NETZACH: TIKKUN CHATZOT תקון חצות – LESSON WITH RAV MICHAEL LAITMAN

Baal HaSulam. The Peace

שיעור בוקר 13.03.2022 – הרב ד”ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

ספר “כתבי בעל הסולם”, מאמר “שלום”, עמ’ 409

קריין: ספר “כתבי בעל הסולם”, מאמר “השלום”, כותרת “ביאור המשנה “הכל נתון בעירבון, ומצודה פרוסה על כל החיים”.

ביאור המשנה “הכל נתון בעירבון, ומצודה פרוסה על כל החיים”

“ואחר שידענו את כל האמור לעיל, הרוחנו להבין משנה סתומה, במסכת אבות, פרק ג’ משנה ט”ז. וזה לשונה: “הוא (רבי עקיבא) היה אומר: הכל נתון בערבון, ומצודה פרוסה על כל החיים. החנות פתוחה, והחנוני מקיף, והפנקס פתוח, והיד כותבת. וכל הרוצה ללות, יבא וילוה. והגבאים מחזירים תדיר, בכל יום. ונפרעים מן האדם, מדעתו ושלא מדעתו. ויש להם על מה שיסמוכו. והדין דין אמת. והכל מתוקן לסעודה”. עד כאן לשונו.

והמשנה הזאת, לא על חנם נשארה סתומה לפנינו, במשל, מבלי לרמז אפילו על פתרונה. שזהו יורה לנו, שיש כאן עמקות מרובה, להתעמק בה. אכן היא מתבארת יפה יפה, על פי הידיעות שרכשנו עד הנה.”

גלגל שינוי הצורה

“ומתחילה, אציע דעת חז”ל, בדבר השתלשלות דורות העולם. אשר, הגם שאנו רואים, את הגופים, שמתחלפים ועוברים מדור לדור, הנה זהו רק מקרה הגופות.

אולם הנפשות, שהם עיקר העצמות של הגוף, המה אינם נעדרים במשפט בני חילוף. אלא המה נעתקות, ובאות מגוף לגוף, מדור לדור. שאותם הנפשות, שהיו בדור המבול, הם נעתקו ובאו בדור הפלגה, ואח”כ בגלות מצרים, ואח”כ ביוצאי מצרים וכו’. עד דורינו זה, ועד גמר התיקון.

באופן, שאין כאן בעולמינו, שום נשמות חדשות, על דרך התחדשות הגופית. אלא רק סכום מסוים של נפשות, באות ומתגלגלות, על גלגל שינוי הצורה, מפאת ההתלבשות בכל פעם, בגוף חדש, ובדור חדש”.

הנשמות מתגלגלות מדור לדור, מתלבשות בכל מיני גופים שבעולם הזה ועל ידי זה מתלבשות ברצון לקבל, וכך ממשיכות להתגלגל עד שבסופו של דבר כולן מגיעות לגמר התיקון.

“ולפיכך, בהתחשבות מבחינת הנפשות, נבחנים כל הדורות, מעת תחילת הבריאה עד להגמרה של התיקון, כמו דור אחד, שהאריך את חייו כמה אלפים שנה, עד שהתפתח ובא לתיקונו, כמו שצריך להיות. ולא חשוב כלל, מבחינה זו, מה שבינתים, החליפו כל אחד ואחד, גופותיהם כמה אלפי פעמים. משום, שעיקר העצמות מהגוף, שנקרא נפש, לא סבלה כלום מחילופים האלו.

ויש על זה הוכחות רבות, וחכמה נפלאה, הנקראת “סוד גלגול הנשמות”, שאין כאן המקום לביאורו. אלא, לסבת הפלגתו של הדבר, למי שאינו בקי בחכמה זאת, ראוי לציין, אשר סוד הגלגול, נוהג גם כן בכל פרטי המציאות המוחשיים. אשר כל דבר, לפי דרכו, חי חיים נצחיים.

ואע”פ שאנו רואים בחוש, שכל דבר הוה ונפסד, אין זה רק למראה עינינו. ובאמת, רק בחינת גלגולים יש כאן. אשר כל פרט ופרט, אינו נח, ואינו שקט, אף רגע, אלא הולך ומתגלגל על גלגל שינוי הצורה. ואינו אובד אף משהו ממהותו, בכל דרך הילוכו, כמו שהאריכו בזה בעלי הפיזיקא.

