NETZACH: TIKKUN CHATZOT: Lesson on the topic of “Preparing to Attack at the Congress”
שיעור בוקר 04.01.2022 – הרב ד”ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה
הכנה להתקפה בכנס – קטעים נבחרים מן המקורות
אני חושב שכדאי לנו לשים דגש בשיעור היום על ההשתתפות של החברים בכל קבוצה וקבוצה, ושזה יהיה העיקר. זאת אומרת, כשאנחנו קוראים את הקטעים האלו אתם לא מחכים לשמוע ממני איזה חדשות, כי בהחלט כבר דיברנו על הכול. אבל הכנה לכנס צריכה להיות בזה שאנשים יותר מתקרבים זה לזה, מדברים זה עם זה, מבינים זה את זה, מרגישים זה את זה. ולכן בואו אנחנו נעשה שיעור, תרגיל כמה אנחנו יכולים להיות קרובים, מבינים, מרגישים זה את זה.
בסך הכול התוצאה צריכה לבוא מההתקרבות בינינו ולא מהחכמות שאנחנו נדבר איזה מילים יפות. ואפילו שכל אחד מתרגש מהאחר, אבל העיקר הוא צריך להתרגש מזה שיש התקרבות בינינו, בעשירייה. ולכן אנחנו צריכים להיות היום יותר פעילים בלגלות רגשות ולגלות התקרבות, התעניינות זה בזה, בכל חבר וחבר. אז ננסה לעבוד על זה היום.
אנחנו נשמע ואחר כך אנחנו נדבר ממש בתוך העשיריות. לא הרבה זמן, נגיד 5 דקות, אבל כולנו נדבר. אין מישהו מופנם שלא רוצה, שלא יכול, שאין לו מה להגיד, כל אחד חייב להוסיף משהו בקיצור ומתוך הלב, מפנימיות הלב. הוא בודק את עצמו ומתוך ליבו הוא מוציא כמה מילים לאחרים. והעיקר שיבדוק את עצמו אם הוא מרגיש את זה מתוך הלב, אם הוא רוצה בזה לנגוע לחברים, שהם ירגישו את זה בליבם וכך אנחנו נעשה.
ההכנה צריכה להיות בקרוב הלבבות.
קריין: קטע ראשון. הכנה להתקפה בכנס. אומר הרב”ש:
“אתה צריך לעמוד תמיד על המשמר, כל היום וכל הלילה, היינו בין בזמן שאתה מרגיש בחינת יום ובין שאתה מרגיש בחינת לילה. כי אנו אומרים לה’ יתברך – כי לך יום אף לך לילה. שגם הלילה, היינו חשכת הלילה, גם כן בא מצד ה’ יתברך לטובת האדם, כמו שכתוב “יום ליום יביע אומר, ולילה ללילה יחוה דעת”. היוצא מזה, עליך לעורר לב החברים עד שתהא השלהבת עולה מאליה, ועל ידי זה תזכה לעורר את אהבת המקום ברוך הוא עלינו.”
(הרב”ש. אגרת כ”ד)
זאת אומרת, במידה שאנחנו יכולים לעורר את החברים, במידה הזאת אנחנו בסופו של דבר גם יכולים לעורר את הבורא.
“אתה צריך לעמוד תמיד על המשמר, כל היום וכל הלילה,” זו באמת העבודה שלנו לא רק בזמן השיעור או באסיפה “היינו בין בזמן שאתה מרגיש בחינת יום ובין שאתה מרגיש בחינת לילה.” בכל המצבים שלנו הפנימיים כי כולם מגיעים מהבורא. גם הלילה מגיע מהבורא, ומגיע ודאי לטובת האדם. בלי זה לא תהיה לנו התחדשות הרצונות, לא יהיה לנו על מה להתקרב לבורא. דווקא מתוך זה שאנחנו מרגישים אדישות, חוסר אונים אפילו, כל מיני מצבים שהרצון לקבל שלנו לא מושך אותנו קדימה, כאן זה זמן העבודה.
הרצון להשפיע, שאנחנו נשתדל איכשהו לקבל מהחברים, מהבורא, לעורר, שהוא ימשוך אותנו קדימה, זו בעצם ההתקדמות שלנו האמיתית. ולכן טוענים אחר כך שהיו לנו המון שנים שאנחנו לא מתקדמים, מתי נתתם לזה התקדמות? ולכן יש בזה עבודה קבוצתית. אנחנו צריכים לעורר את לב החברים, איש את רעהו יעזורו. קשה לאדם לעורר את הלב שלו, אלא אולי לרגע הוא קופץ ומוכן לעשות משהו קדימה, אבל בעוד כמה שניות זה נעלם ועובר ואדם מבין שאין לו עם מה ללכת. אבל כשכל אחד רוצה לעורר את השני, בזה הם מדליקים את המדורה הכללית והיא בוערת ומושכת את כולם לחיבור ביניהם ולחיבור עם הבורא. לכן כאן במיוחד זו העבודה שלנו. בזמנים שאנחנו לא מרגישים שיש לנו איזו משיכה קדימה, אז להשתדל לעורר את החברים וכך כל אחד איש את רעהו יעזורו, וזה ימשוך אותנו קדימה.
לכן הוא כותב, “עליך לעורר את לב החברים עד שתהא השלהבת עולה מאליה,” עד שיידלק ועד שיבער ויקבע את כל המצבים שלנו, קדימה.
סדנה
איך אנחנו עושים את הפעולות האלה? בעצם כל השעות חוץ משיעור בוקר, שיעור היום ואולי איזו אסיפה קטנה שיש לנו באמצע היום, איך אנחנו בכול יתר השעות צריכים לחשוב על המדורה שאנחנו מדליקים בינינו בקבוצה, בעשירייה, כל אחד בעשירייה שלו כדי שימשוך אותנו קדימה. כשהיא תידלק, בתוך זה יתגלה הכוח העליון והמציאות העליונה.
*
קריין: קטע מס’ 2, אומר בעל הסולם:
“והעיקר היא היגיעה, כלומר, לחשוק איך להתיגע בעבודתו ית’, כי אין העבדות הרגיל עולה בשם כלל, זולת הגירומין של היותר מהרגילות, הנקראת יגיעה, בדומה לאדם הצריך לאכול ליטרא לחם לשביעתו, אז כל אכילתו אינו עולה בשם סעודה שיש בה שביעה, זולת הכזית האחרון מן הליטרא, שכזית זה עם כל קטנו, הוא הגירומין שהכריע את הסעודה לבחינה שיש בה שביעה והבן. וכן מכל עבדות ועבדות, שואב השי”ת רק את הגירומין העודפין על הרגיל לו, והמה יהיו האותיות וכלים לקבלת אור פניו ית’. והבן זה היטב. “
(בעל הסולם. אגרת ל”ח)
כאן השאלה, איך אנחנו מבדילים את העודפים האלה שאנחנו יכולים לתת, בלחשוק להתייגע בחיבור בינינו ומהחיבור בינינו עם הבורא כדי להשפיע לו נחת רוח, להכין לו את הכלים לגילוי, זה בעצם נחת הרוח שלו מתגלה. איך אנחנו יותר ויותר מרגישים בזה את העבדות שלנו, שאנחנו מקריבים את עצמנו לעבודה הזאת ובאמת נעשים בזה קרובים לבורא, מכינים את הגילוי שלו לכל הבריאה.
סדנה
איך אנחנו מבדילים, רואים, שהעיקר הוא “כזית האחרון” כמו שאומר בעל הסולם, כלומר שאנחנו מגיעים עד סוף היגיעה שלנו ועוד קצת, מעבר למה שיכולים, כי העיקר בשבילנו זה להרגיש את המאמץ הזה. כי בתוך המאמץ הזה הבורא מתגלה, דווקא בו הוא שמח ודווקא בו יהיה לנו קשר עימו.
איך אנחנו בחיים שלנו עושים את היגיעה, כשהיגיעה היא מעבר לכוחות ולרצונות שלנו, איך בתוך היגיעה הזאת מבדילים את המאמץ האחרון, ואיך אנחנו מקדישים אותו לבורא, ובזה דווקא מבינים שעושים לו נחת רוח.
*
קריין: נעבור לקטע שלישי, אומר הרב”ש:
“אסור לו לאדם לומר, שאני מחכה עד שה’ יתן לי התעוררות מלמעלה, אז תהיה לי אפשרות לעבוד בעבודת הקודש. כי הוא זצ”ל אמר, שעל עתיד אדם מחוייב להאמין בשכר ועונש. היינו שהוא צריך לומר “אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני, ואם לא עכשיו אימתי” (אבות פרק ראשון).
אם כן אסור לחכות על רגע אחד אחרי כן. אלא האדם צריך לומר, אם לא עכשיו אימתי. ואסור לחכות על זמן יותר מוכשר, ש”אז אני אקום לעבוד עבודת הקודש”. אלא כמו שאמרו חז”ל (אבות פרק שני, ה’) “ואל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה”.”
(הרב”ש. מאמר 18 “מי הוא הגורם לתפילה” 1986)
בכל רגע ורגע אדם צריך לראות שהוא מוכן להתעוררות. וככל שזה נראה לו אולי רגע פחות מתאים והוא יחכה, כי אולי מחר או בעוד כמה זמן יהיה מצב טוב יותר, זה לא נכון. אלא דווקא ברגע שהוא רואה שהוא לא מוכן זה המצב הטוב ביותר. כי במידה שאנחנו עושים פעולות התגברות, חיפוש, מאמץ, במידה הזאת יש לנו תוצאה והספק ביגיעה. לכן באמת להגיד “אם אין אני לי מי לי, ואם לא עכשיו אז אימתי”. בכל רגע ורגע לראות את הרגע המתאים לתוספת יגיעה ככל האפשר.
גם אם הרצון האגואיסטי זורק אותו לכל מיני עבודות, לכל מיני מצבים, להרגשת חולי, להרגשה שהוא עסוק והוא צריך לדאוג לעוד משהו ואחר כך הוא יגיע לזה, אז לא. אנחנו כבר מבינים ויודעים מתוך הניסיון שלנו עד כמה כל הדברים האלה מגיעים בצורה בלתי פוסקת מהאגו שלנו, ואת זה שולח הבורא כדי לתת לנו דווקא הזדמנות, התקרבות להכיר את הטבע שלנו ולהתמודד עימו. כמות היגיעה, ובמיוחד איכות היגיעה היא מתוך המצבים האלו שאנחנו יכולים לדחות כביכול בצדק את מצב העבודה, את מצב היגיעה, ואנחנו בכל זאת מתגברים ומתאמצים לתת עוד גרגר של יגיעה וכך להתקדם.
