מציאותיים? בואו נעבוד עם מה שנמצא לפנינו, אם לא נעבור את זה כל ההמשך יעלם.
נתחיל לעבוד נגד ההפרעות, כי כל ההפרעות באות למען החיבור. עם ישראל במצרים – מפורדים, לא מחוברים וכשהם מתחילים להתקרב ליציאת מצרים, כל הצרות, הבעיות כל מה שיש לפנינו, הכול מתגלה כדי שאנחנו נתחבר מעל זה. ושההתחברות תהיה כמה שאפשר מעלינו, זאת אומרת, עם האגו שלנו אבל מעליו. זה מה שאנחנו חייבים לעשות, אין לנו עוד בעיות, רק חיבור.
שאלה: אמרת שלחדור ללב החבר זה דבר חשוב מאוד ומרכזי, איך אנחנו יכולים להעמיק בזה עוד?
רק לדבר ביניכם עד כמה זה הכרחי. קנאה בין החברים מאוד עוזרת, כשאני מסתכל על אחרים עד כמה הם כבר מתקרבים זה אל זה ועד כמה הם יחד וכנראה שהם גם מתקרבים לרוחניות ואני מקנא בהם, זה עוזר לי מאוד.
שאלה: אמרת שאנחנו יוצאים ממצרים אנחנו סוחבים אחרינו שק רצונות שלאחר מכן נתקן. מה זה אומר שאנחנו יוצאים איתם? היה נראה שאנחנו צריכים להתעלות מעליהם, להשאיר אותם ולשכוח מהם?
אתה לא תיקנת את הרצונות האלה, שום דבר בתוך מצרים אנחנו לא יכולים לתקן. מתקנים רק שיוצאים ממצרים, לוקחים את כל הבעיות ואת כל הרצונות, את כול מה שיש במצרים, משאירים את מצרים ריקה ומחוץ למצרים מתקנים,
זו כל העבודה שלנו אחרי מצרים, שהולכים למדבר וכו’. כל הדברים האלה עוד יהיו לפנינו, אלה תיקונים של אותם הכלים שמוציאים אותם ממצרים. שאנחנו מוציאים אותם ממצרים אנחנו מתנתקים מעל מנת לקבל בדרגה הכי נמוכה שמתגלה. ואחר כך אנחנו צריכים לתקן אותם עוד ועוד בעל מנת להשפיע, זה אחרי מצרים.
תלמיד: האם אנחנו לא צריכים לדאוג על כך שניקח אותם, זה קורה מעצמו, כשאנחנו יוצאים הם יוצאים איתנו יחד?
הרצונות האלה בנו, הם לא נעלמים לשום מקום, האדם סוחב אותם. האגו שלו עדיין נמצא בו רק הוא עדיין לא מגולה בצורה שאפשר לתקן אותו. להתנתק ממנו מעל מנת לקבל, אנחנו כבר יכולים, זה נקרא “יציאה ממצרים”. אבל להשתמש באותם הרצונות במקום על מנת לקבל לעל מנת אלה כל התיקונים שלנו, כל העבודה שלנו מחוץ למצרים עד גמר התיקון.
תלמיד: יוצא לפי מה שאתה אומר שהרצונות נשארים והיציאה מהמצרים זה יציאה לכוונה?
הרצון לקבל לא מזדכך, רק הכוונה שלנו משתנה מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע.
שאלה: האם יעזור לנו לתאר או לדמיין שאנחנו מחוברים עם החברים כמו שילדים מדמיינים לעצמם דברים?
על ידי כך שאנחנו מתאמצים לתאר את עצמנו מתוקנים אנחנו מושכים מאור המחזיר למוטב מאותם המצבים המתוקנים שקיימים ברוחניות.
קריין: 176.
“כשהאדם מתגבר על הקושיים וההפרעות, אז לא בקלות יכולים לדחות אותו, אלא ביד חזקה. ואם האדם מתגבר גם על היד חזקה, ובשום אופן לא רוצה לזוז ממקום הקדושה, ורוצה דוקא להדבק בו ית’ באמת, ורואה שדוחים אותו, אז האדם אומר, ש”חימה שפוכה עליו”, אחרת היו נותנים לו להכנס, אלא ש”חימה שפוכה עליו” מצד ה’, לכן לא נותנים לו להכנס להיכל המלך ולהדבק בו ית’.
