KETER: TIKKUN CHATZOT תקון חצות – LESSON WITH RAV MICHAEL LAITMAN
Lesson on the topic of “Winning the War (against the evil inclination)”
שיעור בוקר 07.03.22 – הרב ד”ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה
מנצחים את המלחמה –
לקט קטעי מקור לחיזוק הכלי העולמי ולשלום העולם
קריין: שיעור בנושא – מנצחים את המלחמה, לקט קטעי מקור לחיזוק הכלי העולמי ולשלום העולם, תת נושא: מתחזקים באין עוד מלבדו, קטע מס’ 29.
באמת אנחנו צריכים להודות לבורא עד כמה בצורה חיצונה ופנימית הוא עוזר לנו ודוחף אותנו, מסייע לנו להתגבש עוד ועוד לכלי אחד. אם פעם מקובלים יכלו להגיע להשגות גדולות ולעשות נחת רוח בזה שהתקרבו לבורא בתור יחידים או בקבוצה קטנה, כמו קבוצות שהיו במשך ההיסטוריה, קבוצת רמח”ל וכן הלאה, אז בימינו שאנחנו כבר נמצאים בשלבי הדור האחרון, אנחנו רואים שהבורא מעורר לבבות בכמויות יותר גדולות, ודווקא עובד לא על כל אחד ואחד, אלא על חיבורם יחד.
לכן אנחנו צריכים להודות לו שדווקא בחיבור בינינו המתגבר מיום ליום, אנחנו מרגישים אותו ברגש ובשכל, בכל מיני תופעות שמתגלות מיום ליום, ממש בכל רגע, ועל אף שאנחנו בגלל חוסר הרגישות לזה מגלים זאת רק מדי פעם, פעם בכמה שבועות או אפילו חודשים, אבל זה מה שהוא עושה. הסימנים האלה הם סימנים מאוד משמחים, שאנחנו כן מתחברים ומגיעים למצב שדווקא בחיבור בינינו אנחנו מנצחים את האגו שלנו ומתעלים מעליו עוד ועוד, אפילו בהבחנות שעוד לא מורגשות בנו בצורה ברורה פנימית. אבל זה קורה.
בזכות עבודת הבורא עלינו אנחנו באמת מידי פעם מרגישים שנמצאים בהתקדמות בדרך, ובזכות העבודה שלו עלינו יותר ויותר מתקרבים לתיקון.
שאלה: מה בדיוק עובר עלינו, שאנחנו עדיין לא מרגישים?
כל השינויים. כשילד קטן גדל, הוא לא יודע, הוא לא מבין שהוא גדל. אנחנו מבחוץ רואים בו שינויים, אבל הוא מקבל את הדברים האלה כדברים טבעיים. אנחנו מתפעלים ממה שקורה לו, “תראה מה הוא עושה”, אנחנו רואים סימני התקדמות, אבל הוא בעצמו לא מודע לזה. כך אנחנו.
תלמיד: כשאתה מסתכל על הכלי העולמי כעל ילד שמתפתח, ממה אתה מתפעל?
אני מתפעל מזה שבכל זאת, אפילו אם מצד הטבע אנחנו לא רוצים להיות מחוברים יותר ונכללים יותר זה מזה, אבל הבורא, היינו הכוח הכללי שפועל עלינו ומקדם אותנו, מגדל אותנו מבחינה רוחנית, הוא כן עושה את זה. ומבחוץ רואים על כל הקבוצה שלנו עד כמה היא נעשית מיום ליום עוד ועוד מגובשת ויותר ראויה לזה שהבורא, חוץ מזה שעושה כאלה תיקונים עלינו, גם מתגלה אלינו יותר ויותר.
אנחנו לא מודעים לזה. כמו שילד לא מודע שיש לו יותר שכל ורגש, יותר תפיסה במה שהוא נמצא בעולם כך אנחנו, אבל מדי פעם רואים.
שאלה: שבוע לא הייתי בשיעור בגלל השיטפונות באוסטרליה ובאמת האימה הזאת שיש פה בחוץ נחרתה בי, ואני מרגיש כאילו חזרתי מהקבר לפה לתוך העשירייה. רק פה בסביבה הזאת, עם החברים שמבינים אותי אני יכול פתאום לפתוח את הלב. כל השבוע אני עצור בתוך עצמי, זה כלום לעומת מה שקורה באוקראינה, ואני לא יודע, אולי יש חברים בכל העולם שהם לא פה, שאין להם אינטרנט, שהם לא יכולים לחזור כמו שאני חזרתי. איך אנחנו יכולים להיות סביבה בשבילם, איך לעזור להם?
אין מה לעשות, רק להתפלל, לבקש מהבורא שיעשה חיבור בין כולנו, ובמה שאנחנו מרגישים, במה שאנחנו נמצאים, נכלול אותם איתנו יחד בהרגשה אחת, בכלי אחד. במה שאפשר לעזור בצורה חומרית אנחנו צריכים לעזור, חייבים לעזור, יש מערכות אצלנו כאן וגם בעוד כמה מקומות בעולם שפועלות כדי לתמוך בחברים שלנו, העבודה הזו נעשית יום יום. אני גם פונה לכל החברים שנמצאים בכל העולם, אם אתם יודעים על איזה מקרה מצוקה אז תפנו אלינו דרך אותה הכתובת הידועה או לראשי שפות, ואנחנו נשמח לעזור ככל האפשר לכולם, למי שבאמת סובל.
ונתפלל. העיקר כמו שבעל הסולם אומר, אני לא יודע מה לעשות ומה לתת כשאני רואה צרות בעולם, חוץ מתפילה אין מה לתת. אבל באמת התפילה צריכה לצאת מתוך הלב המשותף שלנו ואנחנו צריכים להבין שחובתנו להוסיף לכל הבעיות והצרות שמתגלות, פנייה לבורא. ובאמת לזה הוא מצפה מאיתנו. זו חובתנו לעשות וביכולתנו לבצע.
תלמיד: רציתי רק להוסיף, שהעובדה שיש חברים שבאים לשיעור ושופכים את הלב ושואלים שאלות ואחרי זה מקליטים את השיעור ואחרי זה משדרים אותו ואפשר להוריד את השיעור במשך היום ואפשר להיות מחוברים, זה כל כך חשוב, וגם הכוונה שכל אחד נותן בכל דבר קטן ממש מצילה את כל החברים שלא יכולים להתחבר בשידור חי. אני רוצה להגיד תודה לכולכם שהחזרתם אותי לכאן, וגם לך הרב, אתה כמו אבא שלי, אתה כמו אבא של כולנו.
תודה לך על המילים האלו ואנחנו נשתדל וגם כל אחד שישתדל להבין שמה שהוא מסוגל לעשות בתפילה, בהפצה, בחיבור, הוא עושה את זה גם כדי לעבוד במקום אותם החברים שאולי במקרים כאלו בינתיים לא מסוגלים כל כך להיות מרוכזים בתפילה ובחיבור ובהפצה.
שאלה: אמרת שאפשר לדעת שהבורא אוהב אותנו, על ידי כך שהוא מעורר אהבה כלפי חבר. מה זה הדבר הזה בדיוק?
כתוב באגרת י”ט של בעל הסולם, “בהתעוררות אהבה להשי”ת, יבין שהשי”ת התעורר אליו בגעגועים עצומים”. על כול מה שמתעורר בנו אנחנו צריכים להגיד שאין עוד מלבדו עושה זאת, ולכן במיוחד כשמתעוררת בי תשומת לב, אהבה, יחס מיוחד לחבר, ברור שהבורא מעורר בי את זה ולא אני ועוצם ידי.
תלמיד: מה הוא בדיוק היחס שפתאום הוא מעורר כלפי החברים? למה צריך את זה בדרך?
הבורא שופך עלינו, על כל הכלים השבורים, אור עליון ואנחנו מתחילים להרגיש במקצת, אחד כלפי השני אותה הרגשה שהוא מפעיל, ועל ידי ההרגשה, ההשפעה הזאת, אנחנו מתקרבים זה לזה. כול מה שאנחנו יכולים לעשות לקראת התיקונים, בתיקונים עצמם ובחיבור בינינו מגיע מתוך אותו כוח שמאיר עלינו. ולכן כשיש לנו איזו הרגשה יפה, טובה כלפי החברים, אנחנו צריכים קודם כל להודות לבורא שנתן לנו אותה. לכן לפני דברים כאלה אנחנו אומרים תמיד “ברוך ה'”, כי הם מגיעים אלינו מהבורא ורק בזכותו אנחנו גם נכללים באותן פעולות השפעה, אהבה וחיבור.
תלמיד: אז צריך לראות כמטרה את פיתוח היחס לחבר או את ההצלחה להטמיע במציאות את היחס לבורא, שאותו אנחנו רואים בכל המציאות?