זה מאוד חשוב. לזה צריכה להיות התעוררות כללית קבוצתית, ואדם יכול לבדוק על עצמו הרבה פעמים במשך היום עד כמה הוא מתעצל. אבל בינתיים הזמן עובר ואחר הוא מתלונן שהוא לא מרגיש תוצאות יפות, שהוא לא מרגיש התקדמות, וכנראה שמהבורא זה לא מגיע אליו, לא מפרגים לו, וזה לא נכון, הכול תלוי באדם עד כמה הוא משתדל בכל רגע בחיים בכל זאת לשים לב לנתינת היגיעה.
במצבים שהם רחוקים מרוחניות, כשאדם מתעצל, לא יכול, דוחה, אז מי שדוחה את ההתקדמות הוא בזה גורם מוות לעצמו, גורם לזה שגם מלמעלה יקבל דחייה. למה? כי דחייה אחת הוא צריך לקבל מלמעלה כדי להכיר שהוא דחה את ההזדמנות להתקדם, ודחייה שנייה הוא צריך כדי לעשות את העבודה הקודמת, שיחזור עליה, כי אי אפשר להתקדם אם הוא לא עבר צעד שהיה לו לעשות בדרך. לכן “אם תעזבני יום יומיים אעזבך”, כלומר אם אדם עוזב איזושהי יגיעה ברגע מסוים, אז הוא יצטרך לתת אחר כך יגיעה כפולה, גם על זה שלא נתן יגיעה וגם על מה שלא עשה באמת.
לכן אנחנו צריכים לדאוג לרוח בקבוצה, שאף אחד לא יוכל להישאר ברוגע ולומר, “אני אעשה את זה אחר כך, בעוד שעה, בעוד יום, מתישהו”. כאן זו הבעיה, לא למשוך את הזמן, אנחנו צריכים תמיד להרגיש שאנחנו מאחרים ופועלים מחוסר זמן. זה מאוד קשה להחזיק בזה, אבל אם אנחנו עוזרים זה לזה, מייצרים כזאת אווירה, אז אנחנו מרגישים שאנחנו בהתקפה ואז זה לא קשה.
הכול תלוי ברוח הכללי שבחברה, אדם לבד לא יכול לפעול. רק אם הוא קשור לקבוצה אז יש לו רוח, “איש את רעהו יעזורו”. אנחנו מעוררים אחד את האחר, אומנם באף אחד אין כוחות, אבל את האחר אנחנו יכולים לעורר, אנחנו יכולים לנענע את כולם. את עצמי אני לא מסוגל, אבל אם אני נותן רוח, כוחות, התעוררות לאחרים אז הם מתעוררים ואני בעצמי מתעורר מהם, וכך איש את רעהו יעזורו. דווקא בזה חובה להרגיש שההתקפה היא לא אדם על עצמו אלא כולם על כולם, ולאף אחד אין כוחות להתמודד עם עצמו. לכן הקבוצה, העשירייה היא שיכולה להתקדם ולבד אדם אף פעם לא מסוגל. הוא יתעורר בעוד עשר או עשרים שנה ויבין שהוא לא התקדם בכלום.
שאלה: הוא אומר כאן שאדם צריך להאמין בשכר ועונש. לאיזה מצב הוא מתייחס כאן, למצב האגואיסטי שלנו או למצב המתקדם שלנו?
שכר ועונש, זה כשאנחנו מתקדמים בעבודה רוחנית ואז רואים מהו השכר ומהו העונש שלנו ואיך הם משתנים ממצב למצב. אני בודק, שוקל ורואה שהשכר והעונש שלי הם כל פעם עולים במהותם ובאיכותם מצב למצב. אם נניח אתמול הסתפקתי במשהו, היום אני לא מסתפק בזה, או אם עונשים היו בשבילי בדרגה יותר פיזית, היום הם בדרגה יותר רוחנית.
שאלה: במצב שבו לחבר יש חיסרון לחיבור והוא רוצה להתייגע יותר בקבוצה ובארגון של בני ברוך, ואז הוא מוצא את עצמו מתמודד עם הפרעות, הוא חולה ולא מסוגל להשקיע יותר, האם זה מקרה של פרנויה, או שזו יד ה’ שפועלת בו? איך הוא מתמודד עם זה?
בכל מקום מה שאנחנו מקבלים זה מגיע מהבורא, אפילו שאלו כביכול המחשבות והרצונות שלנו, הם מגיעים אלינו מהבורא. ורק אחרי שאני חותך ומחליט מה אני עושה על פני זה, מכאן והלאה מתחילה העבודה שלי. אחר כך נראה עד כמה בעבודה שלי שהיא מגיעה מהחלטות ומהרגשות הקודמות שאותן אני מרגיש עוד קודם מהבורא, גם בזה עד כמה זה אני. אלו בירורים נוספים, וכשיבוא זמנם נברר.
שאלה: כדי שנוכל להוסיף את המאמץ הזה צריך להיות חיסרון. ואם ניקח בחשבון שלפעמים האדם נמצא במצב של ירידה או אין לו חיסרון, איך לעשות שהחיסרון יהפוך למצב כזה בעשירייה שמאפשר את המאמץ הנוסף?
אני משתדל לעבוד אבל לא עם החיסרון של עצמי, שזה חיסרון של בהמה, אלא עם חיסרון של אדם. “אדם” זה כבר נקרא חיסרון של העשירייה, קבוצה, כי זה חלק ממערכת אדם הראשון הגדולה ולכן אם החיסרון הזה אני צריך לעבוד. זאת אומרת, לעבור מרצון פרטי לרצון קבוצתי, זה קודם כל. וצריך לברר את הרצון הזה ועימו להמשיך הלאה.
שאלה: איך להתחיל להסתכל על העולם דרך עיני החברים מהר יותר?
הכי בטוח להסתכל על העולם דרך הקבוצה, בזה שאני מגיע לייאוש מהכוחות שלי, בזה אני מגיע למצב שאני מבין שאני בעצמי לא נמצא ברוחניות, אני לא שייך לרוחניות. “האני” זה אפס, אפילו אפס לא, כאילו לא קיים. אפס זה בכל זאת מספר, איזו הרגשה, מציאות. ולכן כשאני מבין מתוך האגו שלי, שאני כאפס לא קיים ברוחניות, אני מחפש באיזו צורה כן.
אז הצורה היחידה שבה אני יכול להיות ברוחניות היא שאני נעלם, מתחבר, מתמוסס, מדלל את עצמי בתוך החברים, משתדל להרגיש אותם ודרכם את המציאות. ואז אני מגיע לאיזו התפעלות ממה שבאמת קורה כאן באמצע החיבור, באמצע הקבוצה, ואני מתחיל לגלות שכנראה שזה מה שהבורא מכין לבני אדם ואנחנו דרך הקבוצה הזאת גם אם מחוברים בצורה כזאת חלשה, מתחילים להרגיש אותו, לפחות להגיע למצב שאיכשהו אוחזים במשהו שנקרא “כללי”, וכללי זה כבר בורא.
אומנם זה רחוק ממנו, אבל ככל שעלינו לבטל את עצמנו ולאחוז בקשר המשותף בינינו, אז הקשר המשותף הזה, ההתקשרות המשותפת כדי להתקרב לבורא, להרגיש אותו, להכין את עצמנו אליו, זאת בעצם כל העבודה שלנו, זו כל המטרה של הכנס, להיות בכינוס, בחוש אחד להרגיש את הבורא.
שאלה: החיסרון הרוחני זה כשאני לא מגיע כדי להתחמם לצד האש אלא כשאני עוסק רק בלעורר את החברים?
כן.
שאלה: כל העשירייה שלי תשתתף וירטואלית בכנס, ובנוסף יש לנו גם עשיריות שיתאספו פיזית, האם עלי להשתתף בחיבור וירטואלי עם הקבוצה האישית שלי או פיזית עם עשיריות אחרות?
אנחנו רואים שהעולם מתקדם לקשר וירטואלי המתגבר. אם לא יהיו תקלות בקשר הווירטואלי, אז ודאי שהאנושות תעבור יותר ויותר לקשר הווירטואלי. אני חושב שתוצאה מהפנדמיה הזאת, מהווירוסים האלה היא שזה מרגיל אותנו להיות קשורים בקשר וירטואלי בינינו יותר ויותר, כדי שאנחנו נשים לב להתקשרות הרגשית הנפשית ולא הפיזית.
כשאני לא רואה את החבר, וגם אם אנחנו רואים זה את זה, כאילו שיש לנו התקשרות דרך הפרצופים שלנו, זה בינתיים, אבל עוד נראה שאנחנו נעבור להזדהות הפנימית יותר.
וכשאני רואה פרצופים שונים, לא לפי זה אני אאתר את בני האדם אלא לפי התכונות הפנימיות, הרצונות, המחשבות, הכוונות, מידות החיבור, הנטייה לחיבור, לפי זה אני אגלה ואבין ואכיר את כול האנשים, לפי המהות שיש בכל אחד ואחד מתוך הכלי הכללי של אדם הראשון.
ולכן אני לא יודע מה להגיד בעניין איך להיות יותר מחובר. אנחנו מתגלגלים עם כל התהליך הזה שההשגחה העליונה מגלגלת אלינו.
נקווה מאוד שאנחנו נגיע למצב שכל אחד יתקרב להתקשרות יותר פנימית בין בני אדם ולא חיצונה, שאנחנו לא נצטרך לסגור את עצמנו במסכות האלו, אלא בכלל לא יהיה חשוב לי הפרצוף של האדם, שחור, לבן, צהוב, אדום וגם מי הוא, ושום דבר חיצוני שיוצא מהגוף הגשמי שלו לא ישפיע עלי אלא תשפיע עלי רק הנקודה הפנימית שיש בליבו.
ככל שנתקדם לזה, כך נתקדם לאמת.