נמצא, שמטרם שהאדם לא רוצה לזוז ממקומו, אלא הוא מתפרץ ורוצה להכנס, לא שייך לומר שמרגיש, ש”חימה שפוכה שורה עליו”. אלא אחרי כל הדחיות, שדוחים אותו, והוא לא זז ממקומו, היינו שכבר נגלה עליו את היד חזקה וחימה שפוכה, אז יקויים “אמלוך עליכם”. כי רק ע”י התפרצות והתאמצות גדולה, מתגלה אליו את המלכות שמים, וזוכה להכנס פנימה בהיכל המלך.
(בעל הסולם. “שמעתי”. ע’. “ביד חזקה ובחימה שפוכה”)
זאת אומרת לא יכול להיות שאנחנו נעבור בצורה קלה, חלקה את צורת ההתפתחות של הרצון לקבל שיעבור ויהפוך לעל מנת להשפיע. אלא יש כמה שלבים אותם אנחנו נצטרך לעבור. אבל את הכול אנחנו חייבים לשייך לבורא, בזה המאמץ המאבק שלנו, שאין עוד מלבדו, שהוא עושה הכול בנו – גם את הרצונות בעד וגם נגד ההתקדמות וגם מה שנראה בתוך הרצונות ההתרשמויות שלנו מהאורות, מהשפעות הבורא עלינו. את כל הדברים האלה אנחנו חייבים לשייך לו.
והעיקר בשבילנו זה לבנות סביבה, כמו שבעל הסולם ורב”ש כתבו על עניין הסביבה, שהעיקר היא הסביבה והמאמץ הכולל. כמה שאנחנו יכולים, גברים ונשים, להתחבר יחד ולהבין שאנחנו נמצאים בדרך ליציאת מצרים, והעיקר הוא המאמץ המשותף, השיתוף, החיבור בינינו בלאחד את כל הכוחות והמאמצים שלנו, זו העיקר העבודה שלנו לפני יציאת מצרים.
אם אנחנו לא נתחבר במאמץ אנחנו לא נצא. ברגע שאנחנו מתחברים אנחנו מוכנים ליציאה ואז הבורא פותח לנו את היציאה מהרצון לקבל לרצון להשפיע ואנחנו ונכנסים לעולם העליון.
שאלה: הזכרת שרב”ש אמר על האגו, שיסבול, ואמרת שזו נקודת החלטה שהאדם צריך לקבל. איך אנחנו עדיין במצרים מקבלים את ההחלטה הזאת?
אין לי מה להוסיף יותר ממה שאמרתי. כולנו יחד בתפילה ובהשתדלות להבין את הקטעים שאנחנו קוראים. אנחנו מתקרבים למצב שאנחנו מסוגלים להכין את עצמנו ליציאה. אין לי מה להוסיף.
שאלה: אנחנו רואים שכל מה שאנחנו מרגישים הוא תוצאה מהאור, אנחנו יכולים להרגיש מתוק, מר, טוב, רע, בכלי שלנו. אבל אתה תמיד אומר שהאדם הוא התגובה למה שהוא מרגיש. האם אנחנו יכולים להגיד שאנחנו בונים את האור חוזר לפי התגובה למה שאנחנו מרגישים?
כן, רק שזה עדיין לא בדיוק אור חוזר לפי הגדרות רוחניות, אבל לפי זה אנחנו בונים. התגובה שלנו היא לפי איך שאנחנו מקבלים את ההשפעה מלמעלה.
תלמיד: כמה מדרגות האדם צריך לעבור כדי לגלות את העוצמה, את כל הגודל של הנשמה שלו?
אחרי היציאה ממצרים יש 125 מדרגות. זה מה שיש מהעולם התחתון – העולם הזה, עד העולם העליון – עולם האין סוף.
שאלה: הקטעים שקראנו עכשיו 175-6 משמעתי מאד מרגשים כי הם מזכירים כל מיני מצבים מאוד דרמתיים שהאדם עובר בדרך. ותמיד שהחברים שולחים את הקטעים האלה זה מאד מחזק. ואני מרגיש היום שהם מאוד נוגעים ומרגשים בצורה אחרת, כי הם מדברים על העשירייה ולא רק על אדם אחד או על חבר אחד שעובר איזה מצב דרמתי.