יש ויש. כמו בדוגמה, הילדים מבינים שבחיבור יפה ביניהם הם עושים נחת רוח לאימא. כשהם יגדלו יכול להיות שתהיה להם כבר עבודה אחרת, הם יעשו חיבור ביניהם כדי לשמח את האימא ורק לשם כך הם יפעלו. זו כבר פעולת השפעה. יש כאן הודאה, הסכמה, כל מיני שלבים, אבל העיקר להגיע לכך שאם יש באדם רצון לחיבור, זה כבר תיקון של שבירת הכלי של אדם הראשון. אפילו אם יש נטייה קטנה לאותו חיבור, הנטייה הזאת היא לא אגואיסטית יש בה במקצת משהו מהרצון להשפיע, ואז צריך להבין שהיא מגיעה מהבורא, הבורא מתלבש בנו במשהו ומלווה אותנו, מארגן אותנו, עושה עלינו את העבודה ואנחנו צריכים להיות כחומר ביד היוצר.
תלמיד: אז מה לעשות עם כל הרגשות ההפוכים שהבורא מעורר ביחס לחברים, ביחס למה שאתה רואה במציאות?
מצוין. הוא מראה לך את הטבע שלך שהוא ברא ורוצה שתבקר את הטבע הזה, וגם תעלה תפילה לתיקון.
תלמיד: אז מצד אחד הוא מעורר הפוך, מצד אחר הוא מעורר בך גם אהבה.
כן.
תלמיד: אז איפה האדם שבך בכל הסיפור הזה?
האדם שבך, הוא זה שמרגיש מה עובר עליו ומסדר את כל רגעים האלה לבורא, ומוסר את עצמו לידי הכוח העליון שיעשה עימו מה שצריך לעשות.
תלמיד: אז אין לי חשבון האם הוא מעורר בי טוב או רע. החשבון שלי בסוף הוא רק כמה אני יכול להתמסר אליו, להסכים למה שהוא נותן.
כן, זה הטוב. אם אנחנו מבטלים את עצמנו ונמצאים בידי הבורא, זה טוב. אבל בביטול הזה חוץ מצמצום, מסך ואור חוזר, יש פעולות למעלה מהאגו שלנו שהן מאוד קשות. זה לא סתם ביטול, אלה פעולות שאיתן אני צריך לעבוד נגד האגו, נגד הכוחות הרעים כאילו.
שאלה: ראינו את המגפה, עכשיו רואים את המלחמה ויכולים להגיע דברים יותר קשים. האם זה אומר שאנחנו מתקדמים בדרך או שצריך להבין עוד משהו?
אני אגיד לך, יש כאן כל כך הרבה הבחנות, הכי טוב שנתחבר לכולם. את הקבוצה שלנו, בני ברוך העולמית, כולל נשים, לא לשכוח, זה כוח עצום, אנחנו צריכים לתאר כמשפחה, כמה כוח יש במשפחה הכוללת הורים, ילדים וכול מה שמסביב, זו יחידה שכך נבראה על ידי הבורא שתהיה היסוד של החברה, כך אנחנו צריכים לראות את המשפחה שלנו הגדולה, קבוצה גדולה, המורכבת מחלק נשי וחלק גברי. לכולנו יחד יש עוצמה גדולה מאוד, אפילו אם כולנו קטנים ורק משתדלים לעלות למעלה מהדעת, לכוח ההשפעה, למעלה מהאגו שלנו, בכל זאת זה כוח גדול. יש גיבור בכמות ויש גיבור באיכות, כאן אנחנו הופכים להיות גיבור בכמות. יש בנו גם איכות וגם כמות. לכן אם משהו לא ברור, לא מובן, אם אדם נמצא במבוכה, בבלבול, שיתכלל בחברה, לא בחברה קטנה, אלא כמו בזאת שאנחנו נמצאים בה בשיעור, ואז בטוח שיוכל לייצב, לאזן את עצמו ולהתקדם נכון.
זה כמו לאפס את עצמנו, כמו לקחת מצפן לפני שיוצאים לדרך ולפי זה לראות באיזה מצב אנחנו נמצאים. מפעילים את המכשירים והם שומרים עליך כל הזמן להיות בכיוון הנכון במקום שאתה נמצא. לכן הקבוצה שלנו גדולה ומפני שהיא גדולה הבורא שורה בה, אם תתכלל בה תיכנס לאותו כיוון נכון שהקבוצה נמצאת בו. כמו שדיברנו על המטרונום, כמו השעונים, יש חוק כללי בטבע שהוא הקשר הכללי, הכוח הכללי, והוא מחייב כל אחד ואחד שנמצא בדומה למערכת הכללית גם להיכנס לאותן הפעולות. כך גם אנחנו צריכים לאזן את עצמנו בכל יום ויום. כשאנחנו קמים, למה אנחנו עושים כל מיני הכנות, הן לא סתם נקבעו על ידי מקובלים או שכך נהוג, הן כדי להיכנס לאותן פעימות הלב, לאותו הרגש והשכל, לאותם גלים במוח, שכולנו ניכנס למערכת אחת, נתקרב, נתכלל ונגיע בסופו של דבר להיות כאיש אחד בלב אחד.
שאלה: מה אומר הכתוב, “שיעשה איתך כרצונו”, ואיך לעשות זאת?
צריך להגיע למצב שאדם מבטל ומוסר את עצמו לבורא שיעשה עימו מה שהוא רוצה, זאת אומרת להתבטל כלפי האור העליון, לכוח ההשפעה והאהבה, שהכוח הזה ישלוט עליי, על האגו שלי, ויתקן ויסדר אותו לעבוד לפי חוק ההשפעה, האהבה והחיבור ולא לפי מה שהאגו רוצה מלכתחילה. אז אני אראה מה ההבדל בין מצב בו הייתי נשלט על ידי האגו לבין מצב בו אני נשלט על ידי הכוח העליון. ובין המצבים האלה אראה מה זה “כיתרון אור מתוך החושך”, לכך אני רוצה להגיע. אנחנו משתדלים שתהיה לנו כזאת יכולת.
על ידי כך שכול אחד מאיתנו מתחבר, מתבטל כלפי העשירייה שלו וכל העשיריות יחד כלפי התנאים, התכונות, הכוונות שחכמת הקבלה מביאה לנו, אנחנו הופכים יותר ויותר לגוף אחד. אנחנו חושבים כך, מרגישים כך, מבינים זה את זה יותר וזה מה שמקדם אותנו. זה לוקח זמן מפני שהפעולות צריכות להתבצע עד הפרטים הקטנטנים ביותר ויש אין סוף פרטים, כי בסך הכול התיקונים צריכים להגיע מצורה בדידה, דיסקרטית, לאנלוגית, לאינטגרל השלם, ולכן כל פרט ופרט צריך להיות מתוקן. בצורה כזאת זה יקרה.
תלמיד: איך להתייחס בכוונה לאנשים אחרים שלא עוסקים בחכמת הקבלה?
אפילו מי שלא עוסק בחכמת הקבלה אם הוא מצטרף אלינו במה שהוא מסוגל, רוצה, יכול, בהפצה, בחיבור, באיזו עבודה הכי פשוטה שיכולה להיות, גם בזה הוא נכלל באותה המערכת ומבצע פעולות תיקון על עצמו. כמו בחברה האנושית הגדולה שלנו, יש כאלה שהם גדולים, חכמים, יש כאלה שהם פשוטים, אבל אי אפשר בלי כל אחד ואחד מהם. לכן שכל אחד יתכלל במה שיש לו ובמה שמזדמן לו, ובצורה כזאת נתקדם והבורא כבר ידאג לכל אחד. העיקר להיות בכל זאת באין עוד מלבדו, שמה שקורה לי צריך לקרות, אני קודם כל מרכין את הראש שלי כמו רבי עקיבא בים הסוער, וכך אני בטוח מגיע לגמר התיקון.
קריין: אנחנו בנושא “מתחזקים באין עוד מלבדו”, ציטוט מס’ 29. בעל הסולם, אגרת י”ח.
“אין תקנה לאדם, אלא להיישיר כל הרגעים ההוים, והעתידים לבוא, שיהיו מוקטרים ומוגשים לשמו הגדול. ומי שדוחה רגע שנוכח פניו, כי מוקשה הוא, מגלה כסילותו לכל, שכל העולמות, וכל הזמנים, אינם כדאים בעדו, באשר שאין אור פניו מלובש בשינוי העיתים והזמנים, אע”פ שעבודתו של אדם, בהכרח משתנה על ידיהם. ובעבור זה, הוכן לנו בזכות אבותינו הקדושים, האמונה והבטחון שלמעלה מן הדעת, שהאדם משתמש בהם, ברגעים הקשים, בלי טורח ובלי לאות.”
(בעל הסולם. אגרת י”ח)
אותה המערכת שכבר תיקנו אותה בצורה חלקית כל הגדולים, כל המקובלים שהיו לפנינו, כולה עומדת לרשותנו ואנחנו יכולים להשתמש בה והיא משפיעה עלינו ומסדרת אותנו. כמו תינוק שנולד היום, כל העולם כבר הכין לו מערכת כדי שיוכל להתקיים, מוכנים בשבילו כך וכך דברים לטפל בו, שיוכל לגדול בצורה נכונה, ללמוד ולהתכלל אחר כך כאדם גדול בחברה.