שאלה: אנחנו אומרים בהרבה מקרים בעשירייה “ללכת מעל הדעת”, אבל הרבה פעמים כל אחד משתמש בזה כדי לשלוט עם הדעת שלו. איך אפשר ליצור בעשירייה מצב שבו אנחנו רק מחממים את הלבבות בינינו?
זה העיקר, כתוב “לא החכם לומד”, אלא ככול שאני מוסר את החום שלי, השתוקקות שלי לחיבור, זה מה שאנחנו צריכים, כי המטרה בכל העבודה שלנו היא בסך הכול חיבור. עצמת החיבור ואיכות החיבור זה מה שקובע את הכלי שלנו, ולפי הכלי שלנו אנחנו מגלים בו את הבורא.
לכן עליה ממדרגה למדרגה רוחנית, זה עד כמה אנחנו מתחברים בינינו יותר בצורה איכותית וכמותית. באיכות יש הרבה, בכמות אין לנו יותר מעשר. באיכות יש לנו הרבה מאוד מדרגות, במה המדרגות האלה? בהתקשרות בין אילו לאילו ואילו לאילו, בכל מיני צורות, בכל מיני אופנים שמתגלים בכל תא ותא ובכל התאים יחד בהתקשרויות ביניהם, מזה יש לנו את מהות החיים.
בסך הכול יש לנו כמה יסודות בטבע, נגיד מאה חומרים, אבל מהתרכובת שלהם תראה מה שקורה, יש תרכובת לחומרים פיזיים, כימיים, אחר כך בתאים חיים שמייצבים את החיים, שמולידים את החיים. בכל מיני התקשרויות ביניהם הם ממש מגיעים לכל מיני צורות, גם מחלות וגם בריאות, הכול תלוי בתרכובת, בהתקשרויות, שם כל החכמה. במה עוסק המדע שלנו? איך להרכיב את החומרים בצורה כזאת שהם יהיו מוכנים לכל מיני פעולות, עבודות, מצבים, זה העיקר.
בסך הכול החכמה שלנו היא חכמת החיבור, וככול שאנחנו יותר מתחברים, לא בכוח, לא בכמויות, לא בגופים, לא בעבודות החומריות שלנו, אלא כשאנחנו מתחילים להתחבר ברצונות שלנו זאת כבר דרגה רוחנית, כבר אנחנו יוצאים מעבר למחסום. אנחנו מתחברים ברוחניות, נכללים ברוחניות, יכולים לפעול יחד בינינו, יכולים להוליד מההתקשרויות בינינו מצבים יותר נעלים עוד ועוד. וכך אנחנו מגיעים ל”אתם בניתם אותי”, מגיעים לדרגות בהתקשרויות בינינו.
אומנם אנחנו חומרים, רצונות, אבל בהתקשרויות של הרצונות, שמעל הרצונות אנחנו צריכים לעשות את זה, כי כל רצון ורצון אגואיסטי ככול שהוא יוכל להתעלות על עצמו ולהתקשר לרצונות האחרים, בזה אנחנו מולידים את מהות הבורא. לא בכל אחד מאיתנו אלא בצורת הקשר בינינו, בכוונה, ואז “אתם עשיתם אותי”.
זה מה שאנחנו צריכים לעשות בהתקשרויות בינינו, גם בכנס. להשתדל להבין שביחס שלי לחבר אני חייב לגלות את מהות הבורא שבינינו, בזה אנחנו מגלים אותו.
שאלה: איך בתוספת מאמץ, בהתקפה הזאת, אני עובר מהחיסרון שלי לחיסרון קבוצתי?
העיקר שאני צריך להרגיש את החיסרון של הקבוצה, להצטרף לחיסרון של הקבוצה, ולנוע איתם יחד במה שאני מסוגל. בסך הכול אנחנו צריכים להביא את עצמנו לכך שכל אחד מגיע עם הרצון שלו, עם הטבע שלו, אבל עם כוונה לחיבור. ובחיבור, כשאנחנו מתחברים לקבוצה, אני לא רוצה לקבוע שום דבר חוץ מההשתתפות שלי כדי לייצב לפנינו את דמות הבורא.
דמות הבורא זה חיבור, אהבה והשפעה הדדית. ככול שמתחברים יותר, יכולים יותר לייצב את הדמות הזאת לפנינו. ועם מה שאני מגיע לקבוצה זה לא חשוב לי, את מה שאני מגיע איתו אני לא זורק, אבל אני נכלל שם כדי לייצב יותר את הדמות הזאת של השפעה, אהבה, חיבור בינינו.
תלמיד: מה שאתה אומר נשמע כמו העבודה שלי.
ודאי.
תלמיד: אבל מה עם העבודה הכללית?
העבודה הכללית היא גם מורגשת בך, אין מישהו שמרגיש עבודה כללית, בכל זאת האדם מרגיש את שלו. אבל זה ככול שהוא רוצה להתכלל במה שנמצא מחוץ לו.
שאלה: כביכול אני משתדל לעורר את העשירייה, לתת דוגמא, נראה שהלב עובד אבל יש תחושה שאני קצת חוסך, לא עושה מספיק. במה אני או הטבע שלי חוסך, מה אני לא עושה מספיק?
צריכים להמשיך. בסופו של דבר יש כאן הרבה על מה לדבר, ולסיכום, אתה צריך פשוט להמשיך ופחות להתבלבל בכל מיני פילוסופיות ופסיכולוגיות. להיות שקוע עוד ועוד במה שמקובלים אומרים, להשתדל לראות במילים שלהם מה לעשות.
ככול שאני עובר אלפי פעמים על אותם הפסוקים, אני רואה שאין יותר מה לעשות רק להיכנס בהם יותר פנימה. וככול האפשר פחות לצרף כל מיני דברים שאתה למדת בחיים. תזרוק כל מה שהיה לך קודם, אז תוכל להבין מה שכתוב כאן.
שאלה: איך ליצור בעשירייה, בקבוצה, חיסרון, איך לעבור מחיסרון אישי, פרטי, לחיסרון קבוצתי של העשירייה?
אני חושב שצריכים פשוט לדבר על זה יחד. איך אנחנו מגיעים לחיסרון אחד שהוא יהיה מכוון לבורא מכולנו יחד. איך כל אחד ואחד יכול לגלות את החיסרון הזה, ושכולנו נתחבר לאותו החיסרון שזה חיסרון להשפיע נחת רוח לבורא, להכין לו כלי שיתגלה. שהגילוי שלו בנו יהיה לא לטובתנו, אלא לטובתו. ושאנחנו נגיע לאותו מצב שאם אנחנו עושים את זה לטובתו, זה יהיה גם לטובתנו, אבל כבר על מנת להשפיע. צריכים לדבר על זה וצריכים לחשוב על זה, הכול מתברר במחשבה, ככול שאדם משקיע בזה זה יותר טוב.
אבל מצד אחר צריכים להבין שהזמן עובר ועושה את שלו, ואנחנו פועלים בכוח קבוצתי של קבוצה גדולה, שמסדרת את כולנו ומביאה אותנו לתיקונים, למצבים חדשים. לכן עם כל מצב ומצב שאנחנו לא מרוצים ממנו בכל זאת אנחנו מתקדמים, ומיום ליום מרגישים שאנחנו יותר קרובים להרגשה, להבנה, להדדיות. אומנם זה קורה לאט לאט אבל שלב אחר שלב, כך קורה איתנו.
צריכים להיות יותר בהודיה, בנתינת תודה, לתת תודה לבורא על זה שהוא עושה לנו את זה, מטפל בנו מיום ליום. לפני כמה שעות חשבתי שאני בכלל לא שייך, זרוק, כלום לא יוצא, למה לי וכן הלאה, ועכשיו דווקא ההיפך, אני רואה שהכול מסתדר, הכול דווקא מתקדם מהמצבים הרעים ההם שעברתי ועכשיו זה יותר טוב. כך זה הולך, יום ולילה, לילה ויום. והעיקר זה סבלנות.
לא לקפוץ, לא לצאת, לא להאמין לעצמך ולא לדבר עם עצמך, “מי אני, מה אני, מה איתי?”, את הדברים הפרטיים האלה תעזוב, הם נשארים בעולם הזה וקוברים אותם אחר כך בקבר. תחשוב רק על זה שאתה נמצא באיזו מסה גדולה של אנשים, שבסך הכול משתוקקים להתרוממות לקראת הבורא, תישאר בה. אפילו שאתה כמו נוסע פאסיבי, בכל זאת אתה נמצא באותה הרכבת.
שאלה: איך להשתמש נכון בקנאה, תאווה וכבוד כדי להיות בהתקפה מתמדת?
לא כל כך לנו פשוט להשתמש בקנאה, תאווה וכבוד כדי להתקדם. כי גם כתוב שאתה צריך להיות שפל שבשפלים, שאתה צריך להיות הקטן מכל החברים, אז איך להיות גם כך וגם כך? תמיד אנחנו מתקדמים מדבר והיפוכו, לכן להיות גם בזה וגם בזה. “אין חכם כבעל ניסיון”, אני לא יכול להסביר לכם את כל הפרטים של המצבים הרוחניים, כל אחד ילמד את זה בכל זאת מתוך הניסיון שלו.
העיקר יחד, זה הסוד. יחד, ככל שאדם כל הזמן מחזיק את עצמו עם האחרים יחד הוא עושה צעד קדימה. וכל פעם מרגיש שהוא זרוק מהחיבור עם החברים וחוזר, זרוק וחוזר, ומתוך הגיחות האלה הוא מתקדם.
שאלה: אמרת עכשיו שאנחנו צריכים להתחבר לחיסרון של הקבוצה ואצלנו ביום השני של הכנס יהיה מפגש פיזי. הכנס בפני עצמו זה כלי מאוד גדול, נדרש מאמץ פנימי מאוד קשה להתכלל וכולי, וכשאנחנו קרובים פיזית זה הרבה יותר קשה, המאמץ הרבה יותר גדול. איך לסבול את זה ומה בכלל לעשות?