כשיש מצב דרמתי בעשירייה ממש “יד חזקה וחימה שפוכה”, מהי היא הנקודה של ההתפרצות וההתאמצות הגדולה שצריכה להיות? מהו הדיוק שאנחנו צריכים לעשות כשאנחנו מרגישים שהבורא מצד אחד מכה בנו ומצד האחר מאוד מקרב וחושף את הערבות ואת האהבה בינינו?
אם היינו מקושרים נכון בינינו, אז היינו מרגישים שאנחנו פועלים בהרמוניה, כל אחד זז לכיוון שלו כמו מערכת מכנית – האחד לכאן האחר לשם ימינה ושמאלה וככה לכל הכיוונים, אבל כולם מבינים ועובדים בהרמוניה לפי העיקרון הכולל.
אבל מפני שאין בינינו קשר שלם אנחנו לא מרגישים את זה, זו כל הבעיה ולכן יש כאן חוסר הבנה. הבעיה היא שאם אנחנו בכל זאת מקבלים שהבורא הוא זה שמקשר והבורא הוא זה שמסדר בינינו, אז אנחנו צריכים להשאיר לבורא את עבודת החיבור, את עבודת התיקון ובעצמנו להתאמץ ולהמשיך כמה שאפשר.
לכן ישנם חברים שהם לגמרי כאילו לא נמצאים בקשר עם הקבוצה, אבל צריך להשאיר אותם, לא להוציא אותם ולא לעשות איתם שום דבר, מפני שיש בהם עבודה מיוחדת, קצב התקדמות אולי אחר, כזה שאנחנו לא מבינים אילו פעולות הם מיועדים לעשות, אבל המטרה חשובה.
הם נמצאים איתנו בדרך – הם נמצאים. אנחנו לא מבינים למה הם עושים כך – אז אנחנו לא מבינים. הם מפריעים בזה? יכול להיות שהם אפילו מפריעים, אבל זו הפרעה בגלל שאנחנו לא מבינים את העבודה שלהם. לכן אנחנו צריכים בכל זאת להיות בסבלנות אחד כלפי האחר ולתת לכל אחד ואחד מקום להתקדמות.
תיקון הנשמות הוא תיקון שנמשך עם הרבה מאוד פעולות, אלפי שנים אם אפשר להגיד כך במונחים של שנים, אז תנו מקום ותוקף לכל דבר ודבר, בכל זאת זה נמצא בשליטת הכוח העליון ולא בשליטתכם. לכן אנחנו צריכים בכל האפשרויות להסכים עם מה שקורה ולא לתת לאף אחד לקבוע משהו חדש מחוץ לגבולות שאנחנו לומדים.
תלמיד: השאלה הייתה כזאת ברשותך. כשחבר בעשירייה מקבל מצב דרמתי גשמי, כמו שכתוב פה בקטע שחמה שפוכה עליו, אבל העשירייה כולה מתאחדת ומרגישה את הערבות ואת האהבה ואת החיבור, מה היא יכולה לעשות הלאה כדי לשרת עם המצב הזה גם את הכלי העולמי וגם את הבורא וליצר את המצב הזה של ההתפרצות הגדולה?
להתפלל עבור החבר, לקבל אותו בפנים עם כל ההפרעות שלו ולחפות על כל ההפרעות בכוח הכללי של הקבוצה. ככל שנתפתח יותר, כך נבין שאין לנו אפשרות לעשות כלום חוץ מלחבק את כולם ולשייך את כולם ללב אחד.
שאלה: כשאנחנו מתחברים בעשירייה, ככל שיש לי כוונה להשפיע לחברים כך אני מושך את החסדים ואור החסדים מתקן אותנו. זה נכון?
כן, נגיד.
תלמיד: ויש גם לחץ מצד החכמה על הכלי שמורגש לפעמים כחושך, אנחנו מרגישים כל מיני מצבים שונים בעבודה. האם אפשר להגיד שהמצבים שאנחנו עוברים הם לחץ של אור החכמה שלא יכול להתקבל בתוך הכלי שלנו?
נגיד שכן. מה הלאה?
שאלה: אבל כל האורות הם בעצם אותו אור, רק משתנה מצב הכלי שלי. איך אני יכול לקבל את החכמה כך שיתלבש בחסדים ולקבל באמת מה שהבורא רוצה לתת לי?