ומעתה נבוא לביאור המשנה, שאומר: “הכל נתון בערבון”.

כי דימו הדבר, למי שמלוה לחבירו סכום כסף, לעסק על מנת, שיהיה שותף עמו בהריוח. וכדי שיהיה בטוח, שלא יאבד את כספו, נותן לו זה בערבון. ונמצא, מסולק מכל חשש.

כן בריאת העולם וקיומו: אשר השי”ת הכינה לבני אדם, לעסוק בה, ולהרויח על ידיה בסופם, את התכלית הנשגב, של הדביקות בו ית’, כמבואר במאמר “מתן תורה” אות ו’, עש”ה.

אם כן, יש להעלות על הדעת: מי יכריח את האנושיות, לעסוק בעבודתו ית’, עד שיבואו בסופם, לידי תכלית הזה, הנשגב והנעלה?

ועל זה אומר לנו ר’ עקיבא: “הכל נתון בערבון”. כלומר, כל מה שהשי”ת הניח בעסק הבריאה, ונתנה לבני אדם, לא נתן להם על הפקר, אלא הבטיח את עצמו בערבון. ואם תאמר: איזה עירבון נתנו לו?

ועל זה משיב ואומר: “ומצודה פרוסה על כל החיים”.

כלומר, שהחכים השי”ת, ופרש מצודה נפלאה כזאת על האנושיות שאף אחד, ממנה לא ימלט. אלא, כל החיים מוכרחים להלכד שמה, במצודה זו. ולקבל עליהם, בהכרח, את עבודתו ית’, עד שישיגו מטרתם הנעלה. וזהו הערבון של השי”ת, שהבטיח את עצמו, שלא יתאנה במעשה הבריאה.

ואח”ז מפרש הדבר בפרטיות, ואומר: “החנות פתוחה”.

כלומר, אע”פ שעולם הזה, מתראה לעינינו, כדמות חנות פתוחה, מבלי שום בעלים, אשר כל עובר דרכה, יכול לקבל סחורה וכל טוב, כפי אות נפשו בחנם, בלי שום חשבון.

ועל זה עומד רבי עקיבא ומזהירנו: “והחנוני מקיף”.

כלומר, אע”פ שאינך רואה כאן שום חנוני, תדע, שיש חנוני. ומה שאינו תובע תשלומיו, הוא מפני, שנותן לך בהקפה.

ואם תאמר: מאין יודע את חשבונותי?

על זה משיב: “הפנקס פתוח והיד כותבת”. כלומר, שיש פנקס כללי, אשר כל מעשה ומעשה נרשמת שמה, מבלי להתאבד אף כל שהוא.

והכונה סובבת על החוק של התפתחות, שהטביע הקב”ה בהאנושיות, הדוחף אותנו תמיד קדימה. פירוש, שהנהגות המקולקלות, המצויים במצבי האנושיות, הן עצמן הגורמים והבוראים, את המצבים הטובים. וכל מצב טוב, אינו, אלא פרי עמלו של מצב הרע, שהקדים לו.

אכן, ערכי טוב ורע אלו, אינם אמורים בהערך של המצב לפי עצמו, כי אם על פי המטרה הכללית. אשר כל מצב, המקרב את האנושיות להמטרה, נקרא “טוב”, והמרחיקם מן המטרה, נקרא “רע”. ורק על ערך הזה נבנה “חוק התפתחות”, אשר הקלקול והרשעות, המתהוה בהמצב, נבחן לגורם וליוצר על המצב הטוב.

באופן, אשר זמן קיומו, של כל מצב ומצב, הוא רק זמן מסוים, המספיק לגידול קומתו של הרע, שבתוכו, בשעור כזה, שאין הצבור יכול עוד להמצא בו. אשר אז, מוכרחים הצבור להתקבץ עליו, ולהרוס אותו, ולהסתדר במצב יותר טוב, לתיקונו של הדור ההוא”.

שאלה: מה זה אומר שהבורא נותן את הבריאה בערבון?

