NETZACH: TIKKUN CHATZOT תקון חצות – LESSON WITH RAV MICHAEL LAITMAN
Lesson on the topic of “Winning the War”
שיעור בוקר 13.03.2022 – הרב ד”ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה
מנצחים את המלחמה –
לקט קטעי מקור לחיזוק הכלי העולמי ולשלום העולם
למדנו בלקט הזה חלק שנקרא שלום בין הפכים, וכתוצאה ממנו מגיעים לשלום בין החברים. כל ההתפתחות שלנו ושל כל האנושות היא מכך שכל אחד גדל בטבע שלו, באגו שלו, עד שמגלים שמאין ברירה אנחנו חייבים להיות איכשהו מחוברים, מסודרים בינינו כי זה לטובתנו, אחרת פשוט נהרוס זה את זה ללא שום תועלת.
ההפכים האלה מתגלים באנושות וגם בכל אחד מאיתנו. כל אחד מרגיש במשהו קרוע, מחולק לכמה חלקים, לדעות שונות, מרגיש לא בטוח, כי על ידי השפעה חיצונית אפשר לסחוב אותו לכיוון אחד ולכיוון אחר ואין לאדם שום נקודה עצמית, עצמאית. זה נכון לכל אחד ואחד. מפני שהאנושות לא מגלה את הנקודה היסודית שלה לכן היא כל הזמן מסתובבת כך, פונה לכל כיוון, או לימין קיצוני או לשמאל קיצוני, וכך זה גם בתוך האדם, בתוך המשפחה, בתוך החברה, בתוך המדינות ובכל העולם כולו.
אם אנחנו רוצים להגיע לאיזו נקודת יסוד, אז עלינו להבין שהאמנות שלנו היא בכך שנבנה את היסוד שלנו על חיבור בין הפכים ולא שאחד מנצח את האחר. אין מקום למלחמות, אלא יש מקום למלחמה בתוך כל אחד כדי שהוא יעלה למעלה מעצמו ויוכל להתחבר עם האחרים כשגם הם עושים אותה עבודה. על כך דיברנו בקטעים הקודמים – “על כל פשעים תכסה אהבה”, “יתרון אור מתוך חושך”, שדווקא החיבור בין ההפכים נותן לנו נקודה יסודית שממנה והלאה אנחנו יכולים להמשיך ולהגדיל אותה מפני שהנקודה הזאת של חיבור בין שני הפכים מביאה לנו את מהות הבורא, את גילוי הבורא, את הרגשת הבורא, שכבר מאיר דרך הנקודה הזאת ככל שאנחנו משתדלים לבטל את ה”אני” ולהתחבר לזולת.
כך בצורה הדדית “אני לדודי ודודי לי”, אנחנו מגיעים למצב שגם הבורא יכול להתלבש בנו ולהראות לנו את הנקודה שלמעלה משני ההפכים שהיא הוא בעצמו. הוא גם המקור לשני ההפכים האלה והוא גם לא שייך לאף אחד מהם, הוא המקור הנעלם, דרגה עליונה יותר משניים. לכן בהתפתחות שלנו עלינו להגיע למצב שכל אחד מבין, מוכן, מסוגל לבטל את עצמו למען ההתחברות עם מי שנגדו וכך הוא מגיע לחיבור עם הבורא. כך הוא המימוש של הטבע שלנו בצורה הנכונה.
לכן הגענו ללמוד את הקטעים האלה שנקראים שלום בין חברים. לא יכולים להיות השלמה, שלום, חיבור, איזה קיום שיתקיים אלא אם כן שני הצדדים מבינים את הנחיצות בזה שוויתור הדדי הוא הגישה הנכונה, הוא הכיוון הנכון בהתפתחות. כאן הבורא מסייע להם ומחבר ביניהם והוא גומר את כל התהליך, והם, מתוך זה שנמצאים בוויתור הדדי ובחיפוש הדדי איך להיות עם הדבר שהוא כנגד כל אחד, בעצם מוצאים את המקום שמגלים בו את הבורא והמקום הזה נקרא “שכינה”. הוא לא נבנה על הרצון לקבל של כל אחד מהצדדים, אלא דווקא למעלה משני הצדדים האלה כאשר כל אחד מוותר על עצמו כדי להתעלות, ושם הם נפגשים ושם הם בונים את המקום לגילוי הבורא.
נקרא את הקטעים האלה ונרגיש כמה הם אקטואליים, כמה הם שייכים לנו, לזמננו. כי בהתפתחות שעברנו הגענו למצב שאנחנו כן יכולים עכשיו להעמיד את עצמנו נכון, שפנינו לוויתור הדדי, לגילוי הבורא בפסגה הזאת של ויתור הדדי זה לזה, וכך נבנה את המצב הרוחני האמיתי. כל אחד יראה בחברים עזר כנגדו, הבורא יעזור לנו בזה, ומה שאין אצל אחד הוא יוכל לקבל מהחברים בכך שיבטל את עצמו ויקבל את הזולת, וגם הזולת יבטל את עצמו ויקבל אותו. כך בוויתור הדדי נבנה משהו שלא קיים, דרגה רוחנית שממלא אותה הכוח העליון, הבורא.
קריין: קטע 54. כותב בעל הסולם:
שלום בין הפכים
“כל דרך הבריאה שברא ה’ היא בחינת ב’ [שני] הפכים בנושא אחד, ובבחינה זו נטבעו כל מיני החיבורים שבעולם, וזה כלל כל מעשה בראשית.”
(בעל הסולם. “אחור וקדם צרתני”)
קריין: קטע 55, מ”ליקוטי עצות”:
“עיקר השלום הוא לחבר שני הפכים, על כן אל יבהילוך רעיונך אם אתה רואה איש אחד שהוא בהיפוך גמור מדעתך, וידמה לך שאי אפשר בשום אופן להחזיק בשלום עמו, וכן כשאתה רואה שני אנשים שהם שני הפכים ממש, אל תאמר שאי אפשר לעשות שלום ביניהם, כי אדרבא, זהו עיקר שלמות השלום, להשתדל שיהיה שלום בין שני הפכים.”
(“ליקוטי עצות”. ערך “שלום”)
אחר כך נלמד איך באמת אפשר לבנות על פני החיבור בין שני הפכים מהות שלישית שלא שייכת לאף אחד מהם. במהות השלישית יהיה אפשר לבנות את החיים, אפילו טכניקה וטכנולוגיה חדשות, כל דבר שרק אפשר לדמיין, לתאר. בינתיים אנחנו אפילו את זה לא מסוגלים, אבל כשניכנס לזה נראה עד כמה החיים שלנו בוויתור בין שניים בונים ממש הזדמנות לעולם חדש, למציאות חדשה, בכל הרמות.
קריין: קטע 56, זוהר לעם.
“אין אור אלא אותו היוצא מתוך החושך. כי כאשר הצד הזה נכנע, מתעלה הקב”ה למעלה ומתגדל כבודו. ואין עבודת הקב”ה אלא מתוך החושך. ואין טוב אלא מתוך הרע. וכשהאדם נכנס לדרך רע ועוזב אותו, אז מתעלה הקב”ה בכבודו. וע”כ שלמות הכול היא טוב ורע יחד, ולהסתלק אח”כ אל הטוב. ואין טוב אלא אותו שיוצא מתוך הרע. ובטוב הזה מתעלה כבודו של הקב”ה. וזוהי עבודה שלמה. “
(“זוהר לעם”. “תצווה”. מאמר “ובמדבר אשר ראית”, סעיף 86)
שאלה: כתוב שהאדם נכנס לדרך הרעה ואז עוזב אותה. מהו התהליך הזה?
אנחנו מלכתחילה נמצאים במשהו שהוא סתם בצורה אגואיסטית, אבל כשאנחנו רוצים להתפתח, אז ההתפתחות שלנו מביאה אותנו להגדלת האגו, לרצון לקבל שהולך וגדל, “כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו”, וכך אנחנו מתקדמים, ברצון לקבל שדווקא גדל. אומנם אנחנו לומדים ומרגישים יותר, אבל הכול בכל זאת ברצון לקבל שגדל, עדיין לא בוויתורים ולא ברצון להשפיע.
