KETER: TIKKUN CHATZOT תקון חצות – LESSON WITH RAV MICHAEL LAITMAN

Lesson on the topic of “Faith Above Reason”

SOURCE OF LESSON

Faith Above Reason – Selected Excerpts from the Sources

1. RABASH, Assorted Notes. Article No. 236 “The Whole Earth Is Full of His Glory“

Before one is fit to attain the truth, he must believe that the truth is not as he knows or feels, but that it is as it is written, “They have eyes and they will not see; they have ears and they will not hear.” This is only because of the correction, in order for man to achieve his wholeness, for he feels only himself and not another reality.

Hence, if one returns his heart to trying to walk in faith above the intellect, by this he qualifies it and establishes it so as to achieve the revelation of the face, as is presented in The Zohar, that the Shechina [Divinity] said to Rabbi Shimon Bar Yochai, “There is no place to hide from you,” meaning that in all the concealments that he felt, he believed that here was the light of the Creator. This qualified him until he achieved the revelation of the face of His light.

This is the meaning of the measure of the faith that pulls one out of every lowliness and concealment if a person strengthens himself in this and asks the Creator to reveal Himself.

2. RABASH, Article 6 (1989), “What Is Above Reason in the Work”

The work, “faith above reason” means we must believe although the mind does not see that this is so, and it has several proofs that it is not as he wants to believe. This is called “faith above reason,” meaning he says that he believes as though he sees it within reason. This is called “faith above reason” in the work.

In other words, it is a lot of work for a person to take this upon himself; it is against reason. This means that the body does not agree to this, yet he accepts it nonetheless as though it were within reason. Such faith requires help from the Creator. For this reason, for such faith, a person needs to pray that He will give him the power to be similar to Him as though he had attained it within reason.

In other words, a person should not pray to the Creator to help him understand everything within reason. Instead, he should pray to the Creator to give him the strength to assume faith above reason as though it were within reason.

3. RABASH, Article No. 28 (1987), “What Is Do Not Add and Do Not Take Away in the Work“

He must believe above reason and imagine that he has already been rewarded with faith in the Creator that is felt in his organs, and he sees and feels that the Creator leads the entire world as the good who does good. Although when he looks within reason he sees the opposite, he should still work above reason and it should appear to him as though he can already feel in his organs that so it really is, that the Creator leads the world as the good who does good.

Here he acquires the importance of the goal, and from here he derives life, meaning joy at being near to the Creator. Then a person can say that the Creator is good and does good, and feel that he has the strength to tell the Creator, “You have chosen us from among all nations, You have loved us and wanted us,” since he has a reason to thank the Creator. And to the extent that he feels the importance of spirituality, so he establishes the praise of the Creator.

4. RABASH, Article No. 6 (1991), What Is, “The Herdsmen of Abram’s Cattle and the Herdsmen of Lot’s Cattle,” in the Work

Specifically through faith above reason, meaning even if he feels darkness on this path, and even though he understands that if Malchut had illuminated openly and not in concealment, and the body would feel the greatness of the Creator, it would be easier for him to move further and be rewarded with always being in a state of work and he would have no descents, he nonetheless chooses to go above reason.

5. RABASH, Article No. 38 (1990), What Is, “A Cup of Blessing Must Be Full”, in the Work

When a person can go with his eyes shut, above reason, and believe in the sages and go all the way. This is called Ibur, when he has no mouth. Ibur means as it is written (The Study of the Ten Sefirot, Part 8, Item 17), “The level of Malchut, which is the most restricted Katnut [smallness/infancy] possible, is called Ibur. It comes from the words Evra [anger] and Dinin [Aramaic: judgments], as it is written, ‘And the Lord was impregnated in me for your sake.’”

We should interpret the meaning of “anger and judgments.” When a person must go with this eyes shut, above reason, the body resists this work. Hence, the fact that a person always has to overcome, this is called “anger, wrath, and trouble,” since it is hard work to always overcome and annul before the upper one, for the upper one to do with him what the upper one wants. This is called Ibur, which is the most restricted Katnut possible.

6. RABASH, Article No. 22 (1985), “The Whole of the Torah Is One Holy Name”

Any overcoming in the work is called “walking in the work of the Creator,” since each penny joins into a great amount.” That is, all the times we overcome accumulate to a certain measure required to become a Kli for the reception of the abundance.

Overcoming means taking a part of a vessel of reception and adding it to the vessels of bestowal. It is like the Masach [screen], which we must put on the Aviut [thickness/will to receive]. It follows that if one has no will to receive, one has nothing on which to place a Masach. For this reason, when the evil inclination brings us foreign thoughts, this is the time to take these thoughts and raise them above reason.

This is something one can do with everything one’s soul desires. He should not say that now he has received rejection from the work. Rather, he should say that he was given thoughts and desires from above so as to have room to admit them into Kedusha [holiness].

7. RABASH, Assorted Notes. Article No. 5, “The Meaning of Sins Becoming as Merits”

This is similar to a flame that is tied to the wick. The foreign thought is considered the wick, which wants to install a flaw in his work. That is, the foreign thought makes him think that from the perspective of the mind and reason, he has nothing to do in His work. And when he gets the foreign thought, he says that he does not want to make any excuses, but everything that the reason says is correct except he is walking on the path of faith, which is above reason.

It follows that the flame of faith is tied to the wick of the foreign thought. Thus, only now can he observe the Mitzva of faith properly. It follows that the questions have become to him as merits, since otherwise he would not be able to accept any merits from faith.

This is called “rejoicing in suffering.” Although he suffers from the foreign thoughts that afflict him and cause him to slander and gossip and speak badly about His work, he is nonetheless happy about it for only now, at such a time, he can observe in a manner of faith above reason. This is called “the joy of Mitzva.”

8. RABASH, Article 36 (1989), “What Is “For It Is Your Wisdom and Understanding in the Eyes of the Nations,” in the Work”

He should tell the nations of the world within him, “Know that everything you say is true. Reasonably speaking, you are correct, and I have nothing to reply to you. However, we were given the work above reason—that we must believe above reason that you are incorrect. And since the work on faith must be above reason, I thank you very much for your correct arguments that you have brought me, since it cannot be said that a person goes above reason unless he has reason and intellect. Then, it can be said that he is going above the intellect.

But when there is no reason, it cannot be said that he is going above reason. That is, “above reason” means that this path is more important than the path within reason. However, when there is no other way to tell him, “Walk in this path!” it cannot be said that he chooses the path of faith above reason. For this reason, precisely through the power of faith above reason is it possible to defeat the views of the nations of the world within man.

9. Baal HaSulam. Shamati. Article 13 “A Pomegranate”

There is emptiness only in a place where there is no existence, as in “The earth hangs on nothing.” You find that what is the measure of the filling of the empty place? The answer is, according to one’s elevation of oneself above reason.

This means that the emptiness should be filled with exaltedness, meaning with above reason, and to ask of the Creator to give him that strength. This will mean that all the emptiness was created, meaning it comes to a person to feel this way—that he is empty—only in order to fill it with the Romemut of the Creator. In other words, one is to take everything above reason.

10. Baal HaSulam. Shamati. Article 13 “A Pomegranate”

“God has made it that He will be feared.” This means that these thoughts of emptiness come to a person in order for one to have a need to take upon himself faith above reason. And for this we need the help of the Creator. It follows that at that time, one must ask the Creator to give him the power to believe above reason.

It turns out that it is precisely then that one needs the Creator to help him, since the exterior mind lets him understand the opposite. Hence, at that time, one has no other choice but to ask the Creator to help him.

It is said about this, “One’s desire overcomes him every day; and were it not for the Creator, he would not overcome it.”

11. Baal HaSulam. Shamati 14. “What Is the Exaltedness of the Creator”

The Romemut [exaltedness/sublimity] of the Creator means that one should ask the Creator for the strength to go above reason. This means that there are two interpretations to the Romemut of the Creator:

1. To not be filled with knowledge, which is intellect with which one can answer one’s questions. Rather, he wants the Creator to answer his questions. It is called Romemut because all the wisdom comes from above and not from man, meaning that man can answer his own questions.

Anything that one can answer is regarded as answering everything with the external mind. This means that the will to receive understands that it is worthwhile to observe Torah and Mitzvot [commandments]. However, if the above reason compels one to work, it is called “against the opinion of the will to receive.”

2. The greatness of the Creator means that one becomes needy of the Creator to grant his wishes. Therefore:

1. One should go above reason. Then one sees that he is empty and becomes needy of the Creator.

2. Only the Creator can give him the strength to be able to go above reason. In other words, what the Creator gives is called “The Romemut of the Creator.”

12. Baal HaSulam, Shamati, Article No. 16, “What Is the Day of the Lord and the Night of the Lord, in the Work”

Is written, “Woe unto you who desire the day of the Lord! Why do you need the day of the Lord? It is darkness, and not light.” The thing is that those who await the day of the Lord, it means that they are waiting to be imparted faith above reason, that faith will be so strong, as if they see with their eyes, with certainty, that it is so, that the Creator watches over the world in a manner of good and doing good.

In other words, they do not want to see how the Creator leads the world as The Good Who Does Good, since seeing is contradictory to faith. In other words, faith is precisely where it is against reason. And when one does what is against one’s reason, this is called “faith above reason.”

This means that they believe that the guidance of the Creator over the creatures is in a manner of good and doing good. While they do not see it with absolute certainty, they do not say to the Creator, “We want to see the quality of good and doing good as seeing within reason.” Rather, they want it to remain in them as faith above reason, but they ask of the Creator to give them such strength that this faith will be so strong, as if they see it within reason, that there will be no difference between faith and knowledge in the mind. This is what they, those who want to adhere to the Creator, refer to as “the day of the Lord.”

13. Baal HaSulam, Shamati, Article No. 42, “What Is the Acronym Elul in the Work”

It is impossible to obtain disclosure before one receives the discernment of Achoraim [posterior], discerned as concealment of the Face, and to say that it is as important to him as the disclosure of the Face. It means that one should be as glad as though he has already acquired the disclosure of the Face.

However, one cannot persist and appreciate the concealment like the disclosure, except when one works in bestowal. At that time, one can say, “I do not care what I feel during the work because what is important to me is that I want to bestow upon the Creator. If the Creator understands that He will have more contentment if I work in a form of Achoraim, I agree.”

14. Baal Hasulam. Shamati 42. “What Is the Acronym Elul in the Work”

When one comes to a state where one has no support, one’s state becomes black, which is the lowest quality in the upper world, and that becomes the Keter to the lower one, as the Kli of Keter is a vessel of bestowal.

The lowest quality in the upper one is Malchut, which has nothing of its own, meaning that she does not have anything. Only in this manner is it called Malchut. It means that if one takes upon himself the kingdom of heaven—which is in a state of not having anything—gladly, afterward, it becomes Keter, which is a vessel of bestowal and the purest Kli. In other words, the reception of Malchut in a state of darkness subsequently becomes a Kli of Keter, which is a vessel of bestowal.

15. RABASH, Article No. 12 (1991), “These Candles Are Sacred”

The most important is the prayer. That is, one must pray to the Creator to help him go above reason, meaning that the work should be with gladness, as though he has already been rewarded with the reason of Kedusha, and what joy he would feel then. Likewise, he should ask the Creator to give him this power, so he can go above the reason of the body.