כשאנחנו נפגשים בצורה פיזית אנחנו צריכים לעשות כל מיני פעולות כדי שההתקשרות הפיזית לא תכבה לנו את ההתקשרות הפנימית. כי פיזית מאוד קל לי לחבק את החברים, לעשות לחיים, לצחוק יחד, לדבר יחד, אני פיזית נמצא יחד, אבל השאלה איפה אני איתם יחד בצורה הרוחנית שלנו, בהתקשרות הרוחנית. לכן כאן אנחנו צריכים להכין את עצמנו שבפגישה פיזית אנחנו לא נטשטש את המצב הרוחני שלנו, שנרוויח בהתקרבות הרוחנית, כי זה העיקר. המקובלים מאוד מכבדים את הישיבה, הסעודה, השיעור, כל מיני פעולות בעשירייה, ולכן כשבאים לשבת יחד אנחנו קודם כל צריכים לחשוב על ההכנה לזה. שהחיבור הפיזי רק יגדיל לנו את החיבור הפנימי הרוחני, שהוא יבטא את החיבור רוחני. כי אנחנו לא יכולים לבטא אותו במילים, אין ברוחניות מילים, לכן בכל מיני צורות בינינו, כשמדברים, כשמתייחסים, כשמסתכלים, עלינו לבטא בצורה גשמית את הנטייה הלבבית של כל אחד ואחד.
תלמיד: איך זה קורה, איך מהפרעה זה הופך לעזרה?
זה תלוי ביגיעה. אני לא יכול לענות על כל השאלות. תחשבו קודם, ותשאלו רק על מה שבאמת חשוב.
שאלה: ההתקפה שכל אחד צריך לעשות בעשירייה היא בכדי לעורר אותם להתקרב לבורא ולא להתקרב לאגו שלהם?
כן. וודאי שלהתקרב לבורא. אנחנו מדברים פחות ככל האפשר על מה ששייך לאגו. כי איפה שהמחשבות של האדם שם הוא נמצא. ולכן אני כל הזמן חושב על החיבור, ככל האפשר להיות יותר עמוק בתוך החיבור.
שאלה: איך לדבר בינינו, איך למצוא את המילים שמרגיש הלב? כי נראה שכל פעם שאנחנו מוצאים מילה קשה להבין. מה זה לדבר בינינו מהלב?
תנסה לעשות כל מיני פעולות פיזיות שהן יגלו את נטיית הלב שלך לחיבור עם החברים או שהן ידחפו אותך לחיבור עם החברים.
שאלה: אמרת הרגע שברוחניות אין מילים, אבל אנחנו הרי מבטאים תפילה במילים. או שהמילים כאן לא חשובות והעיקר לגשת לזה ברגש כדי שתהייה מחשבה בתפילה. אם תוכל להסביר לנו את זה בבקשה.
תפילה זה נקרא “עבודה שבלב”, ולכן אתה יכול לא לדבר על שום דבר ולא לבצע בצורה גופנית שום פעולה ותנועה, אלא העיקר מה שהלב מרגיש.
שאלה: יש כזאת תכונה או רצון לדחות דברים. השאלה איך ממקום כזה אפשר להתפרץ כל פעם מחדש לחיסרון של הקבוצה בלי הפסקה בכל הכוח, בלי לדחות את זה לרגע הבא?
זה תלוי בקבוצה עד כמה היא לוחצת על כל אחד ואחד ומחייבת אותו לחזור לחיבור פנימי. זה תלוי בקבוצה, עד כמה הם משתדלים לקבוע לעצמם זמנים, מה שנקרא “עיתים לתורה”, עיתים לחיבור. אז תשתדלו לבצע זאת ככל האפשר יותר. אני יודע על עצמי שהרבה פעמים אני כאילו בטל, מתעסק בדברים שאין להם חשיבות רבה, ככה זה, וכשאני חושב על זה, חבל שאין מישהו שלוחץ עליי, שמחייב אותי.
רב”ש היה עוסק כל הזמן במשהו, אוכל, או ישן, או עושה קצת תרגילי ספורט, וביתר הזמן חוץ מזה רק לומד. לא היה לו שום דבר חוץ מזה. ארבעה דברים היו לו, שינה, אוכל, קצת ספורט, ברור איזה ספורט אדם בגיל 80 צריך לעשות, אבל עשה כל הזמן, כמה פעמים ביום, ולימוד. וודאי שרוב היום היה בלימוד. כשאני הייתי לידו, קמתי מהכיסא רק כדי להביא לנו כוס קפה, לסדר את השולחן, להביא צלחות ולסדר אותן, ושוב לשבת עם הספר. או שהלכנו לטייל, כי הגיע הזמן. הכול היה לפי הזמן, לפי השעון, “עכשיו הולכים לטייל, עושים סיבוב, חוזרים, יושבים, לומדים”. חזרנו ואז היה מתיישב “איפה כוס הקפה?” מקבל את כוס הקפה שלו. “איפה לומדים?”, מדפדף בספר וכך חוזרים ללימוד. אין יותר, זאת אומרת, לא היה זמן שהוא היה בטל, שהוא סתם כך שואל “מה נעשה עכשיו”. הוא יכול היה לשאול מה לומדים עכשיו, אבל מה נעשה עכשיו, שאלה כזאת לא הייתה קיימת, הכול היה מאוד מאוד מוגדר.
שאלה: כשאתה עושה מאמץ ואתה מרגיש שאיכות המאמץ אינה גדולה ושבכל זאת אתה גונב מהחברים במידה מסוימת, איפה אותה איכות היגיעה כדי שהיא באמת תהייה לתועלת הקבוצה?
אני לא מבין על איזו יגיעה אתה מדבר, מה זאת אומרת שאני גונב מהחבר. אין דבר כזה גניבה מהחבר. זה שאני לוקח ממנו והולך קדימה וממשיך זו לא גניבה. כולנו מחוברים, כולנו רוצים להיות כאחד, וככל שכל אחד לוקח מהאחר ומשתמש בזה להשגת המטרה המשותפת זו לא גניבה, דווקא ההיפך, אני מוכן, אני מרוצה שאני יכול לעזור בצורה כזאת לחברים. זה כמו עם הילדים שלנו, ככל שהם לוקחים מאיתנו ומשתמשים נכון אנחנו רק שמחים.
שאלה: איך אני יכול להגדיל את המאמץ?
תחשוב על זה. רק על ידי מחשבה. תחשוב איך אתה יכול לעשות את זה.
שאלה: איך לקבל מהחבר את ההתפעלות הזאת? כי האגו שלי בנוי כך, שאם החבר חלש זה מעצבן אותי, וכשהחבר בהתעוררות ומנסה להעביר את הרוח שלו זה מעצבן אותי עוד יותר ואני בכלל רוצה לסתום אותו. אז אני בכלל לא יודע מה לעשות עם האגו.
הבורא נתן לך חברה, חבורה שאיתה אתה מגיע אליו. הוא לא רוצה שאתה תגיע בצורה אחרת, כל שכן לבד. אלא הוא רוצה שדווקא תיקח את החברים האלו ותנסה להתחבר איתם בלב ובנפש, באהבה. במידה שאתה מחליף את הדחייה שלך מהם לחיבור, לאהבה, לנטייה אליהם, במידה הזאת אתה מתקרב לבורא.
שאלה: איך אפשר לעזור לחברים או לעורר את החברים שתמיד שותקים בזמן הסדנאות?
אתם צריכים לחייב אותם לדבר, כל אחד חייב להגיד איזו מילה. בכל קבוצה וקבוצה יש כאלה שמוכנים להתפלפל, יש כאלה שמדברים באופן נורמלי ויש כאלה שמדברים פחות מזה, שאין להם מה להגיד וגם קשה להם לדבר. ככה זה, מה לעשות. צריכים לעורר אותם, לחמם אותם. אני לפי הטבע שלי מוכן לשתוק ולהיות סגור אצלי בחדר בלי לצאת משם. לפי הטבע שלי אני מוכן לקרוא, לקבל הכול דרך העיניים ואפילו לא דרך האוזניים, אבל זה לא חשוב, ואין ברירה, אני עושה את זה כמו שאתם רואים. אני כמה שעות ביום אתכם ואחר כך עוד כמה שעות בצילומים ובעוד כל מיני הזדמנויות מדבר וכן הלאה. אומנם לפי הטבע שלי תן לי ספר ותעזוב אותי, אבל המטרה מחייבת.
שאלה: איך לכוון את עצמך בכנס? האם אני נדבק, מתמוסס בכלי העולמי או דרך העשירייה בכלי העולמי?
אם כבר מבינים שהקשר הוא בזה שאנחנו עד כדי כך נתכלל זה בזה שלא נרגיש כל אחד את עצמותו, אלא רק כולנו יחד נרגיש כגוף אחד, ואחר כך בגוף אחד אנחנו נרגיש כוח שמארגן אותנו ומחבר בינינו, ואז אנחנו נגלה אותו כאחד, זו כבר מטרת הבריאה, שבזה כולנו מגיעים לדבקות בבורא. צריך רק להתעמק בקשר בינינו למקור הפנימי שלנו, לשורש הפנימי שלנו.
שאלה: איך ממש לחדור ולהרגיש את הרצונות של החברות בעשירייה, לחיות בהם?
אני צריכה להשתדל להתקרב לרצונות ולמחשבות של החברות שלי, מפני שבזה אני מתקרבת לבורא. פשוט זה האמצעי, אין אחר. אם אני מזלזלת בזה, אז אני לא רוצה להתקרב לבורא. מה לעשות, נחכה, אולי אחר כך אני אוכל לעשות זאת.
אבל ביטול שלי כלפי החיבור עם החברות, זו בעצם הפעולה היחידה, שאני מבטלת את האגו שלי ומתחברת איתן בלהתקשר לבורא. לא סתם מבטלת את האגו שלי ומתקשרת אליהן, אלא כדי להתקרב לבורא.
אז אני קודם כל עושה אולי פעולה הפוכה. אני מסתכלת כך, המטרה שלי להתקרב לבורא, לעשות את זה אני יכולה רק בתוך עשירייה, אז אני צריכה עכשיו לעשות פעולות בעשירייה, אפילו בעיניים עצומות, שאני לא רוצה להסתכל עליהן ולא רוצה לראות ולא רוצה כלום, אבל אני חייבת לעשות את זה, כי אחרת אני לא אתקרב אליו. זה התנאי, אין מה לעשות, אז אני הולכת על זה.
שאלה: האם עשירייה יכולה לפצות על המאמץ שלא נעשה על ידי חבר בודד?
כן, היא יכולה להוסיף. זה נקרא שניים הנמצאים בסירה. אם אדם לא קודח חור, אז אפילו שהאחד עושה פעולות ומתקדם בסירה עם המשוט, זה מספיק כדי ששניים יתקדמו. תמיד בסירה יש לנו חלשים, חולים, נשים, ילדים, ובכל זאת הסירה מתקדמת.