ואז לאט לאט על ידי הפעולות שלנו, בעיקר על ידי המאור המחזיר למוטב שאנחנו מזמינים, אנחנו מגיעים למצב שאנחנו מתחילים להרגיש עד כמה חסר לנו להשיג את השורש שלנו שכל הזמן נעלם. אבל אני לא רוצה להשיג את השורש ברגש, בשכל, בהבנה, בתפיסה, אלא אני רוצה להתכלל בו, אני רוצה להרגיש שאני נמצא בו. כך ההתפתחות שלנו מביאה אותנו לחיסרון חדש, שלהתכלל בשורש, להתבטל בו, זו המטרה שלנו.
תלמיד: מה זה אומר להתכלל בשורש?
השורש שלנו הוא לא טוב ולא רע, הוא פשוט המקור לכל הבריאה, ואנחנו מתחילים לגלות שזה מה שאנחנו רוצים, להתעלות מעל הטוב ולהתעלות מעל הרע, ולהגיע למקור שלהם. לאבד את ההבחנות האלה, טוב ורע, והחשוב לנו הוא העליון, המקור.
תלמיד: איך בעבודה שלנו בעשירייה עלינו להתכלל ביחד עם החברים בשורש?
על ידי זה שכל אחד מוותר לאחרים. אבל זה לא פשוט, צריך ללמוד איך, אחרת תעשה מעצמך אפס. רב”ש גם כותב שצריך להיות אפס, אבל הוא לא מתכוון שנמחק את עצמנו, אלא אני מבטל את עצמי, ועל ידי הוויתור שלי אני נכלל באחרים, אני כביכול ממשיך לחיות בהם. כשאני מבטל את עצמי, אז הוויתור שלי כלפיהם הופך להיות בנייה חדשה, כמו שכתוב “סתירת זקנים בנין”1.
כך מתקדמים. צריכים עוד לברר את זה, חסר לנו עוד לעבוד בזה.
שאלה: למה החידושים שעוברים עלינו הם הפוכים בתכונות שלהם זה מזה? אנחנו תופסים את זה כסיבה ומסובב, אבל למה זה קורה כך?
זה נכון, זה טבעי שאנחנו מתקדמים כך שכל דבר מוליד את הדבר הבא, כל מצב מוליד את המצב הבא. אין בזה שום דבר נגד ההיגיון העליון והתחתון, תמיד מתקדמים בצורה כזו של דבר והיפוכו.
שאלה: בכל זאת לא מובן למה כשהאדם נכנס לדרך רעה ועוזב אותה, אז הבורא גדל בכבודו. מה זה אומר?
אי אפשר לעלות לדרגה עליונה אלא אם כן אתה עוזב את הדרגה הקודמת, המדרגה הקודמת, המצב הקודם. לכן כשאתה רואה שהמצב שבו אתה נמצא הוא מצב לא טוב, לא מבחינת האגו שלך אלא מבחינת ההתקדמות לחיבור, לאיחוד, לגילוי הבורא, לעשות לו נחת רוח קצת יותר דרך החברים, על ידי החלטות בכל המצבים הללו, אתה עולה למדרגה הבאה.
תלמיד: הבעיה כאן שגם את המצב הרע יש לקשור לבורא.
כן. את כל המצבים אתה חייב לקשור לבורא ולהתקדם מהם, לראות עד כמה הם מתלבשים בך ואתה עובר מהם לחיבור יותר גבוה. חיבור יותר גבוה עם הקבוצה הוא הקו הנכון, האמיתי, היחיד שבו אתה יכול להתקדם ולא לטעות. כלומר, להתבטל בין החברים במה שלא יהיה. ומפני ש”כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו”, אז יהיו לאדם עוד ועוד בעיות עם החברים, עד כדי כך שירצו להרוג זה את זה, ולמרות זאת כל אחד מהם ימצא כוחות על ידי כל מיני אמצעים להתגבר על כוחות ההתנגדות שלו לחיבור כללי בקבוצה, וכך יתקדמו.
אתם צריכים למדוד את עצמכם בקבוצה יום יום, כמה חיבור השגתם היום יותר מאתמול ולבקש, לדרוש מהבורא שיראה לכם אפילו את המדידות, איך אנחנו יכולים למדוד את עצמנו לפי הרגש ולפי השכל.
תלמיד: יוצא שבכל התהליך הזה של לקשור גם את הטוב וגם את הרע לבורא, הבעיה העיקרית היא לקשור את הרע לבורא. אני לא מצליח להבין את זה, האם זה מפני שאני לא יכול להתבטל כלפי העשירייה?
אני לא כל כך מבין את השאלה, כי ודאי שכל הרצון האגואיסטי שגדל בך ומעמיד אותך נגד החברים גם מגיע מהבורא, זה ברור, אתה צריך לראות בזה כוחות התקדמות.
שאלה: למה חיבור רוחני מצריך שני הפכים, שני ניגודים וגם את הביטול ההדדי שלהם?
על ידי ביטול הדדי מתחילים להרגיש מדרגה יותר עליונה, כי מדרגה יותר עליונה בנויה על פני ויתור הדדי והיא כוללת את שניהם, מחברת את שניהם. זה נקרא שהיא מעלה אותם לדרגת בינה, למעלה מהדעת, למעלה מהאגו של כל אחד, כך שפתאום מרגישים, על ידי האור העליון זה נעשה בהם, שהם יכולים להתחבר והחיבור הזה מביא אותם למצב חדש ששניהם הופכים להיות במשהו כאחד.
זו מדרגה עליונה. כלומר, ככל שאנחנו עולים במדרגות, כך אנחנו עוד ועוד מתאחדים בינינו, ושניים נעשים לאחד, והניגודים משלימים זה את זה. זה כל התיקון הרוחני, זה כל סולם המדרגות שעלינו לעלות בו. אם נערך לזה ככל האפשר ביחסים הגשמיים בינינו, אם נכין את עצמנו לזה, אז אנחנו ניכנס לכל זה.
שאלה: למה אנחנו לא מרגישים בתוכנו את שני את ההפכים האלה אלא אנחנו פונים לצד אחד או מתמקדים בצד האחר? האם זו נוחות של האגו שלנו, ממה אנחנו צריכים להתנתק כאן?
ודאי שבעיקר האגו שלנו הוא שמנהל את התפקיד הזה, הוא מבדיל בינינו, ובזה שהוא מבדיל בינינו אנחנו מתחילים להרגיש מה ההבדל בינינו לבורא. אם אתה מצליב את שתי הדמויות, בוא נגיד, או איזה הבחנות, איכויות יחד, אז אתה מגיע לתכונת הבורא. אבל לחבר אותן יחד זה בלתי אפשרי, אלא אם כן אנחנו עולים לדרגה יותר גבוהה. כלומר, אם אנחנו קונים את תכונות הבינה, השפעה הדדית, אז אנחנו יכולים להתחבר בינינו, וזה נקרא שכל אחד מאיתנו עלה לדרגת הבינה מדרגת המלכות. המצב הזה, בינה, היא אמא עילאה שמחברת אותנו ומקיימת אותנו יחד.
שאלה: איזה תובנות אנחנו צריכים לקחת מהשיעור הזה כדי להניח את היסודות לחברה חדשה, מתוקנת, שהשלום הוא היסוד שבה?
אני מקווה שאם נקרא את כל הקטעים האלה ונעבד אותם, כל אחד בתוכו וכולם בתוך הקבוצות שלהם, אז יהיה לנו ברור יותר מה נדרש מאיתנו כדי להיות בתכונות רוחניות.
שאלה: מבחינת השכל הרגיל זה דבר בלתי אפשרי לחבר בין הפכים, ומעל הדעת זה מובן מאליו. יש איזו טכניקה שמאפשרת לעשות את המעבר הזה?
על הטכניקה הזו מדברת כל חכמת הקבלה, לכן אני לא מבין מה יש כאן לענות. זה ביטול כלפי החברים, מה שרב”ש אומר כלפי הקבוצה. אם תבצע את זה, אז תראה שזו הטכניקה.
שאלה: שמעתי ממך שאנחנו צריכים כל יום לראות מה רמת החיבור שלנו. עדיין לא ברור איך עושים את זה אם לכל אחד יש את המצבים שלו במהלך היום.