In other words, although the body does not agree to this work in order to bestow, he asks the Creator to be able to work with gladness, as is suitable for one who serves a great King. He does not ask the Creator to show the greatness of the Creator, and then he will work gladly. Rather, he wants the Creator to give him joy in the work of above reason, that it will be as important to a person as if he already has reason.

16. Baal HaSulam, Shamati Article No. 96, “What Is Waste of Barn and Winery, in the Work”

The purpose of the work is in the literal and nature, since in this work he no longer has room to fall lower down, since he is already placed on the ground. This is so because he does not need greatness because to him it is always like something new.That is, he always works as though he had just begun to work. And he works in the form of accepting the burden of the kingdom of heaven above reason. The basis, upon which he built the order of the work, was in the lowest manner, and all of it was truly above reason. Only one who is truly naïve can be so low as to proceed without any basis on which to establish his faith, literally with no support.

Additionally, he accepts this work with great joy, as though he had had real knowledge and vision on which to establish the certainty of faith. And to that exact measure of above reason, to that very measure as though he had reason. Hence, if he persists in this way, he can never fall. Rather, he can always be in gladness, by believing that he is serving a great King.

17. RABASH, Article No. 21, “Sanctification of the Month”

A person must take upon himself the burden of the kingdom of heaven on the lowest quality, and say about it that to him, even that state, the lowest that can be, meaning one that is entirely above reason, when he has no support from the mind or the feeling, so he can build its foundations on it, and at that time, he is seemingly standing between heaven and earth and has no support, for then everything is above reason, then a person says that the Creator sent him this state, where he is in utter lowliness, since the Creator wants him to take upon himself the burden of the kingdom of heaven in this manner of lowliness.

At that time, because he believes above reason, he takes upon himself that the situation he is in now comes to him from the Creator, meaning that the Creator wants him to see the lowest possible state that can be in the world.

And yet, he must say that he believes in the Creator in all manners. This is considered that he has made an unconditional surrender.

18. RABASH, Article 24 (1991) “What Does It Mean that One Should Bear a Son and a Daughter, in the Work”

The work above reason should be unconditional surrender. That is, one should take upon himself the burden of the kingdom of heaven above reason. A person should say, “I want to be a servant of the Creator even though I have no idea about the work and I feel no flavor in the work. Nevertheless, I am willing to work with all my might as though I have attainment and feeling and flavor in the work, and I am willing to work unconditionally.” At that time, a person can go forward, and then there is no place for him to fall from his state, since he takes upon himself to work even when he is placed right in the earth, since it is impossible to be lower than the earth.

19. Baal HaSulam, Shamati, Article 8, “What Is the Difference between a Shade of Kedusha and a Shade of Sitra Achra”

“Under its shadow I coveted to sit, and its fruit was sweet to my palate.” In other words, he says that all the concealments and afflictions he feels are because the Creator has sent him these states so he would have a place for work above reason.

When one has the strength to say this—that the Creator causes him all this—it is to one’s benefit. This means that through this he can come to work in order to bestow and not for his own sake. At that time, one realizes, meaning believes that the Creator enjoys specifically this work, which is built entirely on above reason.

It follows that at that time, one does not pray to the Creator that the shadows will flee from the world. Rather, he says, “I see that the Creator wants me to serve Him in this manner, entirely above reason.” Thus, in everything he does he says, “The Creator certainly enjoys this work, so why should I care if I am working in a state of concealment of the face?”

Because one wants to work in order to bestow, meaning that the Creator will enjoy.

20. RABASH, Article No. 24 (1991), “What Does It Mean that One Should Bear a Son and a Daughter, in the Work”

If one decides that he wants to work as “dust,” meaning even if he tastes the taste of dust in the work, he says that it is very important for him to be able to do something for the sake of the Creator, and for himself, he does not care which taste he feels, and says that this work, in which one tastes the taste of dust, meaning that the body mocks this work, he says to the body that in his view, this work is regarded as “raising the Shechina [Divinity] from the dust.”

In other words, although the body tastes dust in this work, the person says that it is Kedusha and does not measure how much flavor he feels in the work. Rather, he believes that the Creator does enjoy this work, since there is no mixture of the will to receive here, since he has nothing to receive because there are no flavor or scent in this work, as there is only the taste of dust here. For this reason, he believes that this is the holy work, and he is delighted.

21. Baal Hasulam. Shamati 19. What Is “The Creator Hates the Bodies,” in the Work

Sometimes one despises this work of assuming the burden of the kingdom of heaven, which is a time of a sensation of darkness, when one sees that no one can save him from the state he is in but the Creator. Then he takes upon himself the kingdom of heaven above reason, as an ox to the burden and as a donkey to the load.

One should be glad that now he has something to give to the Creator, and the Creator enjoys him having something to give to the Creator. But one does not always have the strength to say that this is beautiful work, called “adornment,” but he despises this work.

This is a harsh condition for one to be able to say that he chooses this work over the work of whiteness, meaning that he does not sense a taste of darkness during the work, but then one feels a taste in the work. It means that then he does not have to work with the will to receive to agree to take upon himself the kingdom of heaven above reason

If he does overcome himself and can say that this work is pleasant to him that now he is observing the Mitzva [commandment] of faith above reason, and he accepts this work as beauty and adornment, this is called “A joy of Mitzva.”

22. RABASH, Article No. 4 (1998), “What Is a Flood of Water in the Work”

We must know that it is a lot of work before we attain the quality of Bina. That is, to be content with little with his feeling and his mind, and be happy with his share, with what he has. That person can always be in wholeness because he is happy with his share.

But what can one do if he has not yet obtained this quality, and he sees that he cannot overcome his will to receive. At that time, he must pray to the Creator to help him so he can go in the work with his eyes shut, and will not need anything, and will be able to do everything for the sake of the Creator despite the resistance of the body to this.

That is, he does not tell the Creator how He should help him. Rather, he must subjugate himself and annul before the Creator unconditionally. But since he cannot overcome his body, he asks the Creator to help him win the war against the inclination.

23. RABASH, Article 23 (1991), What Is the Meaning of the Purification of a Cow’s Ashes, in the Work”

In faith, we should make three discernments:

1) For example, if a person gives to his friend $1,000, and the person accepts it, and he is completely sure and believes, since this man is my friend, and a meticulous person, so if he gives the money, there must be $1,000 there, and there is no need to count. This is called “faith below reason.” In other words, he believes him because his reason does not object to what he believes, meaning there is no contradiction between believing him and the reason. It follows that to him, faith is below reason, and the reason is more important. That is, he believes him because reason does not object. However, if this is in contrast to reason, he will probably not believe. This is still not regarded as faith above reason.

2) He tells him, “Here is $1,000.” The receiver counts it three times and sees that there is the stated amount there and says to the giver, “I believe you that there is that amount here, as you say.” Certainly, this does not count as faith.

3) He counts the $1,000 three times and sees that one dollar is missing, but he says to the giver, “I believe you that there is $1,000 here. Even though the reason and the intellect say that there is less here, he says that he believes. This is called true “above reason.”

24. RABASH, Article 23 (1990), “What Does It Mean that Moses Was Perplexed about the Birth of the Moon, in the Work”

We must believe in the sages, who tell us that all our work, however we work, if the person attributes the work to the Creator, even if it is in utter lowliness, the Creator enjoys it. The person should be happy that he can do things while in a state of lowliness.

The person should tell himself that He enjoys this work, which is entirely above reason. Reasonably thinking, this work is not considered “work,” meaning an important act that the Creator enjoys. Yet, he believes in the sages, who told us that the Creator does enjoy, but this is above reason.

25. RABASH, Article No. 6 (1990), “When Should One Use Pride in the Work”

A person should say that although he is in utter lowliness, meaning he is still immersed in self-love, and still cannot do anything above reason, the Creator still gave him a thought and desire to engage in Torah and Mitzvot, and has also given him some strength to be able to overcome the spies who speak to him and poke his mind with their arguments. And still, he has some grip on spirituality.

At that time, a person should pay attention to this and believe that the Creator is tending to him and guides him on the track that leads to the King’s palace. It follows that he should be happy that the Creator is watching over him and gives him the descents, as well.

26. RABASH, Article No. 6 (1990), “When Should One Use Pride in the Work”

A person should believe, as much as he can understand, that the Creator is giving him the ascents, since certainly, a person cannot say that he himself receives the ascents, but that the Creator wants to bring him closer; this is why He gives him the ascents.

Also, a person should believe that the Creator gives him the descents, as well, because He wants to bring him closer. Therefore, every single thing that he can do, he must do as though he is in a state of ascent. Therefore, when he overcomes a little during the descent, it is called an “awakening from below.” Each act that he does, he believes that it is the Creator’s will, and by this itself he is rewarded with greater nearing, meaning that the person himself begins to feel that the Creator has brought him closer.

27. RABASH, Article No. 71, “The Meaning of Exile”

When he began to work, there had to be some pleasure and reward for which the body agreed to this work. Afterward, when he was permitted to see that there is the matter of “for the sake of the Creator,” because a Mitzva induces a Mitzva, and he had to ask to be delivered from exile, then he runs from the exile.

How does he run from the exile? It is by saying that he will not succeed in this work. Thus, what does he do? He commits suicide, meaning leaves the work and returns to corporeal life, which is regarded as “The wicked in their lives are called ‘dead.’”

It follows that where he should have asked for redemption from exile, he runs from the exile and commits suicide. This is as it is written, “The ways of the Lord are straight; the righteous will walk in them, and transgressors will fail in them.” However, he should go above reason.

A descent in spirituality does not mean that now he has no faith. Rather, now he must do more work, and the previous faith is considered a descent compared to this work.

28. RABASH, Assorted Notes. Article No. 289, “The Creator Is Meticulous with the Righteous”

The blow that one receives from the Creator, when He takes from him the flavor of the work, by this itself He heals him because then he has no other way to serve the Creator but with faith above reason. It follows that the blow that he received from the Creator, from this itself he can be healed, for otherwise, he will remain in separation.

By this we understand what our sages said, that by the blows of the Creator, He heals (Mechilta BeShalach). In other words, this is the healing—that He gives him room to work with faith without any support.

Also, we should understand what our sages said, “The Creator makes a decree and a righteous revokes it” (Moed Katan, 16). This means that the Creator makes a decree, taking from him the pleasure of the work, and there is no harsher decree than taking from someone the vitality in the work.

But the righteous revokes it. That is, if a person says he wants to work without any reward of vitality and pleasure, then the decree is revoked in any case. Moreover, now he rises to a higher degree, for now he is in a state of pure faith and is regarded as having no self-interest.

29. RABASH, Article No. 7 (1990), “What Are the Times of Prayer and Gratitude in the Work”

A person must believe above reason that he is in wholeness, and so is the whole world.

It follows that in this way he can and should thank the Creator for giving us abundance. This is called the “right line,” which is the complete opposite of the left line. That is, in the left line, we walk within reason, as was said, that “A judge has only what his eyes see.” In other words, it is specifically with the intellect and not above the intellect. But when shifting to work with the “right,” the left is the cause that the right is built on the basis of above reason.