אם הכוונות שלך יהיו על מנת להשפיע, אז יהיו לך מספיק חסדים לגלות את אור החכמה שמגיע מהבורא.
תלמיד: עד כמה אני צריך להיכנס ללהשפיע על מנת להשפיע, כי אני לא מצליח להבין מה זה לקבל על מנת להשפיע?
אנחנו עוד לא יכולים לדבר על זה, כי עוד לא עברנו את הצמצום, עוד לא עברנו את הגבול, עוד לא יצאנו ממצרים, לכן כל הדיבורים שלך הם תיאוריה, פנטזיות, ולא יותר.
שאלה: למה צריך שהבורא יגלה יד חזקה?
כדי שנגלה את הרצון האמיתי לרוחניות.
שאלה: כמה חימה הבורא ישפוך עלי עד שהוא יסכים שאתקרב אליו?
זה נובע מהרצון לקבל שנמצא בתוך הנשמה שלך.
שאלה: למה הרב”ש אמר “שיסבול” אם אין מצווה לסבול?
הוא אמר כך על הרצון לקבל ולא על הרצון להשפיע. שיסבול הרצון לקבל, אחרת הוא לא נכנע.
שאלה: איך אפשר לצאת ממצרים אם אפילו עכשיו כל אחד יושב בפינה שלו ואנחנו לא מסוגלים להתקרב זה לזה?
אם אתם לא רוצים להתחבר, אז אתם לא מוכנים ליציאת מצרים. אם אתם עדיין לא מבינים שהחיבור ביניכם הכרחי ליציאת מצרים, אז אתם לא מוכנים ליציאת מצרים. הבורא עושה הכול, “ה’ יגמור בעדי” מה שנקרא, אבל אני חייב להכין את עצמי ככל האפשר, אני חייב לרצות שזה יקרה. לא שזה יקרה אלא לרצות שזה יקרה.
שאלה: האם החלטה לעזוב את האגו היא החלטה אישית או קבוצתית?
גם וגם.
שאלה: אני סובל מכאבים פיזיים עזים עקב מחלה סופנית. איך לחבר את המצב הזה עם חושך מצרים, כדי להשתמש בו להתקדמות רוחנית?
תיכנס עם השכל ועם הרגש ככל האפשר לפעולות רוחניות, עד כדי כך שתרגיש שאתה מתנתק מכל הגשמיות ומכל הכאב. תשתדל להיות בזה, ושתהיה לך רפואה שלמה.
שאלה: דיברת קודם על גבול. האם הגבול הוא נקודת היציאה ממצרים? מה ההבדל בין השניים?
נקודת הגבול היא נקודת יציאת מצרים.
שאלה: אני מבין ומרגיש שאני רחוק מאוד מאותם המצבים שאנחנו עוברים ושעליהם כתוב בקטעים שאנחנו קוראים. איך אני יכול לפחות לא להפריע לחברים מתקדמים בעשירייה לצאת ממצרים?
ככל שאתה יכול תתבטל כלפי כולם, וכך תעבור את הגבול כתינוק, כקטן, ואחר כך הוא יגדל. אבל כולם יכולים לעבור.
שאלה: האם כל הגלגולים, כל המאמצים וכל העבודה הם רק כדי להגיע לאכזבה מלאה? האם זה מילוי הסאה?
כן. אבל רק אחרי שהאדם עושה עבודות גדולות, הוא מגיע למצב שהוא מאוכזב מכל העבודות, מבין שהוא לא מסוגל לכלום, ואז הוא צועק.
שאלה: איך לפתוח את הלב כלפי כל חבר וחבר בשווה?
“בשווה” אני לא יודע, אנחנו לא צריכים לבדוק אם היחס שווה, אלא אנחנו צריכים לפתוח את עצמנו לכל חבר וחבר בגלל שאני פשוט רוצה לבנות בתוכי כלי רוחני לגילוי המציאות, כדי שבו, בלבבות האלו המחוברים איכשהו, יתגלה הבורא ויקבל נחת רוח מהעבודה שלי.
שאלה: מה לעשות אם קיים קיר של שנאה חד צדדי? האם לעצום את העיניים? איך פותחים את הלב לחבר בקבוצה ששונא ודוחה אותך? מהי פתיחת הלב?