זה בסדר גמור שלכל אחד יש מצבים משלו, אבל כל אחד צריך גם למדוד איכשהו עד כמה הוא מבטל את עצמו כלפי החברים וזו דרגת החיבור שלו.
שאלה: כתוב בקטע ש”אין אור אלא אותו היוצא מתוך החושך. כי כאשר הצד הזה נכנע, מתעלה הקב”ה למעלה ומתגדל כבודו”. לכאורה צד אחד צריך להיכנע לצד השני, לא שמשהו שלישי צריך להופיע מעל שניהם. איך ליישב את זה?
החושך בשבילנו זה חוסר היכולת שלנו לחבר בין שני הפכים. לכן אנחנו מבטלים את עצמנו כלפי הצד השלישי, היותר עליון, שהוא לא מובן ולא מושג ולא מורגש אבל אנחנו מעלים אותו בערכים שלנו. אין יותר גבוה מהצד השלישי. הבורא, צריך להיות גבוה מכל החשבונות, הרגשות שלנו וכשאנחנו מעלים אותו אנחנו מתבטלים כלפיו, משתחווים. ולזה אפשר להגיע רק מתוך החושך שאנחנו מרגישים, אחרת אין לנו שום אפשרות להתקיים במצבים שאנחנו הגענו אליהם. המצבים הם כל כך חדים, שונים, מנוגדים, שלחבר אותם יחד בלתי אפשרי.
וחוסר היכולת לחבר שני הפכים – מביא לנו חושך. את החושך הזה אנחנו מחשיבים לכוח הרע, לא יכולים לאחד את הדברים יחד וזה מעלה אותנו לדרגה יותר עליונה. כשהבורא מביא לנו את הרגשת החושך הוא בעצם מראה לנו עד כמה אנחנו צריכים עוד לעלות לחיבור בינינו ולמעלה מדעתנו, אני בעיניים עצומות הולך ומתקדם אליו, דווקא.
ובמצב הזה אין לי טוב ואין לי רע, אלא אני רוצה שהכול יתגלה כאחד, כמקור אחד. אנחנו מגיעים לכאלו מצבים של בלבול, חוסר אונים, חוסר יכולת להחליט שאין טוב ואין רע, הכול כל כך מבולבל שאין מה לעשות. ועל כן מתגלה השלמות, יכול להיות רק טוב ורע יחד. וזה מגיע על ידי התעלות למדרגה יותר עליונה, למדרגה רוחנית.
שאלה: אנחנו עוד לא מצליחים לזהות אותו בתוך הרצון לקבל שלנו – כרע. איך אנחנו יכולים להגיע למודעות שנזהה את היצר הרע כרע?
על ידי זה שרוצים להתחבר ומרגישים באמת נחיצות לחיבור ומרגישים מה מפריע לנו להגיע לחיבור שממנו אנחנו נוכל לעשות פעולה כלפי הבורא, להשפיע נחת רוח לו, ואז מה שמפריע לנו לחיבור נקרא “היצר הרע”. במידה שאנחנו מגדילים את הבורא בעינינו, עד כמה חשוב לנו לעשות את פעולת השפעה אליו, כך אנחנו נשנא את היצר הרע שמפריע לנו. כך אנחנו נגלה את היצר הרע. היצר הרע כבר עומד בקו האמצעי בדרך מאיתנו לבורא.
שאלה: האם יכול להיות כלי ללא הפכים?
כלי ללא הפכים? לא יכול להיות, כי אין כלי שאין בו זכות ועביות, כמו שאנחנו אומרים. חייבים להיות עביות, מסך, אור חוזר, זאת אומרת הפכים חייבים להיות. על ההפכים האלה בנויה כל המערכת, הטבע. גם מושג “הבורא”, בוא וראה בנוי כלפינו מהפכים. לכן רק בצורה כזאת אנחנו בונים את הרוחניות, מרכיבים אותה לעינינו, בחושינו.
תלמיד: האם כל כלי הוא תמיד תוצאה של התנגדות, מחלוקת?
ודאי שלא. אנחנו לומדים את זה, יש מסך, עביות, צמצום, מסך, אור חוזר, ועל זה נבנה כבר הקשר שלך עם הבורא. וכל המצבים הקודמים, עביות, צמצום, מסך, אור חוזר וכן הלאה, אתה בונה מתוך ההתחברות בין חלקים זרים, שונים, מנוגדים, עוינים. ככל שהם מסוגלים להתחבר ביניהם, כך הם בונים פרצוף, ורק מתוכו אתה יכול לגשת לגילוי הבורא, ליחס לבורא. ככל שאתה נמצא בהתנגדות, התנגשות ובכל זאת בחיבור למעלה מזה בתוך הכלי, בתוך הקבוצה. גם הבורא מתגלה בתוך הקבוצה, זה משהו שמתגלה מתוך האיזון הנכון בין כל החלקים שסותרים זה את זה.
תלמיד: מה עושים כשאי אפשר לחבר את ההפכים מרוב שהם מנוגדים, איך אפשר להביא אותם להשלמה אם הם לא מצליחים להתחבר מרוב ההפכיות ביניהם?
מטרה משותפת – גילוי הבורא – אחד לא מסוגל.
תלמיד: אז ההשלמה היא במטרה?
כן, “כי בו ישמח ליבנו”.
תלמיד: אז ההפכים תמיד יהיו בהתנגדות אחד לשני והמטרה היא הכלי?
כן, אבל המטרה מחברת אותם.
תלמיד: מה זה נקרא “כלי” לפי המטרה?
כולם הפוכים זה מזה ויחד כולם מתחברים זה אל זה כדי להשיג את הבורא, להידמות לו, להשפיע לו, להידבק בו. הכלי כולו בנוי על האגו שהבורא ברא, על ההתנגדות בין כולם, והתעלות למעלה מהתכונות האלו.
תלמיד: האם המטרה מבטלת את הניגודים, את המחלוקות או שיוצרת כלי מעליהם?
מעליהם. לכן מזה באה העביות. העביות לא מתגלה אצל אחד, או השני, או השלישי, העביות מתגלה בזה שמנוגדים יותר ויותר ויותר אלו לאלו ואלו לאלו בתוך הכלי. הניגוד עולה, המתח עולה, התנגשות עולה, ולמעלה מזה סוגרים באהבה. מתוך המכלול בין האגו ועליו צמצום, מסך, אור חוזר – מגלים את הייחוד שזה הבורא, שהם בונים אותו.
תלמיד: אם כך, במקום להרגיש מחלוקת מרגישים מטרה משותפת בלי לבטל כלום?
לא מבטלים שום דבר, פשוט יודעים איך לעבוד נכון עם מה שהבורא נתן לנבראים.
תלמיד: איך אנחנו הופכים לכלי אם למטה ההתנגדות זה לזה נמשכת ואנחנו כל הזמן מתנגשים?
אנחנו צריכים להיות למעלה מההתנגשות. מהם צמצום, מסך ואור חוזר? הכול למעלה מהאגו של כל אחד ושל כולנו יחד. כל אחד נמצא בביטול כלפי האחר בקבוצה וכך אנחנו בונים יחס לבורא ואז הוא מתגלה. ולמה דווקא בעשירייה? כי עשירייה היא האגו השלם שנמצא בהתנגשויות, בהתפרצויות, בכל מיני מצבים פנימיים והיא יודעת איך לצמצם ולנהל את עצמה בלחץ מיוחד. ודאי שהיא מקבלת זאת מלמעלה, אבל היא יודעת איך לנהל את האגו שלה בצורת “וחשכה כאורה יאיר”. אחרת לנבראים אין שום אפשרות להגיע לצורת הבורא ולהשיג אותו. השגת הבורא היא שאנחנו מייצבים את אותה התכונה בנו.
תלמיד: אם אנחנו בונים כלי למעלה מכל ההתנגדויות, אז איך הכלי לא מבטל את המחלוקות, ההתנגשויות בין הצדדים?
הרצון לקבל לא מזדכך, אלא ממשיך ואפילו גדל ואנחנו משתדלים בכל פעם לעבוד איתו בעל מנת להשפיע.
תלמיד: אנחנו חיים בשני רבדים בו זמנית?