באותו אופן אנחנו צריכים להבין שאת מה שקרה לפנינו הכינו המקובלים, בקבוצות קטנות או אפילו כיחידים, אבל אנחנו כבר המערכת הראשונה הגדולה שקמה ומפיצה לכל העולם, לכולם, ללא שום הבדל בין בני אדם, שמזמינה את כולם להכיר מהי מטרת הבריאה, מהי מהות הבריאה, איך להגיע אליה, איך לפתוח את סודות הטבע ולהשתמש בהם כדי להיות בני אדם, להבין מה קורה ולשנות מה שצריך.
שאלה: אני חי לא רחוק מהחבר הגדול שלנו מאוסטרליה ואנחנו באמת עברנו פה תוהו ובוהו ממש. כל המקום כאן היה מוצף במים, המון אנשים איבדו בתים, את העסקים, את המכוניות, את הקליטה, נשארו בלי כלום.
אבל אני חייב להגיד שהקהילה פה היא כל כך מגובשת עכשיו וכל כך אוהבת וכל כך עוזרת וכולם מדברים על אימא אדמה ועל הכוח העליון וכמה צריכים עכשיו להתחבר ולעזור זה לזה, ממש מדברים במילים שלנו בלי להגיד קבלה, בלי להגיד בורא. אני שומע אותם כי אני בעל מסעדה, כל הזמן באים אלי אנשים ומדברים איתי כמו עם פסיכולוג, והשאלה איך אני לוקח את החסרונות של כולם, של כל אלה שאיבדו את הבתים ואיבדו חלק מהמשפחה ומביא אותם לעשירייה, מעלה את זה לתפילה, או בכלל, איך אפשר לשנות להם קצת את התפיסה כך שיבינו שהכול מגיע מהכוח העליון, איכשהו לכוון אותם?
אני לא יודע מה להגיד לך. אני לא בנוי ולא מיועד לטפל באנשים שבאים למסעדה ולהסביר להם מהי מטרת הבריאה, מהי מטרת המבול, מהי מטרת הייסורים שהם עוברים. בטוח שבמקצת זה מקדם אותם לתיקון, הם נעשים יותר רכים, פחות סנובים, הם יותר מתקרבים לאמת. אבל זאת דרך ארוכה, דרך ייסורים, ולכן כמה אסונות טבע עוד תצטרכו לעבור אני לא יודע, אבל ודאי שהכול לטובה.
לכן איך תדבר איתם אני לא יודע, זה עניינך. בדרך כלל אנחנו לא פונים לאנשים בזמני מצוקה, את זה עושים בדרך כלל אנשי הדת. אלא אנחנו מחפשים אנשים שיש להם תשוקה לגלות את מהות הבריאה, את מטרת הבריאה. שיש להם תשוקה מתוך הלב לדעת מה מהות החיים, מה מטרת החיים, ולא סתם לגלות מהי הסיבה שאני סובל, כי כשעוברת הסיבה שבגללה האדם סובל גם השאלה נעלמת. לכן אנחנו צריכים אנשים שאולי מתעוררים מכל מיני אסונות וחסרונות, אבל הרצון שלהם הוא באמת לגלות את מהות החיים.
ולכן אין לי מה להגיד לך. רק תבין איפה אתה נמצא לעומת האנשים שבאים אליך למסעדה. זה לא אומר שאתה לא צריך לעשות כלום, כי בכל זאת אפשר לפרסם גם שם משהו, ויכול להיות שתמצא שם את אותם אנשים שמתעוררים מהמכות, אבל לי אין מה להגיד, תמצא מילים במקום.
אני לא מעביר ביקורת על האוסטרלים, על הגאווה שלהם, על זה שהם מנותקים מכולם. אלו התנאים שבהם הם גדלים, זה כך בכל מקום בעולם. אבל אנחנו מחפשים את מה שיש בתוך הלב של האדם. השאלה היא, האם הלב של האדם כבר בשל לתיקון, וזה לא קשור לאיפה הוא חי ואיזה אסונות עוררו אותו או לא. אנחנו מחפשים חברים שאכפת להם לדעת “בשביל מה אני חי?”.
יכול להיות שהאדם חי בארמון ויכול להיות שהוא חי באיזה צריף, זה לא חשוב, אבל השאלה “מה הטעם בחיי”, היא שאלה שצריכה להתעורר בו. ובכל זאת אנחנו בני אדם, אנחנו מתחילים מהגשמיות, אז צריכים לדבר גם איתם, תנסה. אבל אני לא יכול להגיד באיזו צורה לדבר איתם, אנשי אוסטרליה צריכים גישה מקומית מיוחדת.
שאלה: כמו שהמצב של האהבה לחבר מתעצב, גם הרע צומח, גם הרע מתעורר. אני מאמין ש”אין עוד מלבדו”, אבל איך אני אחליף את הכעס או את השנאה לאהבה? מה הממיר כאן, מה האמצעי שיכול לעזור לי להמיר כעס לאהבה?
רק הבורא שאנחנו רוצים להתכלל בו, ובמידה שאנחנו מתקרבים אליו אנחנו מתחברים, ומתחילים להבין את העבודה שלנו, שבמידה שאנחנו מתחברים אנחנו מתקרבים אליו. ובנוסף להתפלל, לבקש.
וזאת על אף שהלב שלי הוא כלב האבן ואני לא יכול להרגיש אף אחד ולא רוצה להרגיש ולא רוצה להתקרב לאף אחד, אם אני הולך לפי התכונות שבלב שלי, אני לא זקוק לאף אחד, אני בכלל רוצה להיות אחד בעולם.
אני זוכר שבילדותי הייתי חולם שאני מתעורר ויוצא לרחובות העיר ואף אחד לא נמצא. אני לא רואה שהם מתים או משהו, אלא הכול נעלם, ואני נכנס לחנויות צעצועים, והכול לפניי חופשי ואני מסתובב ויכול להשתמש בכל מה שיש. זה בדיוק האגו הקטן שיש באדם הקטן וכך מצייר לו את העולם, ש”הכול בשבילך”.
שאלה: כתוב בטקסט שהטוב והרע מביאים אותנו לעתיד הטוב. בדרום אמריקה אין לנו כאלה מצבים קשים כדי להרגיש את המצב הזה. איך אנחנו יכולים להרגיש שהחבר בצד אחר של העולם סובל ונמצא בתפילה, בדרישה החזקה הזאת?
אנחנו גוף אחד, כל האנושות היא מבנה אחד. אומנם אנחנו לא מרגישים את זה כי כוח האגו שלנו לא נותן לנו להרגיש שאנחנו מחוברים, אבל אם תדבר אפילו עם מדענים, אז הם יגידו לך שכל היקום הוא מערכת אחת, שכל הדומם, הצומח, החי והמדבר, כל אלו חלקים של מערכת אחת. אנחנו צריכים בכל זאת להביא את זה בחשבון ואנחנו נגלה זאת. אנחנו נגלה עד כמה כולנו תלויים בכולם.
במצב היום, עם התפתחות המדע, עם כל מה שמתגלה, התלות הזאת מתגלה מיום ליום יותר ויותר. רק אנחנו שנמצאים בתפיסה אגואיסטית, עדיין לא יכולים להודות בכך שאנחנו שייכים למערכת אחת. אנחנו לא רוצים לקבל את זה ולכן אנחנו לא רואים, על אף שהמערכת קיימת ואנחנו סובלים מכך שלא מקבלים את המצב הזה באופן נכון. זה האגו שלנו, שמגלה לנו יותר ויותר צרות בגלל חוסר החיבור שלנו.
כך צריך להיות, עד שמחוסר ברירה נראה שאנחנו חייבים להסכים שאנחנו נמצאים בחיבור והחיבור הזה מתגלה מיום ליום. ואם אנחנו לא מקבלים את החיבור הזה שנמצאים בו אז אנחנו סובלים. זו הסיבה לכל הסבל, שאנחנו נמצאים במערכת אחת, וכמו אותם המטרונומים שמגיעים לסנכרון, אנחנו בכל זאת קשורים זה לזה, לכולנו יש לב אחד ומוח אחד, כל המערכת היא אחת. על זה כתוב “אין עוד מלבדו”, שכולנו כלולים באותו כוח. לאט לאט נצטרך להכיר בזה, וחכמת הקבלה בסך הכול עוזרת לנו לגלות אותה מערכת שאנחנו נמצאים בה כאחד, שנרצה מעצמינו שהיא תתגלה ותקום, ואנחנו נתכלל בה וכך נעבוד.
זה נקרא לגלות את הבורא, את הכוח הכללי שכולל בתוכו את כל החלקים, כביכול חלקים, של הבריאה. אנחנו צריכים לגלות את הסנכרון ביניהם, את הכוח שמקשר אותם, שמגלה את הפעולה היחידה שבכולם. והכוח הכללי הזה שמפעיל את כולם, כמו אותם המטרונומים, הכוח הזה הוא הבורא, הכוח הפנימי שבטבע.
שאלה: איך לעורר את החברים באמריקה הלטינית להשפיע על האנשים כדי שנתחבר, שנרגיש כמו אחד ושנמצא פתרון לשלום בין החברים גם בעולם הזה ושאנחנו נדמיין את המצב שיש לחברים באוקרינה עכשיו, איך אנחנו יכולים לעשות משהו?