This is as our sages said, “The left pushes away and the right pulls near.” In other words, the state of “left” shows a person how he is rejected and separated from the work of the Creator. “The right pulls near” means that it shows him that he is close to the work of the Creator. This means that when he engages in the left, the left should bring him to see a state of rejection, that he is rejected and separated from the work. When he engages in the right, he should come to a state where he sees that he is close to the Creator. He should thank the Creator for the “right,” and pray to the Creator for the “left”.

30. RABASH, Article No. 300, “A Land Where You Will Eat Bread Without Scarcity”

One must engage in Torah day and night, that the night and the day should be equal for him, as written in The Zohar (BeShalach). In other words, the state of completeness called “day,” and the state of incompleteness called “night,” should be equal. That is, if his aim is for the sake of the Creator then he agrees that he wants to bring contentment to his Maker, and if the Creator wants him to remain in the state of incompleteness, he agrees to this, as well. The consent is expressed by doing his work as if he were rewarded with wholeness. This is regarded as “agreeing,” when the day and the night are equal to him.

But if there is a difference, to the extent of the difference, there is separation, and on that separation there is a grip to the outer ones. Hence, if a person feels that to him there is a difference, he must pray to the Creator to help him so there will not be a difference for him, and then he will be rewarded with completeness.

31. RABASH,. Article 16 (1989), “What Is the Prohibition to Bless on an Empty Table, in the Work”

Baal HaSulam said about this that a person should depict to himself as though he has already been rewarded with complete faith in the Creator and already feels that the Creator leads the world in a manner of good and doing good. Although when he looks at himself and the world and sees that he and the whole world are deficient, each according to his degree, he should say about this, “They have eyes and see not,” meaning above reason. In this way, he can say that he is a complete person and lacks nothing. Naturally, he can establish the praise of the Creator above reason.

32. RABASH, Article No. 25 (1987), “What Is Heaviness of the Head in the Work”

A prayer should be with heaviness of the head, meaning when a person feels that he does not have faith above reason, meaning that the reason does not mandate him to work in order to bestow, yet the person understands the primary goal should be to be rewarded with Dvekut [adhesion] with the Creator. Since the reason objects to this, he must go against reason, and this is very hard work.

Since he is asking the Creator to give him something to which all of his organs object, it follows that each and every prayer he makes to the Creator has its special work. This is why a prayer is called “work in the heart,” meaning that he wants to go against the intellect and the mind, which tell him the complete opposite.

This is why it is not called “the work of the brain,” since the work of the brain means that a person exerts to understand something with his mind and reason. But here he does not want to understand with his reason that we should serve the Creator in a state of knowing. Rather, he wants to serve the Creator specifically with faith above reason. This is why a prayer is called “work in the heart.”

33. RABASH, Article No. 13 (1988), What Is “the People’s Shepherd Is the Whole People” in the Work

In that state, when he sees a dark world, and he wants to believe above reason that the Creator behaves with the world in Private Providence as good and doing good, he remains standing on this point, and all kinds of foreign thoughts come into his mind. Then, he must overcome above reason, that Providence is good and does good. At that time he receives a need for the Creator to give him the power of faith that he will have the strength to go above reason and justify Providence.

Then he can understand the meaning of “Shechina [Divinity] in the dust,” since then he sees that where he should do something for the Creator and not for his own sake, the body promptly asks, “What is this work for you?” and does not want to give him strength to work. This is called “Shechina in the dust,” meaning that what he wants to do for the sake of the Shechina tastes to him like dust and he is powerless to overcome his thoughts and desires.

At that time a person realizes that all he lacks in order to have strength to work is that the Creator will give him the power of faith.

34. RABASH, Article 38 (1990), “What Is, “A Cup of Blessing Must Be Full,” in the Work”

A person needs great mercy in order not to escape the campaign. Although he uses the counsels that our sages said, “I have created the evil inclination; I have created the Torah as a spice,” but the person says that he has already used this advice several times to no avail.
He also says that he has already used the advice “He who comes to purify is aided,” and it is as though all the counsels are not for him. Thus, he does not know what to do. This is the worst state for a person, meaning he wants to escape from these states but has nowhere to run. At that time he suffers torments at being between despair and confidence. But then a person says, “Where will I turn?”

At that time, the only advice is prayer. Yet, this prayer is also without any guarantee, so it follows that then he must pray to believe that the Creator does hear a prayer, and everything that one feels in these states is to his benefit. But this can be only above reason, meaning although the mind tells him, “After all the calculations, you see that nothing can help you,” he should believe this, too, above reason, that the Creator can deliver him from the will to receive for himself, in return for which he will receive the desire to bestow.

35. RABASH, Article No. 37 (1991), What Is the “Torah” and What Is “The Statute of the Torah,” in the Work?

When he wants to do everything for the sake of the Creator and not for his own sake. Here the body resists with all its might, since it argues, “Why do you want to put me and my domain to death? You come to me with having to work only for the sake of the Creator and not for one’s own sake, which is truly annulment of the will to receive from everything. You tell me that our sages said, ‘The Torah exists only in one who puts himself to death over it,’ meaning to put to death all the domain of self-benefit and care only for the benefit of the Creator, and before this, a person cannot be rewarded with the Torah.” Yet, a person sees that it is unrealistic that he will have the strength to go against nature.

At that time, one has no choice but to turn to the Creator and say, “Now I have come to a state where I see that unless You help me, I am lost. I will never have the strength to overcome the will to receive, as this is my nature. Rather, only the Creator can give another nature.”

36. RABASH, Article No. 23 (1989), What Is, “If He Swallows the Bitter Herb, He Will Not Come Out,” in the Work?
Even when he comes to know that the Creator can help him, and he understands that the real advice is only prayer, the body comes and makes him see that “You see how many prayers you have already prayed but you received no answer from above. Therefore, why bother praying that the Creator will help you? You see that you are not getting any help from above.” At that time, he cannot pray. Then we need to overcome once more through faith, and believe that the Creator does hear the prayer of every mouth, and it does not matter if the person is adept and has good qualities, or to the contrary. Rather, he must overcome and believe above reason, although his reason dictates that since he has prayed many times but still received no answer from above, how can he come and pray once more? This, too, requires overcoming, meaning to exert above reason and pray that the Creator will help him overcome his view and pray.

37. RABASH, Article No. 24 (1991),”What Does It Mean that One Should Bear a Son and a Daughter, in the Work?”

But when one sees that after all the exertions, he cannot emerge from the governance of the will to receive for himself, then he sees within reason that only the Creator can help him.

It follows that what our sages said, “Man’s inclination overcomes him every day, and were it not for the help of the Creator, he would not be able to overcome it,” he does not need to believe in this above reason, the way ordinary workers of the Creator who observe Torah and Mitzvot believe “above reason” that this is so, that the Creator helps them. Rather, those people who want to work in order to bestow, for them, it is within reason, to the point that they must believe above reason that the Creator can help them emerge from the governance of the will to receive.

38. Rabash. Article 12 (1985), “Jacob Dwelled in the Land Where His Father Had Lived”

The evil inclination in his body has the power not to let him believe in the Creator above reason by taking out every flavor. Whenever he begins to approach something spiritual, he feels that everything is dry without any moisture of life.

When the person began his work, he was told—and he believed what he was told—that the Torah is a Torah of life, as it is written, “For they are your life and the length of your days,” and as it is written (Psalms 19), “More desirable than gold, than much fine gold, and sweeter than honey and the honeycomb.”

But when one considers this and sees that the evil inclination is to blame for everything, and strongly feels the bad that it is causing him, then he feels on himself what is written (Psalms 34) “Many are the afflictions of the righteous.” That is, that verse was said about him.

At that time he looks at what the verse says afterwards, “but the Lord delivers him out of them all.” At that time he begins to cry out to the Creator to help him because he has already done everything that he could think of doing, but nothing helped, and he thinks that “Everything that you find within your power to do, that do,” was said about him. At that time comes the time of salvation—the salvation of the Creator delivering him from the evil inclination—to the extent that from this day forth the evil inclination will surrender before him and will not be able to incite him into any transgression.

39. Rabash. Assorted Notes. 2. The Striking of Thoughts upon Man

“Because of the striking of upper light, which strikes that curtain, lights sparkled from them and went through that Masach [screen]” (The Study of the Ten Sefirot, Part 3, Chapter 4, Item 6). We can interpret that striking is the thoughts that strike a person, trouble him and tire him, and he has thoughts this way and that way. And all this is because he has a Massage.If he keeps the Masach and agrees to walk on the path of the Creator, which is regarded as “mind,” as “scrutiny,” when he comprehends that it is good for him to accept faith above reason, it is considered that he causes an addition of light in the upper degree, for the joy comes specifically through the scrutiny […]

This means that although he does not really feel the importance of the upper one, the scrutiny is through a Masach, called “an attempt,” regarded as “concealment.” But when he overcomes the Masach and sustains it, meaning he does not cancel the Masach, this causes joy above, and then the upper one also gives him joy. That is, to the extent that he received the importance of the upper one above reason, that same measure of greatness of the upper one extends to him within reason, not less and not more.

40. Baal HaSulam. Shamati 200. “The Hizdakchut of the Masach”

The Hizdakchut [refinement] of the Masach [screen], which occurs in the Partzuf, causes the departure of the light, too. And the reason is that after the Tzimtzum [restriction], the light is captured only in the Kli [vessel] of the Masach, which is the rejecting force. And this is the essence of the Kli.When that Kli departs, the light departs, too. This means that a Kli is considered faith above reason. And then the light appears. When the light appears, its nature is to thin out the Kli, to cancel the Kli of faith. Because this is so, meaning that it comes into a form of knowing in him, the light immediately departs from him. Thus, he should see to increasing the Kli of faith, meaning the Masach over the knowing, and then the abundance will not stop from him.

This is the meaning of each Kli being deficient of light, that it is not filled by the light that it lacks. It follows that every place of lack becomes a place for faith. If it were filled, there would be no possibility for a Kli, a place for faith.

41. Rabash. Article 2 (1987), “The Importance of Recognition of Evil”

The work that is the preparation to enter true spirituality. That is, when he takes upon himself to believe in the importance of the Creator above reason, he must take upon himself that he wants to go specifically with faith above reason. Even though he was given the reason to see the greatness of the Creator within reason, he prefers faith above reason due to “because of the honor of the Creator, conceal the matter.”

This is regarded as wanting to go above reason. Precisely then he becomes a Kli [vessel] that is fit to receive spirituality, since he has no concern at all for himself, but all his intentions are only to bestow upon the Creator. For this reason there is no longer fear that should he be given some illumination it will go into the vessels of reception, since he is always trying to exit self-love.

42. Rabash. Article 21 (1986), “Concerning Above Reason”

One must say, “Now I see that the real way is actually to go above reason. And the evidence of that is the fact that now I have been rewarded with some illumination from above, only because I have taken it upon myself to go above reason. This is why I was rewarded with the Creator bringing me a little closer to Him and giving me some awakening from above.”

And this illumination that he has now received gives him an answer to all the questions. It turns out that this testifies to the above reason. Thus, what should I do now so I will continue with above reason? There is only to reinforce and to start looking for ways to dress his work in above reason.