ודאי. ברצון לקבל שלנו אנחנו יורדים יותר ויותר לרצונות לקבל יותר ויותר גדולים, זה נקרא “כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו”, ובהתאם אנחנו עולים באור חוזר ובהשפעה. ככל שהעביות יותר גדולה ויכולים להשתמש בה בעל מנת להשפיע, כך גם זכות הכלי.
תלמיד: מהי הדרך המהירה והיעילה ביותר לעבור ממצב של מחלוקת ברצון לקבל לשלום בכלי, במטרה?
ויתור של כל אחד כלפי החברה בצורה כמה שיותר שלמה, ויתור שלם. ככל שאני מסוגל בכל מיני אופנים אני מבטל את עצמי, אבל הביטול צריך להיות אקטיבי כך שאני משתתף ורוצה להיות איתם בכל מיני פעולות ומצבים ככל שהם נותנים לי אפשרות להשתתף, להיקלט בהם.
שאלה: על איזו התנגדות אנחנו צריכים להתעלות, מה כל כך שונה בינינו?
לא מדובר על השוני בינינו, אלא על התכללות של כל אחד באחרים, בקבוצה.
תלמיד: אנחנו מבצעים את מה שהחברה אומרת ומתכללים בקבוצה. אבל מהי העביות שמתגלה בכל פעם ומעליה צריך לעלות?
אתה יודע מה זה לבטל את עצמו כלפי הקבוצה?
תלמיד: כן, שמעתי.
תנסה לממש את זה.
שאלה: אם יש ניגודים וכוח הניגוד ביניהם זאת העביות, אז על מה משפיע הצמצום בנוסחה הזאת?
צמצום הוא הכוונה לא לעבוד עבור עצמו אלא רק עבור החברה והקבוצה. לכך בא הצמצום, הצמצום לא מבטל שום דבר מהעביות, מהרצונות, עם זה אנחנו לא יכולים לעשות כלום, אנחנו מדברים רק על השימוש ברצונות ובתכונות שלנו. אני לא הולך לבטל בי שום דבר, אני מבטל רק את השימוש עבור עצמי ורוצה לצמצם אותו, ואחר כך אפילו להחליף אותו מעבור עצמי לעבור הקבוצה. רק על זה מדובר. אנחנו לא הורסים את הרצון לקבל בשום צורה.
תלמיד: אז הצמצום קורה מעל העביות כלפי המטרה?
נכון.
קריין: קטע 57, בעל הסולם.
“כל דבר שישנו במציאות, הן טוב והן רע, ואפילו היותר רע ומזיק שבעולם – יש לו זכות קיום, ואסור להשחיתו ולבערו כליל מן העולם, אלא שמוטל עלינו רק לתקנו, ולהביאו למוטב.”
(בעל הסולם. “השלום בעולם”)
אנחנו צריכים לשמור את כל מה שיש במציאות, ששום דבר לא ייעלם, אבל להשתמש בו בצורת השפעה ואהבה כלפי הזולת, כי מלכתחילה הכול מכוון לתועלת עצמו של כל אחד, כביכול לתועלת עצמו, רק את זה אנחנו חייבים לעשות. אבל באמת לא למחוק, לא לאבד שום רצון בדרך, רק להחליף את השימוש בכל רצון ורצון, מעל מנת לעצמו לעל מנת להשפיע לזולת, ואז הכול יסתדר. אנחנו ודאי לא מסוגלים לעשות זאת, אבל אם נתחבר כדי לבצע יחד ונבקש מהבורא, הוא ייתן לנו כוחות ונוכל לבצע.
שאלה: מה ההבדל בין צמצום לביטול?
ההבדל לא כל כך ברור לאדם. צמצום זה שאני מצמצם את הרצון, את השימוש, וביטול זה גם משהו מהצמצום. שני המושגים האלה יכולים להיות מבולבלים בתוך האדם.
תלמיד: גם הוויתור יחד איתם?
משתמשים בכל מיני אופנים במילים האלה ולכן אפשר לתת להן הגדרות מדויקות, אבל בכל זאת אנשים שמשתמשים במילים האלה לא כל כך מדייקים.
שאלה: המחלוקת תמיד קיימת ורק תלוי באדם המרגיש, אם הוא מזהה את המחלוקת?
אם הוא לא מרגיש אז היא לא קיימת. אנחנו מדברים רק כלפי האדם המשיג, מה הוא משיג, כמה ואיך, זה מה שחשוב לנו, ולא שהמחלוקת קיימת בטבע, באוויר, במקום כלשהו.
תלמיד: ואם הוא לא מרגיש מחלוקת, זה חוסר מאמץ לביטול, להתכללות בעשירייה?
נניח, יכול להיות שהוא לא מרגיש מכל מיני סיבות, אבל אם אין לו מחלוקת, אין לו עם מה לעבוד. לכן הרגשת המחלוקת היא הרגשת החיים הרוחניים.
אלה: מה משתנה ברצונות שלי לפני הצמצום ואחרי הצמצום? אם קודם נניח רציתי להזיק לחבר, האם לאחר כל העבודה הזאת זה משתנה ואני כבר רוצה רק להיטיב לו?
כן, אנחנו מגיעים משנאה לזולת ואפילו לא משנאה אלא משום יחס לחבר. אחר כך יהיו בינינו יחסים גשמיים כמו בין כל האנשים. לאחר מכן נממש את היחסים שלנו בצורה יותר מטרתית, כמה טוב או רע לי להיות עם החבר הזה להשגת המטרה, אני אשים לב יותר למטרה ולחבר כשותף ולא כל כך יהיו חשובות לי התכונות הפנימיות שלו כי אתחיל לראות שהן אמורות לעזור לי בהשגת המטרה, וכך גם הוא יראה בי. ואז נהיה כבר קשורים זה לזה דרך חשיבות המטרה, ונתקדם ככל שנדע יותר ויותר איך להשתמש זה בזה. בהמשך, שנינו נפעל יחד דרך היחסים בינינו להשגת המטרה, כמה היא מחייבת אותנו להיות יותר קרובים, יותר מבוררים, אפילו אם אנחנו שונאים, לא סובלים זה את זה, נשמח שזה התגלה. נתחיל לבחון את היחסים בינינו רק דרך המטרה ונבין שהניגוד עוזר להשגתה, ולכן “על כל פשעים תכסה אהבה”.
ככל שנתקדם ונחשיב את המטרה אז כל הניגודים בינינו יבלטו יותר ויותר ונכבד אותם כי מעליהם נשיג את המטרה. אומנם ברמה הגשמית יהיה אפשר להגיד שאנחנו שונאים זה את זה, אבל ברמה הרוחנית נהיה מסורים זה לזה כי כל אחד יחשוב שבלעדי החבר הוא לא יוכל להגיע לאמת, להשגה, לבורא. לכן אנחנו מתחילים להעריך את היחסים בינינו לפי הגובה הרוחני שיכול להיות גבוה מאוד על פני השנאה, הדחייה ואי ההתאמה. ככל שנגדל כך כל אחד יבלוט יותר בתכונות שלו ויהיה מנוגד יותר לאחרים, אבל כדי להשיג את המטרה כך דווקא נצטרך להיות. כשתלמידי רבי שמעון רצו להרוג איש את חברו, היה מדובר בגובה הרוחני שבהם, שהתגלה. כך הם הרגישו בתחילת השיעור, החיבור, ואחר כך הם התגברו והתעלו מעל זה וגילו את הבורא גם לפי העביות שנגלתה מלכתחילה וגם לפי הזכות שהשיגו אחרי המאמץ, ואז היה להם פרצוף גדול שבו התגלה הבורא, הדבקות בו, ועל זה הם כתבו ב”ספר הזוהר”.
תלמיד: ההתגברות המשותפת, הקבוצתית, הרי מכילה גם את העבודה הפרטית של כל החברים.
ודאי.
תלמיד: כל חבר באופן אישי מתקשר לבורא, והוא קובע ש”אין עוד מלבדו”, שהוא טוב ומיטיב.
כן, נכון.
תלמיד: פעולת הבורא היא תמיד אחת, ולי נראה שלפעמים הוא אוהב אותי, לפעמים אדיש כלפיי, לפעמים מושך אותי, לפעמים דוחה אותי, ולפעמים כועס עליי.
הבנת, יופי, זה טוב.