הבורא נתן לנו את העולם הזה, ולפי ההתפתחות שלנו מתגלה שיטת התיקון שמסבירה לנו איך אנחנו יכולים להגיע למטרה יותר מהר על ידי ההשתתפות שלנו בתיקון שלנו. כי התיקון הוא רק תיקון של טבע האדם ולא שום דבר מסביב, מצד הבורא אנחנו יכולים לחיות אפילו ביער ובמערות כמו לפני אלפי אלפי שנים, אנחנו רק צריכים לראות איך אנחנו מתקדמים לגמר התיקון בצורה מועילה ככל האפשר בקשר בינינו, כל התיקון הוא בקשר בינינו.

תלמיד: אני לא מצליח להבין את הדוגמה הזאת עם החנות שפתוחה וכל אחד בא ולוקח אבל צריך להחזיר.

אתה יכול להשתמש בעולם הזה במידה שאתה רוצה ואיך שאתה רוצה עד שהעולם הזה בעצמו, באופן שבו הוא מגיב אליך, מלמד אותך להתנהג יותר ויותר נכון, אבל זו דרך שנקראת “דרך ייסורים”. מה שאין כן, אם אתה שומע, אם מגיע לך לשמוע איך להתנהג נכון, אז אתה כבר יכול לקבל מאותה החנות, מהחיים, כוחות כאלה שאתה מתקדם על ידם בצורה מטרתית. זה נקרא שלחנווני יש פנקס, זאת אומרת באותה מידה שאתה לוקח אתה חייב להחזיר מפני שאתה לוקח רק על מנת להשפיע נחת רוח לבורא, על מנת לתקן את עצמך. אם אתה עושה את זה, ובעצם כך העולם בנוי, אז אתה מקיים את הנשמה שלך ומגלה את התיקון שלה עוד בחיים האלה.

תלמיד: במה אני משלם?

ביגיעה שלך, במאמץ לקיים מה שצריך. בזה שאתה מתקן את עצמך אתה משתתף בתיקון הבריאה, כי אתה החלק היחידי שזקוק לתיקון.

שאלה: מהו המשאב המרכזי בשבילנו, זמן או מצבים?

אני לא רואה הבדל בין שניהם. אין זמן אלא המצבים שעוברים עלינו בפנים נותנים לנו את הרגשת הזמן.

שאלה: מהי בושה, האם היא מועילה או שזו אכילה עצמית אגואיסטית, שאני יושב ועוד נהנה מזה שאני מתבייש?

יכול להיות גם דבר כזה. בושה היא הרגשת הרצון לקבל שמתגלה באדם, רק תלוי באיזה כלים היא מתגלה. יש כאלו שמתגאים שמתגלה בהם האגו, יש כאלו שאוכלים את עצמם שהאגו מתגלה, ויש כאלו שעובדים עם האגו בצורה כזאת שנלחמים עימו. הכול תלוי בדרגת ההתפתחות של האדם.

שאלה: למה הכוונה ב”חיי נצח”?

חיי נצח זה מושג שמתקיים בתוך הרצון לקבל אם אנחנו מתקנים את עצמינו בכלים דהשפעה. במצב כזה אנחנו מאבדים את מושג הזמן שקיים רק בכלים דקבלה, וההרגשה שלנו הופכת להרגשה נצחית. זה ההבדל בין זמן שמורגש בתוך הרצון לקבל ובין זמן שמורגש בתוך הרצון להשפיע.

שאלה: האם ניתן לדעת מהו החוב שיש לנו כלפי המערכת?

החוב הוא פשוט, להפוך את כל הרצון לקבל שניתן לנו לעל מנת להשפיע.

תלמיד: בעל הסולם אומר “היד הרושמת”, האם אנחנו יכולים לדעת כמה אנחנו חייבים?

לא, אתה יכול לגלות את זה רק בדרך המדרגות. לאט לאט במידה שאתה מסוגל בכוחות שלך לתקן את הרצון לקבל מתגלה לך שהוא עומד להיתקן. אי אפשר לגלות כי אין לאדם כלים לתפוס את החוב שלו, את המצב האמיתי שלו, זה לא ניתן.

שאלה: מה זאת אומרת “הכל נתון בערבון”?

שהכול ניתן לבני אדם כדי שהם יתקנו את היחס שלהם לחיים, לטבע. הכול ניתן לך כדי שאתה תייצב את עצמך נכון כלפי הטבע.