זה לא חשוב אם הוא שונא אותי ודוחה אותי, הבורא עושה את היחסים האלו. הבורא בורא את היצר הרע, הוא מעורר את האגו בינינו, הכול הוא עושה בכוונה כדי שנרצה להתחבר למרות זאת, ונבקש ממנו שיעשה את החיבור.
תלמיד: מה זה לפתוח את הלב במצב כזה?
אני בכל זאת פותח את הלב שלי לחבר.
שאלה: יש רושם כזה שהבורא נותן לעשירייה עבודה שהיא לא תמיד נעימה, והרבה פעמים העשירייה בוחרת לא להיכנס לתוך העבודה הזאת. איך לעבוד עם הדחיות?
להזכיר לכולם שאנחנו צריכים לעשות כך, לחפש חומר שבו כתוב על העבודה הנכונה.
שאלה: מה משאירים במצרים?
מה משאירים במצרים? כלום. יוצאים ממצרים, כמו שכתוב בתורה, בצורה שלא משאירים אף פרסה.
שאלה: למדנו שאם אין חיכוך בין חברים, אז אין התקדמות בעשירייה. עכשיו אנחנו לומדים שחיבור עם החברים כאשר פותחים את הלב, זה סימן להתקדמות. האם שני הקצוות האלה תמיד הולכים ביחד או שעכשיו אנחנו נמצאים במצב שונה?
אין שום שוני, השיטה היא אותה השיטה כי זה הטבע, זה החוק הכללי העיקרי של הטבע, ולכן אנחנו צריכים להגיע לחיבורים בינינו למרות כל ההתנגשות. וכשאנחנו מגיעים לגמר התיקון אז מתגלה כל הכלי הגדול, עם כל ההתנגשות הגדולה שלו, ואנחנו מתחברים מעליו בצורה שבאמת כולנו מחוברים.
שאלה: מה זה אומר להראות את הדרכון שלי בגבול ולהגיד “הם איתי”?
שאת נמצאת בראש הקבוצה וכל היתר הם כמו ילדים שלך, נספחים, ולכן מספיק הדרכון שלך כשאת עוברת את הגבול ואת אחראית על האחרים. זה נקרא “אחריות הדדית”, “ערבות הדדית”.
שאלה: יש בי כאלה שכבות של אגו שאני אפילו לא מסוגל להתקרב אליהן ובטח שלא אוכל להתנתק מהן. האם ליציאה ממצרים נדרשת החלטה לגבי כל האגו או רק לגבי אותה שכבה שאני מרגיש שאולי אצליח להתנתק ממנה?
כל האגו שמתגלה במצרים ושיתגלה עוד יותר בהמשך, את כל האגו הזה הבורא מעורר ומחזיק. ולכן אם את קשורה אליו, רוצה להתקרב אליו, הוא אחראי על כל הדברים האלה שהוא בנה באגו שלך ואל תדאגי, זו הבעיה שלו, הוא מטפל בזה. אנחנו צריכים רק להחליט שאנחנו רוצים להידבק בו ולבטל את עצמנו.
שאלה: באיזה שלב אנחנו עכשיו? נראה לי שאנחנו עומדים על הגבול וכל אחד מנסה לפרוץ ראשון, ולכן לא נותנים לאף אחד לעבור. מהזווית שלך, מהמבט שלך, איפה אנחנו נמצאים?
קודם כל רק תבינו שלכל אחד ואחד יש שומר גבול. לכל אחד ואחד יש כוח שפותח לו את דלת הכניסה לרוחניות. לכל אחד. אין שום תור שעומד אחריך, אלא אתה אחראי על כולם, כל אחד אחראי על כל אחד ואין בעיה. הכלי מוכן ומזומן בכל הרצונות שלו לעבור את הגבול, ואין לזה שעות או זמנים, שום דבר. ברגע שאנחנו מוכנים, ברגע שכל כל אחד מאיתנו מוכן להעביר עימו את הקבוצה שלו, לפחות את הקבוצה שלו, אז בבקשה, הוא מוזמן לעבור את הגבול.
אז אין לכם מה לפחד.
תלמיד: זאת אומרת אני לא מעכב את החברים?
ודאי שאתה אחראי על העשירייה שלך וכל אחד בעשירייה אחראי על כולם. וכל עשירייה חייבת להיות כלי שלם, כמו שרב”ש כותב, לפחות בדרגה התחתונה ביותר הרוחנית שאתם מוכנים אליה.