שאלה: שמירה על ההפכים מצד אחד, ובניית החיבור מעל, זו שיטת חינוך חדשה שלא מספיק להבין אותה, צריך גם להתנסות בה, להשתמש בה, לפתח אותה, לתרגל אותה. בשיעור אנחנו לא מתרגלים את זה, וגם לא במשך היום. איך אתה מציע לנו להתנסות בזה, לתרגל את זה, לבנות את התבנית הזאת?
בשיעור אני עובר איתכם על כל היסודות, נותן לכם תחילת תרגילים, ואתם אחר כך צריכים לבצע אותם, פשוט אין לנו זמן לזה. אתם צריכים אחר כך לחזור על הדברים האלה ממש בכל שעות היום. אולי תעשו את זה בערב, תקבעו לעצמם זמן מיוחד, שעה שעתיים בערב ותחזרו על כל הדברים האלה פעם פעמיים בשבוע או כמה שצריך, וכך תתקדמו.
אבל בלי שתעשו על עצמכם עבודה, כל אחד על עצמו, ובקבוצה בצוותא, תהיה לכם בעיה גדולה. אנחנו נמצאים בדור האחרון, וכל העבודה שלנו צריכה להיות ממש בחיבור בינינו. כמו שעכשיו אנחנו נמצאים בחיבור, אתם צריכים לעשות מין חיבור כזה בתוך העשיריות, אולי בין העשיריות, אתם צריכים לחשוב איך לבצע את זה.
שאלה: אנחנו באמת עושים את מה שאתה ממליץ. בימי שני עד חמישי, בין שמונה לתשע בערב אנו לומדים ביחד. אבל לגבי התרגול, צריך לדעת איך לעשות אותו נכון, האם אנחנו עושים אותו נכון?
אני לא יודע, אין לי יותר כוח, חוץ מלהעביר לכם את שיעור הבקר יש לי עוד צילומים, יש לי כל יום עוד שעתיים של דיבורים, ועוד כל מיני טיפולים. בערב במיוחד אין לי כוח לעשות אתכם תרגילים, חוץ מזה אתם צריכים לעשות את זה ולא אני, כי אחרת זה יראה שוב כשיעור ולא כמימוש. אתם צריכים לעשות את זה.
תלמיד: אולי תוכל בסוף השיעור לתת לנו שאלה או משימה קטנה של כמה מילים כדי שנוכל לעבוד על זה.
אם תקשיבו טוב לשיעור, תראו שאני מדבר על זה, תשמעו שאני מדבר על איך צריכים להתחבר ומה צריך לעשות. איך לבטל זה את זה, איך להתחבר זה עם זה, כי על זה מדובר, צריך רק יותר לבצע את זה ביניכם בפועל, ובלעדי.
שאלה: יוצא שהשיעור הוא חזרה על התיאוריה. אני לא שומע שאלות שמגיעות מתוך הפרקטיקה, למשל ניסינו אתמול משהו חדש, ומגיעים לשיעור “אתמול ניסינו ככה ולא יצא לנו, אלא יצא לנו ככה”, איך אפשר לשפר את זה? איך עובדים מתוך הפרקטיקה על שדרוג של מה שלא עבד לנו.
גם אתה צודק, אתם צריכים לעשות את זה ביניכם. אני לא יכול לעשות את זה כי כל קבוצה מאוד שונה, ועוברת מצבים שונים, לכן אני לא יכול בבת אחת לתת עצות לכל הקבוצות. אנחנו לומדים פסוקים, אני מסביר את הפסוקים, ככל שאתם שואלים אותי. תשאלו יותר, אני אסביר יותר, אבל חוץ מזה אין דבר כזה, אין.
אני עושה את זה למעלה מכל מה שנעשה אצל רב”ש, הוא לא עסק בזה בכלל. היינו לומדים תלמוד עשר הספירות ומאמר. שעה וחצי מאמר, ושעה וחצי תע”ס, זה היה השיעור. אתם יכולים לשמוע, הקלטתי את השיעורים האלה, הם נמצאים בארכיון שלנו.
תלמיד: מהניסיון שלי האישי יוצא שבשיעור הפרטי שאנחנו עושים בין שמונה לתשע בערב אני לומד יותר על המעשה מאשר בשיעור.
נכון, בטח.
תלמיד: אני מחכה לשיעור של שמונה בערב יותר מאשר לשיעור של שלוש בבוקר.
יפה מאוד, אני שמח לשמוע.
תלמיד: אולי אנחנו יכולים להוסיף קולקטיבית פרקטיקה כזו, שכל עשירייה, במקום רק לעשות את הזומים שלה, תעשה בינם לבין עצמם שיעור. אין לנו מקום שאנחנו נמצאים בקונפליקטים בינינו. אנחנו לא נמצאים בכלל בתרגול המעשה. אנחנו מריצים את הכול, אבל חסר לנו תרגול של איך בונים חיבור, המעשה חסר.
בכנס האחרון אמרת, “אתם עושים הכול”, נוצר בינינו קונפליקט ולא ידענו איך לחבר בין הדעות. לא ידענו מה לעשות כי עזבת את המושכות. ולמחרת, כן היית בשיעור בקר של הכנס. אני חייב להגיד שמצידי קצת התאכזבתי, כי חשבתי שהולך להיות, “יאללה, אנחנו מובילים. בואו נראה מה נעשה. נסתבך, נריב, נתפוצץ.”
אתם רוצים שאני אנהל את החיבור הזה. אני לא יכול לעשות את זה ולא אעשה. אני לא גננת בגן ילדים שלוקחת את הילדים יחד בידיים, עושה איתם סיבובים במעגל, ושרה יחד איתם.
תלמיד: נכון. זה בדיוק מה שגם אני חושב, אבל כרגע יוצא שכל החיבור שלנו תלוי במה שאתה תגיד, במה שאתה תוביל, אנחנו לא מתרגלים את הפרקטיקה.
אז תגדלו, תתחילו לראות את הדברים האלה בשיעורים שלנו, ואת כל הטענות תפנה אל עצמך.
תלמיד: אלה לא טענות. אני מציע להוסיף בינינו פלטפורמה של תרגול, ומתוך הפרקטיקה הזאת לבוא עם שאלות של מעשה ולא שאלות של תיאוריה. שמענו את התיאוריה. כולם יודעים את כל התאוריה.
אני לא מבין מה אתה רוצה ואני לא יודע מה אני צריך לעשות.
שאלה: מהו ויתור אמיתי בעבודה רוחנית?
ויתור אמיתי בעבודה רוחנית נכלל מכמה פעולות. אני מבטל את עצמי כדי להתכלל בזולת. אחרי שאני נמצא בחיבור עימו אני משתדל להחיות את עצמי, לעורר את עצמי בחזרה ועד כמה שאני יכול להשתתף בזולת עם התכונות שלי שצמצמתי. והכול במידה שנתקדם יחד לגילוי הבורא, שנעשה בינינו את אותה צורה שתהיה דומה לבורא. בוויתור הדדי. ככל שאני נכלל מהחבר, בצורה כזאת אני יכול לבנות את עצמי דומה לבורא.
לבורא אין צורה. מאיפה מגיעה לנו צורת הבורא, גילוי הבורא? מזה שאני מבטל את עצמי כלפי החברים, לוקח מהם תכונות אלי, ורוצה להתכלל איתם “כאיש אחד בלב אחד”. בצורה כזאת אני מרגיש שככל שאני שיוצא מעל מנת לקבל, ונכנס איתם יחד בתכונותיהם בעל מנת להשפיע, בזה אני בונה את דמות הבורא לפני.
בצורה כזאת אנחנו מתקדמים, כל אחד ואחד מאתנו. בסופו של דבר, מכל המאמצים האלה יחד אנחנו בונים אותו, המשותף בינינו. זה נקרא “אתם עשיתם אותי”.
שאלה: איך מעוררים הדדיות בוויתור?
רק מתוך דוגמה.
שאלה: האם ויתור יכול לבוא כל הזמן רק מצד אחד?
גם ויתור צריך להיות כדוגמה. מי שמבטל את עצמו, מוותר על עצמו לטובת החברים, הוא המתקדם.
שאלה: איך אני יכולה לעשות ויתור עצמי פנימי מול החברות שלי אם האגו שלי שולט עלי?