חוץ מחיבור שבו אנחנו מגלים את הכוח האחד שמחבר את כולם יחד, הבורא, אין לנו מה לעשות. תתאר לעצמך שישנה מערכת גדולה שכוללת את כולם, ובמידה שאנחנו רוצים שהיא תגלה את הכוח האחד שפועל בה, כך אנחנו מאחדים את המערכת, כך אנחנו מקרבים את עצמנו לאותה האמת שהמערכת קיימת ופועלת בצורה כזאת. כך אנחנו מקרבים את כל המערכת, כל האנושות שהיא החלק הפנימי במערכת, לשלמות, לבורא.
כל העבודה שלנו זה לדחוף את כל חלקי הבריאה להרמוניה, להשלמה שלמה, הדדית, כך שאנחנו נראה להיות כאיש אחד בלב אחד, מה שנקרא. זו העבודה שלנו. הבורא רוצה שאנחנו בצורה כזאת נחייב את עצמנו, ומתחתנו את הדומם, צומח וחי להיות בהרמוניה הדדית. כולנו כולנו נתחיל להרגיש את הכוח שמקיים אותנו, ואז הבורא יתגלה. “אין עוד מלבדו”, הוא סובב לנו את הכול, מנהל אותנו.
שאלה: אני יותר ויותר מגיע למצב כמו שרב”ש אומר, שאני רואה את ייסוריי העולם אבל מלבד תפילה אין מה לתת. ההרגשה הזאת שמלבד תפילה אין מה לתת, מה זה בדיוק המצב הזה?
זה המצב שאתה רואה שאתה לא יכול לעשות כלום, חוץ מתפילה. זאת אומרת, אתה מכיר בזה שהבורא מנהל את הכול. ובאמת, אמנם במשור הגשמי אנחנו חייבים לעשות כל מיני פעולות, אבל למעלה מזה אין לנו מה לעשות אלא רק להתפלל. בכל המצבים הרוחניים, למעלה מהמצב הפיזי שבו אנחנו יכולים לעשות את ההתארגנות שלנו, אנחנו יכולים רק להפעיל תפילה לבורא, וזה עיקר התיקון שלנו.
שאלה: מתי אנחנו כעשירייה יכולים להחשיב את עצמנו כשותפים של הבורא?
כשאתם מחוברים. במידה שאתם מחוברים אתם שותפים.
קריין: ציטוט מספר 30, בעל הסולם.
“תכף בבוקר, בקומו משנתו יקדש הרגע הראשון בדביקותו ית’, וישפוך לבו להשי”ת, שישמרהו כל הכ”ד שעות שבמעל”ע [העשרים וארבע שעות שבמעת לעת], שלא יעבור במוחו דבר בטל, ולא ידומה לו זאת לנמנע, או למעלה מן הטבע, כי תמונת הטבע העושה המחיצה של ברזל וכו’. וראוי לאדם לבטל מחיצות הטבע המוחשות לו. אלא מתחילה יאמין שאין מחיצות הטבע מפסיק אליו ית’ ח”ו, ואחר כך יתפלל בכל לבו, אפילו על דבר שהוא למעלה מרצון טבעו.
והבן את זה תמיד, גם כן בכל שעה שיהיו עוברים ושבים עליו צורות שאינם של קדושה, ויופסק כרגע, תכף בזוכרו, יראה לשפוך לבבו, שמכאן ולהלאה, יציל אותו השי”ת מהפסק מדבקותו, בכל יכולתו, ולאט לאט יתרצה לבו לה’, ויחשוק להדבק בו באמת. וחפץ ה’ בידו יצליח.”
(בעל הסולם. אגרת י”ח)
שאלה: בקטע הקודם כתוב “מי שדוחה רגע שנוכח פניו, כי מוקשה הוא, מגלה כסילותו לכל”. מה בעל הסולם אומר לנו?
אם האדם לא מעורר בו רגישות שיכול לעורר, אז מגלה כסילות. עדיין לא רוצה להפעיל את עצמו לעבודה הנכונה. זה בכללות.
שאלה: תמיד אמרנו שהעשירייה היא המצפן. איך עליי להתייחס לכלל הקבוצה הגדולה כדי שהיא תהיה מצפן?
דרך איחוד הקבוצה אנחנו יכולים להרגיש בה את המצפן, את הכיוון לצפון.
שאלה: מאז שהתחלנו את התפילות המשותפות של הנשים בכלי העולמי, ביחד, חצי שעה ביום, מורגשת חמימות שנכנסת בינינו – הנשים, התפעלות זו מזו. עדיין יש הרגשה שהלב לא נפתח לגמרי. מה מומלץ לנו לעשות כדי להגיע לפתיחת הלב ללב אחד?
“תפילה בציבור” מה שנקרא, תפילה בחיבור. זה מה שצריכים.
שאלה: במה צריכה להשתנות התפילה שלנו מיום ליום?
ככל שהלב יפתח יותר, אנחנו נרגיש שאנחנו זקוקים לקרבת הלבבות.
שאלה: האם כחלק מההפצה עלינו לפרסם לאנושות את קבוצת “בני ברוך” שכוללת אלפים בכל העולם שמתחברים מעל כל ההבדלים?
אפשר לפרסם. השאלה באיזו צורה ומה זה ייתן. כשיתחילו להתנפל נשים מכל מיני מדינות ושפות וכן הלאה, שזה לא יבלבל אותנו ויבוא כמו איזה צונאמי ורק יזרוק אותנו מצד לצד. אנחנו צריכים להיות מאורגנים יפה וטוב ולדעת איך להפיץ בצורה, שאם תבוא תוספת מהקהל החיצון, אנחנו נדע איך לעבוד עם התוספת הזאת ומה לעשות.
שאלה: מהו ענוות המצפן לאדם בתיקונו?
אדם במידה שהוא נכלל יותר ויותר בקבוצה שלו, הוא מגלה בהתכללות הזאת כיוון יותר מדויק לגמר התיקון, לצפון מה שנקרא.
שאלה: מה זה אומר לשפוך את ליבך לבורא?
הלב של האדם הופך להיות רך כמו מים, כמו נוזל, שאין בו שום קשיות אלא הוא לגמרי לא מרגיש בו כוחות מהשליטה על עצמו, נעשה כל כך רך שפשוט נשפך. זו הרגשה פנימית, קשה לדבר על זה.
קריין: לציטוט מספר 31.
קריין: בעל הסולם.
“המקבל עליו עול מלכות שמים שלמה, אינו מוצא טורח בעבודת השי”ת, ועל כן יכול להיות דבוק בהשי”ת ביום ובלילה, באור ובחושך, ולא יעצרנו הגשם, הנברא בעובר ושב, בחלוף ותמורה, כי הכתר שה”ס אין סוף ב”ה, מאיר לכולם בשוה ממש, שהסכל ההולך, תחת מבול של המניעות הזורם עליו, מלפניו ומלאחריו, ואומר לכל, שאינו מרגיש בחסרון הפסק הדבקות, איזה קלקול ואון בעדו. כי אם היה מרגיש את זה, ודאי היה מתחזק למצוא איזה תחבולה, להנצל על כל פנים מהפסק הדבקות, הן פחות והן יותר, אשר תחבולה זו עדיין לא נמנעה משום מבקש אותה, או על דרך “מחשבת האמונה”, או על דרך “הבטחון”, או על ידי “בקשות תפלתו”, שהמה מותאמים לאדם דוקא במקומות הצרים הדחוקים, כי אפילו “גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרי [אפילו הגנב, במחתרת, קורא לבורא]”.”
(בעל הסולם. אגרת י”ח)
זאת אומרת, העיקר בשבילנו כל הזמן לארגן תפילה מחדש. להרגיש באיזו מידה אנחנו נמצאים כל פעם בשינויים, גם מתוכנו וגם מחוצה לנו, ולכן החסרונות שמתגלים בחוסר חיבור, בחוסר דבקות, להעלות אותם לבורא. וככה להיות כל רגע ורגע, זוהי חייבת להיות עבודה ללא ספק גם ביום וגם בלילה, ללא שום הפסק.
שאלה: מצד אחד הוא כותב שיכול להיות דבוק ביום ובלילה, ומצד אחר הוא אומר, שצריך להרגיש את החיסרון של הפסק הדבקות.
כן. דווקא אחד לא מבטל את השני. אני נמצא בדבקות עם הבורא ולכן מתוך הדבקות הזאת אני מרגיש כל הזמן כמה יש לי עוד להוסיף בדבקות.
תלמיד: ואיפה מתבטא ההוספה כל הזמן?
בתוספת דבקות.
תלמיד: האם זה בקשר עם החברים או בתפילה שאנחנו מעלים?
גם וגם, אחד לא מבטל את השני. אם אני נמצא כל הזמן בדבקות, זה לא מפריע לי כל הזמן להרגיש שאני יכול להוסיף כוח לדבקות.
תלמיד: ולבקש גם על זה עוד כוחות.