שאלה: היום בסדנא פעם ראשונה הרגשתי לא את החושך שלי, אלא את החושך של החברים ושאנחנו ביחד במצב הזה, וזו תחושה מאוד חזקה שמצד אחד חיברה אותנו, ומצד שני אני מרגיש גם קצת חוסר אונים והסתמכתי עליהם שיוציאו אותי וימשכו אותי. ועכשיו אני לא כל כך יודע איך להתקדם מפה – מה אנחנו יכולים לעשות ביחד מתוך החושך החזק הזה, כשאנחנו בגשמיות דווקא?
תדברו ביניכם, תחפשו איך בכל זאת עושים את החיבור, כי בחיבור אנחנו מאתרים את מקום היציאה, דרישות היציאה ואיך מבצעים את היציאה. הכול בתוך החיבור בינינו. גם היציאה, מעבר הגבול, קבלת העולם הרוחני שמעבר ליציאה, הכול נעשה בחיבור בינינו, והכול מתגלה בחיבור.
בינתיים אנחנו נמצאים בפירוד וצריכים מהפירוד לעבור לחיבור. ולכן למדנו גם היום שזה הכול נעשה ביד חזקה, כשמתגלית בינינו הפרעה גדולה רבגונית בין כל אחד לאחרים, ובין כולם לכולם. זו דווקא עזרה מלמעלה שעוזרת לנו לחשוב טוב טוב על החיבור בינינו מעל ההפרעות האלו, כדי שנצא ממצרים.
תלמיד: איך אנחנו כעשירייה מבדילים בין פעולה אישית לפעולה שהיא מתוך העשירייה?
אני לא חושב שיש הבדל כל כך גדול – יכול להיות שבכלל אין הבדל.
שאלה: ההרגשה של היציאה ממצרים, כשאני אוהב את החברים בכל הלב ומוכן לשרת אותם עד סוף החיים – זה נקרא שאני יוצא ממצרים?
כן ויותר. גם זה. בעצם בתוך החיבור שלי עם החברים, אני מגלה תכונות חדשות שנובעות מהחיבור, כי חיבור זה הכלי והתכונות החדשות מתגלות כמילוי, כאור – זו היציאה.
שאלה: מה משמעות הראש של משה? האם אלה תכונות שכל אחד בעשירייה צריך שיהיו לו, כשאנחנו מוכנים לחצות את הגבול ולהציג את הדרכון של כולם שהם איתי?
כן משה זה מידת ההדדיות שאנחנו מרגישים בינינו.
שאלה: היום הבנתי שהעבודה היא מול כללות העשירייה וגם שאני צריך לחדור ללב של כל חבר בעשירייה. מתי כך ומתי כך?
אני לא חושב שיש הבדל בין זה לזה. אני רוצה להיכנס לתוך הלב של החבר ואני צריך לפתוח את ליבי שהחבר ייכנס לשם – כתוצאה מזה יש לב משותף.
תלמיד: ומה זה אומר לעבוד מול כללות העשירייה ולא מול כל חבר בפרטי?
זה כולל כמו אנחנו אומרים. כשאנחנו רוצים מתוך העבודה שלנו עם החברים, להגיע לכלי שיתלבש בו הבורא, שיתגלה בו הבורא כדי לגרום לו נחת רוח – זה הלב הכללי.
תלמיד: אז איך לתאר שאני צריך לעשות פעם אחת את העבודה מול הלב הכללי ופעם אחת אני צריך לחדור ללב של החבר?
קודם חודרים ללבבות של החברים ואחר כך מחברים אותם יחד ומגישים את זה לבורא.
תלמיד: אני צריך לתאר, שאני חודר ללב של כל חבר בעשירייה שלי?
כן.
תלמיד: ממש בצורה פרטית אחד, שניים, שלושה, ארבעה, עשרה?
נגיד ככה.
שאלה: מה זה אומר לעבוד מול כללות העשירייה?
כללות העשירייה זה כבר לא הלבבות של החברים, זה הלב הכללי, כשאני מתאר לעצמי שכולם מחוברים, כולם נמצאים בערבות, וכלפי הערבות הזאת אני עובד.
תלמיד: ואני יכול לעשות את העבודה הזאת ואני צריך לעשות את העבודה הזאת רק אחרי שאני חודר ללב של כל אחד ואחד בפרט?