אז אפשר לגלות עד כמה האגו הוא רע כי הוא לא נותן להתחבר עם החברים, ואז אנחנו רואים שהוא באמת יצר רע. לכן עם החברים, שגם הם נמצאים באותם המצבים, לבקש יחד מהבורא שיעזור לנו להתגבר ולהיות מעל היצר הרע, כי כל אחד בנפרד לא יכול לבטל את עצמו, וכך התפילה שלנו תזכה לעניית התפילה מלמעלה.
שאלה: איך אפשר לא לטשטש את חוסר ההסכמה בעשירייה ולהעמיד פנים ששום דבר לא קורה, אלא להתעלות מעל הניגודים יחד?
על ידי מאמצים, אין מה לעשות. אם אתן רוצות להצליח, אז יש רק דבר אחד, עוד ועוד לדפוק בשער הסגור עד שייפתח. השער הזה נמצא בלב שלנו, וכשאנחנו נפתח אותו לחברות והן יכנסו ללב של כל אחת ואחת, עם זאת כל אחת תרגיש שהבורא נכנס לליבה.
שאלה: האם נכון לתפוס את היצר הרע לא כמשהו רע, אלא כחומר גס שממנו בונים את מדרגת העלייה לבורא?
אנחנו מזהים את היצר הרע שהוא הבורא שבכוונה מפריע לנו ומשחק איתנו בצורה של בעד ונגד. לכן אנחנו מתחילים להתייחס ליצר הרע בכל מיני צורות, אנחנו מרגישים אותו כשונא שנמצא נגדנו, ולעומת זאת הוא “עזר כנגדו”. ובסופו של דבר אני קושר אלי את היצר הרע כיצר הטוב ובשניהם אני מגיע להשגת המטרה.
שאלה: נאמר שדרך הבריאה היא דרך של שני הפכים. איך בצורה פרקטית לא לשייך את עצמי לאף אחד מההפכים, מהניגודים כדי לאחד אותם לאחד?
זה יסתדר. אנחנו צריכים בעיקר להשתדל להרגיש את החברות בלב.
שאלה: איך אנחנו לא פולשות לנקודה הפנימית הזאת שעליה אסור לוותר ואסור למחוק? איך מגנים על הנקודה הזאת?
אני חושב שאין לנו בזה שום בעיה. העבודה שלנו היא בעיקר להיות יותר קרובות זו לזו, לא בצורה גשמית אלא בהשגת העבודה הרוחנית.
רק להבין שהחיבור שלי עם החברות והחיבור שלי עם הבורא הוא אותו דבר. עוד יותר מזה, הבורא מושג בחיבור בינינו, ואם לא נגיע לחיבור בינינו, אז לא נשיג את הבורא.
שאלה: דיברת על זה שלאדם אסור למחוק את עצמו. על מה בדיוק אסור לוותר ואיך עשירייה יוצרת סביבה שבה מתאפשר הוויתור?
רק על דבר אחד אני לא מוותר, על הנקודה הפנימית שבליבי שרוצה להגיע לגילוי, לחיבור, לדבקות בבורא, עליה אני לא מוותר. כל היתר זה מסביב.
קריין: כותרת “שלום בין לחברים”, קטע מספר 59, כותב הרב”ש.
“אלו אנשים, שהסכימו שיתייחדו לקבוצה אחד, שיתעסקו באהבת חברים, הוא מסיבת שכל אחד מהם מרגיש, שיש להם רצון אחד, שיכול לאחד את כל הדיעות שלהם, כדי שיקבלו את הכח של אהבת הזולת. כי ידוע מאמר חז”ל שאמרו: “כשם שפרצופים אינן דומות זה לזה כך אין דעותיהם דומות זה לזה”. אי לזאת אלו אנשים שהסכימו ביניהם, להתאחד בקבוצה אחד, הבינו שאין ביניהם כל כך התרחקות הדיעות מבחינה זו שמבינים, את נחיצות של עבודה באהבת הזולת, לכן כל אחד יהיה מסוגל, לוותר ויתורים לטובת הזולת ועל זה יוכלו להתאחד.”
(הרב”ש. מאמר 8. “עשה לך רב וקנה לך חבר – ב'” 1985)
העיקר הוא ויתור הדדי בין החברים בקבוצה, ושהמטרה המשותפת תבלוט יותר וכך יוכלו להתחבר יותר. וביתר, ככל שכל אחד יבטל את עצמו והעיקר יהיה החיבור ביניהם, זה מה שיקדם אותם.
קריין: קטע 60. “ליקוטי עצות”.
“אסור להביט על חברו לרעה, למצוא בו דווקא מה שאינו טוב, ולחפש פגמים בעבודת חברו. רק אדרבא, מחויב להביט רק על הטוב ולחפש למצוא בו זכות וטוב תמיד. ועל ידי זה יהיה שלום עם הכול”.
(“ליקוטי עצות”. ערך “שלום”, י’)
קריין: שוב קטע 60.
“אסור להביט על חברו לרעה,” כלומר, שאני מחפש בו משהו רע, או שאני פתאום תופס שאני מסתכל ורואה בו כל מיני דברים שלא מוצאים חן בעיני. “למצוא בו דווקא מה שאינו טוב, ולחפש פגמים בעבודת חברו. רק אדרבא, מחויב להביט רק על הטוב ולחפש למצוא בו זכות וטוב תמיד. ועל ידי זה יהיה שלום עם הכול”.
(“ליקוטי עצות”. ערך “שלום”, י’)
אני לא רוצה להיכנס כאן לכל מיני דברים, ברור שהכול מאוד סובייקטיבי, הכול אגואיסטי מצד אחד כלפי האחר. אם אנחנו מכוונים את עצמנו למטרה, אז אסור לנו לראות משהו לא טוב בשני. אפילו שאתם יכולים להצדיק את עצמכם שיש בחבר כל מיני דברים, אם הוא נמצא בדרך, כל עוד הוא נמצא בדרך אני מחפש בו רק דברים טובים.
שאלה: איזה דברים טובים אנחנו צריכים להתאמץ ולחפש אצל החבר?
אני לא יודע, תנסה, אולי יש.
תלמיד: ברגע שאנחנו מחפשים דברים טובים בחבר, לאיזה כיוון זה לוקח אותנו?
אני מתעלה מעל האגו שלי. זה לא שאין בו דברים רעים או יש בו דברים רעים, אני לא רואה באף אחד שום דבר, אני רואה את עצמי. כשאני מסתכל על החבר אני בעצם רואה את עצמי. והשאלה היא איך אני מכייל את עצמי כדי לראות את הבורא? אז דרך כל מה שנמצא לפניי אני צריך להביא את עצמי לכיול הנכון, כדי שדרך העבודה הזאת אני אראה את הבורא.
אז יש לי את כל העולם ששם אין מה לחפש, אבל יש לי קבוצה שהבורא סידר לי אותה. ואז אני מכייל את עצמי כלפי הקבוצה, מסדר את עצמי, עושה את הכיול הזה, שדרך הצורה הזאת שאני בונה שלא חשוב שהיא לא אמיתית, כי האמת שלי כולה אגואיסטית, אבל ככול שאני משתדל לראות את הקבוצה בצורה שלמה, אז דרך הצורה הזאת אני יכול לכייל את עצמי, לכוון את עצמי לגילוי הבורא. זה מה שניתן לי.
אז ככול שאני ארגיל את עצמי לראות את החברים בצורה שלמה, אני בזה מקרב את עצמי לגילוי הבורא. החברים, הקבוצה, וגם הבורא, הכול לא מציאותי, הכול נמצא בי, ואני משנה את עצמי, מכייל את עצמי, מסדר את עצמי שכך אני יכול לזהות את הרוחניות. אין לי שום אפשרות אחרת, כי אני כל הזמן אהיה בבלבול של הרצון לקבל.
לכן הקבוצה ניתנה כדי לכייל את עצמי לדברים טובים, מתוקנים. אומנם הם לא כאלה, אבל זה לא חשוב לי, אני רואה בזה משחק של הבורא איתי, ש”הבורא שם ידו של אדם על גורל הטוב ואמר קח לך”2, כאן אתה בערבות צריך להשיג את הכלי לגילוי שלי.