It turns out that by that, he did not blemish his faith at all, since he was walking in it before he was rewarded with any illumination from above, since even now he is not receiving the illumination as a foundation on which to build the structure of his work. Rather, he is taking the illumination as a testimony that he is on the right track, that he is in faith above reason. Only in this form of work does the Creator bring a person closer to Him and gives him room to draw nearer to Him, since this nearing will not let him fall into the vessels of reception, which are called “within reason,” since the Creator sees that he is trying to go only above reason.

43. Baal HaSulam. Shamati 207. Receiving in order to Bestow

It is only because he had had prior preparation by taking upon himself the above reason.

This means that through engagement in Dvekut [adhesion], he attached himself at the root. By this he was awarded reason, meaning that the reason he has obtained by the discernment of faith was a true revelation. It follows that he appreciates primarily the above reason, and also appreciates the reason, that he has now been rewarded with the revelation of His names to extend abundance.

This is why now he should strengthen further through reason, and take upon himself a greater above reason, as Dvekut in the root occurs primarily through faith, and this is his whole purpose. This is called “reception,” the reason he extended in order to bestow, and by which he will be able to take upon himself faith above reason to the greatest extent in quantity and quality.

44. Baal HaSulam. Shamati 205. Wisdom Cries Out in the Streets

“Wisdom cries out in the streets, she utters her voice in the broad places. He who is a fool, let him come here; ‘Heartless!’ she said to him.”

This means that when one is awarded Dvekut [adhesion] with the Creator, the Shechina [Divinity] tells him that the fact that he first had to be a fool was not because he really is so. The reason was that he was heartless. This is why we say, “And all believe that He is a God of faith.

”This means that later, when we are rewarded with true Dvekut [adhesion], it is not considered being a fool, that I should say that it is above reason. Moreover, one must work and believe that one’s work is above reason even though one’s senses tell him that his work is within reason. It is to the contrary: Previously, he saw that the reason did not obligate the servitude, and then he had to work above reason and say that there is real reason in it.

This means that he believes that the servitude is the actual reality.Afterward, it is the opposite: His whole work compels him, his reason. In other words, the Dvekut impels him to work. However, he believes that everything he sees within reason is all above reason. And this was not so before, when everything that is in the form of above reason is within reason.

45. Baal HaSulam, Shamati 135. Clean and Righteous Do Not Kill

“The clean and righteous do not kill.” A righteous is one who justifies the Creator: Whatever he feels, whether good or bad, he takes above reason. This is considered “right.” Clean refers to the cleanness of the matter, the state as he sees it. This is so because “a judge has only what his eyes see.” And if one does not understand the matter, or cannot attain the matter, he should not blur the forms as they seem to his eyes. This is considered “left,” and he should nurture both.

46. Rabash Article 4 (1989), “What Is a Flood of Water in the Work?”

The law is that the middle line is a merger of the two lines. Since the right line of Kedusha is wholeness, with respect to above reason, and the left line means that he sees within reason that he is incomplete, but quite the contrary, he is full of deficiencies.

For this reason, the middle line consists of two lines. That is, it is impossible to go above reason before he has reason that shows him the situation, how it seems to him within reason. Then it can be said that he is not looking at what the mind obligates him to do. Rather, he goes above the intellect and believes in the sages, in what the sages tell him, and does not use his own mind.

But if he has no mind and reason to tell him something, it cannot be said that he is going above reason. This is why the middle line is called “peace,” since he needs the two lines. That is, by having two opposite lines and needing both.

47. Baal HaSulam, Shamati 212. “Embrace of the Right, Embrace of the Left”

There is the embrace of the right and there is the embrace of the left, and both must be eternal. This means that when one is in the state of “right,” he should think that there is no such quality as “left” in the world. And also, when one is in the left, he should think that there is no such quality as “right” in the world.

“Right” means private Providence, and “left” means guidance of reward and punishment. Although there is reason which says that there is no such thing as right and left together, he must work above reason, meaning that reason will not stop him.

The most important is the above reason. This means that one’s whole work is measured by his work above reason. Although he later comes into within, it is nothing, since his basis is the above reason, so he always suckles from his root.

However, if, when he comes into within reason, he wants specifically to be fed within reason, at that time the light immediately departs. If he wants to extend, he must begin with above reason, as this is his whole root. Afterward, he comes to the reason of Kedusha [holiness].

48. Rabash. Assorted Notes, Article 27, Three Lines – 1

One should mainly walk on the right line, meaning do good deeds and feel himself as complete, and serving the king. One must believe that everything he does brings contentment to Him.

At the same time, he should dedicate time to walking on the left line, meaning to criticize, but the left should surrender before the right. That is, he walks on the left not because he wants the quality of the left, but in order to improve the right, to show that despite all his criticism and knowledge, he is going above reason, meaning in the “right,” which is called “faith.”

This is called the “middle line,” which decides between the two lines and leans toward the right. This is also called Achoraim [posterior]. Through this unification, one is later rewarded with receiving the quality of Panim [face/anterior] of the degree.

49. RABASH, Article No. 23 (1985), “On My Bed at Night”

According to the importance he acquires during the work of wholeness, he will later have room to feel the deficiency with regard to his work, which is not truly pure. That is, at that time he can depict to himself how much he is losing by his negligence in the work, for he can compare between the importance of the Creator and his own lowliness, and this will give him energy to work.

However, one should also correct oneself, or he will remain in the dark and will not see the true light that shines on the Kelim [vessels] that are suitable for it, called “vessels of bestowal.” The correction of the Kelim is called Nukva, deficiency, when he works on correcting his deficiencies. This is regarded as “His mother gives the red.” That is, at that time he sees the red light, which are the barriers on his way, which prevent him from reaching the goal.

Then comes the time of prayer, since the man sees the measures of the work that he has in matters of “mind and heart,” and how he has not progressed in the work of bestowal. He also sees how his body is weak, that he does not have great powers to be able to overcome his nature. For this reason, he sees that if the Creator does not help him, he is lost, as it is written (Psalms 127), “If the Lord does not build the house, they who build it labor in it in vain.”

From those two, meaning from wholeness and deficiency, which are the “father and mother,” it turns out that the Creator is the one who helps him, giving him a soul, which is the spirit of life. And then the newborn is born.

50. Rabash. Assorted Notes, Article 128. “Exalt the Lord Our God”

“Exalt the Lord our God and bow before His holy mountain, for the Lord our God is holy.”

“Exalt” means that if one wants to know the exaltedness and greatness of the Creator, we can obtain this only through Dvekut [adhesion] and equivalence of form. Thus, what is “equivalence of form” and how does one achieve equivalence of form?

“Bow before His holy mountain.” Bowing means surrendering. It is when one lowers his reason and says that what the reason understands or does not understand, I annul and subjugate it. Before which quality do I subjugate it? Before “His holy mountain.” Har [mountain] means Hirhurim [reflections], meaning thoughts. “His holy,” for “holy” means separated from the matter. This means that he removes himself from the desire of reception. “Bow” means submitting the body, even though it disagrees, and taking upon oneself only thoughts of Kedusha [holiness]. This is the meaning “Bow before His holy mountain.”

Why must we submit ourselves to thoughts of Kedusha, meaning retire from receiving in order to receive? It is because “The Lord our God is holy,” for the Creator only bestows. For this reason, one must be in equivalence of form with the Creator, and by this we can obtain the exaltedness of the Creator. Afterward, we can achieve the attainment of the exaltedness of the Lord our God.

51. בזמן, שהאדם רוצה לעבוד לשם שמים ולא לתועלת עצמו. אז על כל מה שהוא עושה, הוא רואה, שאין שם שום דבר לתועלת הבורא, אלא רק הכל לתועלת עצמו. במצב הזה הוא מרגיש, שאין לו שום דבר, אלא שהוא ריק מכל. וזה המקום ריק, הוא יכול למלאות רק עם רימון, היינו אם הוא ילך למעלה מהדעת, שנקרא רוממות ה’. היינו, שיבקש מה’, שיתן לו כח להאמין למעלה מהדעת, בגדלות ה’. כלומר, זה שהוא רוצה רוממות ה’, אין הכוונה שהוא אומר, שאם אתה תיתן לי להשיג את רוממות וגדלות ה’, אז אני מוכן לעבוד, אלא הוא רוצה, שה’ יתן לו כח להאמין בגדלות ה’, בזה הוא ממלא את מקום הריקנות, שבה הוא נמצא עתה. 

נמצא, שלולי הריקנות, היינו שלולי אם הוא היה עובד בדרך להגיע לדביקות, היינו בהשתוות הצורה, הנקרא בעל מנת להשפיע, אלא בבחינת הכלל, שמספיק להם בחינת המעשה שהם מקיימים, אין אלו אנשים מרגישים בעצמם בחינת ריקנית. אלא שהם מלאים במצות. אלא דוקא אלו, שרוצים ללכת בבחינת להשפיע, הם מרגישים את הריקנות שבהם, והם זקוקים לגדלות ה’, והם יכולים למלאות את הריקנית הזו, דוקא עם רוממות, הנקרא מלאים מצות, כשיעור, שהם מבקשים, שה’, שיתן להם כח, שיוכלו ללכת למעלה מהדעת, שזה נקרא רוממות. היינו, שהם מבקשים, שה’ יתן להם כח ברוממות, שהיא למעלה מהדעת, בגדלות וחשיבות ה’. 

(הרב”ש. מאמר 7 “מהו אדם ומהו בהמה, בעבודה” 1991)

52. מה שנתדמה להאדם, דברים שהם בסתירה להשגחת טוב ומטיב, הוא רק בכדי שהאדם יהיה מוכרח להמשיך אור עליון על הסתירות, בזמן שהוא רוצה להתגבר על הסתירות. אחרת אי אפשר לו להתגבר. ושזה נקרא רוממות השם ית’, שממשיך בזמן שיש לו הסתירות, הנקרא דינין. 

כלומר, שהסתירות יכולים להתבטל, אם הוא רוצה להתגבר עליהם, רק אם הוא ממשיך רוממות ה’. נמצא, שהדינין האלו הם הגורמים להמשכת רוממות ה’.

(בעל הסולם. “שמעתי”. ל”ג. “ענין גורלות, שהיה ביום כפורים, ואצל המן”)

53. בכל המצבים שהאדם נמצא, הוא יכול להיות עובד ה’, מטעם כי הוא לא צריך לשום דבר, אלא הכל הוא עושה למעלה מהדעת. נמצא, שאינו צריך לשום מוחין, שעמהם יהיה עובד ה’. ובהאמור יש לפרש מה שכתוב “תערוך לפני שלחן נגד צוררי”. ששלחן הוא כמו “ושלחה”, היינו יציאה לחוץ מהעבודה. 

שיש לפרש, שאפילו בזמן היציאות מהעבודה, היינו מצב של הירידות, יש לו גם כן מקום עבודה. כלומר שבזמן הירידות, שהאדם מתגבר למעלה מהדעת, ואומר שגם הירידות נתנו לו מלמעלה, על ידי זה מתבטלים הצוררים. היות שהצוררים חשבו שע”י הירידות האדם יגיע לתכלית השפלות, והאדם יברח מהמערכה, ולבסוף הדבר נעשה להיפך, שהצוררים מתבטלים. 