שאלה: איך להבליט את איכות החיבור הרוחנית, החיבור בין הרצונות, ולא לבלבל אותה עם ריבוי התחברויות פיזיות?
זה מגיע אחר כך לאט לאט, אני לא יכול להגיד איך. האדם יראה את עד כמה הוא מגיע לחיבור פיזי, והאם החיבור הזה מבטל או עוזר לו להגביר את החיבור הפנימי, שבכל דבר שאני עושה עם החברים יחד בידיים, עד כמה אני מבטא בזה את נטיות הלב שלי לחיבור.
שאלה: אם חבר לעיתים קרובות לוקח חלק באירועים שונים אחרים, אך אינו מוצא זמן לפגישות בעשירייה, כיצד על הקבוצה להגיב לכך?
לכל אחד ואחד יש אופי ונטיות משלו, לכן אנחנו צריכים לתת להם הזדמנויות כאלה, העיקר שהם יתכללו. כל אחד נכלל בצורה אחרת, בסגנון אחר, זה גם טוב, כך אנחנו בנויים. זה נקרא להשלים זה את זה.
שאלה: איך אני יודע מתי להפוך את החיסרון שאני רואה בעשירייה שלי לעבודה הפנימית שלי, ומתי לעשות מעשה כדי למלא את החיסרון הזה?
כל הזמן. אם אני רואה חיסרון בעשירייה שאז היא יכולה להיות יותר מלוכדת, אני לוקח את זה כחיסרון שלי ומשתדל למלא אותו.
שאלה: אני מבין שכשאני מתבטל לעשירייה שלי או משקיע מאמצים לעבוד על הקשרים שלי איתם, זה רק בגלל שאני רוצה להתקרב לבורא וזה מעורר בי בושה. האם אני עושה את העבודה מתוך כוונה לא נכונה?
זה יתברר. אתם שואלים אותי שאלות שאתם צריכים בעצם לשאול את עצמכם, להשתדל לענות עליהן לבד, או לחכות עד שזה יתברר. בסופו של דבר בדרך שלנו לא יישארו לכם שום שאלות. ואם יש שאלות, אז כנראה שאתם לא משקיעים מספיק יגיעה כדי להתקדם. כשאתם מתקדמים כל השאלות נמצאות מאחור.
שאלה: מהי התוספת היומיומית שלנו למאמץ, כאשר יש מקרים שבהם העבודה הרגילה בקבוצה וההפצה נעשים בקושי רב?
אנחנו צריכים להשתדל בכל יום ויום להרגיש שאנחנו עשינו את השיעור שלנו, את המידה שלנו בהתקרבות בינינו, בהתקרבות לקבוצה הכללית של “בני ברוך”, בהתקדמות לאנושות, ובהתקדמות לבורא, למטרה. אנחנו צריכים להרגיש שאנחנו עשינו את זה, ועם זה אנחנו הולכים לישון. כך להתקדם.
שאלה: המילה “התקפה” היא מאוד גברית ותוקפנית, האם נכון לחשוב שתפקידו של הכלי הנשי בכנס הוא רחמים, תכונת החסד, מאמץ מקסימאלי לכסות באהבה?
אני לא מכיר את המילה “התקפה” כמילה ששייכת רק לגברים. וודאי שהיא לא מנוגדת לנשים ובמיוחד לנשים רוסיות, הן מצטיינות בהתקפה, וזה טוב. לכן כל אחד צריך לגלות נכונות להתקפה, גם גברים, גם נשים. וגם נשים יכולות בזה לתת דוגמה לגברים.
התקפה היא לא בחוץ שאני מתקיף את האחרים, אלא אני מתקיף את עצמי, אני כובש את הלב שלי. וגם אני עצמי לא גיבור כזה שאני מוכן ומסוגל לכבוש את ליבי ולסובב אותו איך שאני רוצה, זה בחיים לא יקרה. אלא רק על ידי הבורא, שאני לוקח אותו בשותפות, על ידי זה שאני מבקש, מתפלל, מושך אותו קצת אליי, שהוא יעזור לי לשלוט על ליבי. ורק בצורה כזאת אני מתקדם.
ההתקפה שלנו היא לא אגרסיבית כך שאנחנו הולכים לתת אגרופים זה לזה, אלא היא נגד העצלות שלנו ונגד הפחד שלנו לנגוע בעצמנו, בליבנו. לכן אני פונה כל הזמן לבורא ודורש ומושך אותו אליי שיעזור לי לכבוש את ליבי. ההתקפה היא נגד העצלות שלי וכלפי הבורא.
לכן זה שאתן חושבות שלגברים זה יותר קל וטבעי לעומת נשים, הייתי אומר שלא. אישה מצד הטבע יותר מסוגלת לשלוט על הלב שלה מהגברים. הגברים נשארים כילדים במשך כל החיים שלהם, יש בהם הרבה ילדותיות מפני שהם לא עברו עיבור, לידה והנקה. נשים עברו, לכן נשים יותר מוכנות להתקדמות רוחנית. לכן בזכות נשים צדקניות יוצאים ממצרים, מהאגו שלנו, ולא בזכות גברים צדיקים.
מכל הסיבות ומכל הדברים, אנחנו רואים בחכמת הקבלה שדווקא האישה שהיא הרצון לקבל הכללי, היא עוברת את התיקון, וודאי שעל ידי עזרה של הגברים, אבל רק בצורה כזאת היא מביאה את העולם לתיקון.
שאלה: מה היחס הנכון שצריך להיות בעשירייה לתופעות של אדישות וחוסר יחס?
לעורר. מה אפשר לעשות? לעורר. אני מבין שיש תקופות פרטיות לכל אחד ואחד, אפילו תקופות יותר כלליות שאנחנו שקועים באיזה חוסר רצון, חוסר אכפתיות, אדישות מכל מיני סוגים, אופנים, אבל זה חיסרון האור שמאיר עלינו, שהוא לא מאיר כל כך בעוצמתו המשתנה שמחדשת לנו כל פעם רצונות חדשים כך שאנחנו מרגישים שאנחנו חיים.
אנחנו לא מודעים שאנחנו כל הזמן נפעלים כמו צעצוע שצריכים לסובב לו את המפתח ואז קופץ שם איזה שפן או משהו כזה. כך אנחנו, רק אנחנו לא מרגישים את הבורא שמסובב לנו את הכפתור ואז אנחנו קופצים. ואם הוא מסובב את הכפתור פחות, כי הוא רוצה שאנחנו נוסיף בהתקדמות שלנו, בקפיצות שלנו, ואנחנו לא עושים את זה, אז מה קורה? זו בעיה.
לכן כאן יש רק שיטה אחת להתקדם, ולכן הוא עוצר את עצמו מלהניע אותנו, כדי שאנחנו בעצמנו נניע את עצמנו. “איש את רעהו יעזורו”1, שאנחנו כולנו בקבוצה לא נעזוב אף חבר וחבר מחוץ להתעוררות ושתמיד תהיה לנו התעוררות קבוצתית. זו חובה של כל אחד ואחד להסתכל על מה שקורה בקבוצה. ולכן יש לנו קבוצות שרצוי שלא יהיו בהן יותר מעשרה, כי כך מבחינה פיזיולוגית, מבחינה פנימית, זה נובע מהמבנה של עשר ספירות, שאנחנו יכולים להחזיק עשרה ביד מה שנקרא ולא יותר מזה. לכן כדי שאנחנו נתקדם נכון, אז עשירייה מספיקה.
תלמיד: מתי אדישות וחוסר יחס נחשבים לזלזול?
מתי שאנחנו מסכימים עם זה. מסכימים לזרום, שיהיה כמו שיהיה.
תלמיד: ומה זה לא לזרום? לבוא ולהעיר?
לא, זה בעצם לזרום. מסכימים, אין לנו כוחות. אם אנחנו מסוגלים לתת איזו תוספת משלנו לתנועה, ואנחנו לא מסכימים לתת, להוסיף לתנועה, אז זה נקרא זלזול.
תלמיד: נגיד שראיתי תופעה של חוסר יחס, איך אני צריך להגיב אליה?
אתה צריך לתת דוגמה. אתה צריך להשתדל בצורה יפה לרדת לאותו אדם, לגשת, להתקרב אליו ואיכשהו לחבק אותו באיזו פעולה משותפת וכך ללכת. תבקש ממנו עזרה, תביא אותו לאיזו פעולה וכך תתקדמו. האדם לא יכול להתקדם לבד, רק על ידי זה שהוא משפיע בהתקדמות לאחרים בזה הוא מתקדם.
שאלה: נניח שחבר לא הגיע לזום עשירייה, לא הודיע וגם אחרי זה לא כתב כלום. איך העשירייה מתייחסת, היא צריכה לבדוק, לשאול אותו אם הכול בסדר? לבקש ממנו להודיע?
העשירייה צריכה לפנות אליו ולהתעניין. כי מבחינה רוחנית אם הוא נעדר, נעדר זה כאילו שהוא מת, לכן אם קורה משהו אסור לנו להסתכל על זה בעיניים גשמיות אלא בעיניים רוחניות. אם הוא יוצא מהשתתפות בלי להודיע, בלי לעשות שום פעולה אז זו בעיה. זו בעיה גדולה מאוד. הוא בזה ממש קודר חור בדופן הספינה.
תלמיד: והעשירייה חייבת להיות מודאגת מזה?
איך לא אם כולכם טובעים כולם? איך יכול להיות שלא, כבר יש לכם חור בדופן.
תלמיד: אז מה קורה אם אנחנו רואים בעשירייה תופעה של אדישות ואנחנו לא דואגים ולא באים ובודקים מה קורה עם החבר?
אז אתם כמוהו, כמו אותו חבר שהפסיק להשתתף אתכם ואתם לא שמים לב. איך זה יכול להיות? אתם צריכים מיד להתחיל להתקשר אליו ולבדוק מה קורה, ולא שמתקשר אדם אחד שאחראי על זה מהקבוצה והאחרים רגילים לזה שיש להם מישהו אחראי שדואג, אלא כולם צריכים להיות בדאגה. איך אחרת?