תלמיד: אם כך, אין טעם להסתכל על החבר אם אני לא עובר דרכו לבורא. בכל מצב שאני מסתכל על החבר אני צריך להגיע לבורא, למרכז העשירייה כביכול.
נכון.
שאלה: קטע 61. השל”ה הקדוש.
“אף על פי שחברך אינו שווה במידות כנפשך, חייב אתה לסבול אותו ולאהוב אותו, בעבור ה’ שככה בְּרָאוֹ”.
(השל”ה הקדוש. שער האותיות, ב’)
הבורא ברא את החברים, הביא אותם ואותי למצב אחד, למורה, לקבוצה, ולכן במה שלא יהיה כל אחד חייב לבטל את עצמו כלפי החברה, ולקבל את החברים שהם נמצאים ממש בדרגת שלמות. ובצורה שאני מתייחס אליהם זה באמת מראה לי עד כמה אני מתייחס לבורא, פשוט מאוד, כי דרכם אני רואה את הבורא. לא יכול להיות שהבורא בעייני יותר גדול, גבוה, קדוש מהחברים. כלומר, אותו המכשיר שדרכו אני מגלה ורואה, מרגיש את הבורא הוא הקבוצה, אותו מכשיר הוא הקבוצה.
שאלה: כשיש מחלוקת, אם ההתנגדות ואי ההסכמה עוברים מידה מסוימת זה כבר הופך להתפרצות לא נשלטת. יש דרך לדעת באיזו עוביות או התנגדות אפשר להשתמש כדי שזה לא יצא משליטה?
יש ראש קבוצה שחייב לשמור על זה ולהיות כביכול ניטראלי, ויש עוד עשיריות שנמצאות לידכם. לא יכול להיות דבר כזה שמה שקורה בקבוצה יוצא משליטה, אין דבר כזה, אסור שזה יקרה, אז הקבוצה לא קיימת. שיש חילוקי דעות זה בסדר, אבל אם לא יכולים לגמרי לשלוט על המצב שיש ביניכם, על המצב הפנימי, אז אין קבוצה.
תלמיד: אמרת בתחילת השיעור שיש לבקש מהבורא שייתן לנו מדידות של התקדמות בחיבור ברגש ובשכל. לפני השגה יש יכולת למדוד עד כמה אנחנו מתקדמים בחיבור?
כן, יכולים, גם בהשגה וגם בהרגשה. אלה עדיין מדידות בשכל ורגש גשמי, אבל בכל זאת אפשר לראות את זה.
שאלה: כדי להתקדם לחיבור, כמה זמן ביום מעבר לשיעור בוקר אני אמור להיות בקשר ויזואלי עם החברים שלי, לראות אותם, להרגיש את המציאות שלהם?
קשר ויזואלי, אני לא יכול להגיד.
תלמיד: אם זה לא ויזואלי אז את כל מה שאני מתאר בתוכי לגבי החברים, העשירייה, הרצון שלי בונה. אבל כשאני נמצא מול חבר אני לא שולט על מה שהוא עושה וההשפעה היא יותר נקייה, זה מה שהבורא נותן ולא מה שאני מדמיין בתוכי.
מה זה חשוב אם אני רואה אותו לפניי בצורה ויזואלית, או אני שומע, או אני מתכתב עימו, אני לא חושב שיש כאן הבדל.
תלמיד: הכוונה לקשר שהוא לא רק הדמיון שלי, שאני נמצא עם עצמי ומדמיין את העשירייה, כמו שאמרת גם בהתכתבות, בצורה שבה החבר משפיע עלי בצורה ישירה ולא דרך הדמיון שלי, כמה זמן כזה אני צריך עם החברים שלי?
את מה שתפסתם בשיעור, על הדבר העיקרי אתם צריכים לדבר כמה זמן שזה ייקח, חצי שעה בסך הכול ביום שאתם מדברים על קליטת השיעור, ועד כמה השיעור הזה שידרג אותנו למצב חדש. שמהיום והלאה אנחנו צריכים להוסיף ליחסים בינינו איזה אבחון חדש, את זה אתם צריכים להרגיש, שקבלתם מהיום והלאה עוד משהו נוסף ביחסים ביניכם.
תלמיד: היית מעביר עם רב”ש את רוב השעות היום לפי מה שאני מבין, כמה זה תורם לחיבור לעומת המצב שלנו שבו אנחנו נעביר חצי שעה כזאת ביום?
לא, זאת הייתה גישה אחרת, זמן אחר, אי אפשר להשוות. אם הקבוצה הייתה נמצאת בחיבור אותן השעות שהייתי עם רב”ש היא הייתה כבר בגמר התיקון. כשהייתי ליד הרב”ש אלה היו שעות ארוכות, אבל אי אפשר היה להשתמש בכולן לאיזו התעלות רוחנית, לא, זה אחרת לגמרי.
תלמיד: בעל הסולם מלמד אותנו, שאנחנו צריכים להשקיע את מרבית זמננו חוץ מהכרחיות בעבודה רוחנית, בחיבור.
נכון.
תלמיד: מה זה אומר להשקיע בעבודה רוחנית מעבר לחצי השעה הזאת ומעבר לשיעור בוקר, מה זאת העבודה הרוחנית?
שאנחנו נמצאים במוח ובלב ככול האפשר קשורים למצבים רוחניים, להיות בחיבור בינינו ועם הבורא, זה הכול, כל היתר תלוי במאמץ שלנו.
קריין: קטע 62 כותב הרב”ש.
“איך אפשר להחשיב את חבירו, שהוא יותר גדול ממנו, בו בעת שהוא רואה, שיש לו מעלות יותר גדולות מחבירו, דהיינו שהוא יותר כשרוני, יש לו בטבע מידות יותר טובות. וזה אפשר להבין בשני אופנים:
א. הוא הולך עם בחינת אמונה למעלה מהדעת, שבו בעת שבחר בו לחבר, הוא כבר מסתכל עליו למעלה מהדעת”. את זה אפשר לראות הכי טוב אצל אימא ותינוק, איך שהוא לא יהיה בשבילה זה קדוש והכי טוב. זה נקרא “למעלה מהדעת”, כי יש לה טבע שקושר אותה לתינוק. אתה יכול לראות מהצד ולהגיד מה שאתה רוצה, בשבילה הוא מושלם. כך אנחנו צריכים להסתכל על החברים.
“ב. זהו יותר טבעי, היינו בתוך הדעת. היות שאם הוא החליט לקבל אותו בתור חבר, ועובד עם עצמו לאהוב אותו, הנה מדרך האהבה הוא, שלא רואים רק דברים טובים, ודברים רעים, אף על פי שישנו אצל חברו, הוא לא רואה אותם, כמו שכתוב “על כל פשעים תכסה אהבה””.
(הרב”ש. מאמר 17, חלק א’. “בענין חשיבות החברים” 1984)
קריין: 63. כותב הרב”ש.
“”איזהו גיבור שבגיבורים, מי שעושה שונאו אוהבו” (אבות דר”נ רפכ”ג).
על דרך המוסר יש לפרש שגיבור נקרא “הכובש את יצרו” (אבות רפ”ד), היינו שעובד עם היצר טוב ומכניע את היצר הרע. ו”גיבור שבגבורים”, היינו מי שעובד גם עם היצר הרע, כמו שאמרו חז”ל “בכל לבבך – בשני יצריך” (ברכות נ”ד), שגם היצר הרע הוא עובד ה’. נמצא שעושה שונאו, היינו היצר הרע, אוהבו. וכיון שגם היצר הרע הוא עובד ה’, נמצא שכאן יש לו עבודה יותר גדולה, לכן הוא נקרא גבור שבגבורים.”
(הרב”ש. 273. “גיבור שבגבורים”)
שאלה: איך נוכל לשנות את אופן השימוש ברצון שלנו מבלי לבטל אותו?
אנחנו לא מבטלים את הרצון לקבל כי זה בלתי אפשרי, זה כוח רוחני שהוא למעלה מאיתנו, אנחנו יכולים רק לשנות את השימוש שבו, אפילו שאני מדכא את הרצון לקבל זה רק לזמן קצר ובצורות מאוד כאלה מיוחדות. מטרת הבריאה שאנחנו נשתמש כל הרצון לקבל בצורה מלאה ודווקא על ידי זה שמשתמשים בו אנחנו יכולים לקבל את גילוי הבורא, שבורא יכנס בנו וימלא את כל הרצון לקבל שלנו.