(בעל הסולם. “שמעתי”. פ”ג. “ענין ו’ ימינית, ו’ שמאלית”)

54. האדם צריך לומר, זה שהוא נמצא בשפל המצב, אין זה מטעם, שעתה הוא נעשה יותר גרוע. אלא עתה, היות שהוא רוצה לתקן עצמו, שכל מעשיו יהיו לשם שמים, אז מלמעלה מגלים לו את מצבו האמיתי, מה שנמצא בתוך גופו. שעד עתה הם היו נעלמים, ולא היו נראין לחוץ. ועתה הבורא גילה אותם. ועל זה האדם אומר, שזהו חסד, מה שהבורא גילה לו את הרע שבו, בכדי שידע את האמת, ויהיה בידו לבקש מה’ תפלה אמיתית. נמצא, שמצד אחד האדם רואה עתה, שהוא מרוחק מה’. ומצד השני, האדם צריך לומר, שה’ קרוב אצלו, וה’ מטפל עמו, ומראה לו את החסרונות. לכן הוא צריך לומר, שהם חסדים. 

וזה שכתוב “חסדי ה’ לעולם אשירה”. כלומר, שיש לו מצד אחד שמחה, ונותן שירה על זה. ומצד השני הוא רואה, שהוא צריך לעשות תשובה. היינו, שהוא צריך לבקש מה’, שיקרב אותו, ושיתן לו את הרצון להשפיע, שהוא טבע שני. 

(הרב”ש. מאמר 1 “מהו, אין לנו מלך אלא אתה, בעבודה” 1991)

55. עיקר הייסורים הן במקום שלמעלה מהדעת. ושיעור הייסורים תלוי בשיעור שהוא בסתירה להדעת. וזה נקרא בחינת אמונה למעלה מהדעת. ומעבודה זו יש נחת רוח להשי”ת. נמצא, שהשכר הוא, שעל ידי עבודה זו נצמח נחת רוח ליוצרו. 

(בעל הסולם. “שמעתי”. קכ”ט. “בחינת שכינתא בעפרא”)

56. היות שיש עניין למעלה מהדעת, שהוא בחינה, שהוא רוצה ללכת בעיניים עצומות. כלומר, אף על פי שההיגיון והחוש אינם מבינים, את מה שאומרים לנו חז”ל. אבל הם מקבלים עליהם את אמונת חכמים, ואומרים, שמוטל עלינו לקבל על עצמנו אמונת חכמים. כמו שכתוב “ויאמינו בה’ ובמשה עבדו”. ובלי אמונה, אין שום דבר להשיג ברוחניות. 

(הרב”ש. מאמר 4 “מהו מבול מים, בעבודה” 1989)

57. על ידי זה שהאדם רוצה להבין את דרך של החכמים, שאומרים לנו שאנחנו צריכים ללכת אחריהם בעיניים עצומות, אחרת נכנס בחינת עפר, היינו דבר שהוא בחינת בלתי חשוב, מכונה “עפר”, כלומר שיותר שפלות מזה אי אפשר להיות. 

והיות שניתן להאדם בחינת דעת ושכל להבין כל דבר על פי שכל. וכאן אומרים לנו ללכת בקבלת אמונת חכמים, והאדם רוצה להבין את הדרך הזה, והיות שכל זמן שהאדם מונח עדיין תחת שליטת הרצון לקבל לעצמו, אין האדם בעצמו יכול לדעת מהו טוב ומהו רע, אלא צריך לקבל הכול כפי שהחכמים קבעו לנו, ואם לא נכנס אבק ועפר בתוך העיניים ולא יכולים ללכת קדימה, מה שאין כן כשלא עושים ביקורת על דברי חכמים, ולא רוצים לקבל דבריהם בתוך הדעת, אז על ידי זה דווקא זוכים לדעת דקדושה. 

וזהו מטעם, כי כל עניין מה שאנו צריכים ללכת למעלה מהדעת, הוא מסיבת שאנו משוקעים באהבה עצמית. לכן על ידי אמונה למעלה מהדעת זוכים לכלים דהשפעה. 

(הרב”ש. מאמר 1 “מהו ענין שנהיה לראש ולא לזנב בעבודה” 1990)

58. ניתן לנו דרך האמונה, שהיא למעלה מהדעת. היינו, שלא להתחשב עם הרגשתנו וידיעתנו. אלא לומר, כמו שכתוב “עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו”. אלא להאמין, שבטח הקב”ה הוא המשגיח. והוא יודע מה שטוב בשבילי, ומה שלא טוב בשבילי. לכן הוא רוצה, שאני ארגיש את מצבי כמו שאני מרגיש. ואני כשלעצמי, לא חשוב לי איך שאני מרגיש את עצמי, כיון שאני רוצה לעבוד בעבודה בעמ”נ להשפיע. 

אם כן עיקר הוא, שאני צריך לעבוד לשם שמים. והגם שאני מרגיש, שאין שום שלימות בעבודתי, מכל מקום בכלים דעליון, היינו מצד העליון, אני שלם בתכלית השלימות, כמו שכתוב “כי לא ידח ממנו נדח”. לכן אני שבע רצון מעבודתי, שיש לי זכות לשמש את המלך, אפילו במדרגה הנמוכה ביותר. אבל גם זה לי לזכות גדול יחשב, שהבורא נתן לי להתקרב אליו, במשהו על כל פנים. 

(הרב”ש. מאמר 3 “ענין אמת ואמונה” 1985)

59. האדם צריך לצייר לעצמו, כאילו כבר זכה לאמונה שלימה בה’, וכבר יש לו הרגשה באיבריו, שהבורא מנהיג את כל העולם בבחינת טוב ומיטיב. כלומר, שכל העולם מקבלים ממנו יתברך רק טובות. 

ואע”פ כשהוא מסתכל על עצמו, הוא רואה, שהוא בערום וחסר כל. וכמו כן כשהוא מסתכל על העולם, הוא רואה שכל העולם סובל ייסורים, וכל אחד לפי הדרגה שלו, על זה הוא צריך להגיד, כמו שכתוב “עיניים להם ולא יראו”. שלהם פירושו, שכל זמן שהאדם נמצא ברשות הרבים, הנקרא להם, ולא יראו האמת. 

ומהו רשות הרבים? כלומר, שכל זמן שיש לאדם ב’ רצוניות. הגם שהוא מאמין, שכל העולם שייך להבורא, אבל להאדם גם כן שייך משהו. שבאמת האדם צריך לבטל רשותו מפני רשותו של הקב”ה, ולומר, שהאדם בשביל עצמו אינו רוצה לחיות, וכל מה שהוא רוצה להתקיים, הכול הוא בכדי לעשות נחת רוח להבורא. 

נמצא, שעל ידי זה הוא מבטל את רשות עצמו מכל וכל. ואז האדם נמצא ברשות היחיד, שהוא ברשותו של הקב”ה. ורק אז הוא יכול לראות את האמת, איך שהבורא מנהיג את העולם במידת טוב ומיטיב. 

(בעל הסולם. “שמעתי”. מ’. “אמונת רבו, מהו השיעור”)

60. על ידי שהחברים מדברים מרוממות ה’, התעורר על ידי זה חשק ורצון להתבטל לפני הבורא, כי מתחיל להרגיש עניין תשוקה וכיסופין להתחבר להבורא. וגם יש לזכור, שעד כמה שהחברים יכולים להעריך את חשיבות וגדלות ה’, מכל מקום, צריכים עוד ללכת למעלה מהדעת. 

כלומר, שהבורא יותר גבוה ממה שהאדם יכול לצייר גדלות ה’ בתוך השכל. ולומר, שאנו צריכים להאמין למעלה מהדעת, שהוא מנהיג את העולם בהנהגה של טוב ומיטיב. שאם האדם מאמין, שהבורא רוצה אך ורק לטובת האדם, זה מביא להאדם, שיאהב את ה’. עד שיזכה לבחינת “ואהבת את ה’ אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך”. ואת זה האדם צריך לקבל מהחברים. 

(הרב”ש. מאמר 30 “מה לדרוש מאסיפת חברים” 1988)

61. בזמן שהאדם עוסק בימין, הזמן מוכשר אז להמשיך שפע עליון, מטעם שברוך מתדבק בברוך. כלומר היות שהאדם הוא במצב השלימות הנקרא ברוך, מבחינה זו יש לו עכשיו השתוות הצורה. היות סימן לשלימות הוא, אם האדם הוא בשמחה. אחרת אין שלימות. וזהו כמו שאמרו חז”ל “אין השכינה שורה, אלא מתוך שמחה של מצווה”. 

והפירוש הוא, כי הסיבה שהיא גורמת לו השמחה, הוא המצווה. כלומר, זה שהרב ציווה לו ללכת בקו ימין, זאת אומרת שהוא מקיים מצוות הרב, מה שקבעו לו זמן מיוחד ללכת בימין וזמן מיוחד ללכת בשמאל, והיות השמאל הוא בסתירה להימין, כי שמאל נקרא בזמן שעושה חשבון לעצמו, ומתחיל להסתכל מה שכבר רכש בעבודת ה’, והוא רואה שהוא בעירום וחוסר כל, איך הוא יכול להיות בשלימות – מכל מקום מטעם מצוות הרב, הוא הולך למעלה מהדעת. נמצא, שכל השלימות שלו נבנה על למעלה מהדעת. וזהו נקרא אמונה. 

(בעל הסולם. “שמעתי”. מ’. “אמונת רבו, מהו השיעור”)

62. כל הויכוחים שהאדם יכול להסתייע הוא רק מה שהדעת מחייבתו. מה שאין כן למעלה מהדעת הכל יכול להיות, רק שצריכים להתגבר בבחינת אמונה, שהשם יתברך יכול לעזור בבחינת למעלה מהטבע. ובעצם אי אפשר לקבל משהו מלמעלה מהטבע, מטרם שהאדם בא לידי החלטה שאין הדבר יכול להיות בתוך הטבע. 

ורק לאחר שבא לידי יאוש מבחינת הטבע, אז הוא יכול לבקש עזרה מן השמים, שיעזרו לו למעלה מהטבע. 

(הרב”ש. 924 “וידבר אלקים אל משה”)

63. כשהאדם מאמין בטוב ובעונג שישנו בלמעלה מהדעת, הוא בא לידי הרגשה בדעת, להכיר את הרע שבו. כלומר היות שהוא מאמין, מה שהבורא משפיע כל כך טוב ועונג, והגם שהוא רואה את כל הטוב למעלה מהדעת, אז הוא בא לידי הכרה, היינו שהוא מרגיש בכל האברים, את כח הרע שישנו בהמקבל לעצמו, שהוא המונע אותו מלקבל את הטוב. 

נמצא לפי זה האמונה שלמעלה מהדעת גורמת לו, שירגיש בתוך הדעת את השונא שלו, מי הוא המפריע מלהגיע להטוב. וזהו קנה המידה שלו, כלומר בשיעור שהוא מאמין למעלה מהדעת בהטוב והעונג, בשיעור זה הוא יכול לבוא לידי הרגשה בהכרת הרע. 

והרגשת הרע מביאה אחר כך לידי הרגשת הטוב והעונג. כי הכרת הרע בהרגשת האיברים גורמת שיתקן את הרע. והוא בעיקר על ידי תפילה, שיבקש מה’, שיתן את הכל בהשפעה, המכונה דביקות, שעל ידי הכלים האלו תתגלה המטרה בהשגחה גלויה, כלומר שלא צריכה להיות בהסתרה, מטעם שכבר יש כלים המוכשרים לקבל. 