ודאי. זה נקרא שאני נמצא בדבקות. דווקא מתוך זה שאני נמצא בדבקות, אני מרגיש כמה יש לי עוד להוסיף לדבקות. וזה לא נקרא שאני לא הייתי בדבקות. מתוך הדבקות אני משיג כמה עוד חסר לי ואני הולך ומוסיף, כי הוספה לדבקות היא בלתי פוסקת. אני לא יודע מה קורה שם בגמר התיקון, אבל היא בלתי פוסקת והיא לא מפרה לי את חוסר הדבקות שיש לי עכשיו. דווקא מזה שאני נמצא בדבקות, אני מרגיש חוסר דבקות ואחד לא מבטל את השני. ככה זה ברוחניות.
אלה דברים שצריכים לחשוב עליהם. אם אני מרגיש עכשיו שאני נמצא בחוסר דבקות, בחוסר רצון, הדברים האלה דוחפים אותי לחיבור, להתקדמות. אלה דברים שמגלים לי חסרונות או מגלים לי דווקא התקדמות. בלי גילוי החיסרון אני יכול להשיג משהו? לא. זאת אומרת, החיסרון כבר נכנס להשגת הדבקות, זה חלק הכרחי שנמצא בתהליך, כאחוריים שנמצאים ביסוד של הפרצוף.
תלמיד: אתמול שמעתי מחבר על חבר שעוזב את הדרך כי הוא לא מרגיש תוצאות.
הוא לא מרגיש תוצאות, כלומר במילים אחרות הבורא לא משלם לו מה שהוא חושב שהבורא צריך לשלם.
תלמיד: כן.
האם הוא דרש, פנה לבורא? אולי זה שהוא לא מרגיש תוצאות זו דווקא תוצאה נכונה וטובה כי הבורא רוצה ממנו פנייה. כמו שאנחנו לפעמים רוצים לעורר אנשים בצורה כזאת כדי לעורר בהם חסרון להגיע אלינו.
תלמיד: זה אדם שלא מרגיש תוצאות כבר כמה שנים, לא פעם או פעמיים. הוא פנה וביקש שוב ושוב במשך כמה שנים טובות והוא מרגיש שאין תוצאה בדרך.
מהי תוצאה?
תלמיד: אני לא יודע לענות בשמו, אבל כנראה חוסר מילוי כלשהו.
הוא רצה למלא את האגו ועדיין הוא נמצא ברצון למלא את האגו והוא לא ממלא אותו לכן הוא עוזב, והוא ילך למקום שייתנו לו מילוי לאגו.
שאלה: מה לענות לו? לכל אחד יש בטח את השאלה הזאת.
לענות לו שאותו חיסרון שעכשיו הוא מגלה, שהוא רוצה לקבל משהו, דווקא אותו חיסרון הוא צריך למלא עם כוח השפעה. שישפיע לחברים, שישפיע לבורא, שיעשה משהו מחוץ לו.
זה ברור שעל ידי זה שהוא לומד חכמת הקבלה יש לו רצון לקבל יותר גדול, אבל עם זאת הוא צריך ללמוד שהרצון הזה אף פעם לא יתמלא, תתמלא רק הכוונה על מנת להשפיע. הוא מגדל אותה? מתקין אותה? אם לא, אז הוא לא מכין את עצמו לקבלת השפע העליון. השפע העליון הוא כוח הבינה, כוח ההשפעה. יכול להיות שהוא לומד את חכמת הקבלה אבל מתכוון בזה להיות עשיר, להיות חכם, להיות משהו, הוא לא רוצה להיות בתכונת הבורא.
אם יש כאלו אנשים שעדיין לא מבינים, לא מרגישים שהעבודה שלנו צריכה להיות למעלה מהדעת, למעלה מהאגו שלנו, למעלה מהשכל האגואיסטי שלנו, אז הם צריכים להתכלל בחברה, אין מה לעשות. הבורא עוזר לנו בכל המקרים, תראו מה שהוא מעורר בעולם, בחיים שלנו, סביבנו. אם אנחנו לא יכולים לגשת בדרך הטובה לתיקון, אז הוא עוזר לנו, הוא עושה לנו דרך יותר גרועה, יותר רעה, שיהיה לנו יותר קשה, ואז נרצה להימלט מהקושי ונהיה מוכרחים להתחבר.
אנחנו נמצאים במצבים מתקדמים, ואנחנו צריכים להבין ולשכנע את עצמנו שההתקדמות האמיתית היא שאני מתקדם לזה שאני מתרוקן, שאני לא צריך כלום, ואת המקום הריק שאני מפנה בצורה כזאת אני ממלא עם אור חסדים, עם האור שמתקן את הרצון לקבל, ובו אני כבר מקבל אור חכמה.
שאלה: איך אני יכול להשתוקק לדבר שמעולם לא הרגשתי אותו?
אתה צודק, זה קשה, זה אפילו בלתי אפשרי. אבל אתה לא יכול להגיד שאתה לא יכול להשתוקק כי יש לך נקודה שבלב. יש בנו רצון קטן לגלות את מהות החיים, את מטרת החיים, את הכוח העליון, כל אחד יכול לתאר את זה בצורה שלו, והרצון הזה לא נותן לנו לחיות בשקט. הוא אומר לי שאם אני לא משיג את הרצון הקטן הזה אבל מרכזי, אין לי בשביל מה לחיות. בכל יתר הדברים אני סתם אסתום את עצמי עם כל מיני תענוגים, אני אשתה קצת ויסקי, אני אבלה, אני אלך לרקוד, אני אלך לראות סרט, לא חשוב מה, אבלבל את עצמי עד סוף החיים עד שאמות. זה מה שקורה.
ליד זה יש לי כאן הזדמנות, “עולמך תראה בחייך”. אנחנו יכולים לגלות את מהות החיים, את סוד החיים, את מטרת החיים, שהם למעלה מהחיים הבהמיים האלו, זה מה שיש לנו. מי שרוצה משיג, ומי שלא, יחזור להיות בהמה, ימלא את עצמו כמה שאפשר רק כדי פחות לסבול בכל רגע ורגע, זו מטרת החיים הבהמיים, ובזה יגמור את חייו. אף אחד לא ימשוך אותו בכוח לחיים רוחניים. ושם אין ברירה, אלא רק עד כמה האדם מעורר את עצמו גם אם נכנס לחולשה, לבירורים ולמחשבות כאלה “בשביל מה אני חי”, ובכל זאת ממשיך.
שאלה: לא הבנתי מה בעל הסולם רוצה להגיד לנו פה כשהוא מדבר על שלושת הדברים, מחשבת האמונה, ביטחון ובקשות תפילתו.
“המקבל עליו עול מלכות שמים שלמה”, את שליטת הבורא השלמה, “אינו מוצא טורח בעבודת השי”ת”, כי הוא נמצא כולו בזה שיש לפניו בעל בית שנותן לו עבודה, והוא מקבל את העבודה הזאת ומבצע. כי רק בצורה כזאת הוא מגיע למטרה, לסיכום חייו בצורה נכונה. “ועל כן יכול להיות דבוק בהשי”ת ביום ובלילה”, בכל מיני מצבים, אלה שנראים לו כיום ואלה שנראים לו כלילה, “באור ובחושך, ולא יעצרנו הגשם, הנברא בעובר ושב”, הגשמיות שכל הזמן מבלבלת אותו לכאן או לכאן, “בחלוף ותמורה, כי הכתר שה”ס אין סוף ב”ה, מאיר לכולם בשוה ממש”, אין הבדל בינינו, מלמעלה האור מאיר על כולם. “שהסכל ההולך, תחת מבול של המניעות” הוא רואה שזה מפריע לו וזה מפריע לו כדי להגיע למטרה. מדברים על האדם שהולך למטרה, אבל אין לו מספיק שכל להבין שהמניעות האלו הן דווקא מכוונות אותו נכון להגיע למטרה. “הזורם עליו, מלפניו ומלאחריו”, שהמניעות האלו נראות לו מכל הצדדים, “ואומר לכל, שאינו מרגיש בחסרון הפסק הדבקות”, שדווקא בזה שהבורא מנהל את החיים שלו דרך כל מיני בעיות, הוא מבין דרך הבעיות האלה שזה מגיע אליו מלמעלה. אחרת, “איזה קלקול ואון בעדו.
כי אם היה מרגיש את זה”, שהוא מנוהל על ידי הבורא דווקא על ידי כל מיני הגבלות ובלבולים, “ודאי היה מתחזק למצוא איזה תחבולה, להנצל על כל פנים מהפסק הדבקות, הן פחות והן יותר, אשר תחבולה זו עדיין לא נמנעה משום מבקש אותה, או על דרך “מחשבת האמונה”, או על דרך “הבטחון”, או על” דרך “בקשות תפלתו”, “מחשבת אמונה” היא שכל הזמן ילך למעלה מהדעת. “דרך הביטחון”, אפילו שנמצא בחושך. “דרך בקשות תפילה”, בטוח שכל הזמן הוא דבוק בבורא בבקשה. “שהמה מותאמים לאדם דוקא במקומות הצרים הדחוקים”, מה שקורה לנו בדרך. “כי אפילו “גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרי [אפילו הגנב, במחתרת, קורא לבורא]”.” כך האדם. בכל המקומות, בכל המצבים כשיש מטרה לפניו, ואפילו רואה שיש לו קושי הוא פונה, מבקש ומקבל. זה העיקר.