תלמיד: איך ניתן לעשות זאת? בעל הסולם לא נותן פה תשובה.

על ידי חכמת הקבלה. מראים לך את העולם, לאט לאט מגלים לך את המציאות כדי שאתה תייצב את היחס שלך למציאות.

תלמיד: אבל יש בעיה שאנשים בכלל לא רוצים לשמוע.

זו כבר שאלה אחרת לגמרי. למה אנשים לא שואלים זה לא עניינך. הוא פונה אליך, איך את מתקן את עצמך.

תלמיד: רק את עצמי?

כן, רק את עצמך, זה לא עליך לתקן את האחרים.

תלמיד: אז איך מגיעים להפצה בכל העולם?

בזה אתה מתקן את עצמך.

תלמיד: ומה קורה כשאני מתקן את עצמי?

אז תראה את העולם מתוקן.

תלמיד: זה הקטע?

זה לא הקטע, זה הכול.

שאלה: לגבי גלגול נשמות שבעל הסולם הזכיר פה, יש כבר מקובלים שעברו תיקון פרטי והוא אומר שעדיין כולם מתגלגלים. איך זה יכול להיות?

על גלגולי נשמות אל תשאלו אותי, אין בינתיים עם מי לדבר.

שאלה: גם גלגול נשמות נרשם בתוך הפנקס הזה?

הכול נקלט ולנצח. אל תדאג, הכול נרשם.

תלמיד: המטרה המרכזית אם אני מבין נכון של הגלגולים האלה היא להכיר ברע שאנחנו מביאים אם אנחנו לא מתקנים את עצמנו. אם כך מה התועלת אם אנחנו לא זוכרים מה עשינו בעבר?

זה לא חשוב, אל תדאג ממה שהיה, תדאג ממה שיש לפניך היום, ואפילו לא מה יהיה מחר ומחרתיים, עזוב את כל הדברים האלה, אלא מה חשוב לעשות היום.

תלמיד: אם אני מבין נכון נתנו לך שיטה, הגעת לקבוצה ותממש, וכל הידע הזה על הגלגולים זו כבר תוספת.

אתה תבין את הכול מתוך מה שתגלה בקבוצה על ידי המאמץ שלך. זה יתגלה, כל הדברים שצריכים להתגלות יתגלו ולא כדאי להיתפס לדברים שאנחנו לא יודעים, רק שומעים איזה שמות, זה לא יעזור לך.

שאלה: בעל הסולם אומר פה שהמצבים הטובים מקרבים אותנו למטרה והמצבים הרעים מרחיקים, איך זה יכול להיות שמצב מסוים מרחיק את האנושות מהמטרה? הרי הכול מוביל אותנו בסוף למטרה.

זה נכון אבל יש דרך קצרה ודרך ארוכה וההבדל ביניהם, עד כמה שהרצון לקבל שולט, ואנחנו יכולים לקצר את שליטת הרצון לקבל ולקצר את הדרך וזה נמצא בידינו, וזה טוב בעייני הבריות ובעייני הבורא כי מגיעים יותר מהר לחיבור.

שאלה: היום פעם ראשונה לפני השיעור הרגשתי שקשה לי להצדיק את המציאות הזו ושאני לא רוצה שהיא תתקיים אבל אני רואה שהיא קיימת בכל זאת, התחושה היא כאילו שלא לקחתי מהחנות עד כדי כך ויש לי כל כך הרבה חובות מכל המאורעות האלה בעולם ועוד לפני מאורעות נוספים, אני כביכול לא רוצה להיכנס לחנות הזו. איך מתנהל החשבון כלפי כל אחד, למה זה קורה כך?

מה שמתגלה לכל אחד ואחד, מתגלה בצורה מיוחדת, מדויקת מאוד כפי שצריכה להיתקן הנשמה שלו. אין ברירה אלא רק לקבל את זה שכך צריך להיות, זה נובע משורש הנשמה ועד כמה היא עברה גלגולים ולא תיקנה את עצמה עד כה.

תלמיד: ולמקובלים כעקרון תמיד קשה ככל שמתקדמים?

ודאי שלמקובלים יותר קשה, מוסיף דעת מוסיף מכאוב.