(הרב”ש. 68 “סדר העבודה”)

64. בזמן שהאדם נותן את כל מרצו ויגיעתו לשם שמים, זהו כל תכליתו, שעל מטרה זה נברא העולם, כמו שאמרו חז”ל, כל העולם לא נברא אלא בשביל זה, היינו ליראת שמים. 

לכן כשהוא עונה להרשע, שהוא הולך למעלה מהדעת, שהוא נגד השכל, כבר אין השכל יכול להקשות שום קושיא, כי כל הקושיות הם בתוך השכל. מה שאין כן למעלה מהשכל אין מקום לשאלות. 

ולכן בזמן שהרשע שואל השאלות, אז אומרים לו, שעכשיו הגיע הזמן, שאני יכול לקיים את עבודתי בבחינת אמונה, היינו בזה עצמו שאתה שואל איזה קושיא, ואני משיב לך, שאני הולך בדרך האמונה, ואיני נותן לך תשובה בדרך השכל – זהו סימן שתדע שעבודתי היא בבחינת אמונה למעלה מהדעת. 

נמצא, שאתה גרמת לי עכשיו מצוה, בזה שרק עכשיו מתגלה לעיני כל שדרך ה’ הוא רק אמונה. 

(הרב”ש. 572 “שני יגיעות”)

65. אם האדם מקבל בחינת אמונה למעלה מהדעת, אפילו שאין לו שום הרגשה, ואין לו שום התפעלות, מזה שקיבל על עצמו עול מלכות שמיים, מכל מקום הוא מסכים על המצב הזה, ואומר, שבטח כך הוא רצון ה’, שיעבוד וישמש אותו בשפלות כזו, אם כן מה חשוב לו, איזו התפעלות הוא מרגיש מהאמונה כזו, כי על עצמו, היינו לתועלת עצמו, על זה הוא לא דואג, אלא רק מה שהוא לתועלת ה’. ואם ה’ רוצה שהוא יישאר במצב הזה, הוא מקבל עליו בלי שום תנאים. וזה נקרא “כניעה ללא תנאי”. 

(הרב”ש. מאמר 12 “מהי סעודת חתן” 1989)

66. כשהאדם מכניע את עצמו ועובד למעלה מהדעת, זה נקרא שפלות, היינו שמשפיל את הדעת שלו, ואומר, שדעתו אינה שוה כלום, דהיינו, שדעתו של אדם מחייבת, אם ה’ נותן לו כל צרכיו, מה שהרצון לקבל מבין שמגיע לו, אז הוא יכול לאהוב את ה’, מסיבת שהוא ממלא לו כל צרכיו, לכן הוא אוהב אותו. ואם לא, אין הוא יכול להשפיל עצמו, ולומר שדעתו לא שוה כלום, אלא האדם מתרחק אז מה’, ואומר, שאינו כדאי לעבוד את ה’, אם אין ה’ ממלא את רצונו. נמצא, שזה נקרא בעל גאוה, מטעם שהוא רוצה להבין את דרכיו של הבורא, במה הוא נקרא טוב ומטיב, אם אין הגוף מקבל מה שהוא דורש. ועל בעל גאוה זו אומר הקב”ה “אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד”. 

מה שאם כן אם הוא משפיל עצמו, ואומר, שאין בידי להבין את דרכי ה’, ואומר מה שהדעת שלו מחייבת, אינו שוה כלום, אלא שהוא הולך למעלה מהדעת, זה נקרא שפלות, ועליו נאמר “רם ה’ ושפל יראה”. והוא זוכה שה’ מקרב אותו אליו. 

(הרב”ש. מאמר 4 “מהו שהמחבל היה נמצא בהמבול, והוא היה ממית, בעבודה” 1991)

67. רואים אנו את ההבדל, שישנו בין מה שהשכל מחייב, לבין מה שרק האמונה מחייב אותו. ומהו הסיבה שבדבר שהבסיס הוא אמונה, צריכים כל פעם לזכור את צורת האמונה, אחרת הוא נופל ממדרגתו, ומקבל מצב שמתאים בשביל רשע. ומצבים כאלו יכול להיות אפילו ביום אחד, שיפול ממדרגתו הרבה פעמים ביום אחד, כי אי אפשר שלא יפסוק אצלו לאיזה רגע ביום את האמונה למעלה מהדעת. 

וצריכים לדעת, שסיבת השכחה של האמונה נובע מטעם, היות שהאמונה למעלה מהדעת והשכל, שהיא מתנגדת לכל הרצונות של הגוף. והיות הרצונות של הגוף באים לו מצד הטבע שנטבע בו, הנקרא רצון לקבל, בין במוחא ובין בליבא, לכן הגוף מושך אותו תמיד לבחינת הטבע שלו. ורק בזמן שהוא דבוק בהאמונה, אז האמונה יש לה כח להוציאו מתוך הרצונות של הגוף וללכת למעלה מהדעת, כלומר נגד השכל של הגוף. 

(בעל הסולם. “שמעתי”. ל”ד. “יתרון ארץ בכל הוא”)

68. בתחילת הכניסה (והכניסה נקרא דבר תמידי, כי בכל פעם שיש לו ירידה, מוכרח להתחיל מחדש, לכן נקרא זה כניסה. וממילא יש הרבה יציאות והרבה הכנסות) הוא אומר להגוף שלו: “תדע, שאני רוצה להיכנס לעבודת ה’. וכוונתי היא רק להשפיע ולא לקבל שום תמורה. ואין לך לקוות, שתקבל משהו עבור היגיעה שלך, אלא הכול בעל מנת להשפיע”.

ואם הגוף שואל: “איזה תועלת יהיה לך מעבודה זו?” היינו, “מי הוא המקבל את העבודה הזו, שאני רוצה לתת כוחות ולהתייגע?”. או ששואל יותר פשוט: “לטובת מי אני עובד כל כך ביגיעה רבה?”.

אז צריך להשיב לו, שיש לי אמונת חכמים, שהם אמרו, שאני צריך להאמין באמונה מופשטת למעלה מהדעת, שהשי”ת ציווה לנו כך, שאנחנו נקבל על עצמנו אמונה, שהוא ציווה לנו לקיים תורה ומצוות. וגם צריכים להאמין, שיש להקב”ה נחת רוח, מזה שאנחנו מקיימים את התורה ומצוות בחינת אמונה למעלה מהדעת. וכמו כן צריך להאדם להיות בשמחה, מזה שיש הנאה ותענוג לה’ מעבודתו.

(בעל הסולם. “שמעתי”. ק”ח. “אם תעזבני יום, יומיים אעזבך”)

69. כתוב “אכן אתה אל מסתתר”. זאת אומרת, שהקב”ה מוסתר מאתנו, וניתן לנו את מצות האמונה, להאמין בה’, שהוא מנהיג את העולם בהשגחה של טוב ומטיב. 

והגם כשהאדם מתחיל להסתכל על הבריאה, הוא מלא חסרונות, כלומר שאין “הטוב ומטיב” מגולה בעולם, הוא צריך להאמין למעלה מהדעת, שהשגחתו יתברך הוא בבחינת טוב ומטיב. ואף על פי שאינו נראה לעיניו, הוא צריך לומר “עינים להם, ולא יראו”. 

(הרב”ש. מאמר 23 “מהו, שנתקשה משה על מולד הלבנה, בעבודה” 1990)

70. כשאדם מתחיל לקבל על עצמו עול מלכות שמים, באות לו תיכף מחשבות זרות, ומרחיקות את האדם מעבודת ה’. ועד כמה שהאדם מתגבר על המחשבות, המחשבות האלו של פירוד מנקרות את מוחו וליבו של אדם. והאדם חושב “הגם שעתה אין בידי להתגבר על המחשבות זרות, אבל אני מחכה להזדמנות, שיהיה בידי יותר חשיבות בתו”מ, אז יהיה לי כח להתגבר”. ובינתים האדם עוזב את המערכה. 

ובענין אמונה אמר אאמו”ר זצ”ל, שהיא בחינה למטה בחשיבות אצל האדם. כי האדם רוצה הכל להבין ולדעת. ולכן בזמן שהאדם מקבל על עצמו בחינה אמונה, שהיא נגד הדעת, כלומר, שאין הדעת משיגה את זה, הגוף לא רוצה לקבל על עצמו עבודה כזו. ובפרט שזהו לא סתם עבודה, אלא שהאדם על בסיס שלמעלה מהשכל, הוא צריך לעבוד בבחינת “בכל לבבך ובכל נפשך”, כמאמר חז”ל “אפילו כשהוא נוטל את נפשך”. 

(הרב”ש. מאמר 23 “מהו, שנתקשה משה על מולד הלבנה, בעבודה” 1990)

71. סיבת האמונה, כי אין תענוג יותר גדול מלזכות לגילוי אלוקות ולהשראת השכינה.

וכדי שהאדם יקבל את כל זה מטעם להשפיע, יש תיקון של הסתרה, שיעסוק בתורה ומצוות אפילו שאינו מרגיש שום תענוג. וזה נקרא על מנת שלא לקבל פרס. וכשיש לו הכלי הזה, תיכף נפתחות לו עיניו לקבל פני ה’. ובשעה שמתעורר בו רצון שכדאי להיות עובד ה’ בשביל התענוג, תיכף נופל לבחינת הסתרה.

וזה נבחן לבחינת מיתה, היינו היה מקודם דבוק בהחיים, ולזה זכה רק בסגולת אמונה. לכן כשמתוקן מעכשיו ומתחיל עוד הפעם לעבוד בבחינת אמונה, אזי הוא מקבל בחזרה את נשמת חיים שלו. ואז הוא אומר, “מודה אני לפניך שהחזרת בי נשמתי בחמלה”.

וזהו דווקא כשקיבל עליו בחזרה את העבודה בבחינת אמונה למעלה מהדעת. היינו בזמן שהיה לו ההסתרה, אזי הוא אומר, “רבה אמונתך”. כל כך גדולה האמונה, שעל ידה מקבל בחזרה את הנשמה. 

(הרב”ש. 224. “סיבת האמונה”)

72. מטרם שהאדם הולך לעשות מצוה ולברך עליה, הוא צריך מקודם לקבל על עצמו אמונה למעלה מהדעת, כלומר, אף על פי שעדיין אין לו הרגשת וחשיבות של תורה ומצות, הוא צריך להאמין למעלה משכלו, שהם דברים חשובים מאוד. שהאדם, מטעם שעדיין לא ראוי להרגיש את גדלותו של תו”מ, שזהו מטעם, שיש תיקון, המכונה שלא תהיה בחינת “נהמא דכסופא”, שבגלל זה שורה בחינת הסתרה על תו”מ. לכן צריכים להתחיל בעבודה דלמעלה מהדעת, ולא להתחשב עם הרגשה שלנו, אלא מוטל עלינו לומר “עינים להם ולא יראו”. ובשיעור ההתגברות באמונה על החשיבות של תו”מ, בשיעור זה האדם יכול לתת תודה רבה. כלומר, שהברכה, מה שהאדם נותן לה’, תלויה במדת החשיבות של תו”מ. 