שאלה: אני רוצה לשאול על נושא שחוזר לפעמים בעשיריות. יש אנשים שכשעושים סדנה הם לא מפסיקים לדבר. הם תופסים כמעט את כל הזמן של הסדנה והעשירייה לא יודעת איך להתמודד עם זה. איך אתה ממליץ להתייחס לזה?
חייב להיות זמן קצוב לכל אחד ואחד, כמה הוא יכול לדבר. אין דבר כזה שאחד מדבר ולא נותן מקום לשני מחוסר התחשבות, או יכול להיות שלא מחוסר התחשבות. ראיתי לפעמים אנשים שלא מסוגלים לעצור. ראיתי גם אנשים שלא מסוגלים לבטא את עצמם אם הם מדברים פחות מעשרים דקות. איך אפשר לתת עשרים דקות מהחיים שלנו למישהו לדבר? אין דבר כזה.
לכן אנחנו צריכים לבדוק את זה, וכולנו צריכים להיות אחראים, שכל אחד יודע שיש לו מקסימום שתי דקות לדבר וזהו. אין דבר כזה שאי אפשר לבטא משהו בשתי דקות. ואם זה יותר מזה ומעניין את כולם, אז מעבירים את זה לזמן אחר.
תלמיד: סיכמנו והבן אדם ממשיך כך. ממש, כמו שאתה אומר, הוא לא מסוגל לעצור.
שיכתוב ואנחנו נקרא. זה עוד יותר חשוב שהוא יכתוב ואנחנו נקרא וזה יישאר לנצח.
תלמיד: והיה והוא לא כתב ועדיין התופעה חוזרת על עצמה?
והיה וזה כך, אז הוא לא ידבר יותר. לא נותנים לו מקום לדבר. איך אפשר לעשות את זה? שילמד. אין דברים כאלה בעולם שאדם לא יכול ללמוד.
תלמיד: ומי אמור לאכוף את זה?
הוא צריך לכתוב לפניו על דף נייר, מהי השאלה, מה הוא צריך להגיד כתשובה בצורה קצרה, איך הוא מחלק את השאלה לחלקים ואת התשובה לחלקים, ובאיזו צורה הדרגתית, עקבית הוא עובר כל החלקים, ואז לראות, כמה זמן זה לוקח. לעבור, כמה זה חשוב, וכמה לא חשוב וכן הלאה.
שיכין את עצמו לפני הנאום שלו ואז יראה כמה זמן זה חוסך לו. הוא גם יראה כמה זה יפתח אותו לראות איפה הוא נמצא, אחרת המחשבות שלו כנראה מסתובבות ורק מושכות זו את זו.
שאלה: איך בריכוז, ביגיעה ובהתקפה לא לשכוח מהכוונה, נחת רוח לבורא?
אנחנו קודם כל חושבים על הכוונה ואחר כך על הריכוז. ריכוז בלי כוונה זו שטות, ריקנות.
שאלה: אם אני מרוכז בתפילה אני לא מצליח לשמוע את השיעור. מה יותר חשוב?
אנחנו צריכים לחשוב על המטרה ועל השיעור שהוא מקדש את המטרה. כל הזמן שיהיו מחוברים יחד ככל האפשר. אם אני חושב רק על השיעור זה יכול להיות חכמה, אם אני חושב רק על המטרה זה יכול להיות תורה, אבל חייבים להיות גם זה וגם זה יחד, תורה ועבודה.
שאלה: אנחנו בעשירייה מרגישים שאתה ממש מכניס אותנו למצב חדש. אתה עושה מאמצים לא רגילים לקראת הכנס ואנחנו מודים לך על זה.
והשאלה היא, כמה חשוב שכל חבר יוסיף את ההתפעלות שלו בעשירייה? למה לא מספיק כמה חברים? למה הבורא רוצה את הלב ואת ההתפעלות של כולנו ביחד?
לבורא אין משהו שמתחלק לעשרה, בשבילו עשרה זה אחד, כי הוא נמצא בדרגת האור העליון ולאור העליון אין פחות מעשרה. עשרה זו הצורה המינימלית של התקשרות של רצונות שונים זרים כשהם הופכים להיות באיזו מידה לאחד, לכוונה אחת, למטרה אחת מעשרה רצונות שונים, ואז הם דומים בזה לאור שהוא אחד.
לכן הבורא מסתכל על עשירייה. ואם יש בעשירייה איזה פגם אז אין לו עשירייה, אין. כבר פועלים על העשירייה האחוריים של הבורא, מידות החושך, שהן גם מקדמות, אבל לא בדרך הישר.
שאלה: מה זה לעשות מאמץ מעבר ליכולת של אדם בהכנה לכנס?
זה בעצם האמונה למעלה מהדעת. אבל אצלנו זה שאני משתדל לכוון את כל הכוחות שלי בכל הזמנים שלי להשגת החיבור, ועם החיבור הזה להשגת המטרה. שהמטרה נמצאת במרכז החיבור בינינו.
תלמיד: ומה זה הגירומין הזה, התוספת שאני לא יכול לעשות אותה, אבל חייב לעשות בכל זאת?
שאתה מוסיף עוד משהו. שאפילו אם אין מה להוסיף, אבל אתה רוצה להוסיף עוד משהו. תשתדל לתאר את זה.
שאלה: מה זה אומר שהקבוצה לוחצת עלינו בלי שאנחנו נלחץ אחד על השני?
הקבוצה צריכה לדאוג כל הזמן לליכוד שלה ובזה היא מתקדמת. ולכן הלחץ מהליכוד הכללי שכולם מלוכדים, כולם משתתפים וכולם מבינים שהם צריכים להיות כל פעם עוד ועוד מלוכדים, זה צריך להיות מורגש בכל אחד ואחד.
שאלה: אני מרגישה מאוד שונה מהחברות שלי בעשירייה מהרבה בחינות גשמיות, והן יותר דומות ביניהן, וזה גורם לי להרגיש מאוד נבדלת וקשה לי להרגיש איתן חיבור. כיצד מתגברים על כך וכיצד אפשר להרגיש עימן חיבור למרות שאני ממש נטע זר בתוכן? איך אני אתחבר איתן?
אבל כל אחת שונה מאחרים, בפרט נשים. הגברים הם כאילו יותר פשוטים לפי המבנה שלהם, אבל האישה היא כנגד הנוקבא. יש לה אופי, וכל מיני כאלו הבחנות שלגבר קשה להבין את זה, לקלוט את זה, איך אפשר לשים לב על כל מיני דקויות כאלו וכאלו, יחסים כאלו וכאלו? הגבר הוא פשוט, תן וקח.
ולכן מה אנחנו צריכים לעשות? זה התיקון הכללי שאנחנו צריכים לתת מקום לנשים ועד שהן יבינו שדווקא בחיבור שלהן העולם מגיע לתיקון. והחיבור שלהם שהן עוזבות קצת יותר את כל ההבחנות הגשמיות ומעבירות את עצמן להבחנות רוחניות, מה עיקר ומה טפל.
אנחנו צריכים לעזור לנשים, כמה שאנחנו יכולים. אבל בעצם, זו העבודה שלהן. אנחנו מוכנים לבנות להן כל דבר שאפשר, מה שנקרא “בית”. אבל בתוך הבית, זאת אומרת, ממש בתוך הלב, שם הנשים חייבות לסדר את עצמן להתחבר ולשלוט.
כמה שהן לא מסוגלות לזה, שנראה להן שהן מנותקות זו מזו, זו הצורה האמיתית של השבירה, לגברים אין דבר כזה. הגברים יכולים להתחבר, להתחבק, לעשות משהו. הולכים לסאונה יחד. ואצל נשים זה אחרת. כל אישה בפני עצמה.
ולכן אנחנו צריכים לתת להן את כל התנאים החיצוניים, הפנימיים כך שהן יוכלו למצוא את ההכרחיות לחיבור הפנימי ביניהן ודווקא תארו לעצמכן כמה יש כאן עניין של החיבור.
כי אם נשים מתחברות ביניהן אז מתגלה הבורא. הנקודה שבלב אצל הגברים כשהם מתחברים ביניהם היא לא מספיקה. האישה כן יכולה להשיג בדברים האלה עוצמה ונקודה אמיתית.
לפי החיים שלנו אנחנו רואים שכאילו הנשים לא מסוגלות להיות מחוברות. מה אפשר לדרוש מהן? זה הטבע.
אבל כשאנחנו נעזור להן ונעטוף אותן כך בחיבור שלנו הן יבינו שדווקא החיבור שלהן כנגד האגו, ובזה הן יכולות להתחבר, כנגד משהו הן מסוגלות, אז שהם ירגישו שכנגד האגו הם חייבות להיות מחוברות, וכדי להשיג את הבורא, לתפוס אותו, לחבק אותו, הן גם חייבות להיות מחוברות, כך בלחץ שלנו מבחוץ בנוסף לזה הן יוכלו את זה לבצע.
שאלה: אמרת עכשיו שהגברים בונים לנשים בית? מה זה אומר?
אישה היא הבית. אישה היא הלב. הרצון לקבל בהתגשמותו הארצי. ולכן אנחנו צריכים בסופו של דבר, שקרה רק בתחילת הבריאה עם האבות הקדושים, ומה שיקרה בסוף הבריאה בתיקון הסופי, אנחנו מדברים על נשים ובאמצע, לא. באמצע קורה שאנחנו מכינים את הכלי הגברי שהוא מכין את עצמו ברצון להשפיע, אבל אחר כך כדי לעבוד על הכלי הנשי.
שאלה: אם ישנה הרגשה שכל חבר לוקח את המשוט ומושך את הסירה לצד אחר, מה מתרחש בתוך הלב שלי אם אני רואה תמונה כזאת בעצם, מה אני צריכה לעשות במקרה כזה?
זו בעיה גדולה, אני חושב שכולן צריכות לעזוב את המשוטים שלהן, ולשבת יחד בסירה, ולראות כמה הסירה הזאת הולכת להיטבע בתוך הים, ורק בתפילה אמיתית לבורא שהם יקבלו עזרה מלמעלה, שיבוא אליהם מלאך, “מלאך” זה הכוח שיתלבש בכולם וייתן להם חיבור, אחרת לא יוכלו להינצל, לא יוכלו להינצל מהים הסוער.
שאלה: בכנס הפיזי האחרון בישראל אמרת שאתה מקווה שבכל זאת נגיע לרמה הרוחנית המינימלית הראשונה, איזה מאמץ נוסף היה חסר לנו?