שאלה: “מטרת הבריאה להיטיב לנבראיו”, האם זה אומר שבמידה ואני לא נהנה ממה שהבורא נותן, זה בעצם החוב הפתוח מולו?

גם.

שאלה: כשהוא מתייחס למושג הנשמה בטקסט, האם זה ביחס לכל האנשים או רק לנשמות של ישראל?

לכולם.

שאלה: אם אין נשמות חדשות בעולמנו אז מה הסיבה לגידול במספר האנשים בעולם?

הנשמות מתחלקות מפני שקשה לכל נשמה ונשמה לסחוב ולתקן את האגו שלה.

שאלה: אם כל אדם בהתגלמות הפיזית הזאת שאנחנו רואים וקוראים לו אדם, הוא תמיד אותו חלק של הנשמה שמיתקן או שבכל גלגול זה משהו אחר?

בכל גלגול משהו אחר.

שאלה: איך נדע אם אנחנו נשמות ישנות או חדשות?

אנחנו תמיד נשמות ישנות, כבר אין בעולמנו נשמות חדשות.

שאלה: האם זה בכלל אפשרי להגיע למצב שאדם לוקח מהחנות רק מה שטוב לזולת ולבורא, איך מגיעים למצב כזה שמעשינו ומחשבותינו וכוונותינו רק לטובת הבורא ולטובת הסביבה?

כך קורה ככל שאנחנו מתקנים את עצמנו. בואו נתקן את עצמנו ואז נשתמש נכון בחנות, כול מה שנקבל, נקבל בצורה ובמידה שאנחנו יכולים לכוון אותו לעל מנת להשפיע.

שאלה: איך לקנות נכון בחנות הזאת בצורה נכונה?

אם אדם חי רק כדי להתקדם ברוחניות, אז אפילו ההכרחיות שהוא לוקח בחיים שלו זה לא נחשב שלקח, והעיקר זה הכוונות בעל מנת להשפיע שכך הוא רוצה להתייחס לכל החיים שלו.

שאלה: האם הרצון לקבל שאנחנו תופסות בתפיסת המציאות שלנו כגוף גשמי הוא בריאה נוספת שנבראה רק לצורך התיקון?

לא, הגוף הגשמי בכלל לא נחשב. אנחנו מדברים על הרצונות שלנו, ככל שאנחנו רוצים למלאות את הרצונות שלנו, כדי ליהנות או כדי להנות. זה כל החשבון. החשבון הוא כלפי הרצון, כלפי הגוף? הגוף לא קיים, זה גם מין רצון שכך הוא נראה לנו שקיים בתור גוף.

קריין: ממשיכים בשורה “באופן, אשר זמן קיומו”, ניקח פסקה אחת אחורה,

“באופן, אשר זמן קיומו, של כל מצב ומצב, הוא רק זמן מסוים, המספיק לגידול קומתו של הרע, שבתוכו, בשעור כזה, שאין הצבור יכול עוד להמצא בו. אשר אז, מוכרחים הצבור להתקבץ עליו, ולהרוס אותו, ולהסתדר במצב יותר טוב, לתיקונו של הדור ההוא.

וכן זמן קיומו של מצב החדש, נמשך גם כן, עד שניצוצי הרשעות שבו, מתבכרות ונגמלות, לשיעור כזה, שאי אפשר לסובלו. אשר אז, מוכרחים להורסו, ולבנות מצב יותר נוח, על מקומו.

וכן הולכים המצבים, ומתבררים, בזה אחר זה, מדרגה אחר מדרגה, עד שיבואו למצב מתוקן כזה, שיהיה כולו טוב, בלי שום ניצוצין רעות. והנך מוצא, אשר כל עיקרי הזרעים והגרעינים, שמתוכם צומחים ויוצאים מצבים הטובים, אינם אחרים, רק המעשים המקולקלים עצמם.

דהיינו, שכל רשעה ורשעה, המתגלה ויוצא, מתחת ידי הרשעים שבהדור, הנה מצטרפות יד על יד, ובאות בחשבון, עד שמקבלים משקל כזה, שאין הצבור יכול עוד לעמוד בו. ואז עומדים, ומהרסים אותו, ובוראים מצב הרצוי ביותר.