(בעל הסולם. אגרת י”ח)
שאלה: אני יכול להבין שחבר נמצא בספקות ולא בטוח בדרך. אבל מה עושים אם אותו חבר רוצה למשוך את החברים בעשירייה למקום אחר שנראה לו יותר טוב? הוא אומר, “אני על העשירייה לא רוצה לוותר, אני רוצה לוותר על הדרך הזאת”, ומושך אותם איתו. מה אני עושה?
איך הוא לוקח על עצמו כזאת אחריות? אם הוא נמצא בעשירייה ולפניו השיטה הרוחנית של בעל הסולם, אז מה עוד הוא יכול למצוא? איפה אנחנו לא הולכים לקיים את מה שכתוב בבעל הסולם, חיבור, ויתור, דבקות? מה עוד חסר?
תלמיד: חסר לו להרגיש התקדמות בדרך.
למה הוא לא יכול לעשות את זה כאן?
תלמיד: את זה צריך לשאול אותו. אני חושב ובטוח שהוא כן יכול לעשות, אבל מה שאותי מדאיג למה הוא מושך איתו את החברים. אם לא מוצא חן בעיניך, בסדר, תנסה במקום אחר, אבל למה לפגוע בעשירייה?
אני הייתי זורק בן אדם כזה לגמרי מהעשירייה מיד במקום, אוסר עליו להתקרב לאנשים כי הוא רוצה לקלקל. הם נמצאים באיזשהו כיוון והעיקר הוא שיש כבר עשירייה, והוא רוצה למכור אותם למישהו אחר. זו כבר לא דרך הקדושה.
אף פעם לא סחבתי אנשים ל”בני ברוך”, אף פעם לא עסקתי בזה, איך אני יכול לקחת אנשים שיבואו ל”בני ברוך” אם הם נמצאים באיזשהו מקום? אנחנו צריכים לתת לבני אדם חופש בחירה, והם צריכים לבחור בעצמם במצב שהם נמצאים האם זה נכון להם או לא, בחירה חופשית חייבת להתקיים, ולאף אחד אסור להשפיע על האחרים. כך למדתי מרב”ש.
שאלה: מה לעשות אם מדובר בחבר ענק שנתן דוגמה אישית, חבר שפעל שנים ונתן את כל החיים שלו?
אנחנו ראינו כאלה דוגמאות של חבר ענק שפעל שנים, נתן את הלב שלו והכול, ואחר כך הוא פתאום הסתובב והלך לכיוון הפוך מכל עקרונות הקבלה. אם הוא נמצא ביישום נכון של חכמת הקבלה לא יכול להיות שכך הוא יעשה. כי אם יש לו כאן חברה שמקיימת את התנאים של בעל הסולם, ומשתדלת לעלות את עצמה לאמונה למעלה הדעת, אז אין כיוון אחר בקבוצה אחת או בקבוצה אחרת, בעשירייה הזו או בעשירייה אחרת, הכיוון לרוחניות הוא כיוון אחד.
הוא היה ענק כשלמד ואנחנו למדנו אתו מצבים כלשהם, עברנו אתו מצבים שהיו מקובלים על הדעת, כשמתקרבים ליציאה לרוחניות, לאמונה למעלה מהדעת, שם כבר יש בעיות. כי שם כבר השכל לא כל כך תופס ואז לכל אחד יש ספקות משלו, זה ברור, זה תמיד היה כך. מזה נולדו כל מיני קבוצות בעבר אצל אותה קבוצת יהודים, היא הולידה כל מיני קבוצות אחרות, דתות, אמונות והכול.
בהתחלה זאת היתה כל קבוצת אברהם, קבוצת מקובלים, ואחר כך נשרו ממנה כל מיני קבוצות. ולכן אין לנו מה לעשות, להוציא אותו ומיד, או שכל העשירייה אולי תלך יחד עימו. אבל לא לתת לו להיות באמצע, גם בזה וגם זה. כמו שבניתוח אנחנו חייבים לחתוך מהגוף החולה את מה שחולה. אני לא מחזיק אף אחד, ובטוח שבדרך אנחנו עוד נתקע בדברים כאלה. אבל מצד אחר יש חופש לכולם, בבקשה, לכו ותעשו מה שאתם חושבים, החיים הם שלכם.
יש לנו כאן קבוצה גדולה, היא מונה כמה אלפים ויש לנו חיים ותנאים משלנו, ואנחנו לא נותנים לדברים האלה שיקרו אלא ההיפך, אנחנו צריכים להתחזק יום יום, זה דבר אחד. דבר אחר, אם באמת יש כאלה בעיות גדולות, אז אנחנו צריכים לדון בהן, תתקשרו אלי, תכתבו לי, אני מוכן לראות מה קורה.
שיהיו ספקות, שאלות וכל מיני נטיות לכל מיני כיוונים זה ברור, אבל אם אתם מרגישים שזה יכול ממש לקרות בפועל עם כל העשירייה, שיש אדם אחד שתלטן עד כדי כך שהוא רוצה לשלוט על כל העשירייה ולהביא אותה לכיוון שונה, אז בואו נראה מהו הכיוון, בואו נלמד. תתקשרו אליי וספרו לי אל תשמרו את זה בשקט, לכל אחד יש ספקות, לכל אחד יש בעיות, אנחנו נמצאים בבירורים האלה בכל רגע. אבל אסור לעבור על זה בשתיקה, זה כמו מחלה שלא מטפלים בה.
שאלה: אמרת שגוף חי בהמי רוצה רק לא לסבול, רק לקבל מילוי בכל רגע ורגע. כבר אין לי שום מילוי כזה פה באוקראינה ואני ממש מרגיש את עצמי כבהמה. אני לא מוצא את הנקודה שבלב, אולי היא נמצאת איפשהו בחברים שלי ואני צריך לחפש אותה, אבל אם היא לא בחברים איך אני יכול להעיר אותה?
מה שחסר היום לכולנו יחד, ודווקא בגלל שיש כזה מצב באוקראינה, חסר חיבור, השפעה הדדית, ביטחון משותף בינינו שאנחנו יכולים לתת כולנו לכל אחד ואחד, ובזה אנחנו צריכים להתעורר.
צריך למצוא כאלה פסוקים אצל רב”ש, יכול להיות שגם אצל בעל הסולם אבל הוא כתב על זה די גבוה. למצוא אולי גם בתהילים, יש שם הרבה דברים כאלה, כי דוד המלך כתב את זה מתוך לחץ, מתוך תסכולים, הוא היה ממש בתוך מלחמה כל הזמן, צריכים למצוא את זה.
שאלה: מה ההבדל בין ביטחון לאמונה?
ביטחון צריך להיות כתוצאה מהאור העליון שמשפיע עלינו כשאנחנו עובדים נגד האגו שרוצה להפריד בינינו, זה נקרא “ביטחון”. למעלה מביטחון יש אמונה, כשאנחנו מעצמנו מייצבים, דורשים ומקבלים איזו הארה נוספת לביטחון. כך אנחנו צריכים להבדיל ביניהם.
צריכים למצוא חומרים, אמונה וביטחון הוא נושא בפני עצמו ושם אנחנו צריכים לראות את התשובות. צריכים ללמוד, אלה חלקים די גדולים מחכמת הקבלה, מהשיטה.
שאלה: למדנו שבדורות הקודמים המקובלים הקלו עלינו את הדרך מהשיטה שהיתה “פת במלח תאכל ועל הארץ תישן”1. הדרך נראית לנו עדיין קשה, האם גם לנו יש משימה להקל את הדרך בצורה כלשהי?
זה היה קודם, כששיטת חכמת הקבלה לא הייתה בצורה ברורה, שאנחנו יכולים על ידי חיבור לעורר את המאור המחזיר למוטב שיתקן אותנו. אז התיקון היה הרבה יותר קרוב לפעולות גשמיות, הגבלנו את עצמנו באוכל, לחם, בשינה, בכל מיני דברים כאלה. מאז שזכינו למאור המחזיר למוטב, כשיש כבר שיטה והתרבו כתבי מקובלים, והשיטה נעשתה יותר ברורה, מבוררת, כך הבורא מגלה לנו, אז התחלנו להשתמש באור העליון יותר ויותר.
אנחנו מגיעים למצב שכל השיטה עכשיו הופכת להיות לא על ידי זה שאנחנו מטפלים באגו בצורה ישירה, שרוצים להרוס אותו, אלא שאנחנו מזמינים מאור המחזיר למוטב מלמעלה שיטפל באגו שלנו, זה השינוי. השינוי הוא שבמקום להרביץ לעצמנו, אנחנו מעוררים את האור מלמעלה והוא מטפל בנו.
תלמיד: אנחנו רואים שעדיין הרבה חברים מתקשים, האם אנחנו יכולים להקל את הדרך, לעשות עוד שדרוג מסוים במערכת?