אין לנו שום כיוון אחר חוץ מחיבור כמו שכותבים לנו מקובלים, אנחנו רואים שגם כל האנושות מתקשה בחיבור הנכון, וכולם משחקים באגו שלהם, בגאווה שלהם, ולכן מה שאנחנו צריכים זה רק לכיוון זה לעבוד, לבטל את האגו, הגאווה למען החיבור ולגלות בתוך זה את תכונות הבורא, כוח החיבור והאהבה, ומזה נשפיע לכל העולם, והעולם כבר מתחיל להיות מאוד מאוד זקוק לזה.
שאלה: מטורונטו 1 שואלים, האם הכמיהה הנכונה של העשירייה צריכה להיות יותר על פנייה זו כלפי זו באהבה ופחות על פנייה מחוץ לעשירייה, כדי לתקן את מה שמחוץ לעשירייה?
אם אנחנו יוצאים מחוצה לעשירייה אלה חוקים אחרים, עכשיו אנחנו מדברים רק על מה שקורה לנו בעשירייה, לפני הכנס אני לא רוצה לדבר על משהו אחר.
שאלה: מהו חיבור הרצונות שיוצאים מעבר למחסום שמהחיבור הזה מולידים את מהות הבורא, איך מחברים כך את הרצונות?
מהות הבורא אנחנו בונים, אנחנו עושים את זה מתוך כך שאנחנו מחברים את עצמנו ואז משתדלים איך אנחנו מחברים בינינו, “אתם עשיתם אותי” אומר הבורא, אז אנחנו צריכים לעשות אותו, בחיבור בינינו אנחנו בונים מהשטח שלנו, מעשרה רצונות, איך שהם מתחברים ביניהם, אנחנו מגיעים לשילוב כזה בין הרצונות שבתוך הרצונות האלו מתגלה כוח משותף ביניהם שהוא מגיע מזה שכל הרצונות האלה שונים, מנוגדים, ממש שנואים זה לזה, ואנחנו מתעלים מעל זה, זה נקרא “אמונה למעלה מהדעת”, מתעלים למעלה מזה למצב שיכול להיות מהחיבור שלהם.
איך יכול להיות מעשרה רצונות שהם כולם שונים לגמרי, זאת אומרת שונאים זה את זה, איך יכול להיות שהם יתחברו? אז אנחנו מבקשים מהבורא, זה לא בכוח שלנו לעשות, ואנחנו גם לא מבינים איך אנחנו יכולים לעשות, אנחנו רק הגענו להבנת השבירה שבינינו, שאתה עשית, אז אנחנו עכשיו מבקשים ממך “תתקן אותה את השבירה הזאת ותיתן בינינו כוח החיבור, תגלה אותו, תגיד לנו במה אנחנו יכולים בזה להשתתף”, ואז מגיע האור שמאיר לנו, שמראה לנו כמה שאנחנו מסוגלים או לא מסוגלים, לאיזו צורה אנחנו צריכים להגיע, והוא עושה את העבודה הזאת, זה נקרא “ה’ יגמור בעדי” הבורא יעשה את העבודה הזאת, אבל הצעקה צריכה להיות מאיתנו.
קריין: מתוך “משיבת נפש”.
“האדם מחויב לחזק את עצמו בכל פעם מחדש, לבלי להיות נסוג אחור ממלחמה הזאת, ולבלי ליאש את עצמו בשום אופן, כי ודאי במלחמה הזאת אין רואין עדיין בחוש מי המנצח, כי עדין המלחמה ארוכה מאד והגלות מתגבר, ועל כל אחד עובר מה שעובר, אף על פי כן, כל זמן שאוחזין עדין הכלי זין בידינו, ועיקר הכלי זין שלנו הוא תפלה, וכל זמן שאין אנו מיאשין עצמנו ממלחמה הזאת, חס ושלום, ואוחזין עדין הכלי מלחמה, בודאי אנחנו מנצחים, כי כל זמן שהאדם מחזק את עצמו בתפלה וצעקה לה’ ית’, הוא בכלל מנצח את המלחמה, כי זה עיקר הנצחון.”
(משיבת נפש. אות מ’)
מה יש כאן להוסיף? סיפרתי לכם כמה פעמים, שכשהתלוננתי לרב”ש למה לא הולך לי אז הוא אמר “למה לא ביקשת?”. זאת אומרת לפנות לבורא ולבקש, אבל לא לבד לבקש, אומנם גם לבד זה טוב, אבל אם אנחנו רוצים לקבל באמת תגובה נכונה, התקדמות ממשית, היא חייבת להיות מהבקשה שלנו, מהדרישה שלנו, מהתפילה שלנו, מגילוי החיסרון שלנו המשותף. הבורא צריך כלי, הכלי הוא עשרה שמחוברים יחד ומגישים לו את החיסרון הזה, אחרת לא. תנסו ותראו.
נעשה בינינו תחרות, תחרות אגואיסטית, שהיא תדחוף אותנו לזה. כמה כל עשירייה ועשירייה מתחברת בתוכה כדי להעלות את החיסרון הזה לבורא בבקשה שהבורא יסדר אותם יותר נכון, כי יכול להיות שהם לא מסודרים בדיוק, אלא צריכים קצת לתקן את הכלי שהם הכינו לבורא. כי צריך שנהיה יחד כולנו כדי שהבורא יוכל להתיישב בתוך הכלי, להתגלות, כדי שייהנה מזה, זה העיקר שזה יהיה בעל מנת להשפיע, ואז להיות בבקשה. תנסו לעשות את זה, “למה לא ביקשת”, זה דבר חשוב מאוד.
שאלה: כשהרצון לקבל שלי רוצה משהו, אני באמת יכול לבכות בשבילו. אבל הבכי, הצעקה הרוחנית היא משהו מאוד חמקמק, קשה לאתר זאת. אז חוץ מהתמדה ובקשה, האם יש עוד פעולה שיכולה להביא לזה?
לא. על ידי זה שאנחנו מתחברים בכל מיני צורות אפשריות ומשפיעים זה אל זה, על ידי זה אנחנו מגבירים את הרצון, את החיסרון, וממש יכולים להגיע לבכי. בכי זה רצון גדול וחוסר יכולת לממש אותו, שני הדברים האלה גורמים לתופעה של בכי. לכן נשתדל לעשות זאת.
אדם בוכה מחוסר יכולת, מחוסר אונים, מחוסר הבנה, זאת תוצאה ברצון לקבל. מתי אדם בוכה מתופעות ברצון להשפיע? מתי שהאחר לא מסוגל לקבל ממנו. כמו שאמא בוכה מכך שהיא רוצה לתת לילד לאכול אבל הוא חולה ולא רוצה ולא לוקח ממנה, היא רוצה להניק אותו והוא לא רוצה לקבל. כאן אנחנו צריכים לראות איפה יש בכי מצד הבורא ואיפה יש בכי מצד הנברא, ואיך הם יכולים להתחבר ביניהם כך שגם הבורא וגם הנברא יגיעו לחיבוק וישמחו מהחיבור. הבכי הוא בעצם ההכנה הנכונה לכל מצב מתוקן.
שאלה: הרבה פעמים אתה מביא את הדוגמה שהיית עם רב”ש בסעודה בסוכות ושאלת אותו מה חסר והוא אמר התקפה. בכנס יהיו לנו הרבה מצבים כאלה, מה אנחנו יכולים לעשות כדי שההתקפה הזאת באמת תתקיים?
מתי הולכים להתקפה? כשרואים שאי אפשר לנצח בדרך רגילה וצריכים חיבור יותר חזק, לגבש יותר את כולם יחד, ושכולם יבינו שעכשיו אנחנו פועלים כאיש אחד בלב אחד, ועד כה זה לא היה עד כדי כך אלא היו חיבורים רגילים. התקפה נקראת שכולנו מתחברים לפעולה אחת בבת אחת יחד, ואז אנחנו תוקפים.
איך אנחנו יכולים לתקוף את הבורא? בזה שדורשים ממנו שיחבר אותנו, שיסדר אותנו, שיתקן אותנו, שיקרב אותנו, שייתן לנו כזאת צורה שהוא בעצמו יאמר “נצחוני בניי”. “אני כבר לא יכול להסתתר מהם, אלא אני חייב לתקן את הכלי שלהם ולהתגלות בתוך הכלי הזה”. זאת ההתקפה שלנו, שאנחנו דורשים ממנו שיעשה את זה, שיתקן, יחבר ויתגלה.
תלמיד: האם מאמצים כאלה הם בצורה של אימפולסים, צריך להקדיש לזה זמנים מסוימים?
כן, התקפה לא יכולה להיות במשך הרבה זמן. זה כמו שנזכרת שפעם בסוכות שאלתי את רב”ש מה עוד חסר לנו והוא אמר “התקפה חסרה לכם”. אני זוכר את המצב הזה כמו היום.
תלמיד: למה הוא בכלל התכוון?
התקפה היא החיבור שלנו, ולהתקיף את הכוח העליון. הבורא אוהב שאנחנו מגיעים אליו בדרישה, זה מה שאנחנו צריכים. צריכים לתפוס אותו ולנענע ולדרוש כמו שילדים עושים עם ההורים שלהם. זה ביטוי טבעי של הרצון האמיתי.
תלמיד: אם אנחנו מדברים על הכנס, נתאר לעצמנו שאנחנו נמצאים בכנס, אז איך לעשות כאלה התקפות רגעיות באימפולסים כאלה, האם אנחנו צריכים נגיד לסכם שנגיד פעם בחצי שעה אנחנו תוקפים?
זה לא יכול לבוא לפי זמנים, אלו דברים שצריכים להתפרץ מבפנים, ממש להתפרץ מבפנים בצעקה, שאדם כבר לא יכול להחזיק את זה יותר בפנים וזה פורץ החוצה. וכאן אדם מתחיל לראות שתמיד הוא מופנם, שקט, ורק אם חברים ילחצו עליו מבחוץ, כי על הבורא אנחנו לא יכולים ללחוץ, אבל זה על זה אנחנו כן יכולים, אז מתוך זה מגיעים למצב, להבנה ולכזאת סיטואציה שכן יכולים ללחוץ על הבורא. זה נקרא “נצחוני בניי”. אין לי יותר מה להוסיף.