הרי לעיניך, אשר כל רשעה בפרטיותה, נעשה מותנה לכח הדחיפה, שיתפתח על ידיה מצב הישר.

ואלה הם דברי רבי עקיבא: “הפנקס פתוח, והיד כותבת”.

כי כל מצב אשר, איזה דור נתון בו, מדומה כמו פנקס. וכל עושי רשע, מדומים כמו ידים כותבות. כי כל רשעה ורשעה, נחקקת ונרשמת בהפנקס, עד שמתקבצות לידי חשבון, שאין הצבור יכול עוד להמצא בו. אשר אז, מהרסים מצב הרע הזה, ומסתדרים תחת מצב יותר רצוי, כמבואר.

הרי, אשר כל מעשה ומעשה, בא בחשבון, ונרשמים בהפנקס. דהיינו, בהמצב, כאמור.

ואומר: “כל הרוצה ללות יבא וילוה”.

כלומר, מי שמאמין, שאין עולם הזה, בבחינת חנות פתוחה, על הפקר בלי בעל בית. אלא, שיש כאן בעל הבית חנוני, עומד בחנותו, ותובע מכל לוקח, שיתן לו את מחיר הרצוי, בשביל הסחורה, שלוקח מהחנות. דהיינו, שישתדל בעבודתו ית’, במשך זמן כלכלתו מאותה החנות, באופן הרצוי ובטוח, להגיע למטרת הבריאה, כחפצו ית’.

והנה, אדם כזה, נבחן, אשר הוא “רוצה ללות”. כלומר, עוד בטרם שהוא פושט את ידו, ליקח מה מעולם הזה, שהוא החנות, הרי הוא נוטל זה מבחינת הלואה, על מנת לשלם מחירו הקצוב. דהיינו, שמקבל על עצמו, לעבוד ולהגיע למטרתו ית’,”

שאלה: אתה יכול להסביר את המשפט, “באופן, אשר זמן קיומו, של כל מצב ומצב, הוא רק זמן מסוים, המספיק לגידול של הרע, שבתוכו, בשעור כזה, שאין הצבור יכול עוד להמצא בו.”

כך אנחנו מתגלגלים ממצב למצב אפילו בהיסטוריה שלנו, בכל דבר, עד שמתגלה רע שמלכתחילה היה אבל לא רואים אותו, כשמתפתחים בתוך המצב הזה מגלים לאט לאט שיש בו כל כך הרבה רע עד כדי כך שלא יכולים לסובלו ואז הופכים למצב חדש.

תלמיד: אז אם מסתכלים על המלחמה שקורית עכשיו מה זה אומר, כמה זמן היא חייבת להימשך לפי ההסבר שיש פה?

עד שמגלים את כל הרע שצריך להתגלות.

תלמיד: מה זה אומר? מלחמת עולם ראשונה ושנייה היו עם הרבה מאוד סבל, זה לא היה מספיק סבל? מה זה נקרא, “עד שמגלים את כל הרע שצריך לגלות”?

ביחס לאותו הזמן לא יכלו לגלות יותר סבל ולא יכלו לגלות תיקונים לאותו הסבל. ולכן זה נפסק, זה לא שיש לך מלחמה אחת ואחריה גמר תיקון, אלא הכול מגיע בצורה הדרגתית. ככל שהאנושות יכולה לסבול כל מצב ומצב עד שהיא הורסת את המצב הזה ומגיעה למצב הבא. ובמצב הבא גם מתפתחת ונראה לה מלכתחילה שמה שהיא משיגה אחרי המצב ההרוס הקודם זה מצב טוב, עד שמגלה בו שוב איזו מנה רעה של אגו, וגם אותו הורסת בכל מיני מלחמות פנימיות חיצוניות יותר. וכך אנחנו מתקדמים, זו ההתפתחות שלנו. סך הכול הכול כלפי אגו האדם שצריך להתגלות בכל העולם בצורה השלמה.

תלמיד: אז מה שמצטבר זה לא הרגשת הסבל אלא ההבנה שהאגו הוא הגורם לכל הרע, זה מה שמצטבר?

כן אבל הסיבה לכך היא שהרצון האגואיסטי צריך להתגלות, ואנחנו צריכים לגלות את הסבל ממנו על מנת להרוס אותו ולתקן.

(סוף השיעור)