(הרב”ש. מאמר 25 “מהו בעבודה, איש אשר בו מום לא יקרב” 1989)

73. לאחר שהאדם כבר בא להרגיש את החשיבות שיש ברוחניות, שזה נקרא “לעולם יסדר אדם שבחו של הקב”ה”, אז הזמן שהוא צריך לעבור לקו שמאל. כלומר לעשות בקורת איך הוא מרגיש באמת בתוך הדעת את חשיבות המלך, אם באמת הוא מוכן לעבוד רק לתועלת ה’. 

וכשהוא רואה שבתוך הדעת הוא בעירום וחוסר כל, המצב הזה, שהוא רואה מה היא החשיבות של הרוחניות, אבל כל זה אינו אצלו אלא למעלה מהדעת, החשבון הזה הוא יכול להוליד לו חסרון וכאב, על זה שהוא נמצא בתכלית השפלות, ויש לו היכולת לתת תפלה אמיתית מעומק הלב, על מה שחסר לו. 

(הרב”ש. מאמר 28 “מהו לא תוסיף ולא תגרע, בעבודה” 1987)

74. דוקא אלו, שרוצים ללכת בבחינת להשפיע, הם מרגישים את הריקנות שבהם, והם זקוקים לגדלות ה’, והם יכולים למלאות את הריקנית הזו, דוקא עם רוממות, הנקרא מלאים מצות, כשיעור, שהם מבקשים, שה’, שיתן להם כח, שיוכלו ללכת למעלה מהדעת, שזה נקרא רוממות. היינו, שהם מבקשים, שה’ יתן להם כח ברוממות, שהיא למעלה מהדעת, בגדלות וחשיבות ה’, ולא רוצים שה’ יתן להם זה להשיג, היות שהם רוצים להכניע את עצמם, בכניעה ללא תנאי, רק שמבקשים עזרה מה’, בשיעור זה הם יכולים למלאות את המקום של ריקנות עם מצות. 

(הרב”ש. מאמר 7 “מהו אדם ומהו בהמה, בעבודה” 1991)

75. אנו רואים, שכל הבסיס נבנה רק על האמונה, שרק ע”י אמונה יכולים לצאת מהגלות. ולא להתחשב עם הדעת שלנו, הגם שעיקר האדם נמדד לפי דעת, שיש לו. אבל זה שהאדם יש לו דעת, לראות את מצבו האמיתי, זה נותן לו מקום ללכת למעלה מהדעת. כלומר, שלמעלה מהדעת אין האדם מסוגל ללכת בלי עזרת ה’. מה שאין כן אם הוא רואה, שמצד השכל הוא יכול ללכת קדימה, אין נצרך לעזרתו יתברך. ועיקר, מה שרוצים מהאדם, שהוא יבוא לשלימותו, היינו שיזכה לבחינת נרנח”י דנשמה. וזה בא דוקא ע”י זה שהאדם נצרך להבורא, כמו שאמרו חז”ל “הבא לטהר, מסייעין אותו”. […]

לכן דבר גדול הוא, בזה שהאדם הוא נצרך להבורא, שיעזור לו. כי ישועתו יתברך הוא בזה, שנותנים לו כוחות יותר גדולים מלמעלה. וע”י זה שמקבל כל פעם כח חדש, היינו בחינת נשמה חדשה, עד שבסופו של דבר הוא יקבל כל בחינת נרנח”י, השייכים לשורש נשמתו.

(הרב”ש. מאמר 11 “מהו, שנר חנוכה מניחה בשמאל, בעבודה” 1990)

76. ענין צמצום והסתר נעשה לטובת התחתון, אם כן אין מקום לשאול שאלות על ההשגחה, מדוע הבורא מתנהג עימנו בצורה זו כמו שנראה לעינינו, שאין אנו רואים את הטוב, ואנו סובלים גלות, ועניות, וכדומה, היינו שכל אחד ואחד יש לו טענות על הבורא, מדוע הוא מתנהג בהשגחה בלתי גלויה לעינינו, שזהו רק טוב. לכן אסור לדבר לשון הרע על השגחתו יתברך, איך שהוא מתנהג עם הנבראים. אלא אנו צריכים להאמין באמונה למעלה מהדעת, שממש כמו שנראה לעינינו, כך צריך להיות. ועל מה שאנו מרגישים, אנו צריכים ללכת בדרכי התורה, מה שהחכמים הורו לנו איך להתנהג בכל אלה ההרגשות שאנו מרגישים, ועליהם להגיד בדרך אמונה למעלה מהדעת, שעינים להם ולא יראו. 

(הרב”ש. מאמר 22 “מהו שדוקא בליל פסח, שואלים ד’ קושיות” 1989)

77. כשהאדם מתחיל להכנס בעבודת ה’ על דרך האמת, צריך לקבל על עצמו עול האמונה למעלה מהדעת, אפילו שכל האומות העולם שבגופו צוחקות ממנו, עליו מוטל לקדש ה’ בפני הגויים שבגופו, ולומר, שהוא מאמין בה’, ורוצה לשמש אותו בכל לבו ונפשו. ואפילו שהם לא מסכימים עמו, והוא יכול לומר, שהוא מקבל על עצמו לאהוב את ה’. ואפילו שאין לו שום הרגשה, בזה שאומר בעל פה, אבל האדם, אין לו להתפעל מזה, שאין האברים מסכימים לדעתו, והוא, מה שהוא יכול לעשות, הוא עושה. היינו בדיבור, ובמעשה הוא יכול לעשות את הדבר על דרך הכפיה. והגם שאין לו שום הרגשה מזה, מכל מקום מבחינת אתערותא דלתתא הוא עושה. 

(הרב”ש. מאמר 6 “מתי האדם צריך להשתמש עם גאוה, בעבודה” 1990)

78. בזמן שהוא עוסק במלכות שמים, לקבל על עצמו בחינת אמונה למעלה מהדעת. כלומר, בזמן שאין הגוף מסכים לזה, ונותן לו הרבה תירוצים, שאין עכשיו הזמן לזה, ומביא לו ראיות משאר אנשים, שלא משימים לב לעבודה זו של האמונה בה’ למעלה מהדעת. על זה הוא צריך לומר “ויגבה לבו בדרכי ה'”, ואין הוא מסתכל על אף אחד, אלא הוא נחוש בדעתו, שכך היא דרך האמת, ואין לו להסתכל על מי שהוא, ואין לו לשמוע, מה שהגוף נותן לו להבין, לך והסתכל על האנשים שיש להם שם, שהם מבינים מה זה עבודת ה’. על זה אמרו, “ויגבה לבו”. ולהיות בגאוה, שהוא מבין יותר מכולם.

(הרב”ש. מאמר 6 “מתי האדם צריך להשתמש עם גאוה, בעבודה” 1990)

79. בחינת אמונה נבחן לעיני האדם לבחינת מטה בחשיבות, לבחינת שיפלות. ואדם מחשיב את הדברים שמתלבשים בתוך הדעת. מה שאין כן, אם השכל של האדם אינו משיגו, אלא שהוא מתנגד לדעתו של האדם, והאדם צריך אז לומר, שהאמונה הוא למעלה בחשיבות מהדעת שלו, נמצא שמשפיל אז דעתו, ואומר, מה שהוא מבין בתוך הדעת, שהוא מתנגד לדרך ה’, אז האמונה נמצא אצלו למעלה בחשיבות מהדעת שלו.

כי כל השכליות, שהוא בסתירה לדרך ה’, הוא שהשכל הזה כלום לא שוה, אלא “עינים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו”. היינו, שמבטל את כל מה שהוא שומע ורואה. זה נקרא, שהולך למעלה מהדעת.

(בעל הסולם. “שמעתי”. נ”ט. “ענין מטה ונחש”)

80. אצל הבורא, אינו נבחן בחינת אמונה לשיפלות. כי אצל האדם, שאין לו עצה אחרת, ומוכרח ללכת בדרך אמונה, נראה לו האמונה לשיפלות. מה שאין כן לגבי הבורא, שהוא היה יכול להשרות שכינתו, לאו דוקא על עצים ואבנים, אלא שבחר דוקא על דרך זה, הנקרא אמונה, בטח שבחר זה מטעם, שזה יותר טוב ויותר הצלחה. נמצא, אצלו ית’ לא נקרא אמונה למטה בחשיבות, אלא להיפוך, שדוקא לדרך זה יש לו מעלות רבות, אלא לעיני הנבראים נקרא זה בחינת מטה. 

(בעל הסולם. “שמעתי”. נ”ט. “ענין מטה ונחש”)

81. הכשלונות בעצמם הם גורמים, שהאדם יקבל על עצמו שוב הבחינת מטה, שהוא בחינת אמונה למעלה מהדעת.

וזה פירוש מה שאמר משה: “והם לא יאמינו לי”, שפירושו, שלא ירצו לקבל עליהם את הדרך לעבוד בבחינת אמונה למעלה מהדעת. אז אמר לו ה’: “מה זה בידך מטה?” השליכהו ארצה. אז תיכף “ויהי לנחש”. היינו שבין מטה לנחש אין מצב של בנתיים. אלא שהוא בכדי לדעת, או שהוא נמצא בקדושה, או בהס”א.

נמצא, ממילא שאין להם עצה אחרת, אלא לקבל עליהם את בחינה אמונה למעלה מהדעת, הנקרא “מטה”. והמטה הזה צריך להיות ביד, ולא לזרוק את המטה. וזה ענין מה שכתוב “ופרח מטה אהרן”, היינו שכל הפריחות, שהיה לו בעבדות ה’, היה על בסיס מטה אהרן דוקא.

שזה ענין, שרצה לתת לנו סימן, בכדי לדעת, אם הוא הולך על דרך האמת, או לא חס ושלום. נתן לנו סימן להכיר רק בהיסוד של העבודה, היינו על איזה בסיס הוא עובד. אם היסוד שלו הוא מטה, זהו קדושה. ואם הבסיס שלו הוא בתוך הדעת, אין זו דרך להגיע לקדושה. 

(בעל הסולם. “שמעתי”. נ”ט. “ענין מטה ונחש”)

82. אשרי איש שלא ישכחך, ובן אדם יתאמץ בך” (מוסף לר”ה). הנה בזמן שהאדם הולך בבחינת לבן, צריך לזכור תמיד, שכל מה שזכה הוא רק מסיבת שקבל עליו את בחינת השחרות. וצריך להתאמץ בבחינת “בך” דוקא. על דרך “וכל מאמינים שהוא אל אמונה”, אף על פי שלא רואה עכשיו שום מקום שיצטרך לעבוד בבחינת אמונה, היות שהכל גלוי לפניו – ומכל מקום הוא צריך להאמין בבחינת למעלה מהדעת, שיש עוד מקום להאמין בבחינת אמונה. 

וזה סוד: “וירא ישראל את היד הגדולה… ויאמינו בה'”, היינו אף על פי שזכו לבחינת “וירא”, שהוא סוד ראיה, מכל מקום היה להם הכח עוד להאמין בבחינת האמונה. 