בדרך כלל כן, אבל לסירוגין זה יכול להיות גם כך וגם כך.
תלמיד: לגבי העבודה לסירוגין, מתי כך ומתי כך?
תלוי בעבודה שלך, תתחיל ותראה. כמו שבכל מקצוע, אתה נכנס ואתה רואה איך זה הולך. תתחיל ממה שאתה מסוגל לעשות.
תלמיד: ציינת שכל אחד צריך להרגיש שכל הכלי העולמי אחריו ובכלל העבודה בכללות הכלי, בזמן האחרון אתה מדגיש עוד ועוד את העצה להיפגש בין העשיריות. אתמול יצא לנו להיפגש עם עשירייה מחדרה, והייתה התרוממות רוח וגדלות הבורא, מהו הוא הכוח שיש במפגשים בין העשיריות?
אתם עושים את זה, אתם מבינים בזה, אני לא מרגיש את זה בינתיים.
שאלה: אמרת שכדי להיכנס להשפעה העיקר זה לקבל החלטה, אתה יכול להגדיר במה בדיוק ההחלטה שאדם מקבל?
אני לא יודע מה להגיד לך עכשיו. אני לא נמצא באותה המחשבה ובאותה ההרגשה, נעלם ממני, קורה.
תלמיד: רב ביקש מאיתנו לעשות משהו מאוד מיוחד הפעם, זה לא כנס רגיל כמו שהיה לנו בעבר. הוא ביקש מאיתנו ללמוד מה זה להתכנס? לדעת מהו הכינוס? מהו הקשר בינינו שנקרא כנס? זה מה שאנחנו רוצים לגלות בינינו, זה לא משהו שעשינו קודם, זה מה שאנחנו צריכים ללמוד, מה זה אומר שאנחנו באים ככלי עולמי, כעשירייה כל חבר וחבר באים להתכנס יחד להתאסף יחד. זאת העבודה שאנחנו צריכים לעשות הוא רוצה שאנחנו נגדל נתפתח שנתחיל ללכת בעצמנו, אז חברים כל הזדמנות שיש לכם מעכשיו ובשבועות שנשאר לנו בואו נעשה מה שאנחנו מסוגלים.
דבר ראשון שנעשה היום, ניכנס לאתר נירשם, תוודאו שכל חברי העשירייה שלכם נרשמו. ואתם יכולים גם לשלוח לעשירייה אחרת, אולי לחלוק את זה באותו לוח המודעות שיש באתר ולספר לכולם שהעשירייה שלנו נרשמה. אחרי השיעור תהיה לנו פגישת ערבות עולמית, גם הצוות החברתי העולמי מכין עבורנו המשך מאוד מיוחד ממה שהיה שבוע שעבר וגם אנחנו נלמד, נעבור על שיעור 2 שיהיה בכנס יהיה מדהים. וניתן עוד דיווח עוד כמה ימים. לחיים בני ברוך.
לחיים.
קריין: תוכל לסכם את השיעור, עם מה אנחנו יוצאים?
סיכום השיעור: שנעבור את הגבול וניכנס מעבר למצרים. יש לנו עוד משך הפסח, שבוע ימים, ללמוד זאת. פָּסָח, זה לא עובר בבת אחת, אלא מאמצים ומאמצים שאנחנו אוספים ואז אנחנו יוצאים ובורחים. היציאה היא לא בבת אחת, עד שיוצאים ממצרים ועוברים את ים סוף, כל הדברים האלה זה תהליך.
אנחנו עוד נלמד את זה וכל אחד נקווה שיגלה את עצמו בזה ויחד נתחבר עוד ועוד עד שנגיע למצב שנקרא “קבלת התורה”, שאותו אור עליון שנקרא תורה יוכל להופיע בנו בתנאי שאנחנו כבר מתחילים להתאחד בלב אחד. אז יש לנו עוד תהליך לפנינו, נקוה שאנחנו נעבור אותו בצורה מהירה, בטוח שנעבור אותו, רק שיהיה לנו בהצלחה בעזרת ה׳.
ואין לי יותר מה להוסיף רק קדימה, נתאסף במשך היום נקרא את הדברים נלמד, נדבר, כל אחד שיחזק את החברים ובזה נתקדם.
(סוף השיעור)