איזה שדרוג? אתה גמרת את זה, אתה כבר התחברת, כבר עשית הכול כדי לעורר את המאור המחזיר למוטב? כבר עשינו את זה, אנחנו מתפללים על זה, מבקשים שזה יקרה? אני לא רואה שאנחנו מיום ליום עד כדי כך מצליחים. קודם תשאל האם עשית מה שנדרש?
תלמיד: לכן אני שואל, כי אנחנו רואים שזה קשה.
אני מסכים איתך. בעל הסולם כותב שהרבה חברים הולכים, נופלים, ועוד ילכו ויפלו, ובכל זאת שכרם גדול כי השקיעו משהו בזה שרצו להתקדם. אבל שיהיה קל? על זה אין שאלה, על זה לא מדברים.
תלמיד: לא נוכל להקל יותר ממה שהקלו המקובלים, זה תמיד יהיה כך?
אני לא חושב שזאת כל כך הקלה, כי מפני שהאגו שלנו התפתח בצורה גשמית, והתפתחה גם ההתקרבות שלנו לאורות העליונים, לכן יוצא שאנחנו יכולים לשנות את הכוחות שמתקנים אותנו. במקום צרות גשמיות, האור העליון. אבל זה לא שהאור העליון זה לא צרות, גם זה צרות, גם זה מקום צר.
אני לא חושב שזה יותר קל, אני חושב שהיה לנו יותר קל אם היינו עושים כל מיני הגבלות על עצמנו, סיגופים. אבל זה לא פועל כמו שקודם כי התפתחות הכלים, הבירורים שאנחנו עושים מסך כל הכלי של אדם הראשון הוא כזה, שאנחנו מבררים עכשיו כלים יותר עדינים. ולכן צריכים אורות יותר עליונים שישפיעו על הכלים האלה כדי לברר אותם, כדי לחבר אותם, לתקן אותם, להכניס אותם לפעולה רוחנית.
ולכן אותם הדברים “פת במלח תאכל, מים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן”, זה כבר לא עובד. לכן אם תעשו עכשיו עינויים, זה לא יהיה שווה כלום. אני עוד ראיתי כאלה מקובלים, היו כאלה עוד ברחובות כשגרתי שם, גם בבני ברק קצת, שהיו מתעסקים בכל מיני כאלה ייסורים, עינויים, אבל זה כבר לא עבד, על הדור החדש זה כבר לא עובד.
תלמיד: האם בפנינו, בפני בני ברוך, עומדת כזאת משימה איכשהו להקל את הדרך הזאת? בכל זאת אנחנו עובדים, מפתחים כל מיני כלים, גישות.
רק תפילה. כל מה שיש לנו לעשות בגשמיות, בכל מיני הגבלות, בכל מיני שיטות, זה רק תפילה. אבל לתפילה אנחנו יכולים להגיע כשיש קודם חיבור בינינו, הכנה לתפילה, גדלות הבורא, גדלות הקבוצה שהיא מתפללת, מבקשת, דורשת, מה בדיוק היא מבקשת. כל העבודה שלנו היא לברר את הפרטים שאנחנו צריכים להעלות בתפילה לבורא, שהם יהיו ככול היותר ברורים, ולהעלות אותם, לשפוך אותם אליו.
שאלה: אני לא מבין כלום בתע”ס, אבל יש שם שרטוט שהחזיק אותי הרבה זמן, שבו שמגלגלתא ועיניים, נשפך לאח”פ. מתי זה יקרה?
קודם אנחנו צריכים להגיע למצב שיש לנו גלגלתא ועיניים. גלגלתא ועיניים לא בפרצוף, אלא אצלנו, “גלגלתא ועיניים” אלה הרצונות שאנחנו מסוגלים לייחד ולהדביק בבורא. הרצונות הכי זכים, הכי חלשים, אבל אלה שכבר יכולים לקבל את צורת ההשפעה ההדדית ובזה להידמות לבורא. זה יקרא אצלנו “גלגלתא ועיניים”. הכול תלוי בפנייה, בבקשה.
שאלה: הבורא מעורר אותנו, מעיר אותנו, אנחנו קמים, באים לשיעור בוקר ואנחנו צריכים להפעיל את הכוונה, להתכלל בחברים. במהלך היום עושים גם פעולות כאלה, אנחנו מתחברים יחד לפגישות שלנו במהלך היום, עושים את הפעולה הזאת עם הכוונה להתחבר לחברים, להתאסף סביב המקורות. זה נקרא חיבור? נראה שמשהו חסר בכל זאת.
מה שחסר זה נחיצות להרגשת הבורא בקשר בינינו. שבין חבר לחבר יתגלה כוח ההשפעה, כוח החיבור, זה מה שצריך. לא לשים לב לגופים אלא לרצונות, הבורא דורש את הרצון המשותף שלנו למרות שכולנו שונים, נמצאים ברצונות שונים, בכל זאת כולנו מתחברים בקשר אליו, בלהתקשר אליו. זה מה שאנחנו צריכים לעשות.
אני מאוד מקווה שאנחנו מתקרבים לזה, מבינים, שומעים, לומדים, והמצבים שהוא מעורר בעולם סביבנו, גם הם מאוד עוזרים לנו להבין שרק החיבור בינינו, ופנייה אליו, זה מה שצריך להיות. לא יעזור לנו להיות חכמים, שום דבר, כמו שקראנו לא פעם, רק תפילה אליו. אבל שהיא תצא ככל שאפשר מהלב המשותף.
קריין: ציטוט 32. בעל הסולם. “שמעתי”.
“בזמן שבא לאדם בחינת יראה, הוא צריך לידע, ש”אין עוד מלבדו” כתוב. ואפילו מעשי כשפים. ואם הוא רואה, שהיראה מתגבר עליו, אזי הוא צריך לומר, שאין חס ושלום מקרה, אלא נתן לו השם ית’ הזדמנות משמים. והוא צריך לעיון ולמוד, לאיזה מטרה שלחו לו את היראה הזו. מסתמא, הוא בכדי שיוכל להתגבר ולומר “אין עוד מלבדו”.
ואפילו אחרי כל אלה, עדיין היראה והפחד לא הלך ממנו, אזי הוא צריך לקבל מזה דוגמא, ולומר: “באותו שיעור היראה צריך להיות בעבדות השם ית'”. היינו, שהיראת שמים, שהוא לזכות, צריך להיות בזה האופן של יראה, שיש לו עכשיו. היינו, שהגוף מתפעל מהיראה הזו החיצוניות, כן ממש באותה הצורה של התפעלות הגוף, צריך להיות יראת שמים.”
(בעל הסולם. “שמעתי”. קל”ח. “ענין יראה ופחד שבא לפעמים להאדם”)
שאלה: אנחנו רואים בטבע שלפני עלות השחר יש את החושך הגדול ביותר. ,איך לא להסתובב ולברוח מהחושך והמתח שמתגלים עכשיו כדי לא לפספס את ההזדמנות ולהפיק את המירב מהמצב עכשיו?
כתוב שלפני גמר התיקון יהיה כזה חושך בעולם, ארמגדון, כאלו מצבים נוראיים שאנשים לא יוכלו לאחוז ביחס לבורא, הם יברחו ויפלו לכל מיני שיטות ומצבים אחרים. זה מה שיקרה.
יש מנהג כזה בסוכות שנקרא “הושענא”, שלוש שעות שאנחנו קוראים בהושענות. שם כתוב שזה דבר מאוד קשה לפני גמר התיקון, כי אז מתגלים הכלים הכי גרועים, הכי כבדים מסך כל הכלים שצריכים להיתקן.
אנחנו לא מדברים על זה, אבל באמת עכשיו אנחנו פשוט צריכים לדעת איך מתגברים על החושך, על החשכה. אז צריכים להחזיק יחד, אין לנו שום אמצעי אחר חוץ מלהחזיק יחד, בקשר בינינו ואז פתאום רואים שיש אור, שהבורא נמצא. ככל שאנחנו מתחברים יותר בקשר בינינו, הבורא נראה ומתגלה יותר, וכך אנחנו יכולים לגלות את האור.
אין לנו שום אפשרות אחרת, אני לא מבין למה כל פעם יש את השאלות האלו. רק במידה שאנחנו מקושרים יחד, אנחנו מגלים את הבורא. החוק הזה הקיים מלכתחילה, מתחילת הבריאה ועד סוף הבריאה, זה אותו תנאי.
שאלה: מה לעשות כשמרגישים את התפילה על חיבור לעשירייה כמשהו מוזר ולא נכון?
אלא מה לעשות? אין מה לעשות, אין עוד מלבדו. הבורא עושה בכוונה את התרגילים האלה כדי ללמד אותנו מה ההבדל בין חושך לאור, בין פירוד לחיבור. זה העיקר במערכת הכללית שבה אנחנו נמצאים. לכן אין לנו ברירה, אלא לגלות את האור ולגלות את החושך, כשלחושך ולאור בעצם יש את אותה חשיבות.
עד כמה שמגלים את האור, ככה מגלים את החושך. עד כמה שמגלים את החושך, מגלים את האור. וכך אנו תמיד הולכים על שתי רגליים, שמאל ימין, שמאל ימין, והחושך תמיד קודם לאור. אנחנו צריכים ללמד את עצמנו, ולהרגיל את עצמנו לקבל את החושך כדבר טוב כי הוא מבשר לנו על כך שאנחנו מגיעים לאור.