שאלה: כשהעשירייה עושה פעולה משותפת לכנס, האם זו כוונה של כל העשירייה ואם כן, באיזה תנאים הכוונה הזאת יכולה להתקיים?
כל עשירייה חייבת לעשות פעולות הכנה לכנס בחיבור ביניהם, ועל זה החברים מדברים ועבור זה הם מתפללים, בזה כל אחד מתפעל מהאחרים, וכל אחד חייב להפעיל בזה את החברים וזאת ההכנה לכנס. לכנס אנחנו מגיעים כעשירייה אחת. ובכנס עצמו גם אפשר לגרום להיווצרות עשירייה, אבל בעצם בכנס אנחנו כבר מקבלים עם הצלחת שלנו, מתוך החיבור בינינו, מתוך הכינוס, מתוך הכלי הגדול, כל פעם מנות מלמעלה. לכן אנחנו חייבים בכל הרגעים האלה לפני הכנס להגיע לחיבור בתוך כל עשירייה ועשירייה.
שאלה: בקטע שקראנו כתוב שאדם חייב להתחזק בצעקה לבורא. צעקה זה משהו שמתפרץ בשיא המאמץ, בנקודת הייאוש, וכתוב שצריך להתחזק בזה. מה זה אומר?
תנסו ואז תראו. אי אפשר להסביר דברים כאלה. תנסו ותלמדו מזה.
שאלה: מה זה אומר שכל אחד עובר מה שעובר?
שכל אחד מתגלגל לפי הגורל שלו, אבל כשהוא רוצה להיכנס לקבוצה, יש כבר גורל משותף לקבוצה שזה כבר גורל רוחני, וככל שהאדם נכלל בקבוצה, הוא עובר לפסים חדשים.
תלמיד: איך אפשר להגיע לבכי ולצעקה. שמענו הרבה פעמים שאסור לנו לייסר את עצמנו ואם אדם נופל זה צריך להיות רק לרגע. אם כך מה קורה לחיסרון אם אנחנו לא מייסרים את עצמנו. האם אפשר להגיע לצעקה, להרגיש את החיסרון בלי להתייסר?
חיסרון צריך להיות בהשפעה דרך הקבוצה לבורא. לא איך אני אקבל, מתי אני אקבל, מתי אני אתקדם ומה יהיה איתי. אלא החיסרון שלי הוא איך אני מתנתק מעצמי ועוזר לעשירייה ודוחף אותם ומעלה אותם לבורא, בזה אני רוצה להיות מוצלח. ואז אני כל הזמן משתדל להחזיק את עצמי בחיסרון הזה, ואני רואה כמה אני מתנתק ממנו ומחליף חיסרון רוחני בחיסרון גשמי. חיסרון להשפעה בחיסרון לקבלה.
תלמיד: כדי לראות את זה צריך להיות בירור פנימי שאני רואה את העשירייה שבורה. כדי להגיע לזה כמו שאתה תיארת צריכה להיות הרגשה שאני אוכל את עצמי מבפנים ואני לא יודע מה לעשות, אין לי כוחות, בכל זאת זה עלול לקרות לי בשלב כלשהו.
אתה צריך לראות את עצמך בשני המצבים. מצד אחד “כל הפוסל במומו פוסל”. יכול להיות שהעשירייה היא לא בצורה שאתה רואה אותה, כי אתה רואה דרך האגו שלך והיא יכולה להיות די מתוקנת ומתקדמת. ומצד אחר אתה מבין שמה שאתה רואה זה דרך האגו שלך, ולכן ככל שאתה מתקן את האגו שלך, כך אתה מתקדם לאמת. ויכול להיות שתגיע למצב שתראה את הכול מתוקן, אותך ואת כולם. צריכים לעשות בירורים.
שאלה: תמיד לפני הכנס אנחנו מדברים על ההזדמנות הגדולה להגיע למדרגה הראשונה שלנו ברוחניות. מה הסיבה?
כי סוף סוף אנחנו מתחברים יחד יותר מאשר בשיעור. אנחנו נמצאים כמה ימים בפעולה אחת, ולכן כדאי לנו לחשוב איך אנחנו בהחלט מגיעים לכניסה לרוחניות. זה נקרא שכל אחד מבטל את עצמו, כל אחד מתחבר עם החברים, וכל אחד מכוון עם הקבוצה, עם החברים חיסרון לבורא, לתיקון שלנו, לחיבור בינינו, כדי שנהיה כלי לגילוי שלו ובזה נעשה לו נחת רוח.
תלמיד: אני מאוד רוצה שהחברים שלי יגיעו בכנס הזה לדרגה הראשונה ברוחניות. יש לי עוד כמה ימים, מה עליי לעשות כדי שהם כן יהיו שם?
מה שעכשיו אמרתי, לא יותר מזה. כל הזמן לחשוב על זה, איך אנחנו על ידי החיבור הנכון בינינו נותנים לבורא יכולת להתגלות בנו, ולעצמינו אנחנו לא רוצים כלום חוץ מחיבור כדי שהבורא ייהנה מהחיבור בינינו. ואחר כך, כשיתחיל להתגלות אור בתוך החיבור, נצטרך להרכיב עוד מסכים, צמצומים כדי לגלות אותו בעל מנת להשפיע, אבל בינתיים לפחות כך. תחשבו על זה, זו נקודה מאוד רצינית שדורשת מאיתנו להתנתק מהחיים הארציים שלנו ובאמת לעלות למעלה מהדעת.
שאלה: כדי להתנתק מעצמנו האם צריך להתנתק מהסביבה החיצונית? נניח שאדם לומד לבד בעיר שלו, האם אנחנו יכולים לבנות סביבה כזאת שזה לא משנה איפה הוא גר?
גם כך אנחנו עושים את זה לכל אחד ואחד. מה ההבדל? אני גר למשל באזור שאין שם מישהו שהוא חבר ב”בני ברוך”, אז מה? מה זה שייך? אנחנו נמצאים בסביבה וירטואלית בכל העולם, אין כאן שאלה.
שאלה: נניח שאתה רואה את העשירייה מחוברת לגמרי ומתוקנת ואתה רוצה לברוח משם, מה לעשות? לבקש מהבורא שהחברים יתחברו, לבקש מהחברים שיחזיקו אותך, לבקש על התיקון שלך, מה לעשות?
אני לא חושב שאפשר במצבים כאלו לבקש על התיקון אלא מה שאפשר לעשות זה פשוט לבטל את עצמך ולהיות איתם יחד, וכשאתה נכנע כלפיהם זה ישפיע עליך. יותר מזה לא צריך, העיקר זה להתבטל ושהקבוצה בכוח שלה ובאיחוד שלה תשפיע על האדם.
תלמיד: בעשירייה שלנו רשומים עשרה חברים, אבל שלושה מתוכם לא באים לשיעורים כבר שנה, לא משתתפים בזום ובצ’אט המשותף. יש חבר שעד היום לא ראינו אותו אבל מביקור שעשינו בביתו התברר שהמשפחה לא מרשה לו ללמוד, כך שאנחנו שבעה חברים קבועים. היו לנו מריבות גדולות על זה אבל שמתי לב שביומיים האחרונים אני אוהב את החברים שלי יותר מאי פעם, ויש בינינו חיבור.
זה לא חשוב, אם אתם שבעה אתם יכולים לראות שאתם כאילו עשרה. העיקר שכל הזמן תהיה לכם תנועה לחיבור, ובתנועה הזאת תקוו ותצפו להשיג כזה חיבור, איחוד בתוך הלבבות. בהצלחה לכם.
שאלה: היה לנו שיעור כל כך מרגש על הכנה להתקפה, ודיברת בין היתר על פנימיות הלב, מה לקחת איתנו, האם אתה יכול לסכם לנו?
יש לנו עוד יומיים עד הכנס. יש לנו זמן, אנחנו צריכים ללכת בדיוק לפי מה שדיברנו וקראנו היום. לי נראה שאנשים שומעים, והם בטוח מתקדמים, ויש כאלה שמרגישים את החומר ומבינים איך אפשר לממש אותו.
אני מאוד שמח שיש לנו כזאת הכנה ותשתית מהרבה עשיריות חזקות, ועם זאת אנחנו צריכים להתחזק עוד ועוד. דווקא עכשיו אנחנו מגלים עד כמה עוד חסר לנו פה ושם, אבל זה לא נורא, זה דווקא ייתקן ביחד.
אנחנו צריכים להבין שברוחניות עד הרגע שמתגלה המצב האחרון, לא מורגש בכלל שאתה מתקדם אליו. זה לא שמראש אתה רואה, אלא “יש” או “אין”, כמו בכל הטכניקה של אימפולסים, כן, לא, כן, לא וזהו. וזה ההבדל לעומת התקופות הגשמיות שאנחנו עוברים, ששם הכול עובר בצורה אנלוגית. באימפולס זה כן או לא, ולכן אי אפשר לזהות את זה מראש, לראות, להתקדם, להתקרב, להכין את עצמנו. לכן אנחנו צריכים לסדר מה שצריך והיתר יבוא מלמעלה. אני מאוד מקווה שאנחנו מוכנים.
יש לנו שיעור מחר וביום חמישי זה כבר השיעור הראשון של הכנס. תשתדלו להכין את הכול כדי שלא יהיו לכם הפרעות, תקבלו את סדר הנושאים של הכנס. אני ממליץ להיות בכל השיעורים כולל ההכנה ודאי, חצי שעה לפני השיעור, וכך נעבור, ואני מקווה שיהיו לנו תוצאות יפות וטובות.
אני לא כל כך חושב שחיבור, התאספות של עשירייה במקום אחד זה דווקא הדבר הטוב ביותר. לפעמים אדם שהתרגל במשך השנים לשבת לבד מול המסך שלו, הוא יותר מרוכז. הוא יותר מחובר וירטואלית עם הקבוצה שלו מאשר יראה חלק מהקבוצה לידו בצורה פיסית. אם זה פתאום מגיע, כן ולא, זה יכול לבלבל אנשים.
אז תבדקו, אם כדאי או לא כדאי לכם. אבל העיקר הוא הקשר בין הלבבות כדי להכין שם מקום לגילוי הבורא. בהצלחה.
(סוף השיעור)
- “איש את-רעהו, יעזרו” (ישעיהו, מ”א, ו’).↩