לכן הרצון לקבל בעצמו הוא לא רע, הרע הוא שאנחנו משתמשים בו לעצמנו וכך כביכול אנחנו סוגרים בנו את כול ההתרשמות מהמציאות הכללית ויותר מההתרשמות הקטנה הזאת שאנחנו מרגישים במקום המציאות האמיתית, אנחנו מרגישים רק את העולם הזה, זה מה שיש לנו.
כדי להביא לנו התרשמות מהמציאות האמיתית אנחנו חייבים לעבור להסתכל במציאות למעלה מהרצון לקבל שלנו, מהאגו שלנו שמגביל אותנו, זו כל החכמת הקבלה, החכמה איך לקבל את המציאות שהיא לא מוגבלת ברצון לקבל שלנו.
תלמיד: כשאנחנו משתמשים בכל מה שקיים במציאות במטרה להשפיע על אחרים, זה כבר אומר שאנחנו נמצאים במציאות אחרת?
אנחנו בזה מתקדמים לתפיסת מציאות חדשה, החברים והקבוצה הם כל כלי העזר, המתקן שעליו אנחנו מתאמצים, עושים מאמצים, עושים תרגילים, כדי להגיע לתפיסה חדשה. ככל שאנחנו עושים את התרגילים האלה הבורא פותח לנו עוד ועוד מציאות עליונה יותר, אמיתית, הנמצאת מחוצה לנו, רק אנחנו לא מסוגלים להרגיש אותה. אנחנו נמצאים כמו בתוך בועה, ולא רואים יותר מזה. אפילו המדענים אומרים שיש איזו הגבלה על תפיסת המציאות, בתפיסת מציאות היקום, שיש איזו הגבלה, שקיים עוד משהו הרבה מעבר, ויש להם כל מיני סימנים לכך, ואנחנו לא מסוגלים לראות את זה, להרגיש, יש בנו הגבלה, התפיסה שלנו מוגבלת, ודווקא חכמת הקבלה עוזרת לנו להתעלות למעלה מזה.
שאלה: יש לי שתי גישות בלימוד, יש גישה אחת בתוכי, שאומרת שאני צריך ללמוד כדי לקבל סגולה ובכך אני מתקדם, ולא דורשת ממני יותר מאשר להגיע לשיעור ולעשות מה שאומרים. ויש גישה שנייה לתת מאמץ מצידי ולהתקדם, ולהתחבר עם החברים, ולא לחכות. אז מה נכון?
אתה תבחר מה נכון. אתה צריך לשמוע מה אנחנו מדברים, אם נראה לך שאתה יכול להיות כמונו, בבקשה, אם לא, חפש לך מקום אחר.
שאלה: איך העשירייה עובדת יחד עם היצר הרע?
העשירייה משתדלת לעבוד נגד היצר הרע על ידי החיבור ביניהם, והם מגלים שהיצר רע במיוחד נמצא בין החברים, ולכן הם רוצים להתחבר למעלה מהפירוד שלהם, ובזה הם הורסים את היצר הרע שלהם ומרכיבים במקומו יצר הטוב.
שאלה: אני רואה שאני יכול להסכים עם החברים ולאהוב אותם רק בתנאי שאני מקבל מהם משהו, מרוויח משהו. איך יוצאים מהמצב הזה?
זה טבעי שכך אתה נמצא איתם בחיבור, תשתדל להתעלות מעל זה, ותשתדל שאתה נמצא בחיבור איתם אפילו שאתה תעבוד למענם ולא תעבוד למען עצמך. ואם אתה לא יכול, אז תראה איך שהם עושים את זה. ואם זה לא יעזור, תתפלל לבורא שייתן לך כוח. זו העבודה שבקבוצה.
תלמיד: מה צריך לבקש מהבורא?
כוחות ההשפעה.
שאלה: אם אני שומע ביקורת על חבר אחד על ידי אחר, ומצידי אני רוצה להצדיק את הביקורת, האם עלי לנקוט פעולה כלשהי כדי לאחד את הקבוצה?
כן.
שאלה: כאשר מופיעים קונפליקטים בקבוצה הם מתחילים ללא מסך. איך שמים עליהם מסך אמיתי, רוחני, כדי שהקונפליקטים הללו יועילו לעשירייה?
על זה רב”ש כותב לנו, איך אנחנו צריכים לארגן את המצבים שבחברה, מזה הוא התחיל לכתוב את המאמרים שלו לתלמידים.
שאלה: יש חבר בעשירייה שמלכתחילה, עוד לפני שיש דיון, אני כבר יודע שנגיע לאי הסכמות ולחילוקי דעות. איך לגשת לדיון הזה בצורה נכונה?
כל אחד צריך לבטל את עצמו. אם רוצים להגיע לתוצאה נכונה, אז כל אחד מבטל את עצמו ואחר כך נכנסים לדיון שהוא יהיה ממש ענייני, ללא השתתפות עצמית, ללא כניסת האגו של כל אחד.
שאלה: אם ראיתי שיש פגם אצל החבר כבר הרבה זמן, איך אני לא יכול לראות את הפגמים היום ביום חדש, האם אני אמור להניח שחבר היום כבר בלי הפגם הזה, איך פועל כאן העיקרון?
הכול תלוי בהסתכלות שלך על החבר, אתה יכול לראות את הפגם ויכול לא לראות את הפגם, זה הכול תלוי כמה אתה מכוון את עצמך אל החבר. אם זה היה התינוק שלך האהוב, אז לא היית רואה את הפגם הזה, כי “על כל פשעים תכסה אהבה”. מה חסר לך? חסר לך להתקרב אליו ולהבין שכל הפגמים האלה שאתה רואה בו, אם אתה מבטל אותם, מסתכל מעליהם, אז אתה מתקרב לבורא.
שאלה: יוצא שהמחלוקת נמצאת רק בי, ורק אני והבורא קיימים?
ודאי. יפה, זה סימן יפה, התוצאה מהבירור.
שאלה: בקטע 62 כתוב, “יותר טבעי, היינו בתוך הדעת. היות שאם הוא החליט לקבל אותו בתור חבר, ועובד עם עצמו לאהוב אותו, הנה מדרך האהבה הוא, שלא רואים רק דברים טובים, ודברים רעים, אף על פי שישנו אצל חברו, הוא לא רואה אותם, כמו שכתוב “על כל פשעים תכסה אהבה”.” אם אני מתאמצת לקנות חברה, האם זה אומר שאני עוזרת לה למצוא את האהבה ולהתעלות מעל האגו שלה?
כן, אבל קודם כל את עוזרת לעצמך.
שאלה: מהו סימן לכך שיצר הרע הפך להיות עובד ה’, שאדם הצליח להפוך שונאו לאוהבו?
סימן לכך פשוט מאוד, שהוא אוהב את החברים.
שאלה: כשמתגלה מחלוקת ביני לבין החברה שלי בעשירייה יש לי הבנה שזה מגיע מהבורא, אבל יחד עם זאת יש לי חשש מאוד גדול שהחברה שלי לא מזהה שהבורא עומד מאחורי המחלוקת. באיזו דרך עלי לפעול כדי לעזור לחברה?
בזה שתעבדי בעצמך, תטפלי בעצמך, וכך זה יעבור גם לחברות. תדאגי איך שאת מסתכלת נכון על כל המציאות.
שאלה: אם המחלוקת קרתה מזמן, וכיום החברות נמצאות בשתי עשיריות שונות, האם בכל מקרה כדאי לעשות בירור ביניהן?
לא, זה יתגלה בדרך, כשאנחנו נתקן את עצמנו.
שאלה: האם אתה יכול להציע תרגיל איך אני שומרת על החברות שלי בלב במהלך היום?
פשוט להזכיר זו לזו שאנחנו נמצאות בקשר, לתת כל שעה איזו שאלה שעליה אנחנו חושבות. ולא סתם חושבות, אלא באמת הדבר הזה הוא נחוץ לנו. בצורה כזאת.
(סוף השיעור)
- סתירת זקנים בנין ובנין נערים סתירה (מגילה לא)↩
- “הנחת ידי על הגורל הטוב, לומר, את זה קח לך.” (רש”י, דברים ל’).↩