שאלה: איך לעזור לחברה שמרגישה שהיא לא מתקדמת ואפילו הולכת לאחור? קודם הלב שלה היה פתוח ועכשיו הוא נסגר.
תמצאו מאמרים של רב”ש בנושא ותקראו אותם יחד. כמה רב”ש כותב על זה, גם בעל הסולם, שמח אני ברשעים שמתגלים כי אלו שלא מתגלים הם באפס תקווה שיתגלו, אבל אלו שמתגלים אז בטוח שאם הם מתגלים אז הם יגיעו לתיקון, רק צריך לשים לב אליהם והם יתוקנו. לכן צריך אדם “לברך על הרע כמו על הטוב”, כי כל הרע שמתגלה הוא כדי שייתקן ויגלה את הטוב.
שאלה: בקטע מספר 30 מדובר על התרגלות לבורא, האם עלינו לקבוע הרגלים כלפי הבורא?
אני לא יודע מה זה הרגלים, אני חושב שזה דווקא ההיפך. זה כמו בחיי משפחה, בחיים זוגיים, ככל שאנחנו מוצאים עוד הבחנות חדשות ביחסים בין הגבר והאישה, כך יש להם יותר סיכוי להמשיך בחיים טובים.
שאלה: ישנם חברים שהתעוררו לרעות העולם, מרגישים מבוהלים, סובלים, מה אפשר לעשות בנוסף לחיבור בעשירייה, איך אפשר לכלול את החברים האלו?
הפצה, אין חוץ מזה. חיבור בינינו ולגרום לחיבור בכל העולם על ידי הפצה.
שאלה: איך להבדיל בין חוסר רצון לאדישות?
מחוסר רצון אני סובל, שאין לי מספיק רצון להיות כל הזמן להיות ער, בוער לקראת התיקונים, אלא אני מרגיש חולשה, חוסר יכולת, כמו זקן. לטפל בזה אפשר רק על ידי הסביבה, את זה אנחנו לומדים גם ממאמר “החירות”.
שאלה: אמרת אתמול בישיבת כתבים שאומנם אנחנו יכולים להתגאות בזה שיש לנו אלפי נשים בשיעורים, אבל אין פעולות נכונות שעל ידן מפעילים את התיקון. למה התכוונת, אילו פעולות חסרות מצד הנשים?
תקראו איזה מאמר במשך שעה, זה יכול להיות גם רק עשר דקות, אבל בכל עשר הדקות האלה כולכן חושבות על חיבור הלבבות שיהיה כְלב אחד. אנחנו רוצים להגיע למצב של לב אחד, ובו אנחנו רוצים לגלות את כוח החיבור והאהבה בינינו שהוא בעצם הבורא. אם מגיעים לחיבור הנכון אז בטוח שמגלים שם את הבורא.
קריין: לגבי התפילה העולמית המשותפת שלנו. נכון להיום בימים שני עד שישי בין השעות 15:00-15:30 שעון ישראל נפגשים במקביל לתפילה עולמית משותפת, גברים לחוד ונשים לחוד. בנוסף התבקשנו לשאול לגבי תפילת ערב מתי נוח לחברים כי רוצים לעשות עוד תפילה משותפת בערב לשלום העולם. האם נוח בין 19:30 ל-20:00 או בין 20:00 ל-20:30 שעון ישראל. היינו רוצים עכשיו לעשות סקר קצר כדי שנדע איך לארגן את זה.
למי שנוח כך ולמי שנוח כך, לא?
קריין: לא, רוצים לעשות תפילה שכולם ביחד נכנסים בבת אחת.
אם זה אפשרי, בבקשה.
קריין: לפי הסקר אני רואה שהתשובה ברורה, 19:30-20:00. בנוסף נשלח סקר כדי שחברים שלא נמצאים כרגע ולא הספיקו, יענו עליו בצורה מסודרת.
ועוד שאלה, מכיוון שעד היום היינו מחוברים בתוך העשירייה, לפחות פעמיים ביום היינו נפגשים לחיבור פנימי בתוך העשירייה, ועכשיו נולד דבר חדש שהבורא הוריד עלינו – תפילה עולמית משותפת, מהם סדרי העדיפויות, כי אי אפשר להספיק הכול?
אני לא יודע מה להגיד, אני לא בעד שתמלאו את כל הזמנים האלה בכל מיני אירועים, כי זה יכול לבלבל את האדם ולהוציא אותו בכלל מהרצון להיות מקושר לאחרים, כי האירועים האלה מבלבלים אותו, מוציאים אותו מההכרחיות, עבודה, משפחה וכן הלאה. לכן צריכים לעשות את זה בצורה מאוד מאוזנת, מאורגנת, מסודרת מתוך הסכמה טובה בין כולם.
שאלה: האם נחוץ דבר כזה כמו תפילה עולמית משותפת כולם ביחד לפחות פעם ביום? אם במשך חצי שעה מתכנסים כל הכלי העולמי, גברים ונשים בנפרד, ביחד לתפילה, קוראים מקור, מתפללים יחד, יש לזה תוקף?
כן, אבל אני לא חושב שחצי שעה זה טוב, זה יותר מידי. אני לא יודע מה אתם עושים בזמן התפילה, האם זה נקרא תפילה או סתם דיבורים או משהו?
קריין: קוראים ביחד את המקורות שעכשיו אנחנו קוראים פה, קטעים על תפילה, בארבע שפות.
קוראים בארבע שפות?
קריין: כן.
בזה אחר זה?
קריין: בזה אחר זה, ואחר כך יש חברים שמשתפים בתפילות למען שלום העולם, בעיקר חברים מאוקרינה ומרוסיה, ומסיימים בשיר.
לא יודע, אתם תעשו את זה היום משבע עד שמונה?
קריין: היום נעשה בשלוש עד שלוש וחצי שעון ישראל, וגם בשעה שבע וחצי עד שמונה שעון ישראל.
בסדר, אשתדל לראות, לשמוע ואז אני אוכל להגיד.
שאלה: רב”ש כתב לנו את מאמרי החברה לעבודה בקבוצה.
כן.
תלמיד: האם אנחנו צריכים ממש לראות את מאמרי החברה כחוקים שאנחנו צריכים לקיים אותם באופן מסודר בעשירייה, כמן מעטפת שמחזיקה אותנו כל הזמן גם במצבים מעורפלים?
איזה חוקים?
תלמיד: מה שרב”ש כותב במאמרי החברה, לאסוף את החוקים האלה.
אני אגיד לך ממה שהתרשמתי מרב”ש כשהייתי לידו, לא כשהוא ארגן את הסביבה, אלא כשהייתי לידו – יש חוקים פשוטים, חיבור עד שתתפרץ האהבה. שום דבר חוץ מזה, בפרט שאנחנו נמצאים בזמן של גמר התיקון, בזמן של הדור האחרון, שכולם יכולים להיכנס לאותה הקבוצה מעשרה ועד עשרה מיליון ועד עשרה מיליארד. אין שום הגבלות כלפי אף אחד, כמו שבעל הסולם כותב – שחור, לבן, אדום, צהוב, כל בני האדם. זאת אומרת זה לא שייך לאזרחות או ללאומיות, זה לא שייך אפילו אם אתה גבר או אישה, זה לא שייך לשום הבחן בין בני אדם. ומה שאז חייבים, זה רק דבר אחד, לכוון את הלב לחיבור ולבורא. אז איזה חוקים נוספים אתה רוצה שיהיו לנו כחוקי החברה?
תלמיד: בכל זאת ההבדל בין מי שמשתתף בשיטה שלנו ובין מי שלא זה הכתבים של רב”ש ובעל הסולם. אז אני שואל אם אנחנו צריכים לעשות תנאי שאת החוקים האלה שרב”ש כתב לנו, אנחנו צריכים לקיים על בסיס קבוע או לכתוב אותם באיזושהי צורה כדי שיהיה לנו איזה בסיס לעבודה?
איזה חוקים לדוגמה?
תלמיד: נגיד לעורר את החברים.
ודאי שכן, אלו חוקי החברה, איך להתקשר זה עם זה, איך להתקרב זה לזה, איך להתחבר בלבבות כדי שהבורא יתגלה בתוך חיבור הלבבות.
תלמיד: כן, אבל לפעמים שוכחים את זה.
אז תזכירו זה לזה, גם על זה הוא כותב, ודאי. אני לא כל כך מבין מה אתה רוצה.
תלמיד: יש מצבים שמורגש שכולם שוכחים את זה, איך לעבוד בצורה כזאת?
אז תזכירו זה לזה. מה אני יכול לעשות, אתם רוצים שאני אתעסק בזה בכל שיעור ושיעור? אני מזכיר את זה כבדרך אגב, אבל לא שתכתבו את זה כעשרת הדיברות. אם אתם רוצים תכתבו את זה בצורה כזאת ונקריא את זה לפני השיעור.
(סוף השיעור)
- “כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל ואם אתה עושה כן אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא” (משנה, מסכת אבות פרק ו’, משנה ד’)↩