ועל דבר זה צריכים להתאמצות יתירה, אחרת נופלים ממדרגתן. כעין לבני ושמעי. זאת אומרת, שאם לא כן משמע שדוקא בזמן שיש לבנונית, יכול לשמוע לתורה ומצוות, שזהו כעין תנאי. אלא צריכים לשמוע ללא תנאים. לכן בזמן הלבנונית צריכים להזהר שלא לפגום בבחינת השחרות. ודי למבין. 

(בעל הסולם. “שמעתי”. רל”ח. “אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך”)

83. “יציאת צדיק מן המקום עושה רושם”. שפירושו, שרק אז, על ידי יציאת הצדיק, היינו בזמן שנופלת במחשבתו מחשבה “עכשיו, שאני מרגיש טעם בעבודה, כבר אינני צריך ללכת בעבודה שלמעלה מהדעת”, זה גורם לו ליציאת צדיק מן המקום. זה עושה לו רושם, שידע מהיום והלאה לשמור את עצמו, שלא לצאת מהעבודה של למעלה מהדעת. וכמו ששמעתי מאאמו”ר זצ”ל, שמזמן שהאדם אומר, “שעכשיו, כיון שיש לו תמיכה, וכבר אינו עומד בין שמים לארץ”, הוא מוכרח ליפול ממדרגתו, כיון שאז הוא פוגם בבחינת למעלה מהדעת.

נמצא לפי זה, שדוקא מהסתלקות המדרגה שהיתה לו, זה עושה לו רושם, שידע עוד הפעם איך להיזהר, שלא יפגום בבחינת אמונה למעלה מהדעת, אלא תמיד להצדיק את ההשגחה העליונה. 

(הרב”ש. מאמר 10 “ויצא יעקב” 1985)

84. בזמן שהגנב, היינו הרצון לקבל, לא מרגיש טעם וחיות בהעבודה של קבלת עול מלכות שמים, ואז אם האדם עובד בבחינת אמונה למעלה מהדעת, בדרך הכפיה, והגוף מתרגל בעבודה זו, היינו נגד רצונו של הרצון לקבל שלו, אז יש להאדם האמצעים שיכול לבוא לידי עבודה, שיהיה על המטרה לעשות נחת רוח ליוצרו. היות שעיקר מה שדורשים מהאדם, הוא בכדי שע”י עבודתו הוא יבוא לידי דביקות בה’, שהוא בחינת השתוות הצורה, שכל מעשיו יהיו בע”מ להשפיע.

וזהו כמ”ש “אז תתענג על ה'”, שפירוש של אז, הוא מקודם שהיא תחילת עבודתו לא היה לו תענוג, אלא עבודתו היתה בדרך הכפיה. מה שאין כן אח”כ, כשכבר הרגיל את עצמו לעבוד בע”מ להשפיע, ולא להסתכל על עצמו, אם מרגיש טעם בעבודה, אלא הוא מאמין, שהוא עובד בכדי שעם עבודתו הוא משפיע נחת ליוצרו, והאדם צריך להאמין שה’ מקבל עבודת התחתונים, ולא חשוב כמה ואיך הצורה של עבודתם, ואת הכל הקב”ה מסתכל על הכוונה ומזה יש נחת להבורא, אז האדם זוכה התענג על ה’.שגם בעת עבודת ה’ כבר ירגיש טוב ועונג, היות שעכשיו האדם עובד ממש לה’, כי היגיעה שנתן בעת עבודת הכפיה מכשיר את האדם שיוכל לעבוד באמת לשם ה’. נמצא, שגם אז התענוג שהוא מקבל, הוא על ה’, היינו לה’ דוקא. 

(בעל הסולם. “שמעתי”. ה’. “לשמה זהו אתערותא דלעילא. ולמה צריכים אתערותא דלתתא?”)

85. להתגבר על השאלות, הוא רק בכח האמונה, שענינו הוא למעלה מהדעת. שצריך להשיב להרשע, שבבחינת השכל יש מקום למה שהוא שואל, אבל למעלה מהשכל, שפירוש בבחינת אמונה, שהוא מאמין בדברי החכמים, שרק הדרך הזה שהוא לשם שמים. 

היינו בזמן שהאדם נותן את כל מרצו ויגיעתו לשם שמים, זהו כל תכליתו, שעל מטרה זה נברא העולם, כמו שאמרו חז”ל, כל העולם לא נברא אלא בשביל זה, היינו ליראת שמים. 

לכן כשהוא עונה להרשע, שהוא הולך למעלה מהדעת, שהוא נגד השכל, כבר אין השכל יכול להקשות שום קושיא, כי כל הקושיות הם בתוך השכל. מה שאין כן למעלה מהשכל אין מקום לשאלות. 

(הרב”ש. 572 “שני יגיעות”)

86. ענין ג”ר היינו בחינת מוחא, ושם צריך להיות רק באמונה. וצריכים להאמין, כי כך היה רצונו יתברך. וו”ק נקרא בחינת ליבא, היינו ההתפעלות בליבא, שכאן ניכר בבחינת אהבה ויראה שלו. וזה צריך להיות בהשגה ברורה, היינו שההתפעלות צריכה להיות אצלו מגולה, ולא באמונה. 

אלא בשיעור שההתפעלות מורגשת בלב, בשיעור כזה נבחן השגתו. וכאן מצוה להרחיב את הרגשותיו. מה שאין כן בבחינת מוחא, תלויה גדלותו עד כמה שהוא יכול לעבוד, בבחינת למעלה מהדעת. 

נמצא, שהם שני דברים הפוכים. היינו, שאם בחינת מוחא שלו הוא למעלה מהדעת, והתפעלותו בהרגש הלב הוא במוח, זה נקרא גדלות. 

היינו, שמצד אחד הוא למעלה מהשגה, מכל מקום בלב הוא בתוך ההרגשה. בזה תלוי שיעור גדלות, היינו בשיעור ההפכיות בין מוחא לליבא, שאז הוא צריך להתגבר בבחינת למעלה מדעת. והליבא הוא דווקא בתוך הדעת, שהוא בתוך ההרגשה. 

(הרב”ש. 794 “מקום ההשגה”)

87. כשהאדם מתחיל ללכת בקיום תו”מ, אומרים לו, הגם שהאדם צריך ללכת לפי השכל, מכל מקום בין אדם למקום ניתן לנו אמונה, שאנו צריכים להאמין באמונת חכמים, וללכת בדרך זו, אף על פי שהיא נגד השכל, כמו שכתוב “ויאמינו בה’ ובמשה עבדו”. היינו, שאנו צריכים להאמין מה שהחכמים אמרו לנו, ולא להסתכל על השכל שלנו.

אולם היות שזהו נגד השכל שלנו, לכן יש לנו עליות וירידות. כלומר, לפעמים אנו יכולים להאמין בדברי חכמים, ולצייר לפנינו את הציור של אמת ואמונה כנ”ל, שהאמונה שלו היא באמת אמונה. היינו שאין שם שום שכל, אלא הכל נגד הדעת שלנו, למה שאנו מבינים. לכן נקרא זה “אמונה של אמת” או “אמונה פשוטה”, שאין שם שום דבר להבין, אלא הכל הוא למעלה מהדעת. 

(הרב”ש. מאמר 28 “מהו “להזהיר גדולים על קטנים” בעבודה” 1990)

88. כל מה שנראה לעינינו, הוא רק דברים שהבורא רוצה, שאנו נשיג אותם בצורה כמו שמשיג, היות שזהו דרכים, איך להגיע לשלימות המטרה. אולם בכדי לזכות לדביקות ה’, זהו לא כל כך דבר פשוט, שצריכים התאמצות ויגיעה גדולה, עד שזוכים להשיג ולהרגיש את הטוב ועונג. ומטרם זה, מוטל על האדם להצדיק את ההשגחה, ולהאמין בלמעלה מהדעת, שה’ מתנהג עם הנבראים עם בחינת טוב ומטיב, ולומר “עינים להם ולא יראו”. 

וזה כמו שאמרו חז”ל “בא חבקוק והעמידן על אחת, כמ”ש “וצדיק באמונתו יחיה”. שפירושו, שהאדם אין צורך להתעסק בפרטים, אלא שהוא צריך לרכז את כל עבודתו על נקודה אחת, היינו כלל, שהוא בחינת אמונה בה’. ועל זה יתן תפלה. כלומר, שה’ יעזור לו, שיהיה בידו ללכת בבחינת אמונה למעלה מהדעת. 

(בעל הסולם. “שמעתי”. ל”ד. “יתרון ארץ בכל הוא”)

89. האדם, על ידי היסורים שמרגיש, הוא מוכרח חס ושלום לדבר לשון הרע. נמצא, מה שהוא מבקש מה’, שיתן לו את כח האמונה, ולזכות לבחינת טוב ומטיב, אין זה מטעם שהוא רוצה לקבל טוב, בכדי להנות עצמו, אלא בכדי שלא ידבר לשון הרע חס ושלום, שזה כואב לו. 

כלומר, שהוא מצד עצמו רוצה להאמין למעלה מהדעת, שה’ מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב, והוא רוצה, שהאמונה שלו יהיה מספיק בהרגשה גמורה, כאילו הוא בתוך הדעת. 

לכן כשעוסק בתו”מ, הוא רוצה בהמשכת אור ה’ לא להנאת עצמו הוא דורש, אלא שלא יכול לסבול מזה שלא יכול להצדיק את השגחתו ית’, שהוא בבחינת טוב ומטיב. וזה גורם לו יסורים, היות שהוא מחלל את שם ה’, ששמו הוא טוב ומטיב והגוף שלו טוען אחרת. וזהו כל היסורים שלו, מטעם שמזה שהוא נמצא בבחינת הפירוד, הוא לא יכול להצדיק את השגחתו ית’. וזה נקרא, שהמצב הפירוד הוא שנואה אצלו. וכשיש לו היסורים האלו, אז ה’ שומע תפלתו, ומקרבו אליו, וזוכה לדביקות.

(בעל הסולם. “שמעתי”. ל”ד. “יתרון ארץ בכל הוא”)

90. צריך להאמין באמונת חכמים, שאמרו, שהאדם צריך לומר “אם אין אני לי מי לי”. כלומר שהאדם צריך לעבוד ולהגיע בכוחות עצמו להמטרה, וכשהוא רואה, שאינו יכול להתגבר ולתת יגיעה, הוא צריך להאמין, שתפלה מועלת, כמו שכתוב “כי אתה שומע תפלת כל פה”, אף על פי שהוא לא רואה שום שינוי, בזה שהתפלל לה’, שיעזור לו, אם כן יש גם כאן ענין של למעלה מהדעת. אולם הסדר הכללי הוא, שמתחילים מ – א’ ת’ י’. אמונה, ואח”כ יגיעה, ואח”כ תפלה.

נמצא, העיקר הוא אמונה, כי עמה צריכים להשתמש בכל המעשים שהאדם עושה, כנ”ל. זאת אומרת, שכל הכלים שעמהם האדם עובד, הבסיס הוא אמונה, לכן האור המתגלה נקרא “אור האמונה”, על שם הכלי. שהכלי זה בנוי על בסיס של אמונת חכמים, ועל אמונת ה’, כמו שכתוב “ויאמינו בה’ ובמשה עבדו”.

(הרב”ש. מאמר 23 “מהו, אם בלעו את המרור לא יצא, בעבודה” 1989)